חדשות, פייסבוק, יוסי נקר, בית כלא נווה תרצה, התעללות באסירות נווה תרצה, ליקויים בית סוהר נווה תרצה, בית סוהר נווה תרצה

זוועות נווה תרצה

מתוך סטטוס פייסבוק עו"ד יוסי נקר מה- 29 ביולי 2017

גדול עלי, בהחלט גדול עליי, נווה תרצה והזוועות שלו.
נווה תרצה א' –
שוחחתי פעמיים היום עם ג' שמצבה נוראי. לא כלא הוא הפתרון עבורה, אין כבר סיבה להעניש אותה יותר מכפי שהיא כבר נענשה והיא בסך הכל במעצר עד תום ההליכים. ג' בהפרדה, לבד, התא מצולם ומוקלט. גופה קורס . היא בוכה כל הזמן. ג' לא מצליחה להפנים כי בתה באימוץ סגור חלוט ועדיין מבקשת כי בתה תובא אליה לביקור בכלא. זה לא יקרה.

נווה תרצה ב' –
בסוף השבוע שוחחתי עם האם שהפילה את העובר. היא מספרת שהיא וחזרה באותו היום לאחר ההפלה לאגף אחר, אגף סביון, עם אמהות שהתנאים בו טובים יותר והעישון אסור שם. האם טוענת שאילו הושמה באותו אגף קודם, לא היתה מאבדת את העובר. האם מספרת כי בבית החולים הוחזקה עם אזיקי ידיים ורגליים עד שניה לפני ההרדמה. כמה רעים צריכים להיות כדי להחזיק אשה לפני הפלה באזיקי ידיים ורגליים. לאן היא פאקינג תברח? ואם אזיקי ידיים למה רגליים?

גדול עליי.

 

יוסי נקר נווה תרצה

בית כלא נווה תרצה, בית סוהר נווה תרצה, התעללות באסירות נווה תרצה, חדשות, טיפול רפואי לאסיר, יוסי נקר, לורי שם טוב, מורן שכניק, נווה תרצה, שירות בתי הסוהר

אסירה בבית סוהר נווה תרצה עברה הפלה בגלל שנחשפה לגז מדמיע

25/07/2017 , חדשות התאגיד "כאן" (ערוץ 1). עצורה בחודש הרביעי להריונה, ספגה גז מדמיע וכתוצאה מכך העובר ברחמה נפטר. הסוהרים סירבו לפנות אותה לקבלת טיפול רפואי. עורך דין יוסי נקר ניסה לעזור אך השב"ס מתמיד בסירובו לשלוח לרופא. אסירה אחרת, לורי שם טוב, שניסתה לעזור, נשלחה על ידי הנהלת הכלא לבידוד בתא סגור למשך שבוע ימים, ללא אפשרות של אוורור.
בית כלא נווה תרצה, בית סוהר נווה תרצה, התעללות באסירות נווה תרצה, חדשות, יוסי נקר, לורי שם טוב, שירות בתי הסוהר

בית סוהר נווה תרצה – עצירה מרותקת לחדרה בגלל שסייעה לעצירה אחרת בהריון

יולי 2017 – הרקע

ריסוס בגז מדמיע או פלפל שריססו סוהרי שב"ס נווה תרצה על אסירה שלא רצתה להתפנות מחדרה, חדר לתאים של אסירות אחרות והן נזקקו לטיפול. עצירה אחרת בהריון שספגה מהגז חשה כי לעובר חדל הדופק. עצירה נוספת לורי שם טוב חשה לעזרת העצירה בהריון כדי שתקבל טיפול רפואי נאות ופנתה לעו"ד יוסי נקר.

להלן מכתב ששלח עו"ד נקר לנציב שירות בתי הסוהר – רב גונדר עפרה קלינגר

מכתב יוסי נקר לרב גונדר עפרה קלינגר
מכתב עו"ד יוסי נקר לרב גונדר עפרה קלינגר

 

בבית סוהר נווה תרצה לא אהבו את הסיוע של לורי לעמירה בהריון ולכן הענישו אותה ליומיים ריתוק בחדרה.

מתוך סטטוס פייסבוק יוסי נקר, 25.07.2017 –

אתמול בערב התקשרה אלי לורי שם טוב, לראשונה מאז נעצרה, וביקשה ממני לסייע לעצירה אחרת, עימה שוחחתי, אשר נמצאת בחודש הרביעי ובבדיקת אולטראסאונד מאתמול בבוקר לא נמצא דופק של העובר. כנראה כתוצאה של ריסוס העצירה בגז פלפל, גז שכוון לעצירה אחרת.

לאורך כל יום האתמול ועד עכשיו, לא פונתה העצירה לבדיקת רופא או לבית חולים, נבדקה רק על ידי החובשת נטלי (שטענה שאין סכנה לחייה ולכן היא לא תפונה לטיפול), וזאת למרות שני מכתבים שכתבתי למפקדת השב"ס וכלא נווה תרצה.
מסתבר שכנקמה על העזרה שלורי הושיטה לאותה אשה, הוכנסה לורי לבידוד ל- 48 שעות.
זאת לא חוצפה, זו רשעות לשמה ואני מגביל עצמי מלאמר מה אני מאחל לאותן סוהרות.

זאת לורי, תמיד מבקשת לסייע לכולם, בדרכה שלה, ואז חוטפת אותה.

 

פייסבוק יוסי נקר - לורי מרותקת לחדרה

 

אלימות עובדים סוציאליים, הוצאת ילדים מהבית, חדשות, יוסי נקר, יוצאי אתיופיה, ילדים יוצאי אתיופיה, יעל דן, לשכת הרווחה עפולה, עדן רכטר, עופרה ענקרי

רשויות הרווחה רצחו את האמא עדן רכטר

02.07.2017 – עושים צהריים עם יעל דן , עו"ד יוסי נקר, ועפרה ענקרי – מותה הטראגי של האמא עדן רכטר שנרדפה ע"י עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה עפולה. סוף טראגי הוא סיפורה של האמא עדן רכטר שנלחמה נגד רשויות הרווחה בעפולה שרצו להוציא את ילדיה מהבית. הילדים הוצאו בעבר מהבית בכפיה בניגוד לרצונם ובניגוד לרצון האם, עקב עלילות ומעללי העובדות הסוציאליות מלשכת הרווחה עפולה כי הילדים אינם מטופלים כראוי.
התסקירים וחוות דעת שמציגות העובדות הסוציאליות נגד המשפחה פוגעות באדם כאילו עומד הוא במטווח ונורה על ידי מילים. חיצי רעל של "חוסר מסוגלות הורית" , "חוסר תובנה" , ועוד כהנה וכהנה ביטויים מזויעים שפיתחו העובדות הסוציאליות במהלך השנים לניפוץ התא המשפחתי.

 

עדן רכטר במחאה על לקיחת ילדיה ע"י לשכת הרווחה עפולה

עדן רכטר - אני אמא שכולה לילד חיעדן רכטר

בית שבתאי לוי, התעללות באימהות, חדשות, יחידת אימהות בית שבתאי לוי, מודל אימהי בית שבתאי לוי, מוסדות משרד הרווחה, נעמה לנסקי, תחקיר מוסדות משרד הרווחה

יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

בית ספר אורט אלון יקנעם, חדשות, יוסי נקר, פייסבוק

בית ספר אורט אלון יקנעם – אוזלת יד ההנהלה נוכח אלימות נגד תלמידה

24 ביוני 2017 – מתוך סטטוס פייסבוק יוסי נקר – לפני מספר שבועות האלימות הבית ספרית, אוזלת היד של מערכת החינוך והמשטרה, באופן פושע ממש, הגיעה גם אלינו הביתה.

בתי, Atalya Nakar, הלומדת בכיתה י' בבית הספר אורט אלון ביקנעם, הלכה לבית ספר כמו בכל יום (טוב, לא בכל יום היא הולכת. באישור…). בכניסה לבית הספר החליט אחד מתלמידי כיתה ט' שהיה עם חבר נוסף לחבק את בתי. כנראה רצה להרגיש את השרירים המדהימים שלה, לאחר תחרות מספר ימים קודם לכן. נניח. עתליה החלה לצלם אותו ואת חברו מאחור, לא כדי להתלונן במשטרה אלא כדי להביא לידיעת ההנהלה. והלכה לכיתתה.
אבל אז הגיעו חבורה של ארבעה תלמידים מכיתה ט', כולל המופרע המחבק, במטרה לאיים על עתליה ולתקוף אותה, כפי שניתן לראות בסרטון. למזלה של עתליה המורה בכיתה ניסתה להגן עליה (ואף קיבלה מכה אבל המורה ניסתה להמעיט מהסיפור אחר כך).
בעקבות האירוע ביקשה בתי לצאת מבית הספר כדי להתלונן במשטרה אבל השומר אמר שהוא עצמו יזמין משטרה (נהג כראוי ועל כך תודתי).

אלא שאז התברר שבית הספר יעשה הכל כדי למנוע מהמשטרה להיכנס לבית הספר. רכזת השכבה, מרגלית סטרוגו, ואמיל, אחראי המשמעת, ממש ניסו להדוף בגופם את השוטר מלהיכנס לבית הספר. השוטר חקר מה שחקר. אבל אז החלה מערכת לחצים של מנהלת בית הספר עדה אבר כהן שמש ושל שאר המורות על המשטרה בטענה שלא קרה כלום, כולל המורה המחנכת של אותם תלמידים שתקפו.
יתירה מזאת בשיחה שהיתה לעתליה ואמה בבית הספר (ולא ברור לי השתתפה בה המחנכת של אותם עברינים – כדי לשבש הליכי חקירה) טענה מנהלת בית הספר שלא קרה דבר ("את לא הותקפת בבית הספר").

ארגון המורים משבית בתי ספר אם ציפורן של מורה נפגעה, ובצדק, אבל אצל המנהלת עדה אבר כהן שמש דמם של תלמידות הוא הפקר ובלבד ששם בית הספר לא יינזק. נראה את עדה מכחישה את הדברים. מה תעשה אלופת היחצ"נות הפעם מול הסרטון? איך תכחיש את דבריה?
עתליה שלי היא חזקה, אבל בנות אחרות לא.
לצערנו גם משטרת ישראל (תחנת עפולה) מגלה אוזלת יד באופן פושע, באופן שמתיר לאם של אחד המופרעים להשמיע איומים כלפי בתי.

אסור לשתוק לאלימות הזאת.

תודה לנביל ולמירי אורמן על הטשטוש.

אלימות מוסדות משרד הרווחה, חדשות, יוסי נקר, יעל דן, מוסדות משרד הרווחה, סמים פסיכיאטריים לילדים

משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות

משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות
משרד הרווחה מסמם ילדים בפנימיות

05.06.2017 – גלי צה"ל – הפקרות במתן תרופות פסיכיאטריות לילדי פנימיות משרד הרווחה

דו"ח המבקר חשף הפקרות וחוסר אכיפה במתן תרופות פסיכיאטריות בפנימיות לנוער. עו"ד המייצג את אחד ההורים: "כל פנימייה מחזיקה פסיכיאטר פרטי", פסיכיאטר ילדים: "יש בי דאגה גדולה"
מבקר המדינה כתב בדו"ח האחרון שלו שכמעט 80% מהחוסים בפנימיות הנוער נוטלים כדורים פסיכיאטרים. היום (שני) שוחחה יעל דן עם עורך הדין  יוסי נקר, המייצג את אמו של אחד הילדים שקיבל תרופות פסיכיאטריות: "אין בקרה בכלל. הפנימיות הם גופים פרטיים שפועלים בחסות משרד הרווחה, וכל פנימייה מחזיקה פסיכיאטר משל עצמה והוא קובע את מדיניות מתן התרופות הפסיכיאטריות. להורים נמנעת היכולת להביא חוות דעת משל עצמם ונמנעת האפשרות שלהם, כאפוטרופוסים של הילד, לשלוט על מה שהוא מקבל".

בהמשך הצטרף לדיון גם ד"ר אלן פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, שהצטרף לחששותיו של עורך הדין נקר: "יש בי דאגה מאוד גדולה כי אין בקרה מצד משרד הבריאות. ילדים שנשלחים לפנימיות הם מתבגרים שמפריעים הרבה פעם לצוות כמו כל מתבגר. הצוות רוצה שקט ואם אין בקרה אז עלול להיווצר מצב שהפסיכיאטר צריך לרצות את הצוות כי הוא רוצה לשמור על העבודה שלו".

משרד הרווחה מסר בתגובה כי בהעדר מענים אחרים החל מערך הפניות של המשרד לקלוט מספר הולך וגדל של נוער עם פרופיל פרא ופוסט אשפוזי שבהיעדר התערבות עלול להגיע לאשפוז פסיכיאטרי. זו הסיבה המרכזית לעליה ושימוש בתרופות פסיכיאטריות. בכל הפנימיות יש צוות רפואי והוא קובע את הטיפול התרופתי הניתן לילדים ולבני הנוער.