אזהרת לידה, נעמה לנסקי, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, תחקיר משרד הרווחה

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"  , נעמה לנסקי , ישראל היום ,  09.12.2016  

לצפייה / הורדת התחקיר בקובץ pdf הקלק כאן

זה הליך חריג בקיצוניותו, שזכה לכינוי "אזהרת לידה" • עוד לפני הלידה מתגבשת החלטה של גורמי הרווחה, על סמך ספקותיהם בכשירותם של ההורים, שיש להרחיק מהם את התינוק כבר בבית החולים • על ההחלטה ניתן לערער רק מאוחר יותר, בבית משפט

פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי
פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי

בחורף לפני שלוש שנים ילדה רותם את בנה הרביעי בסתר, בבית קטן במושב בגליל. רוב הזמן היתה לבד. מדי פעם סייע לה ידיד, שעבד ברפת וידע ליילד עגלים.
רותם נערכה לקראת הלידה במשך כל ההריון. רכשה ספר, שבעזרתו למדה כיצד ללדת לידה טבעית, והתמקמה בבית מבודד, שממנו ניתן יהיה לחמוק בקלות עם תינוק בלי לעורר תשומת לב. כדי לנסות ולהסתיר את ההריון מהרשויות, נמנעה מלעבור במהלכו בדיקות רפואיות כלשהן.
בחלוף עשרה ימים מהלידה, כשהרגישה שהיא והתינוק חזקים מספיק, הכניסה את בנה הקטן אל תוך מנשא צמוד לגופה ועזבה את המושב. בדרך לתחנת האוטובוס הספיקה לראות שאחת השכנות מבחינה בה ובתינוק, והבינה שעליה לפעול במהירות. היא השמידה את כרטיס הסים במכשיר הטלפון שלה ונסעה מייד אל ידידה קרובה, שהסכימה להסתיר אותה ואת התינוק בביתה.
רשויות הרווחה, שידעו על הריונה המתקדם, דלקו אחרי רותם ברחבי הארץ. המשטרה הפיצה באמצעי התקשורת את פרטיה ותמונתה תחת הכותרת "נעדרת עם תינוק" וביקשה מהציבור מידע שיסייע באיתורה.
ובכל זאת, במשך חודשיים הצליחה רותם להסתתר בבית ידידתה עם תינוקה הקטן. במהלך התקופה הזאת בנה לא נבדק על ידי רופא ולא קיבל חיסונים בטיפת חלב, וגם היא לא נבדקה ולא קיבלה טיפול כלשהו. פעמים ספורות, כשהרגישה בטוחה מספיק, היתה חובשת כובע, מרכיבה משקפי שמש גדולים, ויוצאת מהמסתור לכמה דקות כדי שהתינוק ינשום מעט אוויר נקי, יראה פרחים ושמיים כחולים. אחר כך היתה שבה אל הדירה ולא יוצאת ממנה.
את כל אלה עשתה רותם כי לא היה לה ספק שאם תלד את בנה בבית חולים הוא יילקח ממנה על ידי הרווחה. שלושה ילדים ילדה בעבר, ולאחר כל לידה יצאה מבית החולים בידיים ריקות: שעות מעטות לאחר כל לידה הובהר לה על ידי גורמי הרווחה שמבחינתם היא לא תוכל לגדל אותם. שלושתם נלקחו ממנה, מבלי שזכתה לגדל אותם אפילו יום אחד.
הבן הבכור, היום בן 8, גדל במשך שנה וחצי במשפחת אומנה, ואז נמסר לאימוץ. הבת, היום בת 6, נמסרה לאימוץ בשלב מוקדם יותר. הילד השלישי, היום בן 4, גדֵל במשפחת אומנה, והכוונה היא למסור גם אותו לאימוץ. רותם (32) עדיין מנהלת מאבק משפטי כדי להשיבו אליה. גם אותו היא רצתה ללדת בבית, כדי שלא יילקח ממנה כמו שני אחיו, אך מסיבה בריאותית נאלצה להגיע לבית חולים במרכז. על אף שהתגוררה באותה עת בצפון, פקידת הסעד ממקום מגוריה הגיעה גם לשם.
"היא אמרה לי, 'יאללה, תיפרדי ממנו'. לעולם לא אשכח את המשפט הזה. איזה קור רוח ואכזריות. בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן לקחו לי את הילדים, הפעם היא כמעט לא הסבירה לי כלום, לא ניסתה לומר לי שזה לטובתי ולטובת הילד ולא התאמצה יותר מדי לנחם אותי.
"מבחינת הרווחה, הפכתי להיות האישה הזאת ששוב יולדת ילדים שהיא לא ראויה וכשירה לגדל, וברור שלוקחים לה אותם. בלי לתת לי טיפת סיכוי כאמא וכאדם, בלי לחשוב אם ואיך אפשר לעזור לילדים לגדול עם אמא שלהם. כאילו שאני מפעל ליצור תינוקות עבור משפחות שאין להן ילדים או למשפחות אומנה, עם כל המשמעות הכספית שיש לזה.
"חושבים שמשרד הרווחה יודע מה נכון ומה לא. שאם לקחו לי את הילדים, אז בטוח היתה סיבה, הרי במדינת ישראל לא לוקחים סתם ילדים לאמא, ועוד בבית חולים. אבל לא היתה סיבה. היו לי קשיים, הייתי לבד, לא הייתי חזקה – אבל אלה סיבות לקחת ילד מאמא?
"כשנכנסתי להריון האחרון החלטתי שאני לא מוסרת את עצמי לידיים של הרווחה. פחדתי שייקחו לי גם אותו. אני עדיין מאוד מפחדת. אבל הנה, הוא איתי, בניגוד לאחים שלו. מה שאומר שכנראה צדקתי בבריחה שלי".
בתחילה טענו גורמי הרווחה כי "מדובר באמא חסרת מסוגלות הורית, חסרת ידע וכלים הנחוצים לטיפול בילדים קטנים, אינה מודעת לצורכיהם של ילדים קטנים ואינה מסוגלת לענות על צרכים אלה". לאחר חודשיים של הסתתרות סוכם בין גורמי הרווחה לבא כוחה של רותם כי תבוא עם התינוק לבדיקות הרפואיות, תוך שהובטח לה שבנה לא יילקח ממנה, אם מצבו תקין. בהסכמת הצדדים היא נשלחה למשפחת אומנה יחד עם בנה, ומשם לבית שבתי לוי בחיפה, מוסד הכולל מחלקה טיפולית שיקומית לאימהות וילדיהן.
בחודש שעבר הלכתי עם רותם לאסוף את בנה בן ה־3 מהמעון בעיר שבה הם מתגוררים. בכל השנים האלה לא ניתקה ממנו, בזכות מאבק ממושך, שהניב מציאת פתרונות תמיכה וליווי מגוונים עבורם במסגרת הקהילה. בנה הוא ילד יפה תואר, חייכן וחברותי. יש לו שיער ארוך ובהיר, אפו הקטן מנוקד נמשים, והוא דומה דמיון רב לאמו.
"שני האחים שלו ואחותו נראו בלידה בדיוק כמוהו", אומרת רותם בכאב. "את הבור העמוק שיש לי בלב אי אפשר יהיה למלא".

• • •
רותם ברחה ממה שקרוי "אזהרת לידה", או "הכרזת לידה" – כינויים שהוענקו למצב שבו כבר בבית החולים מבקשים גורמי הרווחה לקחת תינוקות שזה עתה נולדו מידי הוריהם, בגלל ההערכה שההורים, במקרים רבים אימהות חד־הוריות, אינם מסוגלים לגדל את התינוק.
הוצאת התינוק מרשות הוריו בבית החולים בניגוד להסכמתם המלאה נעשית מכוח סעיף בחוק הנוער, המאפשר לעובדים הסוציאליים להוציא, על פי שיקול דעתם, "צו חירום" ללקיחת התינוק. בעת שהיולדת משוחררת מבית החולים, פקידי הסעד של משרד הרווחה (עובדים סוציאליים לחוק הנוער) אינם מאפשרים להורים להוציא את התינוקות מהתינוקייה.
במידת הצורך, הדבר מובטח באמצעות שוטרים או מאבטחים, שמרחיקים את ההורים ומפקחים על מחלקת היולדות עד להעברת התינוקות למסגרות מפוקחות וחסויות, כמעון תינוקות בפיקוח הרווחה או משפחות אומנה המשמשות כקלט חירום – שם ישהו עד שתימצא להם משפחת אומנה.
"אזהרת לידה" היא מושג בלתי פורמלי, שעורכי דין המייצגים את ההורים עושים בו שימוש. משרד הרווחה אינו נוהג להשתמש בה, אם כי היא נזכרת לעתים בתצהירים של המדינה. ההליך, החריג בקיצוניותו, עטוף בערפל רב ובחשאיות; הוא אינו מפורט בתקנות לעבודה סוציאלית או בחוק הנוער, שמכוחם פועלים גורמי הרווחה. על פי ההערכות, מופעל ההליך הזה עשרות פעמים בשנה.

עו"ד אתי גוהר. "ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות" // צילום: אורן בן חקון

חשוב לציין: יש מקרים קשים וכואבים שבהם ההורים אכן אינם כשירים לגדל את התינוק שזה עתה נולד. יש גם מקרים שבהם ההורים עצמם חשים כך, או שאינם מעוניינים לגדל את התינוק חסר הישע, ובהם הוצאת הילד מרשותם נעשית בהסכמה.
ואולם, שורה ארוכה של עדויות שהגיעו לידינו מצביעה על תהליך שמתנהל מתחילתו ועד תומו באופן בלתי תקין וכמעט חד־צדדי, תוך הפרה של זכויות אדם בסיסיות ומהותיות – כמו הזכות לחיי משפחה, זכות הייצוג, זכות הערר והזכות לסודיות רפואית. מדובר בדרך כלל באימהות חד־הוריות מוחלשות, ששעות ספורות לאחר שילדו נאלצות להתמודד לבדן עם גזירה בלתי אנושית כשהן נטולות כוחות פיזיים ונפשיים ואינן בקיאות בזכויותיהן.
גורמי הרווחה, לעומת זאת, נערכים לכך מבעוד מועד ושולחים הודעה למשרד הבריאות המופצת לכל בתי החולים שבועות רבים לפני מועד הלידה. כך, כשהיולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת או כדי להיבדק טרם הלידה ומוסרת את פרטיה האישיים, יודעים שם מהרגע הראשון שיש לדווח עליה. הדבר נעשה כ"שירות לרווחה", כפי שהוסבר לנו במשרד הבריאות – על פי בקשות הרווחה, מבלי להכיר בהכרח את ההורים בעצמם.
"כבר בחודש השישי או השביעי להריון אנחנו מקבלים פקס משירותי הרווחה על היולדת", מסבירה פקידה בחדר לידה בבית חולים גדול בארץ. "במסמך הזה מופיע מידע כללי על האישה – פרטיה האישיים, תאריך הלידה המשוער, כמה לידות היא עברה.
"המסמכים והמידע נשמרים על ידינו, וכך אנחנו יודעים לזהות את היולדות האלה. כשהן מגיעות אנחנו מדווחים עליהן מייד לעובדים הסוציאליים של בית החולים, והם מדווחים לרווחה".
"לא פעם אנחנו מבינות לפני האימהות מה עומד לקרות להן ומתלחשות בינינו כמה הן מסכנות", אומרת ר', אחות במחלקת יולדות. "אי אפשר לקבל את הסיטואציה הזאת בשוויון נפש, גם אם ברור שמדובר באמא שסובלת מקשיים. זה מצב עצוב מאוד, שמנוגד לטבע שלנו כבני אדם. אישה לא משאירה מאחור את התינוק שהיא יולדת וממשיכה כאילו כלום".
"אין שום אזכור בחוק או בתקנות שמסמיך עובד סוציאלי לשלוח מכתב עם 'אזהרת לידה'", טוען עו"ד יוסי נקר, שמייצג הורים רבים מול רשויות הרווחה. "עוּבר הוא לא ישות משפטית, והמדינה והעובדים הסוציאליים הם לא האפוטרופוסים על העוברים. דיווח על אם שמגיעה ללדת מתייג אותה כרחם בלבד. לא כאישה העומדת בפני אירוע חשוב ומרגש בחייה.
"יותר מזה: הרופאים ובתי החולים מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה כשהם משתפים פעולה עם רשויות הרווחה. אני טוען שוב ושוב שאסור להם להעביר מידע לרשויות הרווחה ביחס לתינוק שטרם נולד. תפקידם הוא רק להעניק טיפול רפואי, לא לשמש הזרוע הביצועית של הרווחה.
"אני בטוח שהאחיות, הרופאים והעובדות הסוציאליות של בית החולים יכולים בקלות להעריך מי זקוקה לעזרה של הרווחה ומי לא, בלי להזדקק ל'אזהרת לידה' מראש. אבל הצוות של בית החולים לא מפעיל שיקול דעת עצמאי כשיש להם סטיגמה של יולדת 'מצורעת', כי יש להם לכאורה גורם רשמי שאפשר להסתמך עליו.
"אזהרת לידה מייצרת תווית על האם כבר בבית החולים, כך שכל פעולה שלה נבחנת ומבוקרת. פוגעים לה בביטחון, מגדילים את הלחץ שיש עליה בלאו הכי, ולמעשה יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. מניסיון, כל אמא שנמצאת תחת איום ולחץ של הרווחה, גם אמא לילדים גדולים, התפקוד ההורי שלה לא משתפר, אלא דווקא נפגע ומידרדר.

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"
"ברגע שמפרידים בין אמא לתינוק בבית החולים, שעות אחרי הלידה, מתחילה להיסלל דרך בטוחה לכיוון אימוץ וניתוק תמידי של האם מהתינוק. לאמא או להורים אין סיכוי לפתח מסוגלות הורית כשמתחילת החיים של הילדים שלהם הם לא פוגשים אותם, או במקרה הטוב, פוגשים אותם לשעה בשבוע במסגרת מפוקחת של הרווחה. איך ייווצר איזשהו קשר בין תינוק להורים שהוא לא מכיר בכלל? להורים האלה גם אין שום סיכוי לעבור את מבחני המסוגלות ההורית, שהרווחה דורשת מהם לעבור אצל פסיכולוגים מטעמה.
"אף אחד מאיתנו לא נולד הורה עם מסוגלות הורית וידיעה מוחלטת איך לטפל בילד. רובנו נעזרנו בחברים ובמשפחה. מי שמתקשה, מי שאין לו משפחה או עזרה, אמור לקבל עזרה מהרווחה. הם אמורים להפוך את העולם במציאת פתרונות, לא לקחת את התינוק מייד אחרי הלידה.
"לכן עיקר המאמץ שלי כעורך דין במקרים של אזהרת לידה הוא לעשות הכל כדי לא לנתק את האם מהתינוק לאחר הלידה. אם הצלחתי – האם והתינוק ניצלו. אם נכשלתי – רוב הסיכויים שהתינוק הזה יגיע לאימוץ".

• • •
לעיתים, במקרים שבהם משפחה מוכרת לגורמי הרווחה, מתכנסת לפני הלידה "ועדת תכנון, טיפול והערכה" (המכוּנה גם "ועדת טרום לידה"). הוועדות הללו מורכבות מגורמי רווחה וטיפול, שחלקם מכירים את המשפחה, ולא פעם הן מתכנסות ללא נוכחות ההורים, הגם שנושא הדיון גורלי לחייהם.
"ההורים מקבלים זימון לוועדה, אבל לא תמיד הם מבינים מראש את משמעותה ואת גודל הגזירה שעומדת על הפרק", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה, המייצגת משפחות גם דרך אגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "לכן, הם באים ללא ייצוג משפטי.
"זה מצב מאוד בעייתי. מצד אחד, ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות ולפעול מראש כדי לשנות את ההחלטה הקיצונית שעשויה להתקבל בעניינם – באפיקים משפטיים או טיפוליים. למשל, לקבל הדרכות הוריות עוד לפני הלידה, למצוא מראש משפחה שתשמש כאומנה לאם ולילד יחד, עד שהאם תתחזק ותוכל לגדל את הילד בעצמה, להצמיד מטפלת בשעות היום וסומכת מקצועית לאחר מכן וכו'.
"מצד שני, זאת ועדה שאין לה למעשה מעמד משפטי, כי אין עדיין תינוק שנולד, אין ישות משפטית שאפשר לקבל החלטה לגביה על פי חוק הנוער. כלומר, זאת ועדה תיאורטית, שתוכל לשמש את רשויות הרווחה אחרי הלידה, כדי להראות שכביכול ניסו למצוא פתרונות עבור המשפחה.
"בוועדות האלה לא נאמר חד־משמעית 'אנחנו ניקח לכם את הילד', אלא רק מציינים את האפשרות הזאת, ומפנים אל ההורים שאלות כמו 'איך אתם מתכוונים לגדל את הילד?', 'האם אתם חושבים שאתם מסוגלים לעמוד בהתחייבות הזאת?' וכך הלאה.
"כלפי חוץ נראה שמטרת הוועדה היא לחשוב ביחד על פתרון הולם, אבל בפועל, ההתנהלות מובילה לכיוון של לקיחת הילד מההורים לאחר הלידה. למשל, בחמשת המקרים האחרונים שליוויתי התכנסה ועדה לפני הלידה, ובסופו של דבר האימהות יצאו מבית החולים ללא התינוק.
"היו מקרים שבהם אימהות לא זזו ממיטת התינוק, כי ידעו שעומדים לקחת להן אותו. אבל ברגע שהגיעה פקידת סעד, בליווי משטרה, הן נאלצו למסור את התינוק. לא פעם התינוק נלקח מזרועותיה של האמא, תוך שהיא בוכה וזועקת לעזרה, המחזה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
"מניסיוני, הוצאת התינוקות מרשות הוריהם היא עדיין הפתרון המוביל מבחינת מערכת הרווחה בארץ. הפתרון הקל ביותר עבורה, והנורא ביותר עבור ההורים האלה. כמעט תמיד מדובר בהורים, או באמא חד־הורית, שבאים מרקע כלכלי קשה, ללא מערכות תמיכה ועם לא מעט קשיים. הרבה פעמים מדובר בילד ראשון, כך שמובן מאליו שאין להורים ניסיון בגידול ילדים.
"מקומֵם לראות איך שוללים מאנשים הורות לפני שבוחנים את ההורים בפועל. אפשר וצריך לתת לאנשים האלה סיוע והדרכה, גם מראש וגם לאחר הלידה".

• • •
לרוב, לאחר הלידה מתכנסת בבית החולים "ועדת חירום", שהרכבה דומה לוועדת טרום לידה, והיא כוללת גורמי רווחה וטיפול שונים – בהם עובדת סוציאלית לחוק הנוער, מנהל לשכת הרווחה באזור מגורי ההורים, עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, מפקח מהשירות למען הילד, עובדת סוציאלית של המשפחה, עובדת סוציאלית של בית החולים ואחות ראשית.
"כשאני יושבת בוועדות האלה, בתור נציגה של הורים, או אימהות, זה ממש מדהים ומרתיח אותי", אומרת עו"ד גוהר. "כל חברי הוועדה יודעים מה השורה התחתונה ומה הם צריכים להגיד, וכולם אומרים את אותו הדבר ומחליטים פה אחד להפריד בין התינוקות להורים שלהם.
"הנוכחות שלי בוועדות כאלה היא חריגה. לרוב, ההורים יושבים שם לבד, בלי ייצוג. זה חוסר צדק שאין כדוגמתו. אדם שחשוד בביצוע עבירה פלילית זכאי עוד לפני החקירה לייעוץ משפטי, ולא מקיימים דיון עד שממונה לו סניגור מטעם המדינה. אבל הורים שאולי ינתקו מהם את התינוקות שלהם לא מקבלים את אותם תנאים. הזכות שלהם לייצוג לא מעוגנת בחוק.
"תחשבי על הסיטואציה: אמא צעירה, יום או יומיים לאחר לידה, לפעמים אחרי ניתוח קיסרי, כאובה ומטולטלת מהלידה, ומצד שני גם נרגשת ונקשרת לתינוק שלה – ופתאום מודיעים לה שבניגוד לכל האימהות סביבה, היא לא תצא מבית החולים עם התינוק שלה".
איך הן מגיבות להודעה?
"צורחות, בוכות, משתוללות. והתגובה הטבעית הזאת דווקא נזקפת לרעתן, הן סופגות על זה ביקורת. על אחת האימהות שייצגתי אמרו בדיון בבית המשפט, שהיא צרחה 'באופן לא פרופורציונלי' וש'היה מפחיד האופן שבו היא התנגדה ללקיחת התינוק', ועוד ביקורות מתנשאות ומכוערות. אני כל כך זועמת וכל כך מלאה בכאב על המקרים האלה. אלה דיני נפשות, ויש חוסר סימטריה במאזן הכוחות ובהליך שבו ידן של המשפחות על התחתונה".
על החלטות הוועדה בבית החולים לא ניתן לערער, אלא בהליכים שמתקיימים בהמשך בבית המשפט. זאת, למרות שבית המשפט אינו תחליף לפונקציית הערר; יש לציין כי ועדות מקצועיות שבחנו לאורך השנים את מנגנוני ההוצאה החוץ ביתית של משרד הרווחה מתחו ביקורת קשה על כך שלא מובטחת אפשרות הערר למשפחות.
אימהות שחוו ניתוק מילדיהן בבית החולים טוענות כי רשויות הרווחה לא עשו דבר כדי לסייע להן להתמודד עם הטראומה, או כדי לשפר את מצבן בחיים, כדי שיוכלו להשיב אליהן את הילדים.
"אני זוכרת איך התנהגו אלי כשילדתי את הילד הראשון", נזכרת רותם. "אחרי הלידה ביקשתי להיפגש עם עובדת סוציאלית, כי חשבתי שנותנים סיוע לאימהות שקשה להן. הייתי בת 24, בלי משפחה, בלי בן זוג, בלי בית, שנים מעטות אחרי שעליתי לבד מרוסיה.
"למחרת הלידה הלכתי לאכול בחדר האוכל של מחלקת היולדות, ופתאום ניגשה אלי פקידת סעד ואמרה לי, 'הילד לא יוכל לצאת מבית החולים'. היא הסבירה לי שאני לא בשלה לקחת אחריות על תינוק, שאני לא מסוגלת לגדל אותו. שהכי נכון בשבילי ובשביל התינוק שיגדל 'במשפחה מסודרת'.
"בהמשך זומנתי לוועדה בבית החולים. הייתי קפואה, המומה, חלשה, בקושי יומיים אחרי הלידה הראשונה בחיי. הגוף כאב לי.

איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו
איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו

 
"בוועדה הרגשתי שהעובדות הסוציאליות כל כך מזלזלות בי. שאני כלום. באמת היו לי קשיים. מצוקה כלכלית, לא היתה לי עבודה, לבד בארץ. לא ממש ידעתי להגיד להן איך אצליח לגדל לבד ילד, אז הן הציעו לשלוח אותו בינתיים למשפחת אומנה. זאת היתה העזרה מבחינתן. הסכמתי.
"אחרי שנתיים, האומנה הפכה לאימוץ. עדיין הייתי בקשיים כלכליים ולבד. פקידת הסעד שטיפלה בתיק שלי ליטפה לי את הגב ואמרה, 'זה נכון לילד לשלוח אותו לאימוץ. יהיה לך קשה להתמודד עם הגידול שלו'. האם היא ניסתה אי פעם לעזור לי לגדל אותו? האם מישהו יוכל אי פעם לשחרר אותי מהחוויות האיומות האלה? לא. ממש לא".
היום היא מקבלת עזרה מהרווחה. "עוזרים לי במימון המעון, עובדת סוציאלית מלווה אותי. אני מרגישה שעכשיו רואים אותי יותר. הצלחתי לגרום להם לתת לי הזדמנות להוכיח שאני מסוגלת להיות אמא. אבל תמיד אפחד שייקחו לי גם את הילד הרביעי. ככה זה".

• • •
האם בכלל נכון שצעדים קיצוניים כאלה של גורמי הרווחה יתנהלו בין כותלי בית החולים ומחלקת היולדות? "במשך שבועות הייתי מנסה להירדם בלילות ולא מצליחה", מספרת א', אחות במחלקת יולדות בבית חולים גדול במרכז. "הייתי שומעת את הצרחות והבכי של האמא שלקחו לה את התינוק אצלנו במחלקה.
"זאת היתה בחורה בת 18. על פניו נראה היה לי שהיא אולי סובלת מפיגור מסוים וגם מעוני, ולא מאוד מודעת למתרחש. היא ילדה בניתוח קיסרי, ויומיים לאחר מכן זומנה לוועדה בבית החולים, בנוכחות עובדות הרווחה של הרשות המקומית ועובדות סוציאליות מבית החולים.
"כשהיא חזרה למחלקה, היא פתחה את דלת הכניסה והתחילה לשאוג, 'הם רוצים לקחת לי את התינוק. הם יחטפו לי את התינוק'. זה היה טרגי ומזעזע. היא נצמדה לתינוק ובכתה נורא.
"אחר כך היא ישבה במחלקה והחזיקה את התינוק בידיה, כאילו גוננה עליו. פתאום ניגשה אליה אשת מקצוע כלשהי, תלשה לה את התינוק מהידיים ורצה איתו משם. הבריחה אותו מחוץ למחלקה דרך חדר צדדי. אנחנו היינו המומות. זה רגע שאת לא מאמינה שיכול להתרחש בזמנים כאלה ובמדינה שלנו.
"מה שקרה אחר כך היה טראומטי עוד יותר. האמא הצטנפה בפינת החדר ולא הפסיקה לבכות במשך שעות. היא היתה במצוקה, התייפחה וייבבה כמו חיה פצועה שפגעו לה בגורים".
"זה היה נורא, נורא, נורא", א' פורצת בבכי. "זה סיפור שירדוף אותי כל החיים. בחורה צעירה, אחרי לידה בניתוח קיסרי, כולה כאובה, ופשוט חוטפים לה את הילד מהידיים.
"בעיניי זה מחדל. לא יכול להיות שאי אפשר להתנהל אחרת. זה לא אמור להיות ככה, בטח שלא מייד אחרי לידה, ובתוך מחלקה עם עוד עשרות יולדות, שהסתובבו ממש מבועתות ונסערות אחרי המקרה.
"בעבודה שלי נתקלתי במקרים שבהם הרגשתי שמדובר באמא לא כשירה ושנכון למצוא לתינוק מסגרת אחרת לגדול בה. מהצד, ברוב המקרים האלה נראה שכשלוקחים את התינוקות מדובר בצעד שנעשה בהסכמה, או שמאוד משכנעים את היולדות שזה הדבר הנכון, עד שהן חותמות על הסכמה מרצונן. אני לפחות מקווה שזה כך.
"אחרי המקרה הזה, האחיות במחלקה היו במשבר גדול. בהמשך דיווחו לנו שהתינוק נשלח למשפחת אומנה, ושלאמא יש אפשרות לפגוש אותו. אמרו לנו שזה מה שהיה נכון לעשות במקרה הזה, לטובת התינוק. אני מאוד מקווה שזה באמת נכון".
"צו החירום", שבאמצעותו פועלים גורמי הרווחה בבתי החולים, הוא אחד הכלים הקיצוניים ביותר שניתנים בידי גורמי הרווחה. על פי החוק, כשאלה סבורים שנשקפת לקטין סכנה, הם "רשאים לנקוט את כל האמצעים הדרושים לדעתם למניעת אותה סכנה". הצו מותיר בידיהם חופש עצום לנקיטת צעדים לפי ראות עיניהם, מבלי להזדקק לאישור בית משפט, עד לתקופה של שבוע ימים (שבמהלכו עליהם לקבל אישור כזה). מדובר בפרק זמן ארוך לאין שיעור, כשמדובר בתינוקות רכים שרק נולדו, חלקם תינוקות יונקים.

• • •
הוצאת צו החירום בבית החולים מעוררת מחלוקת וביקורת. כך, למשל, כתב סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, בפסק דין שנתן ביוני האחרון על הוצאת תינוק בן יומיים ממשמורת הוריו והשארתו בפיקוח בבית החולים: "המדינה הוציאה צו חירום בעניינו (של תינוק), ושוב, במקביל לשיטותיה בתיקים אחרים ובתיק זה, במעמד צד אחד, כאילו אין לילד הורים, וכאשר הצו הוצא לילד בהיותו בן פחות מ־48 שעות".
דרורי ציין כי הוא "מפציר לשקול שבע פעמים ושבע האם להתחיל הליכים ביחס לילד בן מספר ימים. ראוי להשאיר את הילד בבית הוריו".
לאחר הוצאת צו החירום, הצעד הבא, על פי החוק, הוא בקשה למתן צו ביניים על ידי בית המשפט. ואולם, במקרים רבים, גם זה נעשה במעמד צד אחד, ללא נוכחות ההורים ובאי כוחם. "נציגי הרווחה מתייצבים בבית המשפט ולרוב מקבלים בקלות אישור לבקשתם", מספרת עו"ד ורדה שטיינברג, המרבה לייצג משפחות בהליכים מול רשויות הרווחה. "את ההורים לא מזמינים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש".
בנוסף, טוענת שטיינברג, בין הפעלת צו החירום להוצאת צו הביניים בבית המשפט, פועלים גורמי הרווחה בניגוד לחוק. כך, למשל, במקרה של ניצן (25), שהתרחש לפני כשלושה חודשים. כשבתה היתה בת 48 שעות, ודקות ספורות לאחר שרופא בית החולים איפשר לשתיים להשתחרר חזרה אל ביתן, הגיעו לחדרה במחלקת היולדות שתי פקידות סעד ובידיהן צו חירום, שהורה על השארת התינוקת בבית החולים.
"במקרה הזה גורמי הרווחה פעלו בניגוד לחוק", אומרת שטיינברג, המייצגת את ניצן. "הם למעשה פעלו כדי להשאיר את התינוקת באשפוז ללא אמה. אבל לפי חוק הנוער אסור לאשפז קטין ללא הסכמת האחראים עליו – כלומר, הוריו, אפילו לדקה אחת. רק לאחר שפניתי ליועץ המשפטי של בית החולים והבהרתי שזה צעד שנעשה בניגוד לדין, שיחררו את התינוקת הביתה עם אמא שלה.

עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף
עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף

"הם לא ויתרו על כוונתם, כמובן, ופנו לבית המשפט. אחת מדרישותיהם העיקריות היתה לשלוח את התינוקת למשפחת אומנה זמנית, כדי שבזמן הזה תיבדק המסוגלות ההורית של ניצן – תהליך שיכול להימשך חודשים.
"למה לא ערכו לה את המבדקים האלה לפני הלידה? הרי ברווחה ידעו היטב על ההריון שלה. הם העדיפו לחכות עד אחרי הלידה, ורק אז דרשו לשלוח את התינוקת לקלט חירום. גם האבא לא נבדק מעולם. יתרה מזאת – להורים לא נאמר מראש שהרווחה מתכוונת לנתק אותם מבתם אחרי הלידה.
"אני משערת שהוצאת התינוקת סומנה מראש. הרווחה שמרה את זה בסוד, גם מההורים וגם ממני, כעורכת הדין שלהם, כדי לשלול מהם את הזכות להיאבק על החלטה קיצונית ואכזרית כזאת. אחרי שתינוקת מופרדת מהוריה, ההליך המשפטי להחזרתה הוא לא פשוט. כל יום בלי התינוקת הוא קריטי וקשה לכל הצדדים, ולחץ הזמן הזה בוודאי לא מועיל".
לניצן סיפור חיים דומה לזה של אימהות נוספות שפגשנו. היא עלתה לארץ מרוסיה עם הוריה כשהיתה ילדה, למדה במסגרות החינוך המיוחד, התקשתה להשתלב ולתפקד במסגרת, והוצאה מביתה לפנימייה על ידי רשויות הרווחה. בגיל 18 החלה לעבוד כסייעת בגן ילדים.
כשהיתה בת 22 הכירה את בן זוגה ונכנסה להריון. "הוא חשב שמוקדם מדי להביא ילד, אבל אני לא הסכמתי איתו", היא מספרת. "היה לנו משבר, ונפרדנו. אני חלמתי להיות אמא. הרבה שנים רציתי להקים משפחה, כי אני לא גדלתי במשפחה, כמו כל הילדים. אני מרגישה שאני יכולה, אם רק יעזרו לי ויבינו אותי".
את בתה הגדולה, היום בת שנתיים, ילדה לבד וגידלה בעזרת אמה. בחודשים הראשונים התגלו קשיים בהורות שלה, וגורמי הרווחה, שכבר הכירו אותה, התערבו. סברו שהיא חסרת כישורי הורות, שאינה מספקת את צרכיה של הפעוטה, שאינה מפגינה אחריות ויציבות, ועוד. עד מהרה הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את הילדה למסגרת חוץ־ביתית.
כמוצא אחרון לפני ניתוקה מבתה, נשלחו ניצן ובתה לבית שבתי לוי. "המקום הזה לא התאים לי בכלל", היא מספרת. "לא הסתדרתי שם, לא היה לי אוויר. הרגשתי כלואה".
היא הוצאה מהמוסד ושבה להתגורר עם אמה. כעבור זמן קצר, נשלחה התינוקת למשפחת אומנה.
"סילוקה של ניצן מהמוסד ללא בתה נעשה בניגוד לצו בית המשפט", טוענת שטיינברג. "צו בית המשפט כולל את האם והקטינה יחד. אסור לסלק את האם ולהחזיק בקטינה".

• • •
אחרי שהילדה הועברה לאומנה, חזרה ניצן להיות בקשר עם אביה של הילדה, והיום הם מנהלים ביחד מאבק משפטי להשיבה. לפני שלושה חודשים הם הביאו לעולם עוד תינוקת, שבתום הליך משפטי קשה, הצליחו להותיר בידיהם, והם מגדלים אותה ביחד.
שטיינברג: "בית המשפט לנוער החליט, בהמלצת פקידת הסעד, שגם התינוקת השנייה תוצא ממשמורת הוריה לאומנה. עירערנו על ההחלטה למחוזי, והוא הורה על ביטול ההחלטה.
"לרגע לא טענתי שמדובר באמא חפה מקשיים. האימהות שעומדות בסיטואציה הזאת הן בדרך כלל נשים שחוו הרבה מאוד קשיים בחייהן, שחסרים להן כלים, שיש להן בעיות אובייקטיביות. הכל נכון. זה לא אומר שאין דרכים לסייע להן ושצריך לשלול דבר כל כך בסיסי כמו הורות, ועוד באופן טראומטי ואכזרי כזה, בבית החולים. הרי זאת המשמעות של שירותים סוציאליים. יש פה אנשים. יש פה בני אדם".
שטיינברג היא זאת שיצרה והציעה מעטפת תמיכה וליווי, כדי לשכנע את הרווחה לתת הזדמנות להורי התינוקת. האב, אדם נורמטיבי ומתפקד, שהביע רצון עז לגדל את בתו, יצא לחופשת לידה של שלושה חודשים ונטל את מלוא האחריות על גידולה. ניצן התחייבה לעבור פעמיים בשבוע טיפול אצל פסיכולוג, שמכיר אותה מימיה באחת הפנימיות שבהן גדלה.
בנוסף, התחייבו ההורים בבית המשפט לעבור הדרכה הורית, להגיע לטיפולי אם וילד סדירים ולעמוד בכל מה שיידרש מהם מצד גורמי הרווחה. כמו כן הוענקו להם שעות ליווי של סומכת מטעם הרווחה, וקרובת משפחה, כמו גם אמה של ניצן, התחייבו לסייע להם בגידול התינוקת.
גם האפוטרופוסית לדין, שמונתה לתינוקת מטעם המדינה, תמכה במתן הזדמנות להורים, ובפרט לאב. היא טענה ש"חשוב לאפשר לו לגדל את בתו ביחד עם האם, לפני שממהרים למסור את התינוקת לידיים זרות. האפשרות לשלוח תינוקת בת מספר ימים למוסד סגור או למשפחת אומנה פחות טובה מאשר לאפשר לאב לגדל את התינוקת, תחת תנאים שייקבעו על ידי בית המשפט".
• • •
חגית (30) עברה חיים קשים מאין כמותם. היא הוצאה מביתה בגיל 9, גדלה במוסדות, ונפגעה מינית. "הבית שבו גדלה הוא בית קשה וחלש, והיא עצמה בהחלט מונמכת מבחינה קוגניטיבית", מספרת עו"ד שטיינברג, שייצגה אותה. "בשורה התחתונה, היא דוגמה לילדה שהוצאה מביתה על ידי הרווחה כדי שהזנחתה תימנע, אבל המדינה הזניחה אותה לא פחות".
בעבר היא היתה נשואה, והריונה הראשון, לפני שמונה שנים, הסתיים במות העובר ובלידה שקטה. היא ילדה עוד שני ילדים מחוץ לנישואים, היום בני 5 ו־6, ושניהם נמסרו מייד לאימוץ. "למיטב בדיקותיי, הדבר נכפה עליה", אומרת שטיינברג. "אף אחד לא ניסה לסייע לה לגדל אותם. נשבר לי הלב כשהיא אומרת שהיא מקווה להחזיר אותם אליה, כי אין לה סיכוי. לא אחרי שנמסרו לאימוץ.
"על פניו מדובר באישה לא כשירה, אבל אני לקחתי את התיק הזה מתוך אמונה שלמה וידיעה שהיא מסוגלת להיות אמא, כמו שהיא חולמת, בעיקר בזכות בן הזוג שלה, אבי התינוקת. הוא בחור דתי בן 42, שהתאהב בה, שמאמין בה. בחור חרוץ שעובד קשה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את המשפחה, וגם מתנדב במשטרה. הוא חבל ההצלה שלה במציאות שהיתה רק אכזרית.
"ביחד עם חגית, ועם תמיכה נכונה, הם יכולים לגדל את התינוקת. למה לא למצוא כל דרך כדי לעזור להם?
"לפני שנה נולדה להם תינוקת, והרווחה הוציאה נגדה 'אזהרת לידה'. כשהיא היתה בת יום הוצמד לרגל שלה אזיקון אלקטרוני. את מבינה? אזיקון מוצמד לרגל של תינוקת בת יום, כדי להבטיח שהוריה לא ייקחו אותה מבית החולים.
"לאחר מספר ימים, היא נשלחה למשפחת אומנה לשבועיים, ובמהלכם ניהלנו את המאבק בבית המשפט, כדי להחזיר אותה להורים. לשמחתנו, הצלחנו".
מאז חלפה כמעט שנה, והתינוקת גדֵלה אצל הוריה. ההורים חיים ביחד ומתכננים להינשא בקרוב. לפני שבועיים ביקרתי אותם בביתם הצנוע, בשעה שהשכיבו את הילדה לשנת הלילה.
"אנחנו ההוכחה שהכל אפשרי, אם לא מוותרים", אמר לי האב. "ניסו לשבור אותנו. הסתכלו עלינו בעין עקומה מהרגע הראשון. אמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם גידול הבת שלנו. התייחסו אלינו כמו פושעים, ושמו עליה אזיקון. אבל תראי אותנו ותראי את הילדה. אנחנו משפחה, כמו שלכל אחד יש זכות להיות".
"חגית היא אישה חיובית, מתפקדת, מסורה ורגועה", אומרת ורדה שטיינברג. "היא עברה בדיקה פסיכיאטרית, שהראתה שאין בה מסוכנות. וזאת אישה שפקידת סעד נזפה בה באחת הוועדות, בנוכחותי, 'את לא יכולה לגדל את הילדה, את מפגרת'.
"בתחילת השנה הילדה השתלבה במעון. חגית אוספת אותה משם אחר הצהריים, וקצת אחר כך האבא חוזר מהעבודה, ויחד הם מגדלים אותה. היא רשומה לחוגים מסובסדים, ואני מקבלת דו"חות טובים מהמעון ומטיפת חלב. שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, כתב בשנת 2010, כשדן בתיק אימוץ: 'בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים'. זה המשפט שלאורו אני פועלת".
naamal@israelhayom.co.il
(כל שמות ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק. השמות האמיתיים שמורים במערכת)

משרד הרווחה: "מדובר במקרים ספורים וסבוכים"
ממשרד הרווחה נמסר: "המונח 'אזהרת לידה' אינו מוכר ואינו מקובל במשרד הרווחה. בהתאם למדיניות החדשה של משרד הרווחה, שכבר מיושמת במחלקות לשירותים חברתיים ואישיים, במצבים מיוחדים שבהם האם נמצאת בהריון וקיים חשש ממשי לגורלו של הילד העומד להיוולד, תתקיים ועדה טרם היוולדו, שמטרתה גיבוש תוכנית טיפול עתידית וראשונית להבטחת המוגנות של הילד מייד לאחר הלידה. לאחר הלידה תתכנס הוועדה לגיבוש תוכנית טיפול, בהתאם לכל הכללים והנהלים.
"נציין כי מדובר במקרים ספורים וסבוכים, שבהם עולה דאגה לשלומו של הוולד עוד בשלבים מוקדמים יותר של טרום לידה. כמו כן, מדובר במקרים המוכרים לשירותי הרווחה או לשירותים אחרים, ושעולה מהם חשש על רקע ניסיון עם ילדים קודמים של אותה אם, או מתוך ההתנהלות שלה במהלך ההריון או בשל מצבה של האם.
"לאור העובדה שלפני הלידה התינוק אינו ישות משפטית, יכולה להתקיים ועדת תכנון טיפול כפורום התייעצות, שבו תיעשה הערכה לגבי צורכי האם, מקורות התמיכה שלה, קיומה של משפחה מורחבת מיטיבה והמוכנות שלה להיעזר בגורמי טיפול. לרוב, ההורים (אם קיימים זוג הורים) או האמא יהיו חלק מהדיון.
"במידה ונבנית תוכנית טיפול שבה ניתן להבטיח כי התינוק הנולד מוגן על ידי מבוגרים אחראים, הוא ייצא עם האם מבית החולים תוך המשך סיוע ומעקב בקהילה. במצבים שבהם יש התנגדות לשיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים, ובמצבים שבהם יש יסוד סביר להניח שהאם תבחר ללדת במקום שבו לא מכירים אותה ובכך לא יידעו את שירותי הרווחה מחשש שיגיעו ויוציאו את הילד ממשמורתה, עו"ס לחוק הנוער יבקש להודיע לבית החולים על האפשרות שיולדת אמורה להגיע, ויבקש שיודיעו לו על כך, כדי שיוכל להיערך להתערבות במידת הצורך.
"נדגיש כי שירותי הרווחה עושים ככל האפשר כדי לשקם אימהות ומשפחות, ואם ניתן – להימנע מלהוציא את הילדים ממשמורת הוריהם, בתנאי ששלום הילדים, הטיפול המיטיב והתפתחותם הסבירה מובטחים.
"אכן, יש אימהות שברחו משירותי הרווחה וילדיהן לא הוצאו ממשמורתן, או הוחזרו. אך זה תמיד נעשה בכפוף לתוכנית טיפול שהן הסכימו לשתף עימה פעולה ועם הערכה שניתן יהיה להבטיח את שלומם של הילדים.
"אין מניעה חוקית לקיום התייעצות בין גורמי מקצוע, שמטרתה היערכות לצורך הגנה עתידית על קטינים. נציין כי יש פעמים רבות טענות הפוכות ('היכן היו שירותי הרווחה') כשיש חשש לשלומם של קטינים.
"איננו יכולים להתייחס לטענות על מקרים פרטניים".
ד"ר זהר לביא סהר, מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית בשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, מסרה: "מדובר במקרים ספורים וחריגים, שבהם גורמי הרווחה סבורים כי יש חשד לקטין בסיכון. הגורמים המשפטיים במשרד הבריאות אישרו את ההיבטים המשפטיים הכרוכים בנושא.
"עם זאת, אנו מודים על הפנייה למשרד הבריאות ומתחייבים לבחון את הדברים מחדש ולעומק. נשוב ונבדוק את המקרים שהתרחשו בשנים האחרונות גם מול מערכת הרווחה, כדי לבדוק את יעילות, חיוניות ונכונות ההליך. במידת הצורך, נחדד או נתווה קריטריונים מדויקים יותר, גם ברמת האיתור של הצוותים הרפואיים וגם בהתייחס לוועדות החירום המתכנסות בבתי החולים".

מודעות פרסומת
הוצאת ילדים מהבית, ועדת החלטה, נעמה לנסקי, תחקיר ועדות החלטה, תחקיר משרד הרווחה

"מנותקים" – תחקיר פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

משרד הרווחה - פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה
משרד הרווחה – פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה

מאי 2015 – מנותקים, נעמה לנסקי , ישראל היום , 20.05.2016

תחקיר על פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

בכל שנה מתנהלים בלשכות הרווחה ברחבי הארץ כ- 40 אלף דיונים של "ועדות החלטה," שבהם מחליטים אם להוציא ילדים מחזקת הוריהם › ההליך מעולם לא הוסדר בחקיקה, אלא מתבסס רק על נהלים פנימיים – שגם עליהם אין הקפדה › "לא פעם מחליטים על הדברים לפני שהוועדה פוגשת את ההורה," אומר עובד סוציאלי שהשתתף בעשרות דיונים › עורכי דין מעידים: "לא נותנים לנו בכלל לדבר בוועדה" › והכי גרוע: אין להורים אפשרות מעשית לערער על ההחלטות › משרד הרווחה: "אחד העקרונות החשובים שלנו הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים בהליכים" › בקרוב תגיע הסוגיה לבג"ץ
נעמה לנסקי איור: רות גוילי

כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי.

"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים."

על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה." " כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים. "לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים.' "ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל'? אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי."

היא בת 29 אם חד-הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל."

הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה," שמכונה גם "ועדת החלטה." היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.

בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב. אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.

"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת," אומר י,' עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות. "לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי. "בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם."

במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים. מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב," מספרת הדר "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים,' ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי."

נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ- 366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון." כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה. למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד-הורית. גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים.
אלא שבאופן מדהים, לב ההליך – ועדות ההחלטה – מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס) מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק. יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ- 14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן," אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא. "בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי," אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות – כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה. "אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט. "יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות. "הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות. "למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק. "מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ. "יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית. "רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שב – מסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ- 80 אחוזים מההוצאות החוץ-ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן."

ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי. "ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון," אומר י.' "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים." "זה קשה מאוד לאדם אחד לעמוד מול הרכב רחב שיש לו יכולת השפעה אדירה על החיים שלך," אומרת ש,' עובדת סוציאלית ותיקה, שהשתתפה בעשרות ועדות החלטה. "הבדידות הזאת משתקת. גם אני, אדם עם כוח, הייתי מתקפלת ומאבדת את המילים בסיטואציה כזאת. במיוחד אם היו דנים בנושאים כמו האם להוציא את הילדים שלי מהבית, או האם להחזיר לי אותם אחרי שנים. "יש לשכות רווחה שהדיונים בהן מפרים, מעמיקים, מכבדים את ההורים, ויש לשכות שלא קורה בהן כלום, למעט פרוצדורה שסופה ידוע. הדברים בנויים כך שלא מתאפשר מקום אמיתי להורה להיות שותף לתהליכים. הורה מגיע ולא באמת יכול להביע את דעתו, לחשוב במשותף. הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל הגוורדיה של האנשים הזרים שיושבים מולו, והוא לא יכול לפתוח את ליבו מולם. במקרה הטוב, הוא מכיר שם רק את העובדת הסוציאלית של המשפחה. "יש תחושה שלא משנה איך יגיבו ההורים, זה יהיה לא בסדר. אם יכעסו ויצעקו, המשמעות היא שהם 'בהתנגדות.' אם יבחרו בגישה פשרנית, הם ייתפסו ככאלה שלא נלחמים מספיק. כל אלה יכולים להשפיע לרעה על המלצת הוועדה. "בוועדות שאני משתתפת בהן, אני מאוד מקפידה להגיד להורים משהו על הילדים שלהם. למשל, לומר לאמא, 'את יודעת, יש לך ילדה מקסימה.' אחרי שאני אומרת משהו כזה, ההורים מתחילים מייד לבכות. כי באמת, בלא מעט מקרים אף אחד לא טורח לדבר איתם, לראות אותם באמת, להתייחס אליהם ישירות. והם מתגעגעים לילדים שלהם, רוצים את הילדים שלהם, אוהבים אותם. הדיון מתנהל במשך כשעה ולהורה ניתנת זכות הדיבור רק בסוף. אם במהלך הדיון הוא יזרוק הערה או יגיב, יגידו לו, 'כשיגיע תורך תדבר.' קשה מאוד לדבר בסוף הליך כזה. ההורים כל כך פגועים, שהם מדברים מתוך כעס וכאב. "יש מקרה שקרה לפני מספר שנים ומהדהד לי עד היום. כשהגיע תורה של האמא לדבר בוועדה, היא ירדה על הברכיים ופשוט התחננה על חייה ועל חיי הילד שלה, שהיה במשפחת אומנה ורצו שיעבור לאימוץ. אמא עם עבר קשה ללא ספק, שהגיעה לוועדה לבדה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא לרדת על הברכיים ולהתחנן. היא אמרה, 'אני אעשה כל מה שאתם רוצים – רק אל תוציאו את הילד שלי לאימוץ.' בסופו של דבר, הילד לא הועבר באותו שלב לאימוץ, אבל כעבור זמן זה נעשה." חשוב לש' לומר שהיא מתנגדת למתקפות על העובדים הסוציאליים ולהתייחסות אליהם כאל "חוטפי ילדים." "אני לא מקבלת בונוס כספי על כל ילד שאני מטפלת בו. להפך כל ילד שמוצא מהבית מוסיף לעומס העבודה שקיים ממילא. יש הרבה עובדים סוציאליים שמנסים לעשות את המירב בתוך המערכת, למען המשפחות האלה, ומעל לכל, למען הילדים. אבל אני לא מסוגלת לשתוק עוד לנוכח הדברים שאני רואה בוועדות."

מורין ,(29) אם לילד בן ,4 השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שי›צא מהבית. "ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק," היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים." את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה – את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שק›ל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת? "הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת,' או 'את מוציאה דברים מהקשרם.' לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם. כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר." 

ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר ,2014 ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם – לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה – לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע." אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות.
י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין. "השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק,' מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר "היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל.' " בסוף, הוועדה המליצה על נזקקות. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקק›ת ברגע שהנושא עלה." ,'העובדת סוציאלית שהשתתפה בכ- 100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם".

היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם. "היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ.' כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ,(ל" האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה." › › › מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים. "מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש," אומרת עו"ד ורדה שטיינברג, שמייצגת הורים בהליכים הקשורים להוצאה מהבית, ושנכחה בעשרות ועדות החלטה. "השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה,' יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.
"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן. "אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא – מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום-יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות"? את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש? "אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר." גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית. "יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת.' אלה דברים שאסור שיקרו. "יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר – המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה.' " היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת. "למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים. "אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים." חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה? "אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי." הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה? "אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית. "יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו. "בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות. "היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו."

שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח. "קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות," מספר עו"ד יוסי נקר, שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט."

נקר מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט."'
לאחר ויכוח ממושך וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים. "יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך," הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה." "זה פשוט לא חוקי," אומרת עו"ד בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין-שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ". " מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י.' "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר."

ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען בכתבה, המשרד רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא ועדות תכנון טיפול והערכה. בשנת 2009 גיבש המשרד הצעת חוק השמה חוץ-ביתית של ילדים (ועדות תכנון טיפול ואומנה.( הצעה זו נועדה להסדיר את תחום ההשמה של ילדים בפנימיות ובמשפחות אומנה. בהצעה יוחד פרק לסדרי עבודתן של הוועדות לתכנון טיפול, ובו פורטו תפקידי הוועדה וסמכויותיה, העילות להתכנסותה, הרכבה, אפשרויות ערר על החלטותיה ועוד "אחד העקרונות החשובים שעומדים בבסיס מדיניות המשרד הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים ושותפים בהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לילדם שבסיכון. נציין כי הוועדה הינה תהליך טיפולי ולא משפטי. ההורים זכאים לקרוא ולקבל כל חומר הנוגע לעניינם, בכלל זה הדו"ח הסוציאלי, תיעוד עיקרי הדיון והתוכנית הטיפולית. "המועד שבו מתכנסת הוועדה נקבע בדרך כלל כשלושה שבועות לפני הדיון, אלא אם מדובר במצבי סיכון וסכנה שהילד נמצא בהם, המחייבים דיון דחוף. "נבקש להוסיף שמשרד הרווחה מפעיל תוכנית ייחודית לשיקום משפחות, שנותנת מעטפת טיפולית לחיזוק המשפחות ולמניעת הוצאה מהבית. בנוסף, המשרד פועל לקידום חקיקה, שתשלים את חוק האומנה ותסדיר את שיקום המשפחות".
naamal@israelhayom.co.il

פלייליסט ועדות החלטה

"ההורה מגיע לסיטואציה שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה," אומר י,' עובד סוציאלי

עו"ד בנדל. "הליך לא הוגן"

"אתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית," אומרת ש'

עו"ד שטיינברג. "אין טיפול"

אמנון לוי, הוצאת ילדים מהבית, סחר בילדים, פשעי משרד הרווחה, תחקיר משרד הרווחה

הפנים האמיתיות של הפקידים המושחתים במשרד הרווחה

פברואר 2016 – פנים אמיתיות – אמנון לוי והתחקירן משה הרוש חושפים את פרצופם המזוהם של פקידי הרווחה המושחתים בראשות השר חיים כץ ומנכ"ל משרדו אליעזר יבלון. רשויות הרווחה מבצעים פשעים נגד האנושות מאחורי הדלתיים הסגורות בבתי משפט לנוער ובתי משפט לענייני משפחה. הדיונים מתנהלים בחיסיון ללא ראיות והשופט משמש חותמת גומי לפקידים מושחתים שכל עניינם לספק סחורה חיה למוסדות משרד הרווחה. וכך משך שנים מחריבים הפקידים הפושעים במשרד הרווחה ילדים ומשפחות באין מפריע.

הזנחת ילדים, טיוח אונס בפנימיות, מיה איידן, פנימיות ומעונות, תחקיר משרד הרווחה

הזנחה ואלימות בפנימיות משרד הרווחה

תחקיר חדשות 10 – מיה איידן – יוני 2015 – הזנחה ואלימות במקום מחסה: מי יציל את ילדי פנימיות משרד הרווחה? – אלפי ילדים בישראל הנמצאים בסיכון מוצאים מבתיהם ועוברים לחיות בפנימיות, שאמורות להוות עבורם תחליף של תמיכה ושל שיקום. אלא שבפועל, היעדר התקציבים מוביל למחסור בכוח אדם, להזנחה חמורה ולתנאי מחיה ירודים שלעיתים רק מעמיקים את הנזק. "קורים שם דברים מזעזעים כמו מקרי אונס, זה כלא לילדים קטנים". משרד הרווחה: "הילדים מקבלים מעטפת חינוכית וטיפולית"

למעלה מ-10,000 ילדים בישראל שהו במהלך השנה האחרונה במסגרת מחוץ לבית, מתוכם כ-70% הועברו לפנימיות של משרד הרווחה. לרוב, מדובר בילדים, נערים ונערות שלטענת משרד הרווחה סביבתם הטבעית מזיקה להם והוריהם הבילוגיים אינם מסוגלים עוד לגדלם. אלא שדווקא בין כותלי הפנימיות, המקום שבו אמור הסיוט שלהם להיגמר – במקרים רבים הוא רק מתחיל. את התמיכה, החיבוק והשיקום להם זקוקים הילדים יותר מכל מחליפים הזנחה ואף מקרים של אלימות קשה ואונס.

בפרק השלישי של סדרת הכתבות "ילדים ללא בבית", יצא צוות חדשות 10 לשוחח עם חוסים, הורים, עורכי דין ומנהלי פנימיות, רובם ככולם מציירים את אותה התמונה העגומה של מחסור בתקציבים ובכוח אדם. ועדות קמו ונפלו, הפנימיות קיבלו תוספת תקציב בשלוש פעימות – אך עד כה, עברה רק הראשונה שבהן, המסתכמת בכ-100 שקלים לכל ילד בשנה. בינתיים, נאלצות הפנימיות להסתמך על תרומות כדי להמשיך ולהתקיים ואלפי ילדים הופכים קורבנות למציאות קשה מנשוא.

עמית הגיע לפנימייה פוסט אשפוזית במרכז הארץ בעקבות הפרעת אכילה קשה ממנה סבל. "לא אכלתי כלום", הוא נזכר. "כל פעם אמרו שאני בסדר, ואז הגיע עוד אשפוז". בחוויה שלו בפנימיה, שאמורה הייתה לשקם אותו, קשה לו עד היום להיזכר: "הם קוראים לזה שיקום, אבל אני קורא לזה התעללות. מה שעושים שם זה לא סמכות או הצבת גבולות. למשל, כשבועטים בילד – זה לא יגרום לו לשתף יותר פעולה".

סיפורים על אלימות קשה שזוכה להתעלמות מהמדריכים, על גניבות ויחס משפיל הם כמעט דבר שבשגרה עבור הילדים הללו. אך נדמה כי אחד הסיפורים הקיצוניים והעצובים ביותר הוא זה של נועה, שחוותה טראומה בלתי נסבלת כששהתה בפנימיה בדרום בשל הפרעה נפשית. "רציתי ללכת לשם", היא מספרת למצלמת חדשות 10. "השלמתי עם זה שזה מה שיעזור לי להתקדם ולמנף את עצמי".

למה שהתרחש ימים ספורים אחרי הגעתה לפנימיה, בגיל 15 בלבד, היא לא ציפתה: "הרגשתי שאני חווה התקף חרדה ויצאתי לעשן בצד, התרחקתי. הקפדתי להשאר מספיק קרובה כדי שאוכל לחזור מהר, אבל כשהסתובבתי היה מישהו מאחוריי. הוא תפס לי את היד, סובב אותי אליו ואז נתן לי ברכייה בבטן ומכה בראש". בהמשך, היא מתארת אונס אכזרי במיוחד שעברה – הכל בין כותלי הפנימיה. המענה, או חוסר המענה שלו זכתה לאחר מכן מקומם לא פחות. "אמרו לי ללכת לישון", היא משחזרת. בסופו של דבר היא אושפזה והוצאה מהפנימייה והיום, בגיל 21, היא תובעת את משרד הרווחה תביעה תקדימית על שלא הגן עליה כשהייתה בתחום אחריותו.

על מנת לדעת מה באמת קורה בפנים, נשלחה תחקירנית חדשות 10 לנסות ולהתקבל כמדריכה בפנימיה פוסט אשפוזית. היא לא מחזיקה בשום ניסיון והכשרה, אך למרות זאת, המערכת סבורה שהיא תוכל להתמודד עם בני הנוער במקום. הנערים עצמם מדברים על תחלופה גבוהה מאוד של מדריכים ומדריכות, ואחת מהן מספרת: "אין לנו שום הכוונה פסיכולוגית. בהתחלה הייתי בשוק, כי קורים פה דברים מזעזעים כמו אונס. אני כל הזמן חושבת – מה יהיה אם יקרה משהו כשאני נמצאת פה לבד?".

"הכל קורה מאוחר מדי, לאט מדי"

יו"ר הוועדה לזכויות הילד בלשכת עורכי הדין, עורכת הדין חווה קליין, מסבירה: "כיום לא מצליחים לתת לילדים את מה שהם צריכים בפנימיות. הרבה מאוד פעמים, כשבני הנוער מתלוננים על מה שקורה בפנימיות, זה מאוחר מדי, זה לאט מדי עד שמגיבים לזה".

חשוב לציין כי לא כל ילדי הפנימיות עוברים חוויות דומות, ורבים מהם נתקלים באנשים טובים, שידיהם כבולות אל מול אוזלת היד של הרשויו. במשרד הרווחה מכירים אמנם את הנתונים בדוחות השונים, אך המספרים לא משקפים את המציאות של אלפי ילדים, מציאות שלא הם בחרו בה ושעתידם תלוי בה. משרד הרווחה, במקרה הזה, פשוט לא יכול להיכשל במשמרת שלו.

אבי בן זיקרי, רונאל פישר, שלום בראבי, שר הרווחה מאיר כהן, תחקיר משרד הרווחה, תפירת תיק במשטרה

הקנוניה – פשעי שר הרווחה מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי להפללת יריבים פוליטיים

שר הרווחה מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי הפעילו סוכן מדיח (שלום בר אבי) כדי להפליל יריבים פוליטים. הסוכן המדיח חתם על תצהיר כזב על קנוניה כביכול נגד מאיר כהן להאשימו בהטרדות מיניות.

מאי 2015 – עובדה עם אילנה דיין – תחקיר של נטלי ברדה – פשעי שר הרווחה לשעבר מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי להפללת יריבים פוליטיים.

זה התפוצץ ברעש גדול: מחתרת של תושבי דימונה קשרה קשר נגד ראש העיר הקודם, שר הרווחה לשעבר מאיר כהן, ואפילו הבטיחה לשלם לנשים שימציאו תלונות נגדו. השר התלונן במשטרה, פרקליטו רונאל פישר תדרך עיתונאים, וראש הכנופיה אפילו התוודה בפני מצלמות הטלוויזיה. האם גם ההצגה הזו הייתה מבוימת?

מאיר כהן שר הרווחה לשעבר, חושש שטענות מעברו יפורסמו והוא לוקח עורך דין פלילי עם ראש יצירתי. רונאל פישר, שמפיץ סיפור על קנוניה, מזימה מאורגנת לטפול על השר האשמות על הטרדה מינית.

מאיר כהן ורונאל פישר, הולכים עם הסיפור הזה למשטרה ומייצרים חקירה פלילית.

עכשיו אנחנו חושפים איך גוייס עד מפוקפק בשירות השר והפרקליט.

קנוניה שלא היתה. תחקיר של מתן גז. כתבתם של שרית מגן ונסלי ברדה.

יאיר לפיד: "נמאס מהמושחתים. ונמאס מזה שהם גונבים לנו את המדינה. תחזירו לנו את המדינה. מושחתים!"

כך פותח יאיר לפיד כשמאיר כהן לצידו.

הוא היה שחקן הרכש המושלם לנבחרת החלומות של יאיר לפיד. איש חינוך מוערך וראש עיר מצליח שעשה את כל הדרך מדימונה עד לשולחן הממשלה.

מאיר כהן: "המשימה החשובה ביותר היא השבת אמון הציבור שאבד בנבחריו".

אבל לפני קצת יותר משנה, בעוד מאיר כהן יושב על כסא שר הרווחה, הוא רוקם ברית עם עורך דין רונאל פישר. בימים ההם, פישר עדיין בלי אזיקים. יחד, השר ופרקליטו הסתבכו בפרשה מטרידה. סיפור הקנוניה: "המזימה – להפיל את השר".

הסיפור הזה מעלה שאלות קשות. האם באמת הייתה קנוניה פלילית נגד השר?

מאיר כהן מתקשה לתת תשובות.

– ברדה: שלום אדוני, שמי נסלי ברדה מ"עובדה".

— כהן: שלום.

— ברדה: אני רוצה לשאול אותך למה אתה לא מוכן להיפגש ולענות לטענות? מה יש להסתיר?

— כהן: אין לי שום דבר להסתיר.

ברדה: אתה התלוננת על קנונייה, יכול להיות שהכול היה המצאה אחת גדולה? אדוני, למה אתה לא מוכן לענות? מדוע אתה מתחמק?

מאיר כהן על דוכן הכנסת, הצהרת אמונים של שרי הממשלה ה- 33:

"אני, מאיר כהן, מתחייב כחבר הממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה".

זה קורה לו דווקא בפיסגת הקריירה. מכיוון דימונה מתחילות לעלות טענות מהעבר שמאיימות על השר הטרי: "המלך הוא עירום". לתקשורת מגיעות טענות על התנהלותו האישית של כהן בימיו כראש עיר, ומידע על התנהגות מינית בלתי הולמת של בכירים בעירייה. הטענות הללו לא הוכחו ומקורבי השר כבר מתדרכים תושבים שעלולים לדבר. מקורבת של כהן (בשיחה מוקלטת): "תיזהרי לא לפלוט שום דבר, מקסימום שני משפטים שאמרתי לך… תגידי לה… "אני מכירה את מאיר כהן כראש עיר מראשי הערים הטובים שהיו בדימונה… וזה מה שיש לי להגיד" כשתגיעי הביתה תכתי לך את 3, 4 המשפטים האלה… שלא תתבלבלי, תישארי באותו קו".

מאיר כהן, מוטרד מאוד. זה אולי טבעי אך מה שהשר עושה מאותו רגע מטיל צל כבד על תדמיתו הנקייה, וזה מתחיל כשמאיר כהן מצטייד בעו"ד פלילי מכובד רונאל פישר.

בטלפון רונאל פישר פרקליטו של כהן בפגישה עם אנשי "עובדה: "אני ביקשתי את הפגישה הזאת בנושא של השר מאיר כהן.קורה שם משהו שאני חושב שהוא בעייתי, שהוא קשה."

פישר עושה סידרת שיחות עם התקשורת ומפיץ סיפור מצמרר שיער. בפגישה הזו עם אנשי עובדה, הוא מנסה לשכנע גם אותנו שקבוצה של דימונאים רקמה קנונייה זדונית נגד השר מאיר כהן. מחתרת של ממש, מאורגנת וממומנת על ידי איש עסקים מקומי שכל מטרתה להפיץ על כהן עלילות שקריות.

רונאל פישר: "קבוצה של אנשים במטרה לתפור למאיר תיקים, סיפור של הטרדות מיניות וכיוצא בזה, שהקבוצה יודעת במפורש שמדובר בשקרים ובדברים שלא היו ולא נבראו".

לפישר יש הוכחה. עד מסתורי מדימונה ולא סתם. לטענתו זהו ראש הקנוניה בעצמו. מי שמביא את העד הזה לפישר הוא לא אחר מיועץ התקשורת של השר: אבי בן זיקרי.

רונאל פישר: "יש כאן תצהיר חתום של בן אדם שהוא ראש ההתארגנות. לא קרה כלום בלי רשות שלו. התצהיר נוגע ספציפית למשל, להטרדות מיניות, אבל אני יודע מהאיש גם על כל השאר, על נושאים של ענייני בנייה ומינויים, כל מיני סיפורים אחרים שהם המציאו, והוא עומד מאחורי זה.

עובדה: הוא היה שותף להתארגנות, שהיא בעצם נגד מאיר כהן. אבל הוא בא אליכם ואומר את זה?

פישר: הוא החליט שמוסרית, זה נראה לו שהוא הלך עם זה רחוק מידי, זה מה שהוא מסביר. הוא לא מקבל מזה טובות הנאה או רוצה ממני עכשיו מכונית מהשר.

עכשיו, עם העדות הזאת של האיש שגם יזם קנונייה נגד כהן וגם מיהר אל השר כדי להסגיר את עצמו אפשר לעבור שלב.

השר מאיר כהן ועו"ד פישר מערבים את לשכת המפכ"ל, והפרקליטות. יש פה הרי מזימה נגד שר רווחה בישראל, ופישר הולך למגרש הביתי שלו: יחידת העילית להב 433. הוא נפגש עם ראש היחידה. שם על השולחן את התצהיר של העד שלו, ודורש שסיפור הקנונייה יהפוך לחקירה פלילית.

בלהב 433, כנראה לא מוטרדים מזה שמי שמשדך להם את חבר הקנונייה נגד מאיר כהן הוא בעצם פרקליטו של שר הרווחה מאיר כהן, ועושים את מה שפישר מבקש.

רונאל פישר: התוצאה של מה שעשינו היא שיש חקירה היום. ואני אגיד יותר מזה, יש חקירה של ממש. זה לא הוגש במשטרת דימונה, ויש מי שחושב במשטרה שהנושא כבד מאוד. לכן אמרתי שאני יודע לאן זה נוסע. אני יודע במובן של "אני מבין" ולא שמישהו אמר לי. אני לא מנהל דיאלוג עם המשטרה של מידעים, כי זה לא לעניין.

פליטות הפה של פישר מדהימות. הוא מנסה להסתיר אבל בעצם רומז שהוא שולט היטב במה שקורה בתוך המשטרה. ועכשיו, החקירה שהניע עבור כהן, מרחפת כאיום מעל כל מי שיעז לדבר נגד השר.

ספטמבר 2013, ימים בודדים לאחר פתיחת החקירה ניידת ובה קציני משטרה מגיעה במיוחד לדימונה, עוצרת במרכז העיר ואוספת את העד של עו"ד פישר ומאיר כהן אל מול עיני התושבים.

העד שנלקח לחקירה – אבי בר שלום (עיתונאי בידיעות דימונה): כל מי שדיבר עם "עובדה" מובל לחקירה. אני נחקרתי במשך שבע שעות. שבע שעות של חקירה.

רונאל פישר: בעצם כל אחד מאיתנו, כל מי שמתוודע אל זה ועושה פעולות שקשורות לעניין, עלול להסתבך בשיבושים, 'שמבושים'. אם תגידו לי, תשמע לך תמצוץ לסוסים, אנחנו לא איכפת לנו מה אתה אומר, אנחנו עושים מה אנחנו רוצים. אז סיימנו את השיחה ונלך לבית המשפט. אל תתעלמו ממני, אל תגידו "בסדר, ההוא אמר". אני מבקש מכם לקחת אותי ברצינות.

במשטרה באמת לוקחים את פישר ברצינות. העד שלו ושל שר הרווחה מאיר כהן, זוכה לקבל הסכם הגנה מפתיע. הוא יספר על הקנוניה אבל לא יופלל. מי שהולך לפרקליט המדינה לאשר את ההסכם הוא ראש אגף החקירות בעצמו, ניצב מני יצחקי. עד הזהב של מאיר כהן, מסגיר למשטרה את מי שלטענתו היו שותפיו למזימה. אל הרשימה הזו הוא גורף את שמותיהם של מתנגדים ומבקרים בולטים של השר מאיר כהן, כדי שהם יהפכו לחשודים.

העד שנלקח לחקירה – שלום בר אבי: אני מודיע שזה לא רק אני. שורה ארוכה מאוד של אנשים ייחקרו בימים הקרובים. כולם ייחקרו כולל בחגים.

רדיו דרום, שודר בספטמבר 2013: מקורב לחקירה אמר לנו כי כל אדם אשר התראיין או מסר פרטים אודות השר עתיד להיחקר במשטרה.

אירוע בהשתתפות השר מאיר כהן בדימונה, ספטמבר 2013: "לכבוד לי להזמין את מאיר כהן שר הרווחה".

עו"ד רונאל פישר והשר מאיר כהן משלימים את המהלך.

מאיר כהן: אתם יודעים שיש איזו משלחת של מלאכים רעים שדואגת לשמי הטוב בזמן האחרון, ולצערי, כולם תושבי דימונה, אבל זה סיפור אחר.

אנשי השר מאיר כהן ופרקליטו פישר, מייצרים ספין.

עד המסתורין (שלום בר אבי) ששלחו קודם אל המשטרה, מגיע עכשיו אל מצלמות הטלוויזיה, בהצללה כמובן:

"החלטנו להפיל את מאיר כהן בכל מחיר. איש לא ידע על הקבוצה. היה מידור מסודר. מידרנו כל אפשרות שמישהו יזהה שישנה קבוצה שחברה לקשור קשר… יצר הנקמה היה חזק מאיתנו".

בדימונה, המסר ברור. מי שידבר נגד שר הרווחה מאיר כהן, יישלח למשטרה. החודשים חולפים ואז, רעידת אדמה.

"היום לפנות ערב פשיטה של חוקרי המחלקה לחקירת שוטרים על ביתו של רונאל פישר.

החשד שפישר שיחד שוטרים בתמורה למידע על חקירות וסגירת תיקים של חקירותיו.

נראה שאין גבול להסתעפויות בפרשת רונאל פישר.

במח"ש חוקרים כעת כעשר פרשיות חדשות. זו שחיתות מהסוג השפל והחמור ביותר".

מימדי השוחד והשחיתות של פישר ושותפיו אוכפי החוק, מתגלים ומטלטלים את המדינה וגם מחדדים את הספק אם פישר מואשם שניצל את קשריו שבתוך המשטרה על מנת להשפיע על חקירות, מה זה אומר על תיק הקנונייה שיזם עם השר מאיר כהן.

כל סימני השאלה מובילים אל העד המסתורי של השר ופרקליטו. זה שסיפר למשטרה ולתקשורת על הקנונייה הזדונית. אנחנו מגלים עכשיו, שמאחורי הצללית עומד האיש הזה: שלום בר אבי, עיתונאי דימונאי וגם מתברר, חברו של יועץ השר אבי בן זיקרי.

שימו לב מה בן זיקרי אומר עליו: "מה שהיה עם שלום (בר אבי) נתן להם מכה לתחקיר. נתן להם מכה והמשטרה חקרה את האנשים. אני אוהב אותו. זה איש יקר, שלום. יש לו נפש טובה".

צולם במצלמה נסתרת:

כאן זה? אני חושבת שזה הרחוב.

— נראה לי גם.

אנחנו מגיעים לדימונה, מבקשים לאתר את שלום בר אבי בעצמו כדי לנסות להבין מה באמת קרה. האם הייתה כאן מזימה פלילית נגד השר מאיר כהן, ואיך זה מסתדר עם קשריו הקרובים עם יועץ השר.

— עובדה: שלום.

— כן, שלום. שלום וברכה.

— עובדה: זאת שרית. שמי נסלי ברדה.

— אהלן.

— עובדה: אנחנו עובדים ב"עובדה". מה שלומך?

— שלום בר אבי: מה שלומך?

— ברדה: מצויין. תגיד יש לך שתי דקות? אני רוצה לדבר איתך על משהו.

— שלום בר אבי: תראו. אני יודע למה אתן כאן. אני לא רוצה לשתף פעולה. לא עם זה ולא עם כל מה שקשור למאיר. אני מחוץ לתמונה, אני לא, לא מתראיין יותר.

— ברדה: אני מבינה שאתה רוצה להיות מחוץ לתמונה, אבל אתה לא מחוץ לתמונה.

— אבי בר שלום: אני לגמרי מחוץ לתמונה. אני לא חייב יותר לאיש הסברים. לא רוצה לחזור לזה. לא רוצה לחזור למשרדו של רונאל פישר.

שלום בר אבי מתחמק, אבל לבסוף משמיע עדות דרמטית ששופכת אור על סיפור הקנונייה.

— ברדה: עשית קנונייה?

— אבי בר שלום: לא. אם אני אומר לך לא, זה לא.

— ברדה: רונאל פישר טען שהוא מחזיק ביד תצהיר שלך.

— אבי בר שלום: נכון.

— ברדה: אומר שאתה היית בלבה של קנונייה.

— אבי בר שלום: התצהיר שאני חתום עליו הוא תצהיר שנכפה עליי. אתם לא מכירים את מאיר כהן. כשפרנסתי תלויה בו וכשביתי תלוי בו והייתי כחומר ביד היוצר. ונקודת המוצא הייתה שהוא ינסה לסייע לי בצורה כזאת או אחרת. וזהו. ועשיתי את זה. אם אני מצליח לפרנס את משפחתי בכבוד, זה מה שרציתי.

שלום בר אבי טוען בפנינו שאנשיו של מאיר כהן לא רק הבטיחו לו עבודה תמורת התפקיד ששיחק בהצגת הקנונייה, אלא גם לחצו עליו כדי שישתף פעולה. אל הטענות שלו צריך להתייחס בזהירות. לא ברור מי גרר את מי לתוך המהלך הזה, אבל ממה שיספר עכשיו אי אפשר להתעלם.

אבי בר שלום מתאר איך פרקליט השר מאיר כהן השיג עבורו את הסכם ההגנה מהמשטרה והפרקליטות על עדותו המבויימת.

מאיר כהן ביים קנונייה נגדו כדי להעלים מידע חיוני מהסדר יום הציבורי

— שלום בר אבי: רונאל פישר דיבר עם אישיות מאוד בכירה במשטרה, מאוד בכירה. והוחלט שאני ממלא את התצהיר, נחקר עליו, ולא יוגש נגדי שום דבר, כתב אישום. קצין בכיר חתם על זה לידי בלהב 433.

— ברדה: והם לא שאלו שאלות קשות שאמורות לברר אם זאת אמת? מי אנשי העסקים? מי הביאו כסף? מי זה הבנות?

— שלום בר אבי: כלום. עשו הצגה יפה והלכו.

— ברדה: ואז אפשר יהיה, באמצעות סיפור הקנונייה, להעלים סיפורים אמיתיים?

— שלום בר אבי: יש הרבה אמת במשפט שאמרת. אז מאיר השיג את מטרתו. הכל נקנה בשקט, הכל בסדר, אף אחד לא מדבר על זה יותר, אף אחד לא ידבר על זה יותר. לאף אחד אין עניין לדבר על זה יותר.

עכשיו התמונה ברורה. חקירת המשטרה נסגרה, כי בלהב 433 לא מצאו ראיות לכך שהייתה אי פעם קנונייה פלילית. עו"ד רונאל פישר, פשוט הפך את כחולי המדים לחרב להשכיר, ובאשר לשר מאיר כהן ואנשיו, נותרה השאלה המדאיגה מאוד: האם היו מוכנים להרחיק לכת בנתיבים מפוקפקים רק כדי להסתיר את מה שעלול להיחשף אודות השר לשעבר.

שרית מגן ומתן גז, עבדו עם נסלי ברדה, על הכתבה הזו.

— אילנה דיין: צריך קודם כל לומר מילה אחת לגבי השאלה: האם אפשר לומר בוודאות, מה מאיר כהן ידע על העד הזה, אם הוא משקר או לא?

— נסלי ברדה: אז באמת צריך לומר שלא בטוח שמאיר כהן ידע שהעד הזה, שהעד שלו משקר, אבל מאוד מוזר לראות שברית כזו נרקמת בין מי שכביכול היה ראש הקושרים לבין השר שהוא קשר נגדו ופרקליטו עו"ד רונאל פישר.

— אילנה דיין: אז בעניין הזה נביא את התגובה של מאיר כהן עצמו מטעמו. נמסר לנו ש: "לאורך תקופה ארוכה הייתי נון תאיומים מצד גורמים בדימונה שביקשו לנקום בי על מעשיי כראש עיר ולהרוס את הנכס היקר לי מכול – שמי הטוב", פרקליטו מוסרים: "למיטב הבנתו של ח"כ מאיר כהן, אכן ניסו לסחוט אותו גורמים שונים שחברו לאותה קנונייה. בכל מקרה אין לו כל נגיעה להחלטותיה של המשטרה. נושא הקנונייה לא פורסם על ידי ח"כ מאיר כהן או מי מטעמו ואין לו מושג מי הביא לפרסום. הוא לא יודע מי הפיץ מסרים מאיימים סביב החקירה – ומגנה מסרים אלה. ככל הידוע לו, שלום בר אבי חתם על תצהירו מרצון, מבלי שהופעל עליו לחץ או תמורת טובות הונאה כלשהן."

אבי בן זיקרי יועץ התקשורת של מאיר כהן, לא הגיב לשאלותינו בטענה שהן מגמתיות ומתבססות על עובדות מסולפות. השאלות כך לדברי הדובר, הופכות את המופרך למציאות ואת הטוב לרע.

— אילנה דיין: לגבי רונאל פישר, אפשר בכלל לדעת מה גירסתו?

— נסלי ברדה: צריך לומר שגם במקרה שלו אולי הוא לא ידע, על הבעייתיות של העד שהוא שלח אל המשטרה . אולי במקרה הזה רונאל פישר פעל בתמימות, בכל מקרה, רונאל פישר נמצא היום במעצר ופרקליטו סירב להגיב בטענה שמדובר בשמועות שלא נחקרו עד עתה.

— אילנה דיין: אבל במשטרה, שם שמעו את הגירסה של העד שהוא הביא להם, שומעים עכשיו את ההיפך.

— נסלי ברדה: הם כמובן מופעתים דרמטית מעדותו של אותו אבי בר שלום ואומרים: "אם הדברים אכן נטענו, יהיה עליהם להיבדק בתיאום עם הגורמים המוסמכים, שכן מדובר בטענות שיש בהן כדי להעלות חשד לכאורה לביצוע עבירה פלילית ולהתנהלות שיש לראות בחומרה. החקירה כולה נוהלה בכפוף לתיאום ולהנחיות פרקליטות המדינה. סוגיית החסינות במקרה המדובר מצוטיה בסמכותם הבלעדית ואושרה על ידם, לרבות היקפה"

אונס ילדים במשפחות אומנה, אילה חסון, יפעת גליק, משפחת אומנה, תחקיר משפחות אומנה, תחקיר משרד הרווחה

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה

מרץ 2015 – רשת ב – אילה חסון – תחקיר של יפעת גליק על אונס והתעללות בילדים במשפחות אומנה של משרד הרווחה. משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם ומפקירם במסגרות חוץ ביתיות לאונס והתעללות.
יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.

אונס ילדים במשפחות אומנה, אילה חסון, התעללות בילדים, יפעת גליק, משפחת אומנה, תחקיר משרד הרווחה

משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר ערוץ 1 – יפעת גליק: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה, שמשרד הרווחה שאמור היה לפקח על הילדים – לא עשה זאת.
"את הפעם הראשונה אני לא זוכרת אבל אני זוכרת את המיליון פעמים שקרו. מפחיד אותי לפתוח את הדלת הזאת.
"אני לא מתביישת. אני לא עשיתי שום דבר. הם זה שהתעללו בי ופגעו בילדה קטנה".
העדויות הקשות שתשמעו לאורך התחקיר הזה היו מנת חלקן של הצעירות האלה במשך שנים. סיפורם המטלטל של הקורבנות הפגועים מלמד גם על העדר פיקוח של מערכת אחת, מסואבת מדי, אטומה מדי, שיכלה למנוע הזנחה והתעללויות מיניות.
בישראל כ- 3,000 ילדים שוהים אצל משפחות אומנה, שאמורות לטפל בהם במסירות. לצורך כך הן גם מקבלות תגמול כספי ממשרד הרווחה.
אנה מציגה אלבום תמונות:
"זאת אני".
– כשאת מסתכלת על הילדה הזאת, מה את חושבת עליה?
"שהייתה מחייכת בתמונות, חשבה שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר. אני תמיד מחביאה אותו (את האלבום) לא להיזכר בילדות."
שמונה תמונות, זה כל מה שיש לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. נולדה בברית המועצות להורים קשי יום, סבלה מהזנחה קשה ועלתה לישראל. בגיל 6 נשלחה לפנימייה משם למשפחה אומנת. חשבה שהנה סוף סוף תזכה לחיבוק.
"לפעמים אני יושבת ובלילות בוכה ונזכרת איך הם יכולים לקחת ילדה קטנה ולהתעלל בה ככה. מה יש לילדה קטנה? מה, חזה? מה? הכל קטן אצלה".
– את זוכרת את הפעם הראשונה?
"זוכרת. זוכרת ולא אשכח אף פעם".
אנה מספרת שהאב האומן שלה, שאמור היה להגן עליה, הוא גם האיש שפגע בה.
"זה התחיל בזה שהוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו: אני לא רוצה. והוא הכריח. היה מראה לי סרטים כחולים. הייתי יושבת ולא מבינה מה קורה. הייתי קופאת, קופאת על הספה, קופאת. רציתי למות."
קולה של דנה – אביה האומן אנס אותה:
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש. אבא שלי נפל לסמים, החליטו להעביר אותי לבית יתומים ומשם העבירו אותי למשפחת אומנה".
– כמה פעמים קרה מה שקרה?
מרץ 2015 – "מגיל 4 עד גיל 12, אי אפשר לספור. ידעתי שככה מתנהלים, ככה. זה היחסים בין הורים וילדים. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. הייתי נבוכה, לא רציתי גם לפגוע בו כל הזמן, הרגשתי גם כאילו אני חייבת לו המון. בעצם בגיל 12 רק הבנתי ש… אחותי הגדולה דיברה אתי שאני ילדה בוגרת ואני צריכה לשמור על הגוף שלי. ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. איך זה שאני צריכה לשמור על הגוף שלי, ובעצם מישהו נוגע בגוף שלי".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: העובדות הסוציאליות שאמורות לעשות איזשהו פיקוח תקופתי פונות להורים האומנים לראות מה קורה עם הילד. ואם ההורים האומנים מנסים להסתיר מה באמת קורה לילד?

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: ילדה שנפגעת תקיפה מינית היא מפוחדת, מבוהלת. התוקף מן הסתם יושב לידה, היא בוודאי ובוודאי לא תאמר שום דבר.

אנה: "ילדה קטנה יושבת לידך. מה את בכלל שואלת את האימא, אם הכל בסדר? בטח היא תגיד שהכל בסדר! את לא רואה שילדה קטנה יושבת לידך, את לא תשאלי אותי אם הכל בסדר?"

אחד מכל 3 ילדים המתגוררים במשפחת אומנה לא נפגשים כלל עם עובדים סוציאליים. כך עולה ממחקר של מכון ברוקדייל, שמומן על ידי משרד הרווחה.

דנה: "היא הייתה יושבת עם האבא 10 דקות ופשוט הולכת".
– לא שאלה אותך איך אתצ מתאקלמת?
"לא, כלום".
יואה שורק – חוקרת מכון ברוקדייל: הם הסבירו שזה נובע גם מכך שיש להם זמן לפגוש משפחה פעם בחודש. ואז בביקור של שעה וחצי, לא מגיעים לזה.
עוד עולה מן המחקר כי כמחצית מן העובדים הסוציאליים שכבר נפגשים עם הילדים, אינם בעלי ניסיון כלל על פי הקריטריונים שקבע משרד הרווחה, לא כולן עברו גם הכשרה מתאימה לקראת התפקיד המורכב. 32% מהעובדים הסוציאליים מטפלים במספר ילדים גדול יותר משנקבע בתקנות.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: אני חושבת שזה ממש הזוי. אני הייתי מצפה שעל 10 ילדים יהיה עובד סוציאלי ופסיכולוגית, ממש מערכת.

עם נתונים כאלה, לא מפתיע שאצל אנה, דנה וגם במקרים נוספים נאלצים ילדים קטנים להתמודד בעצמם עם הטראומה בזמן שאנשי המקצוע לא מבחינים בסימני המצוקה.

ד"ר יעל קולסקי: יש ניואנסים שמאוד אופייניים והם בוודאי ובוודאי נמצאים יותר במקומות אחרים מאשר בתוך המשפחה. כלומר בגן או במשחקים עם חברות, וזה בעצם מה שצריך לבדוק אם רוצים לראות האם יש חשד לפגיעה מינית.

אנה: "הייתי צועקת וכועסת ולא רגועה והייתי מעיפה בבית ספר כיסא בגלל ה… שיראו, שישימו לב שאני עוברת משהו. כי לא יכולתי להתבטא בפה".

דנה: "אמרתי שלא טוב לי ושאני לא רוצה לחזור הביתה והזמינו אותו לשיחה, ו… אחר כך הוא יצא מהדלת, הוא לקח אותי הביתה והוא נתן לי עונש על זה שאני משקרת, ואמרו לי שאני משקרת".


אף שהרשויות לא האמינו לדנה, בסופו של דבר נחשפה הפגיעה המינית שעברה. נגד האב האומן נפתח תיק במשטרה ודנה, היא הורחקה משם. אלא שנוסף לדנה, "טופלו" תחת קורת הגג הזו עוד שני ילדים ואיש לא מיהר להוציאם מן הבית. כמה חודשים לאחר מכן, כשסוף סוף יצאו אף הם ממסגרת משפחת האומנה, התברר שהאב האומן תקף גם אותם.

נינה – אביה האומן אנס אותה: כלום! פשוט החזירו אותו הביתה, זה כאילו… את מבינה למה אני לא סומכת על אף אחד? אף אחד לא באמת מעניין אותו. לא באמת איכפת למישהו מה עובר, מה יכול לקרות שם במקומות כאלה? כשהייתי בת 13 זה התחיל. מה היה השיא? אני לא יכולה להגיד את זה".


רק כשנינה הייתה בחודשי הריון מתקדמים רשויות הרווחה התעוררו. בת 14 בלבד, ילדה נינה בן והוא נמסר מיד לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.

נינה: "בואי נגיד, אם היו שואלים אותי מה קורה בבית, הייתי אומרת. אבל… לא היה מישהו שבא ושאל והתעניין".


עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: אדם שהיה ידוע שהוא מובטל, אלכוהוליסט, בעל מחלת נפש, וממש משפחה לא מתפקדת. הוא אנס אותה במשך שנים, הוא לא שלח אותה לבית ספר, השתמשו בה כמשרתת של המשפחה.
אז מי בעצם קובע איזו משפחה תשמש משפחת אומנה? בשנת 2001 העביר משרד הרווחה את האחריות לטיפול בשירותי האומנה לגופים פרטיים, שאמורים לעבור מכרז. במילים אחרות: הפרטה. המשמעות: על כל ילד שמגיע למשפחה אומנת, מקבלים הגופים תשלום.

בפועל, טעויות קורות.

– אתם לא עברתם מכרז מ- 2001?

"נכון, נכון."

וכשמשרד הרווחה מודה שכמה מן הגופים לא עברו מכרז, מי קובע האם משפחה ראויה לשמש אומנת?

שלוה ליבוביץ, מפקחת אומנה ארצית משרד הרווחה (צוחקת): אני לא יודעת מה קורה שם. אני לא יודעת. אני לא נכנסתי לשם. אנחנו לא נכנסים למקום. אנחנו נכנסים רק למקומות, למשפחות, שבהם יש… שעברו מכרז. יכול להיות שמשפחות אולי אצלנו לא היו עוברים את תהליך הבדיקה, ויכול להיות שהליווי המקצועי… אני לא יודעת מה קורה שם.

הכשל בטיפול בילדי אומנה לא נגמר בהעדר פיקוח או ליווי מקצועי מתאים. מתחקיר יפעת גליק "יומן" עולה כי פגיעות בילדים מושתקות בחסות החוק.
ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

עו"ד רותם אלוני דוידוב, מייצגת נפגעות עבירות מין: יש מנגנון שנקרא "ועדות פטור" שהן נותנות פטור מחובת דיווח כדי שרשויות הרווחה יוכלו לפתור את הבעיה בצורה טיפולית יותר ולא דרך מעורבות אקטיבית של המשטרה.

בשנת 2013 דנה הוועדה המיוחדת בכ- 1,300 בקשות לפטור מחוובת דיווח על פגיעה. כמחציתן קיבלו פטור קבוע. נתונים דומים התקבלו בשנים הקודמות.

שלוה ליבוביץ מפקחת אומנה: חלק גדול מהתיקים לא באים לידי ביטוי בצד הפלילי.

מה הקריטריונים לקבלת פטור מדיווח למשטרה על הורים שמתעללים בילדים, אתם שואלים? בתשובה רשמית של משרד המשפטים נאמר לנו כי קיימת טיוטה למיסוד הקריטריונים אך זו טרם אושרה באופן סופי.

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: המצב הנפשי שלהם בהעדר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מידרדר, הולך ומידרדר, והם פשוט הופכים אחר כך להיות כלי שבור שקשה מאוד בכלל לתקן אותו.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית:נדיר מאוד שמישהי תשתקם. וגם אם היא תשתקם, זה יקח שנים ארוכות מאוד, מאוד ארוכות של טיפול.
אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק
אביה האומן של נינה הורשע באינוס, דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה.
נינה: "זה משפיע על המון דברים. על חיי חברה, על הזוגיות, על קושי לבטוח באנשים, להסתובב בחוץ, בערב".

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו. צילום מסך מהתחקיר
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר, היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו.
דנה: "מבחינתי כל אדם יש לו איזה אינטרס או רצון לפגוע, אני לא מאמינה בעצמי. רוצה להאמין שזה יקרה יום אחד."

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה. צילום מסך מתוך התחקיר
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה, לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה.
"אנה: לא רק שפגעו בי והורידו בי את האמון, אני מורידה את העיניים. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של בנאדם, כי אני לא מאמינה בו. אני אומרת לעצמי: תאמיני בעצמך".
אנה שקועה בחובות עד צוואר. בימים אלה היא עובדת בניקיון אבל חולמת יום אחד להיות קוסמטיקאית.
אנה: "לפעמים אני, כן, נשברת. כל בוקר לקום ולשרוד, ועוד לשרוד, ועוד לשרוד. ודי, כמה אפשר? כמה אפשר לשרוד?"