הונאות תאגידי המים, מי אביבים, רחלי קלקנר, תביעה יצוגית, תביעה נגד תאגיד מים

תביעה ייצוגית נגד מי אביבים – גביית כספים ביתר ושלא כדין בעד שירותי מים וביוב וזאת על ידי חישוב החיוב בגין צריכת מים לפי מספר נפשות קטן יותר ממספר הנפשות הידועות

פברואר 2011 – תביעה ייצוגית נגד מי אביבים – גביית כספים ביתר ושלא כדין בעד שירותי מים וביוב וזאת על ידי חישוב החיוב בגין צריכת מים לפי מספר נפשות קטן יותר ממספר הנפשות הידועות ו/או הרשומות כמתגוררות ביחידת הדיור

מאתר LawGuide

ביום 13.2.2011 הגיש משרד עו"ד רחלי קלקנר, עורכי דין ומגשרים, בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד חברת מי אביבים 2010 בע"מ, שהינה תאגיד המים והביוב של העיר תל אביב יפו (ת"צ 22541-02-11).

עניינה של הבקשה במקרה מובהק וקיצוני של התנהלות בלתי חוקית ובלתי ראויה של חברת מי אביבים כלפי הקבוצה המיוצגת, אשר גבתה כספים ביתר שלא כדין מחברי הקבוצה בעד שירותי מים וביוב, וזאת על ידי חישוב נתוני חיוב צריכת המים לפי מספר נפשות קטן יותר ממספר הנפשות הידועות ו/או הרשומות אצלה כמתגוררות ביחידת הדיור.

בתמצית, המבקש יחד עם עוד שני שותפים שכרו דירת מגורים בתחומי העיר תל אביב יפו. בסמוך לאחר מועד חתימת ההסכם פעל המבקש לחילופי מחזיקים בנכס ולהעברת חשבונות הארנונה, המים והביוב על שמם של שלושת השותפים. ואכן בהתאם לכך, החל מחודש יולי 2010 לערך רשומים המבקש והשותפים כמחזיקים בנכס, כך שעל גבי חשבונות המים וביוב, כמו גם חשבונות הארנונה, מופיע, שחור על גבי לבן, תחת הכותרת "שם המחזיק" שמם של שלושת השותפים.

יוקדם ויצויין כבר עתה, כי ביצוע חילופי מחזיקים בנכס והעברת חשבונות הארנונה המים והביוב על שמם של המחזיקים ביחידת דיור היא תנאי מוקדם לכך שתושבי העיר תל אביב יפו ייהנו מזכויות המוקנות למחזיקים בנכס, ובכלל זה הנפקת תו חניה אזורי.

משכך, ברי כי תושבי העיר תל אביב יפו, ולמצער ציבור שוכרי הדירות, נוהגים להחיש צעדיהם ולעדכן את שמות המחזיקים בנכס ומספר הנפשות המתגוררות ביחידת הדיור.

על פי כללי תאגידי מים וביוב (חישוב עלות שירותי מים וביוב והקמת מערכת מים או ביוב), התש"ע – 2009, קובץ התקנות 6847, עמ' 418 (להלן: "כללי המים"), אשר נכנסו לתוקף ביום 1.1.2010, התעריף לצריכה ביתית הינו אחיד בכל הארץ ומורכב משני אלה: תעריף נמוך לכמות מוכרת של עד 2.5 מ"ק לכל נפש לחודש ולא פחות מ 5 מ"ק ליחידת דיור ותעריף גבוה לכמות שמעל הכמות המוכרת.

דא עקא, עיון בחשבונות בעד אגרת מים וביוב אשר התקבלו אצל המבקש מעלה, כי המשיבה, בחוסר תום לב משווע, העמידה את מספר הנפשות המתגוררות בדירה על נפש אחת בלבד(!), כך שחישוב "הכמות המוכרת" אשר בגינה משלם הצרכן הביתי את התעריף הנמוך נעשה לפי הכמות המינימאלית הקבועה בחוק, היינו 5 מ"ק לחודש, בעוד שמספר הנפשות הידועות והרשומות אצל המשיבה כמתגוררות בדירה הן שלוש(!) באופן המזכה את המבקש והשותפים בכמות מוכרת של 7.5 מ"ק לחודש.

הדברים חמורים במיוחד נוכח העובדה כי על גבי החשבונית עצמה מצוין באותיות קידוש ולבנה שמותם של שלושת השותפים כמחזיקים בנכס.

לא זו אף זו, גם לאחר שהמשיבה נתפסה בקלקלתה והמבקש העמיד אותה על טעותה, בחרה המשיבה לעשות דין לעצמה ולא לתקן דרכיה.

המשיבה אף הגדילה עשות, מקום בו ציינה בכותרת החשבונית ובהבלטה כי "מספר הנפשות שהוצהר על ידכם, עודכן החל מהחשבון הנוכחי ….", כאשר בגוף החשבונית עצמה המשיבה, בעזות מצח שאין כדוגמתה, לא עדכנה את מספר הנפשות המתגוררות בדירה והמשיכה לחשב את ה"כמות המוכרת" לפי נפש אחת בלבד.

ויודגש, התנהלות פסולה זו של המשיבה כלפי המבקש ושותפיו הינה חלק מהתנהלות שיטתית ושגרתית של המשיבה כלפי כל חברי הקבוצה המיוצגת. כך, למשל, גם בחשבונות אגרת מים וביוב אשר מתקבלים אצל בת זוגתו של המבקש, אשר מתגוררת יחד עם 3 שותפים נוספים בדירה שכורה בתחומי העיר תל אביב יפו, חישבה המשיבה את ה"כמות המוכרת" אשר בגינה משלם הצרכן הביתי את התעריף הנמוך לפי הכמות המינימאלית הקבועה בחוק, בעוד שמספר הנפשות הידועות והרשומות אצלה כמתגוררות ביחידת הדיור – כמצוין בכותרת החשבונית עצמה – הן שלוש(!).

כתוצאה מהתנהלות פסולה זו, שלשלה חברת מי אביבים לכיסה, על פי חישוב זהיר ושמרני ביותר, תוך 13 חודשים בלבד סך של כ- 5,000,000 ₪ (!) (חמישה מיליון ₪).

בנסיבות אלה, הגיש המבקש, בשם כלל לקוחותיה של חברת מי אביבים אשר מהם גבתה החברה כספים ביתר ושלא כדין באופן האמור לעיל, את הבקשה לאישור התובענה המנהלית כתובענה ייצוגית הנ"ל.

אגרת אכיפה, דוד שפירא, מי אביבים, עיריית תל אביב, תביעה יצוגית, תובענה ייצוגית

מי אביבים ועיריית תל אביב גבו שלא כדין "אגרת אכיפה" מופרזת על מכתבי התראות תשלום

מרץ 2015 -מאת: עו"ד דוד שפירא אתר "פסק דין" –  תובענות ייצוגיות שהוגשו נגד העירייה וחברת המים שלה התקבלו, ונקבע כי הן גבו שלא כדין "אגרת אכיפה" מופרזת על מכתבי התראות תשלום. הן חויבו להחזיר את הכסף לתושבים. 

לעיון בפסק הדין הקלק כאן

עדי ליבוביץ, תושב ת"א, שם לב שעל כל מכתב התראה שהוא מקבל מעיריית ת"א ומחברת המים שלה "מי אביבים", הוא נדרש לשלם תוספת קבועה עבור "אגרת אכיפה". כך, בדרישות תשלום ששלחה "מי אביבים" לו ולאשתו, צוין כי בנוסף לחוב המים והביוב הוא חויב גם ב-22 שקלים נוספים. גם בדרישות לתשלום דוח חנייה וארנונה שקיבל מהעירייה הוא חויב בסכום זה, בנוסף לחוב.

ליבוביץ הגיש לביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א שלוש תביעות ובקשות להכיר בהן כייצוגיות: אחת נגד מי אביבים ושתיים נוספות נגד העירייה בגין דרישות תשלום החנייה והארנונה. התובענות אושרו כייצוגיות, והדיון בהן אוחד.

התובע טען, כי הנתבעות גובות סכום הוצאות קבוע עפ"י הרף המירבי שבתקנות המיסים (גביה) (שעודכן בינואר 2013 מ-22 ל-23 שקלים), אף שייצור מכתב ושליחתו בדואר רשום אמור לעלות 9 שקלים לכל היותר. הוא הוסיף, כי על הנתבעות לשלוח את מכתב ההתראה הראשון בדואר רגיל – שעלותו 1.36 שקלים בלבד – ולא בדואר רשום.

לשיטת התובע, הנתבעות אמורות לגבות כספים על שלושה מרכיבים: איתור כתובת החייב, ייצור המכתב ושליחתו. למרות זאת, הן גם גובות עבור עלויות עקיפות כמו עלות כוח האדם, מחשוב ומאגרי מידע – שעבורן הן משלמת בכל מקרה, ללא קשר ל"טיפול" בדרישת תשלום מסויימת.

הסכום המרבי שנקבע בתקנות, הוסיף התובע, הוא "התקרה" בלבד, ועל הרשות לגבות רק על ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל.

הנתבעות טענו כי עמדו בדרישות התקנות. לשיטתן, הוצאות שכר הפקידים שהפיקו את המכתבים הן חלק מאותן "הוצאות ישירות" שהתקנות מתירות להן לגבות. עלות כל מכתב שכזה כולל שכר הפקידים נע בין 30 ל-45 שקלים, ולמרות זאת הן גבו רק את הסכום המקסימלי האפשרי.

הנתבעות הוסיפו, כי אם כוונת התקנות הייתה לחייב בעלות המכתבים הממשית בלבד, הן היו מפנות לתעריפי הדואר ולא נוקבות בסכומים מסויימים. לבסוף, הנתבעות הפנו להנחיית היועמ"ש, שמתירה להן לשלוח מכתב התראה ראשון בדואר רשום.

שכר הפקידים לא נחשב

השופטת יהודית שיצר ציינה, כי פקודת המיסים קובעת שניתן לגבות מנישומים סרבנים רק "הוצאות סבירות שהוצאו" בגין האכיפה. תקנות הגבייה צמצמו את היקף ההוצאות שניתן לגבות עוד יותר, וקבעו שמעבר להיותן "סבירות", ניתן לגבות הוצאות "ישירות" בלבד, ששכר הפקידים לא נכלל בהן.

לשיטת השופטת, העירייה רשאית לגבות את ההוצאות הישירות שהוציאה בפועל ביחס לחייב ספציפי בלבד ואינה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי. עם זאת, נקבע שהרשויות רשאיות לשלוח גם את מכתב הדרישה הראשון בדואר רשום, ואף יש בכך היגיון: הוכחה להמצאת המכתב ומניעת התחמקויות מתשלום.

בסופו של דבר, השופטת קיבלה את התובענה הייצוגית וחייבה את העירייה ואת מי אביבים להשיב את הסכומים שנגבו ביתר באופן פרטני מכל תושב החל מ-11.5.2011, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעות חויבו לפרסם את עיקרי פסק הדין ואופן קבלת ההחזר באתרי האינטרנט שלהן ובעיתונות.

בתום שנתיים, הכספים שלא יידרשו ישמשו למחיקת חובות של קשישים ערירים ונזקקים, הקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה והכשרת מגרש חניה חדש או תרומה לעמותת "אור ירוק".

המשיבות חויבו לשלם 250,000 שקל לתובע המייצג ו-750,000 שקל לבא כוחו, בתוספת הוצאות חוות דעת מומחה בסך 40,000 שקל.

ב"כ התובע: עו"ד דן שריזלי, עו"ד ירון שריזלי
ב"כ המשיבות: עו"ד רחל אביד, עו"ד יואב רזין, עו"ד פנינה ברודר, עו"ד אורי אגר

* עו"ד דוד שפירא עוסק במיסוי עירוני.

** הכותב לא ייצג בתיק.

ברק רון, הנהלת בתי משפט, חדשות, תביעה יצוגית

האם הנהלת בתי המשפט גונבת כסף מהציבור? – אושרה ייצוגית נגד הנהלת ביהמ"ש: לא מחזירה אגרות

אפריל 2015 – מאת עו"ד ברק רון – אתר פסק דין – שופט הורה להשיב לתובע אגרה ששילם לאחר שהליך משפטי הסתיים בגישור. התובע לא ראה מאז את הכסף והגיש בקשה לייצוגית נגד הנהלת בתי המשפט. השופטת שוכנעה שהמדינה לא ממהרת לשלם לתובעים את שמגיע להם, ואישרה את המשך ההליך הייצוגי נגד ההנהלה.

באוקטובר 2012 הסתיימה תביעת המבקש נגד חברת ביטוח של מנוחה בהסדר גישור. בפסק הדין שאישר את ההסדר הורה הרשם הבכיר אבי כהן מבימ"ש השלום בת"א "להחזיר את האגרה בהתאם לתקנות בית המשפט (אגרות)".

ככלל, מי שיוזם הליך משפטי צריך לשלם אגרה מתאימה, ובמקרים מסוימים, למשל כשהליך מסתיים לפני שהושלם, מנוכה מהאגרה סכום יחסי והיתרה מוחזרת למי ששילם אותה, בתוספת הפרשי הצמדה.

אלא שכספו של המבקש לא הוחזר לו, ובאפריל 2013 הוא הגיש לביהמ"ש לעניינים מנהליים בתל-אביב תביעה נגד הנהלת בתי המשפט, ובקשה לאשרה כתובענה ייצוגית. הוא טען, כי המדינה מתעשרת שלא כדין בכך שהיא מחזיקה ביתרת כספי האגרה ולא פועלת מיוזמתה להשבתם כפי שהתקנות מחייבות אותה.

לשיטתו, בהתאם לפרסומי המדינה רק במחצית הראשונה של שנת 2012 נסגרו 378,904 תיקים, כך שגם אם נניח שרק ב-5% מהמקרים לא הושבה יתרת האגרה, מדובר במיליונים. לכן, טען, יש לאשר את התביעה כייצוגית בשם כל מי שזכאי להחזר אגרת בית משפט ולא קיבל אותה.

לאחר שהוגשה התביעה, המדינה השיבה למבקש את כספו, שלדבריה לא הוחזר בטעות. המדינה אישרה כי לא החזירה למבקש את המגיע לו טרם התביעה והודתה שזה בניגוד לחובתה. ואולם לטענתה, מדובר במקרה חריג כיוון שפרטי הבנק של בא כוחו לא היו ברשותה. מאחר שהתובע קיבל את כספו, טענה, כבר אין לו עילת תביעה.

טעות? זה לא משנה

השופטת ד"ר דפנה אבניאלי קבעה כי יש לעודד נתבעים להשיב לתובעים את כספם טרם הכרעה בתביעה, כפי שעשתה הנהלת בתי המשפט במקרה זה. עם זאת, לא יהיה זה מוצדק לאפשר לה לחמוק מתובענה ייצוגית רק משום שהחליטה לשלם את הסכום הפעוט שהייתה חייבת לתובע.

עוד הוסיפה השופטת, כי העובדה שהסכום לא הושב לתובע מחמת טעות כזו או אחרת לא מפחיתה מאחריות המשיבה.

השופטת ציינה כי נותרה בה התחושה שלא מדובר במקרה יחיד בו לא הוחזרה האגרה או שהוחזרה באיחור. בנסיבות אלה, היא קבעה שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה בעניינם של חברי הקבוצה – אותם בעלי דין שלא זכו לקבל חזרה את כספם.

לבסוף השופטת ציינה כי לו הייתה הנהלת בתי המשפט חושפת את פירוט המקרים שבהם לא הוחזרה אגרה בשנתיים שקדמו להגשת התביעה, ומגיעה להסכם פשרה עם המבקש ומתחייבת להחזיר את כל הכספים שלא הושבו לבעליהם – ניתן היה למנוע את ניהול התביעה.

השופטת אישרה את התביעה כייצוגית כאמור, ובינתיים, עד להכרעה בתביעה, חויבה המדינה לשלם למבקש הוצאת ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.

אתר פסק דין – אפריל 2015 – האם הנהלת בתי המשפט גונבת כסף מהציבור? – אושרה ייצוגית נגד הנהלת ביהמ"ש: לא מחזירה אגרות
ארנונה, שטח נכס, תביעה יצוגית

תבע את עיריית בת-ים על "ניפוח" ארנונה

תבע את עיריית בת-ים על "ניפוח" ארנונה – וקיבל 180 אלף שקל , גלובס , מאי 2013
התובע טען כי עיריית בת-ים "מעגלת" שטחי נכסים ובכך מגדילה באופן מלאכותי את ההכנסות מארנונה ■ הבקשה לייצוגית הסתיימה בהודעת חדילה של העירייה

בקשה לתביעה ייצוגית נגד עיריית בת-ים בטענה כי היא "מעגלת" שטחי נכסים במדידות שהיא מבצעת, ובכך מגדילה את ההכנסות מארנונה, הסתיימה בהתקפלות של העירייה.

את הבקשה הגיש גד אלקריף במאי אשתקד. הוא טען כי עיריית בת-ים "אינה נוהגת בהתאם להוראות צו הארנונה שלה, עת היא 'מעגלת' כלפי מעלה את שארית השטח המדוד בנכסי מקרקעין, אשר עולה על 0.5 מ"ר, ואילו אם שטח הנכס פוחת מ-0.5 מ"ר הוא 'מעוגל' כלפי מטה, על אף שבצווי הארנונה נאמר במפורש כי 'יחידת שטח פירושה כל מטר מרובע שלם'".


למעשה, טען אלקריף, עיריית בת-ים מגדילה בשיטת החישוב שלה את תשלומי הארנונה באופן מלאכותי ומעמיסה על הנישום חיוב בגין שטח בו הוא אינו מחזיק, במקום "לעגל" את שטחי הנכסים כלפי מטה בכל מקרה ששטח הנכס אינו כולל מטרים מרובעים שלמים.

"צורת חיוב זו מהווה הטלת מס ללא סמכות, מאחר שאין בנמצא חוק או תקנה המאפשרים למשיבה להטיל ארנונה בדרך של 'עיגול' השטח כלפי מעלה", טען אלקריף.

הבקשה לייצוגית הוגשה במאי אשתקד, אך כבר בספטמבר הגישה העירייה הודעת חדילה, כלומר התחייבות שתפסיק 'לעגל' את שטחי הנכסים: "העירייה מתחייבת בזאת כי לגבי נישום אשר לאחר הודעת חדילה זו יתברר כי בשל נקיטה בשיטת ה'עיגול' חויב בתשלומי ארנונה עבור שטח נכס הגדול משטח נכסו בפועל, תזכה העירייה את חשבונו בגין ההפרש שבין החיוב בו היה חב בארנונה לו 'עוגל' שטחו כלפי מטה ובין חיובו בארנונה בפועל, וזאת מיום הגשת התובענה הייצוגית ועד ליום שבו יחויב בפועל הנכס שבחזקתו לפי שיטת ה'עיגול', ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית".

אלקריף דחה את הודעת החדילה ממספר סיבות, ובכללן בשל "שמיטת הזכות לנהל תובענה ייצוגית להשבת הסכומים שעל-פי הנטען נגבו על-ידי הרשות שלא כדין בעבר".
עם זאת, לאחרונה אושרה הודעת החדילה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את הבקשה לייצוגית ופסק כי על העירייה לפצות את אלקריף ב-20 אלף שקל, בתוספת 160 אלף שקל שכר-טרחת עורכי דין.

איתמר לוין, הוצאות משפט, שושנה אלמגור, שחיתות, שחיתות שופטים, תביעה יצוגית

החלטת השופטת שושנה אלמגור מדיפה ריח שחיתות – חייבה מורה בפנסיה תובעת בייצוגית לשלם 600,000 שקל

אלמגור. שינוי בתנאי קרן ההשתלמות [צילום: פלאש 90]

המאמר מורה בפנסיה תשלם הוצאות ב-600,000 שקל, news1 , איתמר לוין , יוני 2013

השופטת שושנה אלמגור הטילה חיוב חריג ביותר, למרות שהמורה לא פעלה בצורה פסולה בניהול תביעתה החיוב כולל את הוצאות ההגנה, שכר טירחת עורך הדין והעלייה בפרמיה של הנתבעת

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שושנה אלמגור, חייבה (28.5.13) מורה בפנסיה לשלם הוצאות של 600,000 שקל לאחר שדחתה את בקשתה לאשר תביעה ייצוגית נגד קרן ההשתלמות של המורים. סכום חריג זה נקבע למרות שבהחלטתה של אלמגור לא יוחסו למורה מעשים יוצאי דופן בניהול בקשתה.
מיכל גיל טענה, כי קרן ההשתלמות לא הודיעה לעמיתיה על כך שמ-1.1.2011 לא יקבלו תשואה מובטחת של 4% לשנה, אלא תשואה שתיגזר מתוצאות השקעותיה. אלמגור קבעה, כי הודעה זו נמסרה חודש וחצי לפני ביצוע השינוי, ונאמר בה: "על-פי הנחיות אגף שוק ההון במשרד האוצר, חשבונות העמיתים ישוערכו בהתאם לתשואת תיק ההשקעות של הקרן ובניכוי דמי ניהול החל מיום 1.1.2011".


גיל אישרה שקיבלה הודעה זו, אך טענה שניסוחה הטעה אותה: "מה שחשוב היה לי: שזכויות העמיתים לא תשתנינה. אני קראתי את זה כמשפט. אני לא אדם מקצועי. זה כל-כך לא היה מבהיל, זה כל-כך לא שידר איזשהו שינוי בתנאים האמִתּיים. זה לא שידר שינוי בתשואה הקבועה. זה לא שידר. היה פה מסר מרגיע". ואולם, אלמגור קבעה שהניסוח שיקף נאמנה את המציאות. "הקורא הסביר אשר היה מעיין היטב בכל המסמכים וקורא את המשפט שציטטתי היה עומד על המתרחש. אם לא, חזקה עליו שלפחות היה מבין כי עליו לערוך בדיקה כלשהי בדבר טיב השינוי בשיטת החישוב", היא אומרת.

בהתייחסה להוצאות שהטילה על גיל, אומרת אלמגור: "אישור רואי-חשבון שצירפו המשיבות לסיכומיהן מלמד כי נכון לסוף החודש הראשון של שנה זו גרם להן ההליך להוציא סך של 394,854 שקל. כמו-כן, על-פי מכתבו של היועץ בנושאי ביטוח אחריות מקצועית, התובענה הוסיפה 100,000 שקל לערך על הפרמיה ששילמו למבטחתן. בנסיבות אלו אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבות את הוצאות הבקשה, וכן לשלם להן שכר טירחת עורך דין בסך 100,000 שקל (כולל מע"מ)".

החיוב בהוצאות ריאליות כנגד קבלות הוא נדיר, וכך גם חיובו של תובע לשאת בהוצאות הביטוח של הנתבע. חיובים אלו נדירים עוד יותר כאשר מדובר בבקשה לתביעה ייצוגית, במיוחד כאשר כאמור מהחלטתה של אלמגור לא עולה התנהגות פסולה כלשהי של גיל או של באי-כוחה. גיל יוצגה בידי עוה"ד אריה חגאג ואולגה סיגל, וקרן ההשתלמות – בידי עוה"ד ליאור כץ, עדו בלום ושני פלד.


גם מי שתומך בפסיקת הוצאות ריאליות ובמאבק בתביעות ייצוגיות סחטניות, לא יכול להשלים עם החלטתה של השופטת שושנה אלמגור. יש לשקול היטב האם היא ראויה להמשיך לשבת על כס השיפוט


אלמגור רוצה שהמורה תחיה ברחוב? , איתמר לוין , news1 , יוני 2013

האם השופטת שושנה אלמגור איבדה קשר עם המציאות? כותב שורות אלו בהחלט תומך בפסיקת הוצאות ריאליות במקרים המתאימים, ובהחלט מתנגד לתביעות ייצוגיות סחטניות. אבל למקרא החלטתה של אלמגור, אי-אפשר אפילו לנסות להתחיל להבין מדוע פסקה הוצאות מטורפות שכאלו במקרה הזה.

אלמגור אינה אומרת שהמורה שיקרה, היא אינה אומרת שהתנהגותה בבית המשפט הייתה פסולה, היא אינה אומרת שהוצע לה למשוך את תביעתה והיא סירבה. אלמגור מקבלת כתורה מסיני את האישורים שהוצגו לה, ואשר מעוררים פליאה: איך הוציאה קרן ההשתלמות 400,000 שקל על ניהול הגנה שכל-כולה מתבססת על מסמכים? ללב מתגנב החשש, שמא מישהו שם תפס טרמפ על מיכל גיל.


ועוד נקודה: מדובר במורה בפנסיה, לא במיליונר. כאשר בתי משפט מטילים קנסות בפלילים, הם מתחשבים במצבו הכספי של הנאשם. קל וחומר שעליהם לעשות זאת בפסיקת הוצאות בהליך אזרחי. 600,000 שקל מכיסה של מורה בפנסיה? אלמגור רוצה שגיל תחיה ברחוב ותאכל מפחי אשפה?


ערכאת ערעור בדרך כלל אינה מתערבת בנושא פסיקת הוצאות, אבל כאן חוסר הצדק וחוסר ההיגיון כל כך זועקים – עד שבית המשפט העליון חייב להתערב. וכדאי גם לבחון היטב האם אלמגור ראויה להמשיך לשבת על כס השיפוט, כי דומה שהיא איבדה קשר עם חובתה לשפוט בצורה צודקת והגיונית.

שושנה אלמגור רוצה שהמורה תחיה ברחוב?
שושנה אלמגור רוצה שהמורה תחיה ברחוב?