בת אל דהאן, הונאות השירות למען הילד, הזנחת ילדים, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת ילדים, חטיפת ילדים לאימוץ, מרמה, משפחת אומנה, עוני, פשעי השירות למען הילד, רפי רשף

אחרי 16 שנה: בת אל דהאן מצאה את ילדיה שנחטפו במרמה לאימוץ על ידי רשויות הרווחה

יוני 2017 – ערוץ 10, רפי רשף – רשויות הרווחה חטפו את לאימוץ את ילדיה של בת אל דהאן מקרית גת בשל מצבה הכלכלי הקשה.

בת אל איתרה את ילדיה כעבור 16 שנים ברשת הפייסבוק.

בת אל: "ביקשתי עזרה כלכלית מרווחה, הם הציעו להוציא את הילדים למשפחה אומנה, וזה מה שעשיתי והאמנתי בהם, וכשהילדים היו מגיעים לחופשות אצלי ואצל הגרוש שלי, הם היו מגיעים עם דלקות בעיניים, עם כינים וכל מיני תפרחות חיתולים וכאלו, וביקשתי להעביר אותם למשפחה אחרת או שיחזירו לי אותם הבית, אז הם אמרו לי לבוא לחתום, הם קראו לי ולגרוש שלי, ופשוט חתמנו על אימוץ לצערנו".

אונס, אונס ילדים במוסדות הרוחה, אונס ילדים במשפחות אומנה, אונס קטינים, אימוץ, אימוץ סגור, הוצאת ילדים מהבית, ועדה לזכויות הילד, חדשות, משפחת אומנה, תיק אימוץ

"במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת"

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה

08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.

"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות בילוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".

 

אימוץ, אימוץ סגור, חדשות, חטיפת ילדים לאימוץ, מיכל יעקב יצחקי

סיפורה של גלית שילדיה נחטפו לאימוץ ע"י השירות למען הילד

"הבת שלי, שנלקחה ממני לפני 16 שנים, תעמוד מולי" , מיכל יעקב יצחקי ,  07.04.2017 , ישראל היום

להורדת הכתבה בפורמט PDF הקלק כאן

רותם וניר נלקחו לאימוץ כשהיו פעוטות, בגלל מצבם הכלכלי הקשה של הוריהם. כשהאם גלית התאוששה וביקשה להחזיר אותם לידיה, כבר היה מאוחר מדי • היא עברה מאז תלאות רבות, אבל לא היה יום שבו לא חשה את הגעגוע העצום, המכרסם • כתבת "שישבת" ליוותה את השתיים בפגישה

השעה שתיים בצהריים של יום שני, גלית לא ישנה כל הלילה. מהרגע שמישהו ברשויות הרווחה לחש על אוזנה שרותם, בתה שנלקחה לאימוץ לפני 16 שנה, היא היום חיילת בודדה, החליטה גלית שלא תנוח עד שתמצא אותה.

היא התיישבה ליד המחשב עם סיגריות וכוס קפה, שהתרוקנה והתמלאה ללא הפסקה. נכנסה לדף הפייסבוק של קבוצת החיילים הבודדים והחלה לעבור על הפרופילים של אלפי החברים. עיניה היו כבדות, העייפות כמעט הכריעה אותה. כך עברה אחד אחד, תמונה אחר תמונה.

פרופיל אחד לכד את עינה. מהתמונה ניבטה צעירה יפת מראה, שלראשה זר פרחים לבן ושפתיה משוחות באודם אדום בוהק. את השם היא לא הכירה, שמות של ילדים מאומצים הרי משתנים מרגע שהם מועברים למשפחה המאמצת. אבל משהו בפניה של הצעירה פילח את גופה והעביר בו זרמים חמים, בדיוק כמו אלה שהרגישה ביום שבו ילדה את רותם.

גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי
גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה
המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי

היא לחצה על בקשת החברות. אחרי שתי דקות של מתח, הצעירה אישרה. גלית מיהרה לשלוח לה הודעה פרטית. "היי, אפשר שאלה?"

"כן", ענתה הצעירה.

"את מאומצת? סליחה, אני פשוט מחפשת את הבת שלי. היא פתחה תיק באימוץ ולא נותנים לה אינפורמציה".

"זאת אני".

גלית חשה את ליבה הולם בפראות. "מה??.. אני מתה".

"לא.. רגע.. מה אמרת?", שאלה הצעירה. וגלית כתבה ביד רועדת: "אני אמא שלך. תדעי שמשפחה שלמה מחכה לך".

בפנים שטופות דמעות היא מיהרה לנבור במחשב ולשלוח לצעירה תמונות ילדות שלה ושל אחיה הקטן, שהיה בן שנתיים כשנלקח איתה לאימוץ. אחר כך שלחה גם את תעודות הלידה שלהם, מתקשה להאמין ש־16 שנים של חיפושים בלתי פוסקים הגיעו אל סיומן. "תוכלי לשלוח לי את הטלפון שלך?"

אחרי דקה הן כבר דיברו בטלפון, בוכות במשך דקות ארוכות, מתקשות למצוא את המילים. במשך שעות דיברו, וב־9 בערב יצאה רותם למרכז כדי לפגוש, לראשונה מאז גיל 3, את אמה הביולוגית.

האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית
האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית

השעה כבר עשר בערב, וגלית (38), לבושה בחולצה לבנה ומכנסי טרנינג אפורים, שיערה אסוף ברישול, מתהלכת חסרת מנוחה בבית אחותה במרכז הארץ, לא יודעת את נפשה. לידה בנה בן ה־13, בתה בת החצי שנה, ובעלה לשעבר, בני, אבא של רותם (כל השמות בכתבה בדויים).

"אני לא מעכלת שבעוד רגע הדלת תיפתח והיא תעמוד מולי", אומרת לי גלית. "כמה שנים ייחלתי לרגע הזה. כמה דמיינתי אותו בעיני רוחי בלופ בלתי פוסק. ועכשיו, אחרי כל הבכי והכמיהה, זה קורה. הגוף שלי רועד, הלב עוד רגע מתפוצץ ויוצא לי מתוך הגוף".

16 שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה היא חיבקה את רותם, בתה הבכורה, הסניפה את ריח שיערה וניגבה את דמעותיה, תוך שהיא מבקשת ממנה לשמור על אחיה הקטן, ניר. מבחינתה היה מדובר בפרידה זמנית, רק עד שהמצב הכלכלי בבית יסתדר, רק עד שהמקרר יהיה מלא בכל טוב. אבל זה לא קרה.

"הרווחה החתימה אותי על מסמכים, שבהם אני מאשרת להם להעביר את ילדיי באופן זמני למשפחת אומנה. בפועל התברר לי שהיא החתימה אותי על מסמכים שמאשרים את העברתם לאימוץ. כשגיליתי את זה, פניתי לבית משפט, היו דיונים במשך כמה חודשים, אבל השופט החליט שטובת הילד היא להשאיר אותם באימוץ".

בכל השנים שעברו מאז היא חיה את חייה בצל ילדיה האבודים. התנחמה בדו"חות השנתיים שהרווחה העבירה לה על מצבם המצוין של ילדיה, חגגה להם ימי הולדת בלעדיהם עם עוגות מעוצבות, וייחלה לרגע שרותם תגיע לגיל 18 ותבקש לפתוח את תיק האימוץ.

ואכן, בגיל 18 בדיוק התייצבה רותם בשירות למען הילד וביקשה לפתוח את התיק. אבל בעוד שהשירות למען הילד מתעכב ודוחה את פתיחת התיק, מסיבות לא ברורות, הצליחה גלית, באופן בלתי ייאמן, למצוא את רותם בכוחות עצמה.

צלצול בדלת. נשימתם של כל הנוכחים בחדר נעתקת. גלית פותחת.

מולה רותם שלה, במדי חיילת, וקשה לטעות בדמיון ביניהן. גלית קרבה אליה בהליכה איטית. "אני יכולה לחבק אותך?", היא שואלת בקול חנוק מדמעות, ורותם מהנהנת בחיוב ופורשת את ידיה לחיבוק. היא מניחה את ראשה על כתפה של אמה, וכך הן עומדות במשך דקות ארוכות, חבוקות, בוכות בכי עצור של 16 שנה.

בני, האב, עומד בסמוך במבט מבויש, כמו מתייסר שאיפשר לפרידה ההיא להתרחש. בצעדים חוששים הוא ניגש אל בתו ומעניק לה חיבוק מלא אהבה. כך עושה גם אחיה למחצה, שבמשך כל שנות חייו גדל לצד החלל העצום שהיא הותירה אצל אמו.

רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"
רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"

באלבום המשפחתי שמונח על השולחן, נחשפת רותם לראשונה אל דמותה כתינוקת. היא שותה את התמונות בשקיקה, כשהדמעות שוטפות את לחייה. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי ושאין לי אבא, שהוא היה רק סטוץ?", היא מושכת עוד טישיו מהקופסה המתרוקנת שעל השולחן. "למה אמרו לי שאמא שלי לא רצתה אותי? אני מסתכלת על החיוך שלי בתמונות, ואני יכולה להגיד לך שבכל השנים שלי לא תראי אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו. למה עשו לי את זה?"

ליבה של גלית מתכווץ. היא שולפת כתבה ישנה שהתפרסמה באוקטובר 2002, שנה לאחר שרותם וניר נלקחו לאימוץ. בכתבה היא מגוללת את המאבק שניהלה כדי שהרווחה תחזיר לה את ילדיה. היא מראה לה גם את הדו"חות השנתיים שהעבירו לה אנשי הרווחה מדי שנה.

רותם לוקחת את הדו"ח מלפני שנתיים וחצי, כשהיתה בכיתה י'. "לילדים קשר מיטבי עם הוריהם המאמצים, ניכר כי טוב להם והם מאושרים", נכתב שם. "הם מצליחים בלימודים, והקשר בין רותם לניר קרוב והדוק".

"זה לא נכון מה שכתוב פה", היא ממררת בבכי. "על איזה קשר טוב עם ההורים שלי הם מדברים? מסוף כיתה ו' אני מתגלגלת בין פנימיות, כל שנה בפנימייה אחרת. אמא שלי אף פעם לא רצתה אותי ואת ניר. היא לא הרשתה לנו לקרוא לה אמא. היא תמיד צעקה עלי, 'אני לא אמא שלך, לא רציתי אותך בכלל, זה רק בגלל אבא שלך, הוא זה שרצה שניקח אתכם'. ואני הייתי בוכה ואומרת לה, 'אבל אני אוהבת אותך, את אמא שלי'.

"היא היתה מסתכלת עלי בבוז, נותנת לי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה כדי שהיא תהיה אמא שלי. תמיד אמרה שהיא רוצה ילדה עם שיער חום ועיניים גדולות, וכשגדלתי קצת, צבעתי את השיער שלי לחום. אבל איך אני יכולה להגדיל את העיניים שלי?"

גלית שומעת את הכאב בקולה של רותם, וכעס עז ממלא אותה. "את מבינה מה הם עשו? במקום לסייע לי כלכלית עד שאתייצב, הם לקחו את הילדים שלי ונתנו אותם לאימוץ לאמא שבכלל לא רצתה אותם. כל הזמן הזה אני פה, מנדנדת להם ולא מרפה, לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים וגם לא אחרי 16 שנים. אתם רואים שלא טוב לה, אז למה לא החזרתם אותה אלי? יותר טוב לשלוח אותה לפנימיות ולהעביר אותה סבל נוראי שכזה?

האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"
האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"

"אצלי הילדים בחיים לא היו מוזנחים. הם היו מוקפים באהבה. יש לי אמנם בית קטן, אבל לב ענק. אולי הרווחה הצליחה לעבוד עלי ולנצח אותי כשהייתי אמא צעירה בת 21, אבל היום אני שועלת קרבות, לא אתן להם לחמוק מעונש. הם ישלמו לילדים שלי על מה שהם עשו להם. זה אולי לא יחזיר להם את הילדות, אבל יסייע להם לבנות את העתיד".

"כואב לי לשמוע את מה שאמא שלי מספרת", אומרת רותם, בלי לשים לב באיזו טבעיות היא כבר קוראת לגלית אמא. "זה מדהים איך הכל פתאום מרגיש לי נכון ושלם. בפעם הראשונה בחיים אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסיכות ולהיות אני. תראי כמה אהבה יש בבית הזה, תראי מה נחסך ממני כל השנים. עדיף לב מלא באושר מאשר ארמון מלא בעצב".

הטלפון של רותם מצלצל, על הקו אחיה, ניר בן ה־17 וחצי. היא מתלבטת אם לספר לו, לפי החוק הוא יוכל לבקש לפגוש את אמו הביולוגית רק בעוד כמה חודשים, כשימלאו לו 18. אבל היא לא מתאפקת ומבשרת לו בהתרגשות: "מצאתי את אמא. אני נמצאת אצלה עכשיו".

"אני לא מאמין", אומר ניר. הוא מתעקש להגיע לבית אמו כבר בבוקר. כולם כבר מבינים שהחיים גדולים יותר מכל חוק שחוקק אי פעם. הרי אף אחד לא מצפה מאמא ומאבא שיפנו לבנם עורף אחרי שמצא אותם.

רותם נשארת לישון עם הוריה בבית דודתה. אמא שלה, גלית, לא תעצום עין כל הלילה. בבוקר תמהר אל מיטת בתה ותרעיף עליה חיבוקים ונשיקות.

בסביבות 9:30 בבוקר שוב תאפוף את הבית התרגשות גדולה, כשניר ידפוק בדלת. הוא ילד גבוה ויפה תואר, עם חיוך מבויש ו"הליכה שמזכירה מאוד את בני", אומרת גלית. בערב, כשרותם נאלצת לחזור לבסיס שבו היא משרתת, ניר מודיע לגלית שהוא נשאר לישון.

גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"
גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"

דבריה של רותם מציתים אצל גלית כאב כפול ומכופל. כשהיא עצמה היתה בת 3, אמה נפטרה, ויחד עם אחותה ואחיה הקטן, היא הועברה למשפחת אומנה.

"אני כל כך מבינה מה שרותם מתארת פה על תחושת חוסר השייכות. זה משהו שהרגשתי כל החיים. אני יודעת מה זה לרצות להיות נאהבת ולקבל חיבוק חם, אבל כשאין מי שיעניק לך אותו, זה שורף את הנשמה ומצלק אותה".

את בני הכירה כשהיתה בת 18. "גרתי אז בהוסטל במרכז הארץ, ועבדתי כאחראית במטבח. חברה משותפת הכירה לי אותו. הוא היה גדול ממני בעשר שנים, שומר במלון בירושלים. בחור שקט ומופנם, אני הייתי כמו רוח סערה לידו, אבל אהבתי את השקט שלו.

"הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה שתהיה רק שלי. רציתי לאהוב, ושיאהבו אותי בחזרה. בסוף יום העבודה שלו, בני היה בא ואוסף אותי מההוסטל, מפנק אותי ואוהב אותי".

במארס 1998, אחרי חצי שנה ביחד, החליטו להתחתן. גלית כבר היתה בחודש השני להריונה.

"עברנו להתגורר בבית אמו שבירושלים. הרגשתי שהחיים מחייכים אלי. באוקטובר, רותם נולדה, ואני הרגשתי שאני מרחפת. סוף סוף היתה לי משפחה של ממש.

"רותם היתה תינוקת מדהימה. ילדה יפה עם עיניים גדולות, שכל הזמן מחייכת. אחרי שנה וחודשיים כבר ילדתי את ניר, ואז החלטנו לשכור דירה מרווחת יותר בירושלים, לא רחוק מהבית של חמותי.

"ניר נולד בדיוק עם האופי של בני. הוא היה בוכה רק כשנזקק למשהו, ואני הייתי הכי מאושרת בעולם. הרגשתי שסוף סוף, בגיל 21, הגשמתי את החלום הכי גדול שלי.

"הקושי התחיל כשהוא היה בן חצי שנה. בני התקשה למצוא עבודה. אני הייתי חצי שנה אחרי לידה, ולא עבדתי. הבית הפך להיות סיר לחץ. היינו רבים הרבה, הכל סבב סביב הבעיות הכלכליות. בערבים הייתי יוצאת עם חברים, רק כדי להתרחק קצת מכל הבלאגן. הרגשתי איך מגדל הקלפים היציב מתפרק לי, ואני לא מצליחה לייצב אותו.

"בני החליט לעזוב לבית אמו, ופתח תיק גירושים. נשארתי עם שני הילדים לבד, ולכן החלטתי להכניס את ניר למעון ולצאת לעבוד. מצאתי עבודה בחנות בגדים, ונעזרתי בסבתא ובאחים שלי, שהלוו לי כסף. מכרתי את הרכב כדי שנוכל לשלם את השכירות. מהמשכורת שלי קניתי אוכל, אבל זה לא הספיק".

אחרי שלושה חודשים, שבהם גלית כמעט לא הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, היא העבירה את הילדים לבני ועברה לגור עם חברה בהרצליה. "ידעתי שהדרך היחידה שלי לייצב את החיים שלנו זה לעבוד הרבה ולהרוויח מספיק כסף. התקבלתי לעבודה כמוקדנית בקניון. עבדתי בלי הפסקה מסביב לשעון, לפעמים 17 שעות ברצף.

"בכל הזדמנות שהיתה לי נסעתי לירושלים לבקר את הילדים. היה לי קשה להתרחק מהם, אבל הייתי במלחמת הישרדות. בני התקשה לתפקד. בתמימותו הוא פנה לרווחה בבקשה לעזרה כלכלית. הם הציעו לו שייקחו את הילדים לשלושה חודשים למשפחת אומנה, ובזמן הזה נוכל לשקם את החיים ולייצב אותם.

"הוא התייעץ איתי. הדברים שאמרו לו נשמעו לי מוזרים, לא יכולתי לחשוב על זה שאנשים זרים יגדלו לי את הילדים, אבל הייתי אבודה. הם הצליחו לשכנע אותנו".

הפרידה היתה קשה וכואבת לשני הצדדים. בני, שהתפנה מגידול הילדים, מצא מייד עבודה. אחרי חודש וחצי בלי הילדים, הרגישו בני הזוג שהם עומדים על הרגליים, ופנו לרווחה בבקשה לקבל את הילדים בחזרה.

"ברווחה אמרו לי שרק בית המשפט יכול להחליט אם להחזיר לי את הילדים. פנינו לבית המשפט. פקידת הסעד אמרה לשופט שאנחנו הורים לא טובים, ושאין לילדים מה לאכול. אני הוכחתי לשופט שאין אמא טובה ממני, ושאם רק יעזרו לנו קצת כלכלית, הכל יהיה בסדר.

"השופט החליט להחזיר לי את הילדים. הוא קבע שאקבל סיוע כלכלי, וביקש ששירותי הרווחה ימשיכו את המעקב כדי לוודא שהכל מסתדר".

גלית ובני קיבלו את ילדיהם בחזרה. גלית לקחה אותם אל דירת חברתה בהרצליה, בהסכמת בני, כדי שתוכל להמשיך לעבוד.

"אחרי חודשיים הגיעה אלי עובדת סוציאלית מהרצליה. היא אמרה שקיבלה דו"ח מהרווחה בירושלים, ושהיא צריכה לבדוק את התנאים שבהם הילדים גדלים. לתומי חשבתי שהכל בסדר. זו היתה אמנם דירה קטנה מאוד, אבל הילדים ישנו איתי במיטה גדולה. במקרר לא היה שפע, אבל היו מוצרים בסיסיים שהספיקו.

"מהרגע שהיא נכנסה אלי הביתה, היא כל הזמן ביקרה אותי. אמרה שזה לא בסדר שהילדים ישנים במיטה שלי, ושהאוכל במקרר לא מספק. היא הצליחה לערער לי את הביטחון, עד שהתחלתי באמת להרגיש שאני אמא לא טובה. זה ממש הכניס אותי לדיכאון.

"לקחתי את הילדים לבני, ואמרתי לו שאני חייבת לעבוד המון שעות כדי להרוויח הרבה כסף. ביום הילדים היו במעון בירושלים, ואחרי הצהריים אמא של בני שמרה עליהם. פעמיים בשבוע הייתי באה לבקר אותם. הם היו החמצן שלי, עד המפגש הבא. ידעתי שאני מקריבה את הזמן שלי איתם לטובת העתיד, וזה נתן לי כוח.

"יום אחד התקשרו מהרווחה לאמא של בני ושאלו אותה מה שלום הילדים. היא אמרה להם שהיא חולה ומבוגרת, ושקשה לה לגדל אותם. הם החליטו מייד לקחת אותם בחזרה לאומנה. בני, שהיה נוכח בבית, התקשר אלי מייד ואמר לי לבוא מהר, כי הרווחה בדרך.

"כשהגעתי לבית של חמותי, הרווחה כבר היתה שם. בכיתי וצרחתי. לא הייתי מוכנה לאבד שוב את הילדים.

"בני עמד בשקט בצד. אני זוכרת שכעסתי עליו, אבל כשניתקו אותם ממני בכוח, הבנתי שבמערכה הזאת הפסדתי. ידעתי שעכשיו אני צריכה לעשות הכל כדי להתאפס על עצמי, להרוויח כסף ולהחזיר את הילדים".

גלית הרגישה שסיפור חייה חוזר אליה, רק שהפעם הילדים שלה הם אלה שגדלים אצל אנשים זרים, במקום עם אמא שלהם.

כדי לשמר את הקשר עם הילדים, נקבעו לגלית ולבני מפגשים שבועיים איתם במרכז קשר, והוחלט שבכל סוף שבוע שני הילדים יבואו לישון אצלם.

"חזרתי לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אליהם. בני נשאר בבית של אמו. בכל פעם שהילדים היו באים אלי הביתה לסוף שבוע, הם היו מאוד עצבניים ומוזנחים. הראש שלהם היה מלא כינים, והיו להם דלקות עיניים.

"הצלחתי לאתר את המעון שלהם. הייתי מסתובבת סביבו וצופה בהם, שולחת להם נשיקות. הגננת אמרה לי שרותם יושבת הרבה בפינה עם עצמה, ולא משתלבת. בהמשך הצלחתי לאתר גם את המשפחה שהם היו אצלה. הייתי מתקשרת ומדברת עם רותם בטלפון. היא היתה שרה לי 'אמא יקרה לי', ואז היו מנתקים לנו את הטלפון. הייתי מתפרקת ובוכה.

"החלטתי ללכת לרווחה. אמרתי להם שלילדים לא טוב, התחננתי שיחזירו לי אותם. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, כי אני עוד לא מסודרת. הציעו לי לשלוח אותם לאימוץ. נחרדתי מהמחשבה הזו, דחיתי אותה על הסף, ואז הם אמרו שהם מוכנים להעביר אותם למשפחה אחרת, אבל אני חייבת לחתום מהר על המסמכים. הם מאוד הלחיצו אותנו, ובתוך מספר ימים כבר היינו שם וחתמנו להם. הרגשתי קצת הקלה.

"ביום שלישי שאחר כך, התייצבנו במרכז הקשר לפגישה השבועית עם הילדים, אבל הילדים לא הגיעו. אחרי שעה של המתנה התקשרנו לרווחה, לשאול איפה הילדים, ולמה הם לא הגיעו לפגישה. העובדת הסוציאלית אמרה לי שבעקבות החתימה שלי על המסמכים, הילדים הועברו לאימוץ.

"קיבלתי בום. לא האמנתי למה שאני שומעת. לא האמנתי שככה הם יעבדו עלי וירמו אותי. כעסתי על עצמי, כעסתי שלא קראתי את המסמכים. כעסתי על בני, שפנה לרווחה לעזרה. כעסתי על כולם.

"למחרת הלכתי לגן של הילדים ולקחתי אותם משם. הרווחה שלחה מייד משטרה כדי לקחת אותם ממני. אמרו שחטפתי אותם. אבל אלה הילדים שלי, מה פתאום חטפתי, הם אלה שחוטפים לי אותם.

"הבנתי ששוב הפסדתי, ביקשתי מעובדת הרווחה שהתלוותה לשוטרים שייתנו לי זמן להיפרד מהם. הם הסכימו לחכות שעתיים. חיבקתי ונישקתי אותם בלי הפסקה. נתתי להם אלבום תמונות משפחתי, כדי שיידעו תמיד כמה אני אוהבת אותם. מהרווחה ביקשו ממני לכתוב להם מכתב פרידה, אבל לא הסכמתי. היה ברור לי שהם עוד יחזרו אלי.

"כשהגיע רגע הפרידה, היו צריכים לקרוע ממני את הילדים. כולנו בכינו וצרחנו, אפילו השוטרים הקשוחים ביותר לא עמדו במחזה. צרחתי לרותם שאני אוהבת אותה, שתשמור על ניר, ושאני עוד אחזור".

רותם: "כל חיי היה לי חלום סיוטי אחד, שחזר על עצמו. ראיתי את עצמי בתוך מכונית לבנה, במושב האחורי. ניר יושב לידי, שקט ורגוע, ורק אני מניחה את היד על החלון וצורחת בהיסטריה. עכשיו אני מבינה שבמשך כל השנים האלה, חייתי מחדש את רגע הפרידה".

"במשך חצי שנה לא תיפקדתי", ממשיכה גלית. "עברתי להתגורר בבית אחי ברמלה, ולא יצאתי מהבית. התמוטטתי, לא יכולתי לתפקד. חייתי מזריקת הרגעה אחת לשנייה. מהמתח לא אכלתי, ירדתי מאוד במשקל, הייתי ממש במצב של תת־תזונה.

"התחלתי לשתות כדי להתנתק מכל מה שקורה סביבי. עברתי חצי שנה של גיהינום. יום אחד החלטתי שזהו, אני חייבת שוב לאסוף כוחות כדי להילחם על הילדים שלי. סבתא שלי נתנה לי 50 אלף שקל כדי להילחם על הילדים. שכרתי עורך דין והגשתי תביעה נגד משרד הרווחה על תרמית והטעיה.

"במקביל, התחלתי להסתדר כלכלית. גרתי בבית של סבתא שלי ברמלה, עבדתי כקופאית בסופר, השלמתי הכנסה בניקיון בתים ובניית ציפורניים, ועשיתי הכל כדי להגיע לשופטת עם הוכחות שאני מסוגלת לדאוג לילדים.

"למרות זאת, ידעתי שהמשפט לא יהיה קל. את הילדים לא ראיתי כבר שנה שלמה, אבל לא היה לי ספק שהם יזכרו אותי".

המשפט הסתיים בתחילת 2003. גלית הפסידה.

"בגלל שעבר הרבה זמן, השופטת החליטה שטובת הילדים היא להשאיר אותם אצל המשפחה המאמצת. לא רצו לטלטל אותם. חטפתי עוד סטירת לחי.

"הייתי מתקשרת לרווחה שלוש־ארבע פעמים ביום, בוכה וצועקת שאני רוצה את הילדים שלי. אחרי תקופה מסוימת, הם הסכימו לתת לי פעם בשנה דו"ח עדכני על הילדים, ולהראות לי תמונה שלהם. זה קצת הרגיע אותי.

"כל הזמן הכנסתי לעצמי לראש, שאם הם אצל משפחה מאמצת, כנראה שמדובר באנשים מאוד טובים, וכנראה שלא חסר לילדים כלום. הרי מי שמאמץ ילד, כמֵהַ לכך בכל ליבו".

רותם לא זוכרת את השנים הראשונות אצל המשפחה המאמצת. "אני זוכרת רק שגרנו במשך תקופה מסוימת אצל המשפחה של האבא המאמץ שלי. היה לנו קשה. האבא אהב ואוהב אותנו בכל ליבו, והוא תמיד היה שם בשבילנו, אבל לא לאמא הזו פיללנו.

"אמא שלי היא אישה מאוד נחשבת ומוערכת בקהילה, אבל בבית לא זכינו לקבל ממנה אהבה. היא תמיד היתה הודפת אותנו, מעדיפה לטפח את הילדים של אחותה מאשר אותנו. היא מעולם לא הלכה איתנו לקנות לנו דברים, לא באה לחוגים, לא לקחה אותנו לטיולים. רק אבא היה לוקח אותנו.

"אוכל היא בקושי הכינה לנו. אני זוכרת בעיקר פסטה. כשקצת גדלנו, התחלנו להכין לעצמנו, או קנינו בחוץ.

"מאז ומתמיד ידעתי שאני מאומצת. אני לא זוכרת את הרגע שהם סיפרו לי, פשוט גדלתי עם הידיעה הזו, זה תמיד היה על השולחן. כבר כילדה קטנה, כשאמא שלי היתה צועקת עלי שאני לא הבת שלה, הייתי מטיחה בה שיבוא יום שאני אמצא את האמא האמיתית שלי, והיא תאהב אותי ותיקח אותי אליה.

"לקראת כיתה ו' היינו צריכים להכין עבודת שורשים, ואני לא ידעתי מה המוצא שלי. לא הכרתי את השם רותם, הוריי אמרו לי שהגעתי אליהם בלי שם. איך ילדה בת 3 מגיעה בלי שם? אף אחד לא נתן לי תשובות.

"התקשרתי לשירות למען הילד, לאשת הקשר שלי שם, שאותה הכרתי מאז שהייתי בכיתה ה'. ביקשתי לדעת מי היו הוריי.

"זכרתי שפעם אחת ההורים סיפרו לי שלקחו אותנו לאימוץ מבית ילדים בירושלים, כשבפועל הבנתי שהיינו אצל משפחת אומנה. החלטתי שאני הולכת לחפש את אמא שלי בעצמי. לקחתי את ניר ונסעתי איתו באוטובוס לירושלים. עברתי דלת־דלת, הסברתי להם שאנחנו מאומצים, ושאנחנו מחפשים את אמא שלנו. אבל לא הצלחתי.

"בסוף כיתה ו' החלטתי שאני מעדיפה לצאת מהבית. היה לי רע. לא קיבלתי אהבה, לא השתלבתי בכיתה. תמיד הייתי הילדה המאומצת, הלא שייכת. החינוך בבית היה מאוד נוקשה. לא הרשו לי לצאת לערבי כיתה, לא הרשו לי ללכת עם בגדים קצרים, וזה נידה אותי עוד יותר.

"בגלל שלא פחדתי לענות לאמא שלי, חטפתי את כל האש. היא היתה דוחפת אותי, צורחת עלי, נותנת לי מין צ'פחות כאלה. אם רק הייתי מעזה להיכנס לחדר השינה שלה, היא היתה צורחת עלי. את ארון הבגדים שלה היא היתה נועלת עם שרשרת. פחדה שאקח לה בגדים משם.

"אבא שלי מאוד דאג לי. אפילו למסיבת יום ההולדת של חברה בכיתה י' הוא לקח אותי וחיכה לי עד שאסיים, רק כדי שלא אשאר לבד ואעשה שטויות, או כדי שלא ינצלו אותי. כשהייתי שואלת אותו אם אני יפה, הוא תמיד אמר לי שאני הכי יפה בעולם, וש'זה עובר בגֶנים'. אבל זה לא הספיק כדי שארצה להישאר בבית הזה".

בעקבות הלחץ של רותם על הוריה המאמצים, הם רשמו אותה לפנימייה. אבל המעבר לפנימייה לא היטיב איתה כפי שקיוותה. גם כאן נתקלה בקשיי הסתגלות.

"כמעט בכל כיתה ז' לא למדתי. בסוף השנה רמזו לי שכדאי שאעזוב מרצוני, כדי שלא ירשמו שהעיפו אותי. חזרתי הביתה. הייתי הולכת לחברות רק כדי לא להיות בבית.

"בכיתה ח' העבירו אותי לפנימייה אחרת. גם שם לא הסתדרתי. שמו אותי עם בנות שגדולות ממני, והן היו מתעללות בי, מסנג'רות אותי, לוקחות לי אוכל. התחלתי לברוח מבית הספר ולשתות אלכוהול. אני זוכרת שלקחתי בקבוק של וודקה מהבית, ושתיתי את כולו לבד מאחורי בית הספר. מאז אני שותה כמויות. מגיעה לא פעם למצב של אובדן הכרה. גיליתי שזה עוזר לי להתנתק מהכל, לא להרגיש את הכאב הזה שיש לי בלב".

היא נזרקה מהפנימייה והועברה לפנימייה שלישית. "מבחוץ זה נראה כמו כלא עם גדר גבוהה, אבל דווקא שם היה לי טוב מבחינה לימודית. זה היה בית ספר מקצועי, למדתי בו ספָּרות, ואפילו הצלחתי. אבל גם נחשפתי לסמים ולניצול מיני.

"תמיד היה לי קטע כזה, שאהבתי ללכת למקום מבודד ולשבת בשקט עם עצמי, עם בקבוק בירה. יום אחד הצטרף אלי תלמיד מכיתה י' ואמר שהוא רוצה לשכב איתי. לא הסכמתי, והוא פשוט כפה את עצמו עלי.

"לא סיפרתי לאף אחד, פשוט ברחתי משם ונסעתי הביתה. למחרת, כשחזרתי לפנימייה, כבר הייתי בן אדם אחר. הסתגרתי בתוך עצמי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. כל מי שהיה פונה אלי, קיללתי.

"הבנתי שבעולם שלי יש מנצל ומנוצל. החלטתי להפוך להיות בן אדם חרא, להיות זאת שמנצלת ולא מנוצלת. אחרי כמה חודשים, עוד לפני שהשנה הסתיימה, העיפו אותי מהפנימייה".

בכל הזמן הזה מישהו מהרווחה מטפל בך?

"הרווחה התייחסו אלי רק כשאיימתי להתאבד, או כשאמרתי להם שאני חוטפת מכות. רק ככה הצלחתי למשוך את תשומת ליבם. כשהייתי מספרת שאמא שלי מתנהגת אלינו נורא, הם היו אומרים שאני סתם ממציאה, ושהיא בן אדם טוב. בסוף התייאשתי מהם".

אחרי שנזרקה משלוש פנימיות, היא הועברה לבית הספר האזורי שליד מקום מגוריה. "שם, בכיתה י', הכרתי את מי שהיה החבר שלי בשנה הזו. הוא היה בן 17, גדול ממני בשנה, והוא לא רצה ממני כלום, רק את תשומת הלב שלי. הוא היה אי של שפיות בתוך כל החיים שלי. כשהייתי רעבה, הוא היה עולה על האופנוע שלו ומביא לי אוכל.

"בשבתות הייתי אוכלת אצלו בבית, כי אצלנו לא היה דבר כזה, ארוחות שישי. גם לא חגים. הייתי הולכת עם המשפחה שלו לים, והרגשתי שיש לי סוף־סוף חיים נורמליים. אחרי כמה חודשים זה נגמר בינינו, אבל נשארנו חברים טובים.

"לקראת סוף השנה, רגע לפני הבגרות במדעים, נשברתי לרסיסים. החלטתי לספר לאבא שלי על האונס. הוא היה בשוק, לא הצליח לעכל. זה בכלל לא היה באשמתי מה שקרה. לא רציתי ללכת להתלונן, ואף אחד גם לא עודד אותי לכך.

"כשהוא סיפר לאמא שלי, היא הטיחה בי מילים קשות. במקום לחבק אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי, היא אמרה לי שאני מביאה את זה על עצמי, ושאהיה זונה כמו אמי הביולוגית. זה שבר אותי. קניתי בקבוק וודקה ושתיתי את כולו. הגעתי הביתה שיכורה מוות. ישבתי על שרפרף באמבטיה, כשהמים זורמים לי על הגוף, והלב שלי דפק בחוזקה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאם היא לא מוציאה אותי עכשיו מהבית, אפגע בעצמי.

"הגיעה משטרה, והוציאו אותי לבית של חברה ביישוב הסמוך. שם פגשתי ילד, שגם אמא שלו אומצה כשהיתה ילדה. הוא סיפר לה את הסיפור שלי, והיא רצתה לפגוש אותי. מאותו רגע עברתי לגור אצלה".

"כששמעתי את הסיפור של רותם, לא נשמתי", מספרת ל', שבביתה עברה רותם לגור. "היא סיפרה לי שאמא שלה לא מטפלת בה, ושהיא לא מרשה לה לקרוא לה אמא. אמרתי לה שלא אתן לה לחזור הביתה. שוחחתי עם עובדת הרווחה, והוציאו צו חירום שהיא תועבר אלי.

"לגדל אותה היה מאוד לא פשוט. היא היתה ילדה פצועה, שסיגלה לעצמה חיים של ילדת רחוב שורדת. למרות שהיה לה טוב אצלנו, ועד היום אני בקשר איתה, היו פעמים שהיא ברחה ממני כדי לשתות. אני הייתי יושבת ערה כל הלילה כדי להשגיח עליה. היא נכנסה לי ללב, ולא רק לי. כל הבית התגייס לטובתה. גם בעלי ושלושת הילדים שלי, שכבר חצו את גיל 20".

למרות החיים הקשים שעברה, סיימה רותם את הלימודים בהצטיינות, עם ממוצע בגרות של 93. היא החליטה שלא תמתין עד גיל 18 כדי למצוא את אמה.

"כשהייתי בכיתה י"א רצו לעשות בתוכנית 'הצינור' כתבה על נערות בסיכון, וביקשו נערה עם קול נעים. מנהל בית הספר שלי, שרצה לעודד אותי, שלח אותי. שם סיפרתי, בין היתר, שאני מחפשת את אמא שלי. קיוויתי שאולי מישהו מהמשפחה הביולוגית שלי ישמע ויבין שזאת אני. לצערי, זה לא הצליח.

"לפני שבעה חודשים התראיינתי ברשת ב', ואמרתי שאני מחפשת את אמא שלי. אפילו שרתי את השיר 'בואי אמא', והקדשתי לה אותו".

גלית לא ראתה את התוכנית בטלוויזיה, וגם לא שמעה את התוכנית ברדיו. היא היתה עסוקה בהישרדות האישית שלה. במשך השנים שעברו היא חיה את חייה מדו"ח לדו"ח, מתמונה לתמונה. במקביל, ניסתה למלא את החלל העצום שנפער בה.

בספטמבר 2003 נולד בנה, שהפך להיות כל עולמה. מאז הספיקה לעזוב את האב ולהתחיל מערכת יחסים בריאה עם בן זוג חדש. הם נישאו, ולפני חצי שנה נולדה להם בת.

באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה־18 של רותם, החליטה גלית, לראשונה, שהיא לא מכינה לרותם עוגה – כי את יום ההולדת הזה הן יחגגו יחדיו. באותו יום, בצירוף מקרים מופלא, פנתה כל אחת מהן, בעיר מגוריה, אל השירות למען הילד. רותם ביקשה לפתוח את תיק האימוץ, כדי למצוא את הוריה הביולוגיים. גלית ביקשה לברר אם בתה כבר ביקשה לפתוח את התיק.

רותם: "אמרו לי שאני לא יכולה לפתוח את התיק, כי לניר עוד לא מלאו 18. אמרו לי שזה החוק. בנוסף, אמרו לי שיכול להיות שלא אוהַב את מה שאמצא, כי אולי אמא שלי הביולוגית היא זונה או נרקומנית, ואולי היא אפילו לא בחיים. לא הבנתי על סמך מה הם אומרים לי כזה דבר. חטפתי עצבים, הפכתי להם את השולחן ויצאתי.

"מצאתי בגוגל את כתובת המייל של מנהלת השירות למען הילד בירושלים, ושלחתי לה את הבקשה שלי. העובדת הסוציאלית שטיפלה בי כל השנים חזרה אלי עם תשובה, ואמרה לי שהיא מעלה את המקרה שלי לבית המשפט, ויכול להיות שעד סוף השנה כבר אדע מי אמא שלי. התחלתי לחגוג. מאז עברו מספר חודשים, ועד לרגע זה לא שמעתי מהם כלום".

גלית: "לי אמרו שביקשת לפתוח את התיק, אבל בגלל שניר קטין, לא ניתן לעשות את זה עד שהוא יגיע לגיל 18. פניתי לעורך דין שמתמחה באימוץ והבנתי ממנו שאין חוק כזה, ושכל ילד מאומץ יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו מגיל 18. חזרתי לרווחה ועימתתי אותם עם האינפורמציה. העובדת הסוציאלית חזרה בה והסבירה לי שאכן לא מדובר בחוק, אבל 'זה הנוהל'.

"הרגשתי שעוד רגע הם יעשו לי שוב מחטף, ויוציאו החלטת בית משפט, שלא תאפשר לרותם להגיע אלי. התחלתי להפציץ את הרווחה בפקסים, שבהם אני מבקשת להעביר לבת שלי את הפרטים שלי. העליתי לפייסבוק תמונות, שבהן רואים בטשטוש את רותם, וביקשתי שכל מי שיודע משהו, שיגיד לי. קיוויתי שזה יגיע אליה.

"אפילו כתבתי פוסט ב'חיילים מצייצים'. עכשיו התברר לי שגם רותם חברה בקבוצה הזאת, אבל היא לא ראתה את ההודעות שלי".

לאחרונה התגייסה רותם לצה"ל, אחרי מאמצים רבים. "לא רצו לגייס אותה, בגלל העבר שלה ובגלל חוסר ההסתגלות למסגרות ולסמכות, אבל היא התעקשה", מספרת ל'.

"יום אחד היא התקשרה אלי בוכה, ואמרה לי שאין מי שילך איתה לבקו"ם ביום הגיוס, שאת ההורים שלה זה לא מעניין, שאמרו לה שהם לא מוכנים להפסיד יום עבודה בשביל זה. אני ובעלי לקחנו חופש מהעבודה והלכנו איתה לבקו"ם. יום קודם לקחתי אותה לקניון וקניתי לה את כל מה שהיא צריכה, גרביים ותחתונים ותיק וטלפון סלולרי חדש במקום הטלפון השבור שלה, רק שלא יחסר לה כלום".

רותם התגייסה במעמד של חיילת בודדה, ונשלחה לשרת ביחידת חי"ר, הרחק מבית הוריה המאמצים.

"ביום שני שעבר, היום שבו מצאתי אותה, החלטתי לקחת על עצמי יום צום", אומרת גלית בעיניים נוצצות. "ביקשתי מבורא עולם שייתן לי להיפגש עם הילדים שלי. כשמישהו ברווחה פלט שהיא חיילת בודדה, ידעתי שזה עניין של יום ואני מוצאת אותה. וכך היה. קיבלתי את הילדים שלי בחזרה, אין מאושרת ממני".

שבוע חלף מאז המפגש הראשוני. הקשר בין רותם לאמה ולשאר המשפחה הולך ומתחזק. גם בני, האב, מקפיד לשמור על קשר הדוק. המעמד קשה לו מאוד.

"כל החיים ייסרתי את עצמי על שנתתי שייקחו לי את ניר ורותם", הוא מספר בכאב. "לא התחתנתי בשנית, ואין לי עוד ילדים.

"לאורך כל השנים נשארתי עם גלית בקשרים מאוד טובים. כשהיא התקשרה אלי ביום שני בצהריים להגיד לי שמצאה את רותם בפייסבוק ושהיא באה להיפגש איתנו, הייתי בהלם. עזבתי הכל ונסעתי לבית של אחותה. עד עכשיו אני עדיין לא מעכל".

גלית: "אני ורותם כל היום בטלפון ובווטסאפ. היא קוראת לי אמא, ואני נמסה. יום אחרי המפגש לקחתי אותה ואת ניר לקניות בקניון. תמיד חלמתי ללכת לקנות להם בגדים, וכשהיא באה מאחוריי וחיבקה אותי, חשבתי שעוד רגע אני מתעלפת. זה חלום".

רותם: את יודעת שמעולם לא הלכתי ככה עם אמא לקניות? זאת חוויה ראשונית גם בשבילי. אני מרגישה שזאת התחלה חדשה לכולנו, ואני מתכוונת לגרום לכך שלא ניפרד יותר לעולם".

איך את רוצה שיקראו לך? בשמך הביולוגי, או בשם שנתנו לך ההורים המאמצים, שגדלת איתו כל החיים?

"אני חושבת שתמיד אשאר עם השם שההורים המאמצים נתנו לי, אבל אני גם אוהבת שהם והדודים שלי קוראים לי רותם. זה מרגיש לי נכון וטבעי. אולי בעתיד אשנה את השם לרותם, כרגע זה עוד מוקדם מדי".

עכשיו, כשאת שומעת שאמא שלך לא זנחה אותך, את כועסת?

"אני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה. רוב החיים גדלתי בתחושת כעס על אמא, כי אמרו לי שהיא לא רצתה אותי. על אבא לא התעכבתי, אמרו לי שהוא בכלל לא היה בתמונה. עכשיו, כשאני יודעת ששיקרו לי, ואני חושבת רק על כל הסבל שיכול היה להיחסך ממני, אני רותחת.

"כמעט התקשרתי לעובדת הסוציאלית להטיח בה את כל מה שגיליתי, ולהגיד לה שהם שקרנים, אבל התאפקתי. הם ישלמו על מה שהם עשו לי, ואני רק מקווה שלא יהיו עוד ילדים שיחוו את מה שאני חוויתי".

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"
עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

עכשיו הם מתחילים לרקום ביחד חלומות לעתיד. "אני גרה בדירת עמידר של שני חדרים", אומרת גלית, "אבל אם צריך, אם הם יעברו לגור איתי – אעבור דירה. אני מקווה שעמידר ייתנו לי דירה יותר גדולה, וגם אם לא, נסתדר. לא זאת תהיה הבעיה. בעלי מאוד מכיל, והוא זורם איתי בכל החלטה שאקבל. הוא יודע שהילדים האלה הם כל חיי. יש להם בית פתוח ואוהב אצלי, אצל בני ואצל אחותי. רק שיבואו, וכמה שיותר".

רותם: "אני רוצה ללמוד קרימינולוגיה ולהקים משפחה. עכשיו אני יודעת שיש לי אמא שתלווה אותי לחופה".

ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "ילדים נמסרים לאימוץ בהתאם להחלטת בית משפט או בהסכמת הוריהם, וכך היה גם לגבי אימוצם של קטינים אלה, שטרם האימוץ עברו טלטלות ומעברים רבים. נציין שהמאומצת והמשפחה המאמצת הללו קיבלו סיוע וליווי מקצועי לאורך שנות ילדותה והתבגרותה של המאומצת, ויש עימם קשר רציף גם כעת.

"על אף זאת, מעולם לא הושמעו טענות מצד הילדה או מצד המשפחה ביחס לטיפול בילדה בתוך המשפחה המאמצת, ועל כן יש לדחות את הטענות הללו מכל וכל. בנוסף, אין כל שחר לטענות שנוגעות לסיבות כביכול שהביאו לשליחת הילדה לפנימייה, שכן מדובר בשיבוץ בהיעדר מסגרת לימודית אחרת ביישוב שבו התגוררה.

"לעניין פתיחת תיק האימוץ, החוק קובע כי מאומץ בהגיעו לגיל 18 רשאי לפתוח את התיק ולפגוש את ההורה הביולוגי, אולם החוק אינו מאפשר להורה הביולוגי ליזום פתיחת תיק. כאשר שני אחים נמסרים לאימוץ, פתיחת התיק לגבי שניהם מתעכבת עד ששניהם מגיעים לגיל 18, כדי לאפשר למאומץ הצעיר יותר להשתתף בהליך פתיחת התיק כשהוא בשל ומוכן לכך. במקרה זה, האם לקחה את החוק לידיה ופעלה באופן עצמאי ושלא בהתאם להוראות החוק.

"הליווי המקצועי של השירות למען הילד עם מאומצים ועם הוריהם הביולוגיים (ולעיתים בשיתוף ההורים המאמצים) בהליך פתיחת תיק האימוץ מסייע לשני הצדדים בקיום מפגש וסגירת מעגל, שלעיתים הינו כאוב ביותר. מטעמי צנעת הפרט אין באפשרותנו למסור פרטים נוספים".

אימוץ, אימוץ סגור, הרהורים על משפחה וילדים

כך נקבעים מספרי ת.ז. של ילדים מאומצים בישראל

מקור: הרהורים על משפחה וילדים ב- ספ%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a5-%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%a8טמבר 29, 2015

כאשר ילד בישראל נשלח לאימוץ, כל הפרטים שלו משתנים למעט תאריך הלידה שלו.

גם מספר ת.ז. של הילד משתנה.

בניגוד למה שחושבים, למספר ת.ז. החדש של הילד אין ספרה מיוחדת או מאפיין הייחודי לילדים מאומצים. זהו מספר רגיל לגמרי ללא שום קוד סודי או ספרת בקורת סודית.

בכדי להבין כיצד משתנה מספר ת.ז. נסביר קודם כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילדים לא מאומצים.

כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילד לא מאומץ

רשות האוכלוסין מעבירה לבתי החולים פנקסים ובהם 25 הודעות לידה. בכל הודעת לידה מודפס מספר זהות קבוע. מספרי זהות הם מספרים סידוריים עוקבים שרצים בזה אחר זה. כל בית חולים מקבל אספקת פנקסי הודעות לידה לפי מספר הלידות שהיו בו בשנה הקודמת.

כאשר נולד תינוק, בית החולים משלים בהודעת הלידה את הפרטים על הרך הנולד והוריו, כך שמי שנולד סמוך ללידה שלכם באותו בית החולים נושא כנראה מספר עוקב למספרכם.

בכפוף לחוק מרשם האוכלוסין, פרק ב', סעיף 6(א), הודעה על לידה מועברת ע"י בית החולים לרשות האוכלוסין לא יאוחר מ-10 ימים מיום הלידה, לצורך רישום פרטי התינוק והוריו במרשם האוכלוסין של משרד הפנים.

ספרת הבקורת במספר ת.ז.

הספרה התשיעית מימין במספר הזהות היא ספרת ביקורת, שהוצגה לראשונה בתחילת שנות ה-80. היא נקבעת באמצעות אלגוריתם שמבצע חישוב מתמטי של כל שמונה הספרות לפי נוסחה אחידה, וממנו מתקבלת ספרת הביקורת.

ספרת הביקורת נועדה לבדוק שאכן המספר הוא מספר ת.ז. ולא סתם מספר, על מנת שלא יהיה זיוף, שינוי או טעות של המספר. ספרת הביקורת מאפשרת למחשב להתריע במקרים שבהם הוקלד מספר זהות שגוי. האלגוריתם לחישוב ספרת הבקורת הינו גלוי לציבור ומובא בקישור הזה.

כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילד מאומץ

לרשות האוכלוסין של משרד הפנים יש סניפים של לשכות אוכלוסין ברחבי הארץ. מבחינת הרשויות, אימוץ הוא כמו לידה מחדש, ולכן לצורך הענין, כל לשכת אוכלוסין מתנהלת ברישום מאומץ כמו בית חולים. לכל לשכת אוכלוסין מקומית מוקצית סדרה של מספרי ת.ז. עוקבים המיועדים לצורך רישום ילדים מאומצים. לסדרות אלו אין מאפיינים ייחודיים, והן דומות לכל מספר ת.ז. של ילדים שלא אומצו.

כאשר ההורים המאמצים מקבלים צו אימוץ, הם מגיעים ללשכת האוכלוסין המקומית במקום מגוריהם לצורך רישום הילד המאומץ במשרד הפנים. ההורים מגיעים ללשכה עם צו אימוץ עליו רשום שמו החדש של הילד, במידה והחליטו לשנות את השם המקורי (אם הילד לא אומץ מייד לאחר לידתו וניתן לו שם ע"י האם היולדת). ההורים המאמצים לא חייבים לשנות את השם המקורי של הילד, ואם החליטו להשאירו על כנו, שמו המקורי של הילד ייכתב בצו האימוץ.

לעומת זאת, מספר ת.ז. חייב להשתנות, ולכן עם הצגת המסמכים הנדרשים בלשכת האוכלוסין, משנה פקיד הרישום את ת.ז. של הילד, נותן לו מספר ת.ז. חדש מתוך רשימה שהוקצתה לו עבור ילדים מאומצים, וגורע את המספר הישן ממאגר מרשם האוכלוסין. פירוט על נוהל רישום ילדים מאומצים במשרד הפנים מובא בקובץ הזה.

לכן, מאומצים שלהם מספרי זהות מאותה סדרה הם מאומצים אשר הוריהם המאמצים מתגוררים באותו אזור ושייכים לאותה לשכת אוכלוסין.

תאריך לידה של הילד, כאמור, אינו משתנה לאחר האימוץ.

בעוד שבמספרי זהות עוקבים של ילדים לא מאומצים אנו נמצא שהם נולדו באותו יום או ביום העוקב ובאותו בית חולים, הרי שבמספרי זהות עוקבים של ילדים מאומצים אנו נמצא לרוב שהם לא נולדו באותו יום, וגם לא ביום העוקב ואפילו לא באותו חודש ולא באותה שנה, כי הילד המאומץ הבא בתור שנרשם באותה לשכת האוכלוסין וקיבל את המספר הבא בתור בסדרה, אומץ בגיל שונה מן הילד המאומץ הקודם לו שנרשם.

אימוץ, אימוץ סגור, בית משפט לענייני משפחה, ג'נוסייד, דנה ירקצי, הונאות השירות למען הילד, הונאות משרד הרווחה, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, חטיפת תינוק מבית חולים, פקידת אימוץ, פשעי השירות למען הילד, פשעי משרד הרווחה, פשעי פקידות אימוץ

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנחטף מאמו

משרד הרווחה חבורת נוכלים - שומר נפשו ירחק
משרד הרווחה חבורת נוכלים – שומר נפשו ירחק

"השירות למען הילד" גוף המופרע ומושחת של משרד הרווחה משום שאם ישנם משפחות אומנה מדוע לנתק את הילד לחלוטין ממשפחתו? התשובה לכך ברורה: מדובר בעובדות סוציאליות מופרעות ומושחתות הרואות את טובת המאמצים לנגד עיניהם.

"קשר הדם אומר את דברו": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנלקח מאמו , דנה ירקצי , וואלה חדשות , 30.01.2017

הילד, שנולד כשהוא מכור לסמים, הוצא עם לידתו ממשמורת אמו. אחרי שנגמלה, התנגדה האם להליך האימוץ אך לבסוף נקבע כי אינה מסוגלת לגדל את בנה. בשבוע שעבר התקבל ערעורה והוחלט לבטל את האימוץ

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של אם שבנה נלקח ממנה בטענה כי אינה כשירה לגדלו, והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הקטין יאומץ באימוץ סגור. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות משרד הרווחה מול האם. בשנת 2013 נולד לא' תינוק מחוץ למסגרת הנישואין, לאב לא ידוע, כאשר הוא סובל מתסמונת גמילה מסמים, בעקבות שימושה של אמו בחומרים אסורים. מיד לאחר לידתו נלקח ממשמורתה של האם ומאז לא שב אליה. לאחר טיפול וגמילה בבית החולים הוא הועבר למשפחת אומנה והוכרז כקטין נזקק.

בינואר 2015 החלו הליכי אימוץ בעניינו של הקטין בבית המשפט לענייני משפחה. האם, שיוצגה על ידי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, התנגדה לאימוץ. בתום הליך ארוך ומייגע שבו נתקבלו תסקירים, חוות דעת למסוגלות הורית והליך הוכחות, ניתן פסק דין שקבע כי הילד יאומץ באימוץ סגור, וכי האם אינה מסוגלת לגדל את ילדה ואין צפי לשינוי או שיקום עתידיים. זאת, על אף עזרה כלכלית וטיפולית שקיבלה מרשויות הסעד. עוד נקבע כי אין לאפשר קשר כלשהו בין הילד לאמו.

האם ערערה על ההחלטה בעזרת עו"ד ליאת קוזקוב מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, עד אשר הדיון הגיע לבית המשפט המחוזי. בערעור קבלה האם על התעלמות בית המשפט מכך שלא ניתנה לה מעולם הזדמנות אמתית לבחינת כשירותה לשמש כאם לפעוט. בנוסף, טענה כי התנהלות שירותי הרווחה הייתה זריזה ומכוונת מטרה – הליך קלט חירום, אומנה בתוך שלושה חודשים מרגע הלידה, והליכי אימוץ בתוך חודשים ספורים נוספים – תוך צמצום הקשר בינה לבין בנה. לדבריה, כל אלה לא הותירו לה סיכוי להתמודד אל מול משפחת האומנה המגדלת את הקטין ברציפות מאז היותו כבן שלוש, או אפשרות לייצר קשר משמעותי עם בנה.

פקידת אימוץ אורנה הירשפלד - מדיניות רמיה לסחר בילדים לאימוץהאם, שבינתיים נגמלה מסמים, עברה שיקום, מצאה עבודה ובבדיקות שנערכו לה לא נמצאו חומרים אסורים בגופה. היא עשתה מאמצים לקיים את הוראות השופטים על פי התסקירים השונים שהוגשו לכל אורך התיק, אך לא באמת זכתה להכיר את בנה משום שפגשה אותו פעם בשבוע.

טענת האם בערעורה הייתה כי שירותי הרווחה לא עמדו בדרישות כדי להוכיח את נכונותו של סעיף א' לחוק האימוץ, שקובע כי ילד יימסר לאימוץ רק במקרים חריגים ובהם תמיכה בהורה לא תסייע. לדבריה, במקרה זה תמיכה הייתה אכן מסייעת. בתגובה קבע בית המשפט כי כל ילד רוצה את הוריו האמתיים. לפי ההחלטה, אפשר להחזיר את הפעוט למסלול נוער, שבמסגרתו אמו תראה אותו לעיתים קרובות יותר, והקשר ביניהם יתחזק עד שתוכל לקבל אותו בחזרה למשמורתה.

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים"

בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, קיבל בית המשפט המחוזי פה אחד את טענות האם המערערת והורה על ביטול פסק הדין המורה על אימוץ הקטין ולא על צמצום תוצאות האימוץ בלבד. בנוסף הורה בית המשפט על השבת התיק להמשך טיפול בבית המשפט לנוער, שם תוכן תכנית מעטפת מכילה ומיטיבה לילד, לפיה תגדל בהדרגה תדירות המפגשים בין האם לקטין, בתחילה לפעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי, ובהמשך ליותר. זאת, על מנת ליצור אופק לחזרתו של הקטין באופן הדרגתי לחיק אמו.

בית המשפט ביקר את התנהלות משרד הרווחה וקבע כי "רק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ, כאשר נקודת המבט באשר למסוגלות נבחנת מבעד לעדשת ההורה ה'מסתייע' ולא ההורה ה'עצמאי'. ההורה הביולוגי אינו צריך להוכיח את מסוגלותו ההורית, אלא היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה הם שצריכים להוכיח את היעדרה, וכן להוכיח כי לא קיים סיכוי לשיפור ושינוי עתידי".

עוד נאמר כי "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברים. ואמנם, בהעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים". בנוסף, לדברי בית המשפט לא ניתנה לאם הדרכה הורית, נציגי הרווחה שמו דגש אך ורק על הפן השלילי של הביקורים והיו אי דיוקים בתסקיר שהוגש לבית המשפט בכל הנוגע לאפיון הביקורים של האם עם הקטין במרכז הקשר.

לדברי עו"ד שני שדה, הממונה הארצית על תחום האימוץ במשרד, "פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא ציון דרך בתחום דיני האימוץ, ומדגיש מחדש כי נטל הראייה מונח לפתחם של שירותי הרווחה להוכיח כי ההורים אינם כשרים לגדל את ילדם ואף לא יהיו כן בעתיד. זאת ועוד, חלה חובה על הרשויות לתת, ולוודא כי ניתנה, עזרה כלכלית וטיפולית סבירה להורה, בטרם נקבעו מסמרות באשר להוצאתו לצמיתות של הילד ממשמורתו". עוד הוסיפה כי "בית המשפט חוזר שוב על אמירותיו בדבר חשיבות הקשר בין הורים לילדיהם, ועל זכות היסוד שלהם לגדלם, למעט במקרים קיצוניים. עוד ייאמר כי אין זה התיק הראשון בו הצליח הייצוג מטעם הסיוע המשפטי להביא להחלטה אחרת מן המצופה, ולהותיר קיומו של קשר בין ההורים הביולוגיים לילדם. הסיוע המשפטי מודע לכובד האחריות המוטל עליו בסיוע להורים בשעתם הקשה כשילדם נלקח מהם, ופועל כל העת למתן ייצוג מקצועי ואיכותי להורים, תוך התחשבות במצבם הרגיש והפגיע במהלך המשפט".

אימוץ, דנה ויילר פולק, השירות למען הילד, חטיפת תינוק מבית חולים, חיים כץ, לשכת הרווחה פתח תקווה, מדיניות משרד הרווחה, משפחת אומנה, פקידת אימוץ

תסביך שר הרווחה חיים כץ: בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה

שר הרווחה חיים כץ - פיו נוטף רעל נגד הורים לשלוח ילדיהם לאימוץ

התסביך של השר חיים כץ ופקידות האימוץ המושחתות במשרד הרווחה, האמא מסוגלת לגדל את בתה בת ה- 7 אך אינה מסוגל לגדל את בתה בת ה- 5 ולכן תישלח לאימוץ. שר הרווחה חיים כץ, ופקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד מרעילים בפיהם נגד האמא באמצעות "גורמים" מהמשרד.

"חרב עליי עולמי": בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה , דנה ויילר-פולק , 09 בספטמבר 2015, וואלה חדשות

שירותי הרווחה לקחו את ש' בת החמש למשפחת אומנה לפני כשנתיים, לאחר שעל פי החשד אביה טלטל אותה – וכעת נפתח עבורה הליך אימוץ. זאת, בעוד ב' בת השבע נותרה עם אמה בבית. "התחושה היא שלוקחים לך את היכולת לנשום"

"התחושה היא שלקחו לך את היכולת לנשום" – כך תיארה ר', בת 30, את היום שבו נודע לה כי שירותי הרווחה מתכוונים להוציא את בתה הקטנה מביתה, בעודה שרויה בדיכאון שאחרי לידה ונותרת אחראית על בתה הגדולה. לאם שתי בנות – ב' בת שבע, ו-ש' בת חמש. בשנתיים האחרונות הייתה ש' באחריות משפחת אומנה, לאחר שאביה טלטל אותה לכאורה ופגע בה קשות. "הבת שלי מאושפזת בבית חולים אחרי שאביה טלטל אותה, ובעוד אני מתמרנת בינה לבין אחותה הגדולה בבית, מודיעים לי כי ש' כבר לא בבית חולים, ושהעבירו אותה למשפחת אומנה. באותו רגע חורב עליך עולמך", סיפרה.

לאחר הלידה של ש', הבינה ר' כי מצבה הנפשי לא טוב וביקשה לשהות אצל הוריה על מנת שיסייעו בטיפול בבנותיה, אלא שבן זוגה סירב. "איבדתי הרבה דם בלידה, כך שמצבי הפיזי היה לא טוב, בנוסף לכך שמצבי הנפשי היה רעוע. הבנתי שנכנסתי לדיכאון שאחרי לידה", סיפרה. "בעלי סירב בתוקף לעבור להוריי לתקופה קצרה, רק עד שנעמוד על הרגליים, ואמר שהוא יטפל בבנות".

האב במעצר, האם בין בית החולים לגן

כמה ימים לאחר מכן, התעוררה ר' משינה והבחינה כי הראש של ש' התנפח. בתחילה עלה החשד כי מדובר באלרגיה לתחליף חלב, אולם לאחר חודש, כאשר מצבה של הילדה לא השתפר, הופנתה ר' לבית החולים עם בתה ששם אובחנה עם שטף דם מוחי, שעלול היה לגרום למותה. "הייתי המומה", סיפרה. "מיד הגיעו משטרה ועובדת סוציאלית, ורק לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שביום שראיתי את הנפיחות הוא נדנד אותה בעגלה וכנראה טלטל אותה".

לאחר מכן עברה ר' להתגורר עם הוריה, לאחר שבן זוגה נעצר. "הייתי בשוק, נותרתי חסרת אונים. אם הייתי יודעת על האירוע הייתי מעבירה אותה מיד לבית חולים ולא מחכה חודש ומבזבזת זמן על החלפת מזון", סיפרה. "בעלי הועבר למעצר ואני נותרתי לטפל ב-ש', שהייתה בין חיים למוות ובב', שהייתה בגן וצריכה אותי. ניסיתי ליצור לה שגרה בריאה יחד עם הוריי שסייעו לי בטיפול בה".


"לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שכנראה טלטל אותה" (צילום: ראובן קסטרו)

באותם ימים סיפרה ר' כי שירותי הרווחה הציעו לה עזרה מעמותת "חיבוק ראשון" לנוכח הקושי בטיפול בשתי הבנות. עם זאת, כעבור זמן מה הודיעו לה בשיחת טלפון כי ש' הועברה למשפחת קלט עד שתימצא לה משפחת אומנה, משום שלטענתם היא לא הייתה מסוגלת לטפל בה. "לא הסכמתי לזה, אבל איש לא שאל אותי. באו ולקחו לי אותה כשאני לא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה".
"אני כאן, חיה וקיימת. איך רוצים למסור אותה לנצח?"

במהלך השנתיים שלאחר מכן ראתה ר' את בתה במרכז הקשר של שירותי הרווחה, בעוד אחותה הגדולה הייתה בבית עם אמה. לאחר התקופה הזו, לא רק שהוחלט שלא להשיב את ש' לביתה, אלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בקשה להכריז על ש' כבת אימוץ – וההחלטה אושרה. "זו הייתה החלטה לא ברורה. נכון שבשנה הראשונה הייתי בדיכאון ולקחתי כדורים, אבל כשהפסקתי אותם הכול השתנה", סיפרה ר'. "התחלתי לתפקד לגמרי, יצאתי לעבוד עם קשישים, אבל ברווחה רק ניסו לשכנע אותי לחזור לאשפוז יום ולכדורים. עד היום הם טוענים שאני לא מסוגלת לגדל את שתי הבנות ודרשו שההורים שלי יהיו בתמונה. אז הם כאן, ועוזרים לי עם ב', אבל הם טוענים שעם ש' זה כבר לא יצליח. אבל למה לא לנסות? כי הם החליטו על הוצאתה מהבית וזהו".

לדבריה, מדובר במצב אבסורדי שבו היא כשירה לגדל רק את בתה הגדולה. "עכשיו מדברים על אימוץ. איך זה ייתכן? אני כאן, חיה וקיימת. באיזו זכות הם לוקחים את הילדה שלי ורוצים למסור אותה לנצח?", תהתה בכעס. "עכשיו הם משחקים על הטענה כי 'ש' רגילה למשפחת אומנה משום שהם ליוו אותה מגיל צעיר'. נכון, כי הם גרמו לזה לקרות. זה לא טענה שצריכה להתקבל. בינתיים, ב' כל הזמן שואלת מה עם אחותה ומתי היא תחזור הביתה. זה מצב אבסורדי – אם אני כשירה לגדל את הבת הגדולה, איך אני לא כשירה לגדל את הקטנה שכבר לא תינוקת? זה לא הגיוני".


"באו ולקחו אותה כשלא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה" (צילום: Shutterstock)

ממשרד הרווחה לא נמסרה תגובה.

מהעירייה (לשכת הרווחה פתח תקוה) שבתחומה מתגוררת ר' נמסר: "החלטות בנושא השמה של ילדים במשפחות אומנה ניתנות על ידי בית משפט ורק לאחר תהליך ארוך של בחינת המסוגלות ההורית והמסוכנות לשלום הילד, תהליך הכולל פיקוח של משרד הרווחה. הדבר אינו נתון להחלטת העובדת הסוציאלית ברשות המקומית. ככלל, רשויות הרווחה אינן רושמות או משנות החלטות רפואיות פסיכיאטריות כאלו ואחרות, בהן מתן תרופות. כפי שידוע למערכת וואלה! NEWS, על פי חוק, איננו יכולים להגיב למקרה שבו מדובר בקטין. לכל הורה יש מכלול של מסלולים לערער על החלטת בית המשפט, אם על ידי ערר לערכאה גבוהה יותר, או דרך שירות האומנה של משרד הרווחה".

גורמים במשרד הרווחה: "לנגד עיני האם – טובתה האישית בלבד"

גורמים במשרד הרווחה מסרו: "זוג ההורים מוכרים זה שנים לשירותי הרווחה, כמו גם לשירותי בריאות הנפש. עם לידת הבת הבכורה היא נחשפה למצבי סיכון וסכנה ולמרות חוסר המסוגלות ההורית, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה להוצאתה מהבית, ובנו תכנית טיפול רחבת היקף כדי לעזור לאם ולתת בידיה כלים לתפקוד הורי ראוי, אולם לצערנו תכנית זו לא זכתה לשיתוף פעולה מצדה. גם אז, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה על הוצאה מהבית ובאישור בית המשפט לנוער הוחלט כי הילדה תהיה במשמורת בלעדית של הסבים, כשהאם תוכל להתגורר עמם, אולם לא תהיה אחראית בפועל על גידול הילדה, נוכח חוסר מסוגלותה. בנוסף, נתנו שירותי הרווחה מענה רחב היקף וטיפול אינטנסיבי מגיל ינקות, תוך שילוב הקטינה במעונות רב-תכליתיים בשעות אחר הצהריים והערב.

"עם לידת הבת השנייה וחשיפתה לסכנת חיים ממשית ולנוכח העובדה כי הסבים מתקשים להתמודד עם שני ילדים במקביל, החליט בית המשפט לנוער על הוצאת הבת הקטינה לסידור חוץ ביתי ולפני כחצי שנה נפתח בבית משפט למשפחה תיק אימוץ, לשם הכרזתה כבת אימוץ.

"לצערנו, במסגרת מלחמתה של האם ברשויות הרווחה היא מפרסמת באחרונה ברשתות החברתיות, באופן ישיר ובאמצעות חבריה, תמונות של הבת המיועדת לאימוץ, שצולמו בפגישותיה עמה במרכז קשר ובמשרדי השירות למען הילד, החושפות בין השאר גם פרטים מזהים על אודותיה, בניגוד לחוק ההגנה על קטינים וחוק האימוץ, ומהווים עבירה פלילית. חרף הוראת בית המשפט והצו שהוצא נגד האם בדרישה להסרה מיידית של הפרסומים, היא ממשיכה בפרסומיה, תוך השמצת והכפשת העובדים הסוציאליים וגורמי הטיפול, דבר המעיד כי לנגד עיניה לא עומדת טובת בנותיה, אלא טובתה האישית בלבד".

אימוץ, אלי גוזלן, הוצאת ילדים מהבית, מדיניות משרד הרווחה, מסוגלות הורית, משפחת אומנה, פקידת סעד, פקידת סעד לחוק הנוער, פרופ. אסתר הרצוג, צילה אורן, קלמן ליבסקינד, תסקיר

הרשות להרחקת הילד

הרשות להרחקת  הילד - מקור ראשון - קלמן ליבסקינד - 27.3.98

הרשות להרחקת  הילד – מקור ראשון – קלמן ליבסקינד – 27.3.98

אלי גוזלן, כמו משפחות רבות במצבו, סובל ממצוקה כלכלית קשה, חי מקצבת נכות, והאמצעים הדלים שברשותו לא מאפשרים לו לשכור עורך דין שייצג אותו מול הרשויות, וכך בדיון גורלי, שבסופו נלקחו ממנו כאמור ארבעת ילדיו, הוא נאלץ לעמוד לבדו מול מערכת משומנת ומנוסה, כנגד כל הסיכויים.
לפני מספר שבועות נדונה לפני שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יהושע פלפל, בקשת רשויות הרווחה לנתק ילדה בת ארבע וחצי מאימה ולמסור אותה לאימוץ.
בקשה כזו נתמכת בדרך כלל בתסקירים שמגישים עובדי הרווחה ופסיכולוגים מטעמם אודות רמת האישיות של ההורים.
השאלה אם ציונים נמוכים שמעניקים פסיכולוגים לרמת האישיות של ההורה מספיקים כדי לעקור ממנו את ילדו – מעוררת מחלוקת רבה.
במקרה הזה קבע השופט פלפל, בניגוד לדעת כל הפסיכולוגים, כי "אף שמדובר באישה הסובלת מפיגור קל, בעלת אישיות בלתי בשלה, בעלת אינטליגנציה נמוכה, חסרת השכלה, פרימיטיבית ודלה, אין די בתכונות אלה כדי לקבוע שהיא אינה מסוגלת להיות הורה".
השופט פלפל אף הוסיף כי "חוק האימוץ לא נועד לאפשר חלוקה מחדש של ילדים והעברתם ממשפחה אחת למשפחה אחרת רק מפני שבמשפחה החדשה רמתם של ההורים יותר גבוהה".
נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, קבע גם הוא בשעתו כי "אין מקום למתן החלטה על הוצאת ילד מידי הוריו בניגוד לרצונם, כאשר הטעם הבלעדי לכך הוא כי הדבר הוא לטובתו של הקטין. לו היה הדבר כך, היה נפתח, למשל, פתח לנטילת ילדיהם של הורים החיים במצוקה כדי להעבירם – מסיבה זו בלבד – לרשותו של אחר".
אולם המציאות, מתברר, איננה מתיישרת תמיד עם קביעות כאלה, ולכן פסק הדין של השופט פלפל הוא בולט ויוצא דופן.
עורך הדין אייל אורטל, המייצג מספר משפחות שילדיהן הוכרו כ"נזקקים" ונלקחו מהן, מבקר בחריפות רבה את המצב המשפטי המאפשר זאת.
"בכל הנוגע לדיני אימוץ ילדים וכן בכל הנוגע לחוק הנוער, המצב המשפטי בישראל הינו שערוריה רבתי. אין במדינה שום מוסד, רשות או שירות וולונטרי כלשהו שיגן על זכויותיה של משפחה או של אם חד הורית שנאלצים להתמודד משפטית מול השירות למען הילד או מול פקידת הסעד".
יחסי הציבור המפרגנים שנעשים בתקשורת לטובת השירות למען הילד ולמען פקידות הסע, יוצרים סטיגמה הקושרת אוטומטית מאפיינים שליליים כנגד כל משפחה שמתנהלים נגדה הליכים.
"בפועל ברור שבדרך כלל הורים אלו הם אנשים חסרי יכולת כלכלית, ולעיתים זהו כל פשעם", מוסיף עורך הדין אורטל.
"משפחות רבות עומדות מתוסכלות בפני תסקירים על גבי תסקירים, חוות דעת מוזמנות מראש של פסיכולוגים, וממתינות לפסקי דין של בתי משפט לנוער, שאין בפניהם אלא את המסמכים שמומצאים להם על ידי רשויות הרווחה".
"המשפחות הללו מגלות לא פעם כי למרות שגידלו בעבר מספר ילדים שהתבגרו כבר, הרי שעתה, לפתע, הן מוגדרות כחסרות מסוגלות הורית, וילדיהן עומדים להיות מוכרזים כברי אימוץ או כקטינים נזקקים. גם הודעות של הורים אלו בבתי המשפט כי ילדיהם עוברים במשפחה האומנת, בפנימיות או במעונות לילדים – מסכת של התעללויות, נחסמות לא אחת על ידי פקידי הסעד ועובדי הרווחה בטענה כי ההודעו הינן נקמניות, טורדניות ונובעות מקנטרנות."
"בית המשפט מוטעה פעם אחר פעם להניח כי האנשים הפשוטים שטוענים לפניו ללא עורך דין בדרך כלל, בודים מליבם סיפורים. הכל משום שפקידי הסעד מנפנפים כל העת בתסקיריהם, בחוות הדעת מטעמם ובכוונותיהם הטובות כשלעיתים מדובר רק בסכסוך קשה של חזקים מול חלשים."
התעללויות מצד המשפחה האומנת
צילה אורן, אם חד הורית בשנות הארבעים לחייה, פעילה שנים רבות בהתנדבות בתחום הרווחה ומסייעת לנשים רבות הנמצאות במצוקה. במהלך שנות פעילותה התעמתה אורן לא אחת עם לשכת הרווחה במקום מגוריה – פה למען זכויותיה של עולה חדשה ושם לשיפור תנאיה של אם חד הורית. כשביתה נילי הגיעה לגיל חמש, החלה להרגיש קושי בטיפול בה.
"הילדה היתה שובבה גדולה והיה לי קשה לחנך אותה כמו שצריך בלי כל עזרה", היא מספרת. אורן פנתה ללשכת הרווחה וביקשה סיוע מהעובדת הסוציאלית.
"היה לי חשוב לדעת שהחינוך שנילי מקבלת הוא החינוך הנכון והטוב". כשהעובדת הסוציאלית נכנסה לתמונה החל הגלגל להסתובב במהירות, ולאו דווקא לכיוון שאותו צילה ראתה לנכון.
"אחרי מספר שיחות עם העובדת הסוציאלית ועם פסיכולוגית של מחלקת הרווחה הסבירו לי שלטובת הילדה אולי כדאי שתהיה במשך תקופה מסוימת אצל משפחה אומנת שתוכל להקנות לה הרגלים של בית מסודר, מכיוון שהדבר היחיד שהיה חשוב לי זה טובת הילדה, הסכמתי לנסות לתקופה מסוימת".
מה שצילה לא ידעה הוא שבינתיים, בעוד היא מנהלת שיחות עם עובדי הרווחה מתוך דאגה לבתה, הוגשו לבית המשפט לנוער מספר תסקירים אודותיה ואודות נילי.
פסיכולוגית שפגשה את צילה קבעה כי "נראה שצילה אוהבת את בתה ורואה אותה כמרכז עולמה", אך למרות זאת המליצה "לפתוח תיק אימוץ", לנתק את נילי באופן טוטאלי מאימה ולהתחיל לחפש עבורה "משפחה אחרת".
תסקיר שהוגש לבית המשפט על ידי מחלקת הרווחה המקומית קבע כי "בשלב זה אין אפשרות להכריז על הקטינה כבת אימוץ מהסיבה שהיא קשורה לאימה ולא תוכל להתקשר לטווח ארוך למשפחה חדשה". לפיכך דיברה ההמלצה על מעבר למשפחה אומנת, בהסכמת האם שעד לאותו שלב לא היתה מודעת כלל להליך המשפטי המתנהל מאחורי גבה.
מספר שבועות אחרי שהילדה הועברה למשפחה אומנת, היא החלה להתלונן על פגיעות ועל התעללויות בה מצד ההורים במשפחה האומנת. את המצב המשפטי הסבוך שאליו נקלעה הבינה צילה כאשר ביקשה באחת ההזדמנויות לאסוף את הילדה מהמשפחה האומנת לחתונה משפחתית.
"פקיד הסעד הודיע לי שהאבא האומן הוא זה שיביא את נילי לחתונה והוא זה שיחזיר אותה הביתה. את נילי שלי. רק אז נפל לי האסימון לגמרי. אני הכנסתי אותם הביתה בתמימות כדי לקבל מהם עזרה, והם לקחו לי את הילדה".
צילה שכרה עורך דין והחליטה להיאבק ברשויות עד שתחזיר את נילי הביתה. בדיון שהתנהל לאחרונה בבית המשפט לנוער טען פקיד הסעד כי "תהיה פגיעה בילדה אם תוחזר בשלב זה לאימה".
השופט נעתר לבקשת עורך הדין שלא להתחשב בחוות הדעת של פקיד הסעד, שהפך יריב המשפחה, ומינה שני פסיכולוגים עצמאיים מטעמו, שקבעו לאחר סדרת בדיקות כי "טובת הילדה היא שתגדל ברשותה של האם".
הילדה הוחזרה לחיק אימה לאחר שנקבע כי פקיד הסעד האיזורי ילווה את המשפחה במהלך השנה שלאחר מכן. צילה סברה לתומה כי החיים ישובו למסלולם, אולם המציאות טפחה על פניה מהר מאוד. היא ניגשה לבית הספר הסמוך לביתה על מנת לרשום ללימודים את נילי, שהספיקה בינתיים ללמוד חצי שה בכיתה א' אצל המשפחה אומנת.
היא הציגה בפני המנהלת בגאווה בלתי מוסתרת את תעודת החצי עם הערתה הממוסגרת של המחנכת: "את תלמידה נבונה, מגלה ידע והבנה בתחומי הלימוד השונים, מבצעת בזריזות כל משימה המוטלת עלייך, המשיכי כך".
עם תעודה כזו, חשבה צילה, לא תהיה כל בעיה לרשום את נילי לבית הספר. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. פקיד הסעד, כן, אותו פקיד סעד שהיה יריב קשה בבית המשפט רק לפני זמן קצר, הוא זה שמונה להשגיח על הילדה לפי צו בית המשפט, גם כאשר היא נמצאת בבית האם, והוא לא מאשר לנילי ללמוד עד שתעבור בדיקות נוירולוגיות ותיטול כדורי הרגעה.
בדיקה נוירולוגית שעברה הילדה לאחרונה ושקבעה כי תפקודה תקין, אינה מספקת את הרשויות. האם מתנגדת שנילי תיקח כדורי הרגעה מאחר שנוירולוג קבע כי אין בהם צורך, ובינתיים, בעוד בני גילה לומדים קרוא וכתוב, נילי יושבת בבית ומשחקת במחשב מבוקר עד ערב.
אביטל, אם חד הורית שילדה נלקח ממנה לפנימייה יוצאת כנגד כיוון הפניית תקציבי הרווחה. "כשאני מבקשת סיוע כלכלי – אין כסף לתת", היא אומרת, "אבל מצד שני, בלי שום בעיה הם מוציאים את הילדים למוסדות ולפנימיות – גופים שמקבלים תקציבי ענק.
יותר נוח למדינה להעביר תקציבים לעובדים שלה מאשר לנזקקים באמת.
"מבחינתם אני לא יודעת מה טוב לילד והוא לא יודע מה טוב לו. רק המומחים יודעים מה טוב. מי יפצה אותי על הנזק הנפשי שנגרם לי כשלקחו לי את הילד? מי יפצה אותו על הנזק הנפשי שנגרם לו כשגדל בלי אמא? מה יקרה כשבעוד שנה – שנתיים הוא יחזור הביתה? איך הוא יסתכל עלי כשהמדינה הסבירה לו במשך שנתיים שאני לא מספיק טובה כדי להיות אמא שלו"?
פרופ' אסתר הרצוג, בעבר יועצת לשרת העבודה והרווחה, משמשת פה למשפחות רבות הנמצאות במאבק על ילדיהן עם רשויות הרווחה.
"נחשפתי לנושא לראשונה", היא מספרת, "לפני מספר שנים, כאשר פנתה אלי אישה שבעלה לשעבר התעלל מינית בבתם בת השלוש. הגננת סיפרה שהילדה מתנהגת באופן מוזר ורומזת על פעילות מינית שהיא מבצעת עם אביה.
האם פנתה למשטרה ולרשויות הרווחה, אבל שום דבר לא זז. כשפנתה לעיתונות והתלוננה על חוסר המעש של עובדות הרווחה בעניין כה חמור, התייצבה נגדה המערכת כולה, שלא היתה יכולה לעבור בשתיקה על "ההלשנה".
מסע הנקמה כלל תסקירים שהוגשו לבית המשפט ושתיארו אותה כאישה מכה וכאם לא ראויה. לאור התסקירים הללו החליט בית המשפט להוציא מידיה את הילדה ולהעביר אותה לרשות האב המתעלל. והכל בגלל שהיא הרגיזה אותם כשתפקה אותם בעיתונות.
לפרופ' הרצוג אין אמון רב במערכת, למרות שבעבר היא היתה חלק ממנה. "יש הרבה ילדים בעיתיים והורים שהם לא טלית שכולה תכלת. אבל מכאן ועד לקחת להם את הילדים – המרחק רב.
לדבריה, מדינת ישראל היא בין המקומות המובילים בעולם בהוצאת ילדים ממשפחותיהם.
"לממסד יש הרבה פנימיות שנותנות הרבה תעסוקה ומגלגלות הרבה מאוד כסף. יש פה פוטנציאל גדול מאוד של כוח. את זה הם צריכים למלא בילדים כי התקציב מגיע לפי ראש.
יש בישראל הרבה פנימיות של עליית הנוער, וכהעלייה נגמרה היה צריך למלא אותן מחדש כדי שלא ייסגרו".
פרופ' הרצוג מצביעה על ניגוד אינטרסים בעייתי מאוד, לדעתי, בעובדה שמשרד הרווחה שמוציא ילדים מחיק הוריהם, הוא גם זה האחראי למלא פנימיות ומוסדות.

במקרים רבים מקבלת המשפחה את המלצת פקיד הסעד בחיוב ורואה בו גורם מסייע, אולם במקרים לא מעטים אחרים מתפתח מאבק מר בין ההורים מזה ופקיד הסעד מזה. פקיד הסעד הוא הממליץ על הוצאת הילד מחזקת הוריו, הוא האחראי עליו במסגרת האומנה או המוסד והוא גם העומד בדיון המשפטי כצד נגדי להורים. במקרים רבים מביאה איתה מעורבותו הדומיננטית של פקיד הסעד בכל ההליכים ליריבות אישית בינו לבין המשפחה.

זו מתנגדת להוצאת הילדים מרשותה ורואה בפקיד הסעד שורש כל רע. באופן אבסורדי, למרות היריבות שהיא במקרים אלה טבעית ומובנת, ממשיך פקיד הסעד להיות הגורם הארחאי והמפקח הבלעדי על הילד. עם תום התקופה שקבע בית המשפט, הוא צריך להיות הגורם המקצועי האובייקטיבי הממליץ לבית המשפט כיצד להמשיך ולנהוג בילד ובמשפחה.

הכוח שבידי פקיד הסעד

בהחלטה להוציא קטין מרשות הוריו נוהגים, כאמור, בתי המשפט לקבוע כי פקיד הסעד יהיה אחראי עליו ועל קביעת "הסדרי הראייה" בין הילד להוריו. במילים אחרות – בכל כמה זמן הם יוכלו להיפגש ומתי ואיך ישוחחו בטלפון. בדרך זו מאציל בית המשפט סמכויות נרחבות על על עובד סוציאלי, שגם אם הוא מנוסה ומקצועי, הרי שאין לו כל השכלה או הכשרה משפטית.

יתרה מזו, הסמכות ניתנת באופן כללי לפקיד סעד ואינה מוגדרת לפקיד מסוים. כך מטיל השופט אחריות כבדה על אדם שהוא איננו מכיר אותו ואיננו יודע מהם כישוריו, מה השכלתו, מה ניסיונו או אפילו מה שמו. חשוב לדעת כי הפרת החלטה של אותו פקיד כמוה כהפרת צו בית המשפט, ובמקרים רבים היא גוררת איתה מעצרים והעמדה לדין.

את מהות הכוח והאוטונומיה שיש לפקיד הסעד, יסייע להבין הסיפור הבא:
גדעון, שבנו נלקח ממנו, ערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי.
הערעור נדחה ובהחלטתו הדגיש השופט את הדברים הבאים:
"למעשה, אף שמבחינה פיזית ומשפטית הוא (הילד) אינו מצוי במשמורתו של אביו, אין מונעים מהמערער (האב) לקיים קשר רצוף עם בנו ומדי יום מתקיימת שיחה טלפונית ביניהם".
כחודשיים לאחר קביעה זו נמסר לאב כי "הוחלט בהתייעצות עם פקיד הסעד כי יפסקו שיחות הטלפון". מיותר לציין כי ההחלטה של פקיד הסעד לא עברה שום ביקורת משפטית אף שהיא נוגדת במפורש את החלטת השופט.
רשויות הרווחה והעובדים הסוציאליים פועלים בשיתוף פעולה מלא והדוק עם רשויות אחרות כמו המשטרה ובתי המשפט לנוער. כך מוצא את עצמו הורה החושב שנגרם לו עוול, מול חומה בצורה העומדת מולו ואין מושיע.