בית חולים שיבא תל השומר, חדשות, קשירות, קשירות מאושפזים, רן רזניק, שיבא

דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק

דו"ח החקירה נחשף: המטופלת בשיבא נקשרה 24 יום ברציפות בניגוד לחוק , רן רזניק , 22.08.2017  , ישראל היום

ממצאים של ועדת בדיקה שהוקמה במשרד הבריאות בעקבות תלונת המשפחה מגלים פרטים מזעזעים ומחרידים על הטיפול בבית החולים שיבא • על פי הדו"ח, המטופלת נקשרה ברציפות בתנאים קשים וללא הסבר או הצדקה • בית החולים: "הלקחים הופקו"

החדר בו נקשרה מטופלת בבית חולים שיבא בניגוד לחוק
החדר בו נקשרה המטופלת במחלקה הפסיכיאטרית בשיבא , כפי שהוא נראה היום // צילום: גדעון מרקוביץ'

24 ימים נקשרה חולה בשתי ידיה ובשתי רגליה באופן המנוגד לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית א' בבית החולים הממשלתי "שיבא" בתל השומר.

המטופלת, בת 28, הושארה קשורה במשך 24 ימים בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בטיטול ומתקלחת רק פעם ביומיים. כמו כן, הצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של משפחתה וסירב לאפשר לה לקבל ממתקים מהם ורוב הזמן גם סירב לאפשר לה לעשן (ובכך כפה עליה צעד בלתי חוקי בישראל של גמילה בכפייה מניקוטין) – וכל זאת ללא כל הסבר או הצדקה כלשהם.

עוד התגלה כי רוב הוראות הקשירה חודשו מדי 4 שעות על ידי רופאים זוטרים ומתמחים ללא מעורבות של רופאים בכירים כמתחייב בחוק, ולא היה כל קשר בין מצבה הנפשי והתנהגותה בזמן הקשירה לבין הוראות הרופאים התורנים על המשך הקשירה, וכל זאת בניגוד לחוק. כל זאת קרה בבית החולים הציבורי הגדול, העשיר והמרכזי בארץ.

כך עולה מממצאי החקירה של ועדת בדיקה שחקרה את התלונה של החולה ומשפחתה וממצאיה הוגשו אתמול למשפחה. הדו"ח, שנחשף כאן בראשונה, מעלה ממצאים מזעזעים נוקבים ומחרידים, מהחמורים שהתגלו אי פעם במערכת הפסיכיאטרית בישראל, על הנהלת בית החולים "שיבא", על מנהלי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" ועל ראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות.

המקרה של המטופלת נחשף החל ממאי 2016 בתוכנית הבוקר הרדיופונית היומית "סדר יום" עם קרן נויבך ברשת ב', כאשר המטופלת כונתה בשם הבדוי "נועה". נויבך ערכה מעקב תקשורתי יומיומי יוצא דופן אחר המקרה, שנחשב לאחת הפרשות הקשות בתולדות מערכת הבריאות בישראל. בעקבות החשיפה הועברה "נועה" (תוך שהיא קשורה אפילו בעודה באמבולנס!) לבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי בבאר שבע ושם היא לא נקשרה אפילו לא ליום אחד ושוחררה לביתה לאחר כחודשיים של אשפוז.

בעקבות החשיפה של הפרשה, הורה גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב על הקמת ועדה מיוחדת במשרד הבריאות אשר כפי שנחשף במאי ב"ישראל היום", המליצה על איסור קשירות ובידוד חולים בבתי החולים הפסיכיאטריים, אלא רק במקרים חריגים ורק לאחר קבלת אישורים מיוחדים, כולל אישור של בתי המשפט.

על פי דו"ח הוועדה, המטופלת מוכרת כחולת נפש עם אירועים של אלימות ותוקפנות קשים וחמורים מאוד והיא כבר היתה מאושפזת כמה פעמים במוסדות פסיכיאטריים. הוועדה גם ציינה כי הטיפול הרפואי שהיא קיבלה במחלקה היה "הולם, מקובל, זהיר וקפדני", אלא שב־1 במאי, בזמן אשפוזה במחלקה ב"שיבא", התרחש אירוע קשה מאוד שבו היא היכתה אחות במחלקה וגרמה לה חבלות משמעותיות ביותר.

בעקבות זאת היא נקשרה בארבעת גפיה בחדר הקשירה כפי שמתיר החוק, והוועדה קבעה שההגבלה הזו היתה בתחילה מוצדקת וחוקית (על פי החוק, אפשר לקשור חולה ל־4 שעות בהוראות רופא כאשר יש סכנה מיידית לחולה או לסובבים אותו) ונעשתה כפי שהחוק מתיר – לצורך מניעה מיידית של המשך האלימות.

הגבלות בביקורים

ואולם הוועדה מתחה ביקורת נוקבת וחריפה ביותר על המשך הקשירה של החולה במשך 24 יום ברציפות, זמן שיא קיצוני מאוד של קשירה רצופה. הוועדה קבעה כי המשך הוראות הקשירה נעשה בפועל כמעט רק על ידי רופאים מתמחים ותורנים כאשר החולה לרוב לא נבדקה כלל בפועל כמתחייב, ובחלק מהמקרים הוראות הקשירה ניתנו כאשר היא ישנה ולמעשה כלל לא היה קשר בין התנהגותה לבין המשך קשירה.

כמו כן, אף אחד מהרופאים במחלקה לא בדק את החולה לאחר שהותרה מהקשירה כדי לנסות לראות איך היא מתנהגת. הרופאים התעלמו מכך שלא היה כל דיווח על אלימות מצד המטופלת כשהיא הותרה מהקשירה לחצי שעה לצורך אכילה, מקלחת או עישון. נוסף על כך, לא נעשה במחלקה כל ניסיון להשתמש באמצעים אחרים שאינם קשירה.

הוועדה קבעה עוד כי משפחתה של המטופלת, המיוצגת על ידי עורכי הדין שי פויירינג ושירי לידאי, הוגבלה מאוד בביקורים שלה בזמן הקשירה (רק שלושה ביקורים בשבוע לזמן קצר) וזאת רק בתיאום מראש, והתגלה כי הוראה זו לא היתה נחוצה ואפשר וצריך היה לאפשר ביקורים רבים הרבה יותר.

הוועדה מותחת ביקורת גם על ד"ר טל ברגמן, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, וזאת לאחר שהתברר כי הנהלת המחלקה פנתה למשרד הבריאות והתריעה על מצבה של החולה ועל כך שיהיה צורך לקשור אותה באופן ממושך, אולם פניות אלה לא נענו.

"הנימוקים של אנשי 'שיבא' – לא מקובלים"

כמו כן, העלתה הוועדה ביקורת על ד"ר ברגמן על כך שבבית המשפט בזמן הדיון שהתקיים בבקשה של החולה להתיר אותה מקשירה, המשיכה ד"ר ברגמן להצדיק את המשך קשירתה הממושכת של המטופלת וסירבה להעבירה לבית חולים פסיכיאטרי אחר.

הוועדה גילתה עוד כי לאחר שהמטופלת נקשרה, פנתה הנהלת המחלקה להנהלת בית החולים וביקשה לתגבר את המחלקה באנשי צוות סיעודי גברים. בפנייה הם גם תיארו את המצוקה של הצוות הרפואי והסיעודי במחלקה, ואולם פניות אלה נדחו בסירוב חד־משמעי הן מצד הנהלת הסיעוד והן מצד המנהל הרפואי של בית החולים בטענה כי אין מספיק צוות בבית החולים. הוועדה קבעה כי הנימוקים של ראשי האגף הפסיכיאטרי ב"שיבא" על היעדר כוח אדם "אינו מקובל עלינו. אין המדובר בטיפול שניתן לדחות אותו או להימנע ממנו, אלא בעמידה בסטנדרט הטיפולי הבסיסי, ובדרישות החוקיות הנוגעות לעניין".

הוועדה המליצה למשרד הבריאות לבחון אם החטיבה הפסיכיאטרית בתל השומר עומדת התנאים הנדרשים לאשפוז פסיכיאטרי בכלל ולאשפוז בתנאים סגורים בפרט, וזאת לאור המחסור בכוח אדם רפואי וסיעודי. עוד המליצה הוועדה למנוע מצב שבו מונעים ממשפחות לבקר את החולים, כפי שקרה במקרה זה, וגם למסד את האפשרות להעברה יזומה של חולים ממוסד פסיכאטרי אחד למשנהו במצבים של משברי אמון או אלימות כלפי אנשי הצוות.

"שיבא": "הלקחים הופקו ונלמדו"

מ"שיבא" נמסר כי "מדובר בחולה בעלת מסוכנות קשה וחריגה והיא אובחנה כנמצאת במצב פסיכוטי מסוכן עם מסוכנות ממשית ומוכחת". לדבריהם, "מאז האירוע הופקו ונלמדו לקחים רבים בכל הדרגים ובין השאר, נבנו שני חדרי בידוד חדשים שמתאימים למצבים אלימים ללא צורך בקשירת החולה, הועברו הדרכות לצוות לדרכי טיפול חלופיות לקשירה, אושרו השגחות מיוחדות על חולים במקום קשירות ועוד".

ממשרד הבריאות נמסר כי "קיבלנו את הדו"ח, שממתין להתייחסות הצדדים. יחד עם זאת המשרד כבר מבצע פעולות לתיקון, שיפור וצמצום תופעת הקשירות. רק לאחרונה פורסמו מסקנות הוועדה לצמצום ההגבלות המכאניות בבתי חולים, המסקנות מתוות דרך על מנת על שמקרים כאלו לא יחזרו בעתיד".

Document-page-001Document-page-002

מודעות פרסומת
לידה, מחלקת יולדות, נועה לימונה, רשלנות רפואית, שיבא

חוסר רגישות, יחס משפיל, סיכונים רפואיים. האם מערכת הבריאות מפרה באופן שיטתי את זכויות האשה היולדת?

חוסר רגישות, יחס משפיל, סיכונים רפואיים. האם מערכת הבריאות מפרה באופן שיטתי את זכויות האשה היולדת? , נועה לימונה , הארץ , יוני 2015

מדוע משרד הבריאות מערים קשיים על נשים המבקשות ללדת בסביבה שקטה וללא התערבות רפואית? נשים רבות מתלוננות על ניצול חולשתן בחדרי הלידה, התעלמות מצורכיהן וחוויות שגרמו להן לחבלות פיזיות ורגשיות. בדרכן למצוא את הגישה שאינה רואה בלידה אירוע רפואי 
ובאשה היולדת אסון בפוטנציה הן נתקלות בעוד ועוד משוכות

כשקשת קורם, בת 28 מתל אביב, הגיעה לבית החולים שיבא כדי ללדת, היא לא תיארה לעצמה שהחוויה תהפוך למסכת של השפלות וכאב. ב–14 בינואר 2014 הגיעה קורם לחדר המיון עם צירים חזקים. "אחרי המתנה ארוכה נכנסתי לבדיקה אצל הרופאה, שחיברה אותי למוניטור. היא הכניסה את היד בדיוק כשהיה לי ציר. בגלל עוצמת הכאב עצמתי עיניים, ואז, משום מקום, היא סטרה לי שלוש פעמים ואמרה: 'תהיי איתי! אני יודעת שזה לא נעים, אבל תסתכלי עלי כשאני בודקת אותך'".

כדוקטורנטית למגדר, קורם מודעת היטב לזכויותיה, ובכל זאת, לדבריה, באותו רגע נאלמה דום. "את פגיעה ונזקקת לעזרה רפואית", היא מסבירה. "זאת היתה החוויה הקשה והמשפילה ביותר שעברתי".

ההמשך לא היה טוב יותר. "תוך כדי לידה המיילדות מדברות בטלפון, רופאים יוצאים ונכנסים בזמן שאני עם רגליים פשוקות, וזה דבר שבשגרה. אחד הרופאים לחץ לי על הבטן כדי שהתינוק ייצא, שזה מהלך שאסור לעשות. איבדתי המון דם, היו לי קרעים בדרגה שלוש, ובזמן התפרים הרופא טפח לי על הרגל ואמר, 'חמודה אל תזוזי, את מפריעה'".

שעתיים מאוחר יותר התעוררו סיבוכים. "במשך כמה שעות לא ידעו מה לעשות, כי לא היה צוות. היה לחץ. הייתי עם סטז'ר אובד עצות, בלי משככי כאבים, צעקתי מכאב והוא השתיק אותי. כשהגיע המרדים הוא צעק על הסטז'ר ואמר, 'הייתי כאן כל הזמן. למה לא קראת לי?' נכנסתי לניתוח, אבל אף אחד לא הודיע למשפחה שלי. בחדר הניתוח קיבלתי טשטוש. כשהתעוררתי, הייתי על כיסא גינקולוגי, עירומה בחלק התחתון, וסביבי כ–20 סטודנטים לרפואה שדיברו על דברים אחרים לחלוטין".

קורם היתה מאושפזת בשיבא שבוע. לדבריה, איש הצוות שתפר אותה התרשל בטיפולו וגרם לה לנזקים חמורים. "במהלך האשפוז קיבלתי עירויי דם והתעלפתי כמה וכמה פעמים, אבל ציפו ממני לטפל בתינוק לבד. אני שנה וחודש אחרי הלידה ועדיין יש נזקים. זה מעיד הרבה על היחס, על ההתעלמות, על חוסר הראייה שלך כיצור אנושי".

משיבא נמסר: "לדאבוננו, תיאור המקרה בידי המטופלת לא תואם את זיכרון המטפלים וגם לא את הרשומות והגישה המקובלת אצלנו באגף. צר לנו שהמטופלת לא מצאה לנכון להביע תלונותיה בפנינו בזמן אמיתי ולא בסמוך לזמן האירוע או במסגרת ביקוריה הנוספים אצלנו לאחר הלידה. אנחנו מקפידים תמיד להיות קשובים להערות היולדות ומנסים לתקן במידת הצורך בזמן אמת. אין להקיש ממקרה בודד לגבי הכלל. אנו מכבדים כל פנייה אלינו".

בשנים האחרונות ניכרת בישראל התעוררות מסוימת ביחס לזכויות האשה בלידה. מגוון מאמרים, קבוצות בפייסבוק ועמותות כמו "נשים קוראות ללדת" ו"לנל"ק ישראל" החלו להפנות תשומת לב לכך שמשהו בסיפור השמח של הבאת חיים לעולם השתבש מאוד. בינתיים, בישראל — בשונה מהמתרחש ברוב מדינות המערב — ההתעוררות הזאת עדיין לא היתרגמה לשינויים מעשיים במדיניות, ויותר מכך — נראה כי מבחינות רבות הגישה הממסדית ללידה בישראל צועדת בכיוון ההפוך.

במאי 2013 התקיים באוניברסיטת בר־אילן כנס בנושא, בהשתתפות מיילדות, רופאים ופעילות. בכנס הוקרן סרטון, שהציג עדויות של נשים שחוו, לדעתן, יחס מבזה, משפיל ופעמים רבות לא חוקי מצד הצוות המטפל בבתי החולים בבואן ללדת. כמה מהן מספרות שהגיעו עם תוכנית לידה מפורטת — מסמך המציג את האופן שבו הן רוצות ללדת — וכי הצוות הפגין זלזול כלפיו, ובמקרים מסוימים אף נאמר להן במפורש שתוכנית הלידה לא מעניינת אף אחד. דיווחים אחרים כללו ביצוע פרוצדורות רפואיות ללא קבלת אישור מהיולדת וללא מתן הסבר על השלכותיהן ושימוש בלחץ, הפחדות ואיומים.

"אחת המיילדות אמרה לי, 'למה את עושה כל כך הרבה רעש? את עושה לי כאב ראש, תפסיקי לצעוק'", מספרת רויטל, אחת הנשים בסרט, ומוסיפה ש"המיילדת איימה עלי שאם לא אשכב על הגב היא לא תיילד אותי". ליסה, אשה נוספת שמופיעה בסרט, מספרת שבעקבות ניסיונותיה לקבל מידע על הפעולות הרפואיות שנעשות לה, איימו עליה שייקחו ממנה את האפוטרופסות על העובר ואף הזעיקו למקום פסיכיאטר.

שרון אנקווה, בת 31 מתל אביב, הגיעה לבית חולים סוראסקי־ליס באוגוסט האחרון כשהיא בשבוע 38 להריון. לאחר שבדקו אותה איבחנו שהיא סובלת מרעלת הריון. אנקווה קיבלה שורה של מזרזים שונים, שלדבריה לא הניעו את התקדמות הלידה אך גרמו לה לכאבי תופת. "לא הייתי יכולה לתאר את הכאבים האלה גם אם הייתי רוצה", היא כותבת באתר סלונה. "לא את תהליך החדרת הבלון, לא את התחושה שהוא בפנים, לא את צירי הפיטוצין, שהם איומים, לא טבעיים ומייסרים אותי בגיהנום כל כמה דקות".

שרון אנקווהשרון אנקווה

אנקווה קיבלה זריקת אפידורל, אך הכאבים לא פחתו. "אמא שלי שמה לב שהאפידורל מטפטף מהגב, והפנתה את תשומת לב הרופאים", היא אומרת בראיון למוסף "הארץ". "אמרתי שאני מרגישה כאבים כל הזמן. אמרו לי, 'ככה זה אמור להיות'. שלושה ימים הייתי ככה — הלידה לא מתקדמת, האפידורל לא עובד. אחרי שלושה ימים אמרתי שאני רוצה קיסרי. הם אמרו שהתינוקת לא במצוקה, אמרתי, 'אבל אני במצוקה'. הייתי מחוברת למכשור ולכן למיטה. כבר איבדתי צלם אנוש, השתנתי במיטה".

"בזמן הזה התחלפו לי שש מיילדות", היא אומרת. בסופו של דבר, לאחר תחנונים, הסכים הצוות לשלוח את אנקווה לניתוח. "כשהגעתי לחדר ניתוח היה צריך להחליף לי את האפידורל לסוג אחר, והמרדים, שהתחלף בינתיים — כבר הרבה התחלפו — קילל ואמר שהאפידורל לא היה מחובר לי בכלל לגוף ואז, כשחיבר את זה, הרגשתי סוף־סוף הקלה".

"היחס בחדר ההתאוששות היה מחריד", ממשיכה אנקווה. "היתה שם אחות שלא צריך לתת לה לעבוד עם נשים אחרי לידה. היא צעקה עלינו, רדתה בנו, לעסה לי אוכל מול הפרצוף. היא לא רצתה שבני משפחה ייכנסו לחדר — שהיה ענק וכמעט ריק — כי זה דרש ממנה ללחוץ על כפתור. הייתי שם חמש שעות, עדיין עם רעלת ומגנזיום לווריד, וכשקראתי לעזרתה חלק מהפעמים היא כלל לא ענתה".

מסוראסקי־ליס נמסר: "אין תגובה".

"כחלק מהמחקר שלי אני קוראת שאלונים איכותניים של נשים שמספרות על הלידה שלהן", אומרת קורם. "נשים מספרות שאמרו להן דברים מזעזעים, כמו 'אם לא היית כל כך שמנה, היית יולדת יותר בקלות', או 'תגובה אחת שלך ואני עושה אותך נכה לכל החיים'".

גם ד"ר אבנר שיפטן, רופא העוסק בלידות בית, מעיד שבקריירה שלו נתקל בהרבה מאוד מקרים של פגיעה בזכויות היולדות — "המון. המון. עשרות אחוזים מהלידות", הוא אומר.

באיזה אופן פוגעים בזכויותיהן של יולדות?

"כשאומרים ליולדת 'עכשיו אנחנו לא שואלים אותך, אנחנו מחליטים'. כשאומרים 'אצלנו עושים חיתוך חיץ (חתך יזום בפתח הנרתיק, נ"ל) ליולדת בלידה ראשונה — ככה זה'. כשלא מסבירים לאשה עד הסוף אילו טיפולים היא הולכת לקבל. כשמחתימים אותה על אפידורל ורק אחר כך היא מגלה איזה השלכות יש לזה; פקיעת מים ללא אישור, סטריפינג ללא אישור. רוב הנשים לא מודעות לזכויותיהן ורוב הרופאים לא מודעים לחובתם לקבל הסכמה. אין להם סמכות להחליט במקומה. הם כמו פקיד בבנק, שיכול להציע לך ולעשות בשבילך, אבל לא להחליט במקומך. זה נכון גם לגבי התינוק — רופאים לא מסבירים, לא מבקשים רשות, פשוט לוקחים את התינוק — ברוב בתי החולים ללא נוכחות ההורים. אם יבואו הורים עוד חצי שנה עם תינוק לבית החולים ויעזבו אותו לחצי דקה ישלחו להם עובד סוציאלי, אבל תינוק שנולד זה עתה לוקחים אותו, שוטפים לו, מזריקים לו — בלי לשאול ובלי שיהיה איתו ליווי. לתינוק יש זכות להיות תחת השגחה של אמא שלו בזמן הבדיקה".

נילי אלכסנדרוביץ'תומר אפלבאום

"לפי סעיף 13 בחוק זכויות החולה, צריכה להיות הסכמה מדעת לכל פרוצדורה רפואית", אומרת נילי אלכסנדרוביץ', עורכת דין מהקליניקה המשפטית לזכויות החולה במכללה למינהל ופעילה ב"נשים קוראות ללדת". "אסייג ואומר שכל הנושא של הסכמה מדעת הוא בעייתי ולא מוטמע מספיק, אבל בלידה זה ממש זועק לשמים".

באחת הכתבות בנושא, שהתפרסמה ב"הארץ", אמר פרופ' יעקב בר, מנהל בוולפסון, על חתך חיץ: "בלתי אפשרי להחתים כל יולדת על הסכמה לביצוע. יש 38 פעולות שאפשר לבצע בחדר לידה ואי אפשר להחתים על כל פרוצדורה. אחרת נצטרך לעשות את הלידות בבתי משפט".

האם זה ריאלי לקבל הסכמה על כל פעולה ופעולה שנעשית בחדר הלידה?

אלכסנדרוביץ': "החוק לא דורש להחתים, אלא ליידע לגבי סיכונים וסיכויים ולקבל הסכמה וזה לא קורה. בחתך חיץ זה מאוד שכיח. במקרה הטוב מודיעים ליולדת, במקרה הרע מאיימים, מפחידים, אומרים דברים כמו 'זה יהיה על המצפון שלך'. איומים והפחדות הם לא דרך לקבל הסכמה מדעת. זה לא חוקי. כל השיח סביב ענייני לידה הוא יאשרו או לא יאשרו לי לעשות משהו — ניטור לא רציף, לידה וגינלית אחרי ניתוח קיסרי וכיוצא בזה. זה היפוך של מה שצריך מבחינה חוקית. רופא צריך להציג את האפשרויות ולתת למטופל לבחור".

פרופ' נעם זהר, ראש התוכנית ללימודי ביואתיקה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר־אילן, חבר המועצה הלאומית לביואתיקה ויועץ בכיר לממשלה בנושאים אלה, שאירגן את הכנס בבר־אילן: "הגרעין המוצק של זכויות האדם מתחיל בזכות לחיים ולחירות אישית והחירות הראשית נוגעת לסמכותו של אדם על גופו שלו. אם רשויות המדינה והמערכת הרפואית שוללות סמכות זו, כופות על אשה התערבויות שאינה רוצה בהן או מונעות ממנה את סוג התמיכה והתנאים הנחוצים והרצויים לה בלידה — מדובר בהפרה חמורה של זכויות אדם".

מה היו מסקנותיך מן הכנס?

זהר: "שיש בארץ קהילה מקצועית נהדרת של מיילדות ורופאים מסורים, ושאף על פי כן, יש כנראה פגיעות משמעותיות בזכויות האדם בלידה, עקב גורמים מערכתיים רבי עוצמה — אדמיניסטרטיביים, כלכליים ואחרים. אני רואה אצל רופאים ורופאות בכירים נטייה לתת משקל לא לגיטימי לטענות בשם בטיחות היילוד להצדקת הפעלת לחץ או אפילו כפייה על היולדת. אם היולדת בוחרת בהליך לידה מסוים ואינה מסכימה לחלופה רפואית המוצעת או המומלצת לה, לא ייתכן שישללו את בחירתה בטענה שהיא מסכנת את היילוד".
לנצל את הפגיעות

"חוויתי סוג של הטרדה מינית", מספרת רויטל, אחת הנשים בסרט, המתארת כיצד ללא שום אזהרה, "הרופא דחף לי אצבע ואמר — אני בוקע לך את הפקק הרירי". הוא לא ביקש את אישורה לפרוצדורה הפולשנית. רויטל לא לבד. "את לא יודעת כמה נשים מגיעות אלי עם חוויות אונס מחדר הלידה", אומרת אלה שלומקוביץ', מארגון "נשים קוראות ללדת". "זה נראה טריוויאלי, אבל זה לא חוקי ולא אתי".

אלה שלומקוביץ'גיא מנדלין

הטרדה מינית? אונס? זה עשוי להישמע מוגזם. הרי רובו הגדול של הצוות הרפואי מורכב מאנשים טובים ומסורים, שאין להם כל רצון להרע ליולדות. אבל אדם יכול להפוך לקורבן גם בלי שיעמוד מולו תוקף. עוול הוא לעתים תולדה של נסיבות שאין בהן כוונת מכוון.

"אני פעילה בנושא הזה כבר כמה שנים טובות וחברה בקבוצות בפייסבוק ושומעת כל הזמן סיפורים ממקור ראשון או דרך דולות. אלה דברים סיסטמטיים. זה לא נדיר", אומרת אלכסנדרוביץ'. "יולדות רבות מספרות, למשל, שאחרי לידה, בבדיקה, הכניסו להן אצבע לפי הטבעת. אני לא נכנסת לזה מבחינה רפואית, אבל לעשות דבר כזה בלי להודיע מראש ולבקש אישור, זו הפרה של זכויות החולה וזו בעיני תקיפה. אני גם מכירה לפחות מקרה אחד של אשה שעשו לה את זה בניגוד לרצונה המפורש".

באתר mamy, המאגד פורומים שונים התומכים בהריון ובלידה, מתארת הגולשת תמר את לידתה כחוויה של אונס. "רופאים נכנסו ויצאו מחדר הלידה כל הזמן. כל מי שנכנס רצה לבדוק אותי… ביקשתי שינסו לבדוק אותי כשאני שוכבת על הצד, כי הכאבים על הגב היו בלתי נסבלים. הם ביקשו 'רק לרגע', אבל לא הצליחו להחליט באיזה מנח הראש של התינוקת נמצא… שני רופאים עומדים מעל הנרתיק שלי, מכניסים לתוכי אצבעות (בלי שמן, כמובן, הם רופאים, אז מה אם הם מכאיבים לי?) ומתייעצים ביניהם. מוציאים, מכניסים, מוציאים, מכניסים. בפירוש מפריעים לי ללדת".

למרות רצונה בניתוח קיסרי, הרופאים שיכנעו את תמר לנסות ואקום. "נסו לחשוב מה זה להפעיל כוח של ואקום על האזור הכי מפוצץ בעצבים בגוף האשה כשהוא נפוח וכאוב ממילא… הסכמתי לניסיון אחד בלבד. הם עשו ואקום ארבע פעמים. ארבע". בהמשך היא כותבת: "אני על מיטה. הרגליים שלי למעלה. קשורות. אחות חדר הניתוח מרימה לי את הראש כדי לעזור לי ללחוץ אבל לא שמה לב שהיא חונקת אותי תוך כדי…שני רופאים, גברים חזקים, מנסים לעשות ואקום עם כל השרירים שלהם וזה לא הולך. כל פעם שהוואקום התנתק הם עפו אחורה".

"צריך להבין שאשה בלידה מאוד פגיעה והיא לא פנויה נפשית וגופנית להילחם ולהיות אסרטיבית ורציונלית", אומרת אלכסנדרוביץ'. "לכן צריכות להיות דווקא זהירות ורגישות יתר ליולדות סביב הצרכים והרצונות שלהן. לדעתי מה שקורה הפוך — יש ניצול של המצב המיוחד של היולדת, כדי לא לכבד את זכויותיה ולייצר אווירה של 'אנחנו מנהלים את הלידה ואת פה רק כדי לקבל הוראות'. זו לא דרך נכונה ללדת וזה גם מגביר את הסיכונים לסיבוכים בלידה".

אחת הסיבות לכך שהנושא אינו מטופל כיאות קשורה כנראה לכך שבשונה מפגיעות מיניות, או מפגיעות אחרות בזכויות החולה, בסיומה של לידה, טראומטית ככל שהיתה, היולדת חובקת תינוק, עניין שלכאורה מגמד את התלאות שעברה כדי שיבוא לעולם. "יש כל כך הרבה סיפורי לידה קשים ועם זאת ברגע שהתינוק בסדר, אומרים לך לעזוב את זה", מסכימה קורם. "החוויה שלך נמחקת ומבוטלת וזו אחת הבעיות של קשר השתיקה הזה, כי אם היה גל אמיתי של תלונות היה קורה עם זה משהו. הצוות הרפואי צריך לעבור סדנאות, כמו שקורה עכשיו עם השוטרים".

"אנשים אומרים לי, 'מה זה חשוב, העיקר שהיא (התינוקת) פה, זה היה שווה את כל הסבל של הלידה", כותבת תמר. "אני לא מסכימה… זה לא מפצה. עדיף היה שתהיה לי תינוקת נפלאה ובריאה בלי הלידה המזוויעה הזאת".

נראה, אפוא, שהגישה השלטת בחדרי הלידה היא שכל האמצעים כשרים על מנת לסיים את הלידה בתוצאה טובה. דהיינו, עם אם ותינוק חיים. אבל לגישה זו יש גם מחיר, ופעמים רבות מדובר במחיר כבד.

קשת קורם

אלינה נשים, בת 28 מצפון הארץ, סבורה שמהלך הלידה הטראומטית של בתה הוביל לדיכאון לאחר הלידה שסבלה ממנו ולקושי שלה להיקשר לתינוקת בחודשים הראשונים לחייה. אלינה היתה בשבוע 40 ושלושה ימים להריונה כשהגיעה לבית חולים בצפון הארץ למעקב הריון עודף (הריון שעבר את שבוע 40 — נ"ל). בהמלצת הרופאה בוצע בה סטריפינג, זירוז טבעי. "לא הוסבר לי שסטריפינג יכול לגרום לצירים תכופים וארוכים יותר. אמרו רק שזה לגמרי טבעי ולא תמיד מצליח ויכול להיות דימום קל", היא מספרת.

בבית, אחרי 15 שעות עם צירים קלים, ירדו לאלינה המים והיא החלה להרגיש שהיא מאבדת שליטה על גופה. היא חזרה לבית החולים, שם חיברו אותה למוניטור, שאילץ אותה לשכב על גבה, מה שהגביר את כאבי הצירים. "בסקאלת הכאב הכאבים היו כבר קרובים לעשר, וצרחתי שאני חייבת אפידורל". גם בשלב הזה, לדבריה, לא הסבירו לה מה עלולות להיות ההשלכות של מתן אפידורל. לפי ארגון המיילדות בישראל (א.מ.י), השימוש באלחוש אפידורלי נקשר לתופעות לוואי שונות, כמו ירידה בלחץ הדם, גרד, רעד, עצירת שתן, חום וניקוב הדורה (הקרום שעוטף את חוט השדרה) עקב הזרקה לא מדויקת. השפעה שלילית על הלידה כוללת בין השאר הפחתה בתנועתיות, הארכת השלב השני של הלידה ומצב לא תקין של העובר. גם התערבויות נוספות בתכיפות גבוהה יותר נקשרו לאפידורל: עירוי נוזלים, שימוש בפיטוצין, צנתור שלפוחית השתן, לידה מכשירנית (באמצעות מכשיר ואקום או מלקחיים) וחיתוך חיץ.

לפי בורנשטיין ונהיר־בידרמן, אלחוש אפידורלי מוקדם מדי בלידה "עלול לגרום לראש העובר להתבסס באגן בזווית לא מתאימה, כך שהוא יתקשה להתברג בתעלת הלידה והלידה עלולה להתארך ו'להיתקע', מה שעלול להוביל להתערבות רפואית, כגון לידה מכשירנית, לחילוץ ראש העובר". במרץ 2014 פורסם מחקר בכתב העת של הקונגרס האמריקאי של רופאים מיילדים וגינקולוגים (ACOG) שהראה כי אלחוש אפידורלי מאריך את זמן הלידה ב–90 דקות. ב–The Cochrane Collaboration, ארגון בינלאומי שמפרסם סקירות שיטתיות של מחקרים השוואתיים, נצפתה בסקירה מ–2011 של 23 מחקרים שנערכו בקרב 7,935 נשים, עלייה של 42% ביילוד מכשירני בעקבות אלחוש אפידורלי, וניתוח קיסרי עקב מצוקה עוברית ב–43% מהמקרים.

"האפידורל לא רק מפריע להתברגות הראש באגן. הוא מקשה על האשה ללחוץ, ומעלה את הסיכון לחתכי חיץ ולחום אצל האם, עניין שדורש הפרדה של התינוק מהאם אחרי הלידה", מסבירה מיכל בונשטיין, יו"ר ארגון מיילדות הבית בישראל. "ומובן שלידת ואקום היא פעולה שמכאיבה לתינוק ועלולה לגרום לשברים בגולגולת".

לאחר מתן האפידורל נעצרה התקדמות הלידה של אלינה נשים. הצוות החליט לתת לה פיטוצין, זרז לידה נוסף, אבל גם הוא, לדבריה, לא השפיע, והיא קיבלה מנה נוספת. "הרגשתי כמו מכונה, שמנסים להוציא ממני את האוצר שטמון בי באופן מלאכותי", היא אומרת. "בינתיים הצוות הרפואי היה נכנס פעם בשעה או שעתיים ובודק את ההתקדמות בשביל הפרוטוקול. הם פיספסו את העובדה שהתינוקת לא סיימה את כל הסיבוב ונתקעה בתעלת הלידה לכמה שעות טובות". בסופו של דבר, לאחר 14 שעות וחצי, ילדה אלינה את בתה בלידת ואקום. "היא נלקחה מיד להנשמה, כך שלא היה בונדינג. בזמן שתפרו אותי, שמעתי את המיילדת אומרת 'מעכשיו היא תלד רק בניתוחים'. המשפט הזה נחרת אצלי היטב". Getty Images

"הצוות הרפואי מעדיף שקט על פני לידה מוצלחת בשביל האם", מוסיפה אלינה. "צוות רפואי נמדד לא לפי סיבוכי לידה, אלא לפי לידות עם עובר חי. הרגשתי שלאף אחת מהמיילדות לא אכפת מה קורה עם הגוף שלי. במשך 12 שעות לאחר הלידה לא ראיתי ולא שמעתי בכלל את בתי. סבלתי מכאבים ותחושת השפלה". אלינה בילתה את הלילה הראשון אחרי הלידה לבדה. "בכיתי כל הלילה — גם מכאבים מהאינפוזיה עם האנטיביוטיקה, גם מהתפרים הרבים, מכך שלא יכולתי לזוז והתקשיתי לנשום. נסגרתי כמו קונכייה וזה הוביל לדיכאון שנמשך לאורך חופשת הלידה. התפרקתי לרסיסים".

טראומה שנשארת

"זירוז או 'השראת לידה' פירושם יצירת צירים כאשר היולדת כלל לא בלידה", מסבירים באתר א.מ.י. "מטרתה לסיים את ההריון כאשר התועלת בלידה גוברת על המשך ההריון. אולם צריך גם לשקול את התועלת בפעולה לעומת הנזק שעלול להיגרם ליולדת כתוצאה מהפעלת הלידה". לפי הארגון, "רופאים היום מרגישים בטוחים יותר לזרז לידות משום שהטכנולוגיה הרפואית מאפשרת ליילד פגים יותר בבטחה. לכן מפעילים זירוז לידה גם במקרים שאינם מהווים סכנה להמשך ההריון או שהסכנה בהם מזערית. למשל, הריון שעבר 40 שבועות, לחץ דם הריוני, פער קטן בגדילת העובר, מיעוט מי שפיר אידיופתי, עובר גדול לאם לא סוכרתית, מקום מגורים מרוחק מבית החולים וכיוצא באלה".

במאמר ב"הארץ" מ–2014 כותבים פרופ' יעקב בורנשטיין, מנהל האגף לבריאות האשה, מרכז רפואי הגליל וסגן יו"ר האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, ושרי נהיר־בידרמן, אחות אחראית חדר לידה במרכז רפואי הגליל, כי המחיר של זירוז לידה עלול להיות "לידה ממושכת וכואבת שעלולה להסתיים בהתערבות נוספת — לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי. עם זאת, הם תומכים במתן זירוז לאחר שבוע 41 גם כשמצב העובר תקין, שכן "באופן סטטיסטי, הסיכון לתחלואה ותמותה של העובר עולה ככל שחולף הזמן מתאריך הלידה המשוער".

"פעם היה מקובל שמחכים עד שבוע 42 לפני מתן זירוזים", אומר שיפטן. "היום בחלק מבתי החולים מחכים רק עד שבוע 41 וחלק אפילו 40. בעיני זו עבריינות של רופאים. הם גורמים לכך שזה יישמע כאילו מדובר באחוזי סיכון גבוהים, אבל זה לא המצב".

להשראת לידה יש השלכות שרוב היולדות אינן מודעות אליהן, והצוות הרפואי לא תמיד דואג ליידען. מחקר מ–2005 הראה כי השראת לידה מעלה פי 1.5 את הסיכוי לתבנית דופק עוברי לא תקין, פי שניים צורך באלחוש אפידורלי ופי 1.5 יותר סיכוי שהלידה תסתיים בניתוח קיסרי. בנוסף, משך זמן השהייה של היולדת בחדר הלידה עולה, כמו גם זמן השהייה במחלקת יולדות. מחקר קנדי שסקר כשלושה מיליון לידות שהתבצעו בבתי חולים בקנדה ב–1991–2002 מצא שזירוזי לידה העלו את הסיכון לתסחיף מי שפיר בכמעט פי שניים. תסחיף מי שפיר הוא תופעה נדירה, אך קטלנית. מבין 180 המקרים של תסחיף מי שפיר שנסקרו במחקר זה, 24 (13%) הסתיימו במוות של היולדת.

מה היה קורה אילו לא היו מזרזים את לידתה של אלינה נשים, שהיתה בריאה ועם הריון תקין לחלוטין? מה היה קורה אילו היו לפחות נותנים בידה את המידע המלא על השלכות מתן הזירוז ומתן האפידורל? מבחינת הנתונים היבשים, הלידה של אלינה, כמו זו של תמר, נחשבת ללידה מוצלחת. אך שתיהן, ואינספור נשים כמותן, מספרות שעברו חוויה טראומטית, מחלישה ומשפילה, באחד הצמתים החשובים בחייהן, באופן שהשפיע לרעה על האמהות שלהן בחודשים הראשונים לחיי ילדיהן.

"אם רק היו מחייכים קצת, אומרים איזו מילה טובה ומסבירים שצריך להתנועע", אומרת אלינה. "אם רק היו נותנים קצת תמיכה ומתייחסים אלי כאל אשה שיולדת בפעם הראשונה ולא כמו אל פרה או חיה אחרת. במשך כמעט חמישה חודשים היה לי נורא קשה לטפל בתינוקת, שכביכול גרמה לי נכות זמנית", היא אומרת. כיום מנהלת אלינה, שעברה מאז הלידה הכשרה כדולה, קבוצת תמיכה לנשים לאחר לידה בחדרה.

אחרי הלידה, כותבת תמר, "הרגשתי מחוללת. פגועה. חסרת אונים. הרגשתי שהשפילו אותי. שפגעו לי בגוף ובנפש… לקח לי הרבה זמן להתחיל לחשוב על מה היה שם. ולקח לי זמן לכנות את זה אונס. נכון, אין שם אנס. כנראה אפילו לא היתה כוונה להרע לי. אבל היתה אדישות, זלזול, החפצה, מגע באיברים המיניים שלי שלא לצורך ולא תוך ניסיון למנוע כאב שהיה לא הכרחי". על יחסה לבתה לאחר הלידה היא כותבת: "היתה לי תחושה שהיא תינוקת של התינוקייה, הם הרי טיפלו בה במשך שבוע… לפעמים חיכיתי שההורים שלה יבואו לקחת אותה… לקח לי שלושה חודשים לאהוב אותה… הייתי יותר מדי בטראומה של עצמי".

לפי ארגון PSI, ארגון בינלאומי לתמיכה בנשים לאחר לידה, 1%–6% מכלל היולדות סובלות מפוסט טראומה לאחר לידה. מחקר שוודי מ–2014 בדק 21 נשים עם פחד חמור מלידה, ומצא שבלידתן הקודמת חוו סבל שקשור בטיפול הלקוי בהן, ואת חדר הלידה כמקום מסוכן, כמבנה כוח שהפך את גופן למכונה. הן תיארו תחושת ניתוק מהגוף ואי אמון ביכולתן ללדת בעצמן.

  יעל גרמן. הבטיחה לטפל ונעלמהאייל טואג

מחקר ישראלי מ–2012, שכלל 89 נשים לאחר לידה, מצא ש–3.4% מהן סבלו מ–PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית) מלא, 7.9% מ–PTSD כמעט מלא ו–25.9% סבלו מ–PTSD חלקי אך משמעותי. כלומר, לפי המחקר, כרבע מהנשים בישראל סובלות מתופעות פוסט־טראומטיות לאחר הלידה. הסימפטומים כוללים פלאשבקים לטראומת הלידה, סיוטים, התפרצויות כעס, קושי בשינה, חרדה, עצבנות, מצוקה פסיכולוגית קשה בעת היחשפות לדברים המזכירים את הטראומה וניסיונות להימנע מהם. אם הסינדרום לא מטופל הוא עלול להוביל להתמכרויות, הפרעות אכילה, נטיות התאבדותיות, פגיעה עצמית, התקפי פאניקה, דיכאון ועוד.

לעצור את מפל ההתערבות

משיחות רבות עם נשים שילדו מצטיירת תמונה עגומה של הלידה בישראל, ומדובר ברוב בתי החולים ברחבי הארץ. מעבר לכך שחשו מושפלות וחלשות בלידה, רוב המרואיינות סבורות שלפחות חלק מההתערבויות הרפואיות בלידה נעשו שלא לצורך. הנתונים תומכים בדבריהן.

לפי נתוני "החברה הישראלית לרפואת האם והעובר", ב–2013 התבצעה השראת לידה ב–14.2% מהלידות בבתי חולים בישראל. בית החולים המדורג במקום הראשון מבחינה זו הוא המרכז הרפואי לגליל, שם עומד ממוצע השראות הלידה על כמעט חצי: 47.6%. במרכז הרפואי רבין (בילינסון), ברזילי ושיבא עומד הממוצע על יותר מ–20%.

מתוך 172,563 לידות חי בישראל ב–2013 היו 29,818 ניתוחים קיסריים (19.5%). בהשוואה לשנים קודמות ניכרת עלייה מתמדת בניתוחים: ב–2001 היו כ–17%, ב–2006 היו 18%. בבתי החולים נרשמו 8,892 לידות מכשירניות (7.2%), שיעור שמעיד על מגמת עלייה ברורה לאורך השנים, שכן ב–2002 היו 5.0% וב–2012 היו 5.5%. שיעור האלחוש האפידורלי עומד על ממוצע של 43.4%. השיעור הגבוה ביותר באותה שנה נמצא בבית היולדות ליס במרכז הרפואי סוראסקי: 74.9%. ממוצע חתכי החיץ הוא 14.7%.

"הבעיה היא שמשתמשים בכל הטכנולוגיה בכל הלידות ללא הבחנה בין לידה פיזיולוגית ללידה בסיכון גבוה", אומרת דבי גדל, מזכירת ארגון המיילדות בישראל ומרכזת לימודי בריאות נשים ומיילדות בבית הספר האקדמי לסיעוד על שם זיוה טל, שיבא. "יש לנו אפשרות לטפל ביולדות במצבים מאוד קשים וזה גורם לכך ששיעורי התמותה והתחלואה בישראל טובים, אבל צריך להבחין בין לידות בסיכון גבוה, שאכן זקוקות לכל הטכנולוגיה וההתערבויות, לבין לידות פיזיולוגיות, שבהן לא דרושה התערבות כל כך מסיבית. למשל, השימוש בהרכבת עירוי לכל יולדת, גם אם היא לא מקבלת טיפול נגד כאבים, או השימוש במוניטור רציף במקום לסירוגין גם במקרים של אשה שלא מקבלת טיפול תרופתי".

גם ד"ר שיפטן מסכים עם הטענה שההתערבות הרפואית בלידות מוגזמת. "יש טיפולים מיותרים בגלל האווירה המשפטית מסביב", הוא אומר. "צוות רפואי בן זמננו מתודרך היטב על ידי היועצים המשפטיים של בית החולים על הקריטריונים לתביעה בעקבות לידה שהסתבכה", כתבה רותי קרני הורוביץ ב"הארץ" ב־2011. "כמו שאמר לי רופא בכיר — 'מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי'".

"רפואה מתגוננת משמע עשייה רפואית שלא היתה לה הצדקה עניינית ומקורה אימת החרב המשפטית", כתב פרופ' אריה הרמן בתצהיר שהוגש ערב הכרעת בית המשפט העליון בסוגיית ה"הולדה בעוולה", יולי 2011. "כדוגמה לכך ניתן לציין את התופעה העולמית של עלייה תלולה במספר הניתוחים הקיסריים, למרות שלא חל שינוי בשיעור התמותה והתחלואה הסב־לידתיים ועל אף הסיכונים הכרוכים בניתוח עצמו וההשלכות לגבי הריונות ולידות בעתיד".

במאמר מ–2007 כתב פרופ' משה בן עמי כי הסיכון לזיהום לאחר ניתוח קיסרי גבוה פי 2.2 מאשר בלידה רגילה, ומשך האשפוז לאחר ניתוח קיסרי ארוך יותר. הוא מצטט מחקר מ–2006 שמצא שהתמותה האמהית לאחר ניתוח קיסרי מתוכנן היא פי 3.3 מאשר בלידה רגילה במועד. בן עמי מונה עוד סיבוכים רבים שהסיכון להם עולה בניתוח קיסרי, הן לאם והן לעובר, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך, כגון: דימום, כריתת רחם, היפרדות שליה, שליה נעוצה (שליה החודרת בצורה לא תקינה לשריר), תחלואה נשימתית של היילוד, דימום תוך גולגולתי של היילוד, תמותה של העובר בהריון הבא ועוד, ומסיק ש"הסיכונים והסיבוכים בהריון הנוכחי ובהריונות הבאים הם לאין ערוך רבים יותר בניתוח מאשר בלידה לדנית". ב–2010, לאחר שאסף נתונים מ–137 ארצות, קבע ארגון הבריאות העולמי ששיעור ניתוחים קיסריים העולה על 15% נחשב כעודף, והעריך שהעלות הגלובלית של הניתוחים העודפים היא כ–2.32 מיליארד דולר.

במחקר מקיף מ–2011, שמימנה ממשלת אנגליה וניהלו חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, נמצא שאצל נשים בלידה שאינה ראשונה, עצם האשפוז (בניגוד ללידה בבית או במרכז לידה טבעית) מעלה את הסיכון שהלידה תסתיים בסיבוכים כמו חתך חיץ (56 נשים ל–1,000 בבית חולים, לעומת 15 בלידות בית או מרכז לידה), ניתוח קיסרי (35 נשים ל–1,000 בבית חולים לעומת שבע מחוצה לו), לידה מכשירנית (38 נשים לעומת תשע) ועירוי דם (שמונה לעומת ארבע). בנוסף עולה הסבירות שהיולדת תקבל זריקה אפידורלית (121 נשים בבתי חולים לעומת 28 מחוץ לבית החולים). מסקנות דומות הופיעו בדוח מטעם The Cochrane Collaboration, שפורסם ב–2013, שלפיו נגישות מרובה לטכנולוגיה רפואית במחלקות יולדות מסורתיות מביאה לידי התערבות יתר בלידה.

  מיכל בונשטייןלימור אדרי

"אני מדברת עם המון נשים שעומדות ללדת ורוצות ללדת באופן טבעי וכמעט כולן לא מצליחות לעשות את זה בסופו של דבר", אומרת שלומקוביץ'.

למה?

"כי המדיקליזציה של הלידה בישראל מאוד חזקה. את מגיעה לבית חולים וברור מיד שזה אירוע רפואי. גם אם לא חשבת ככה לפני כן, את נשאבת לזה. את רואה ירידת דופק במוניטור ואת מתעסקת רק בזה ולא בגוף שלך. אני הייתי צריכה להתנתק מהמוניטור כי הסטרס עיכב את הלידה, ועד שלא התנתקתי ולא עזבו אותי בשקט הלידה לא התקדמה".

כפי שמציינת שלומקוביץ', רוב הנשים לא מודעות לזכותן לעצור את מה שנהוג לכנות "מפל ההתערבות", וממילא המצב המנטלי של האשה בלידה לרוב לא מאפשר זאת. במקום מפל, אפשר לכנות את זה גם "פלונטר", שכן היעדר הפרטיות, אווירת הפחד, הניטור הרציף של דופק העובר, הבדיקות הווגינליות החוזרות ונשנות, השימוש בתרופות לשיכוך כאבים ולזירוז הלידה, השימוש במכשירים על מנת ליילד את האשה ועצם ההתייחסות השגרתית ללידה כאל מצב שמצריך את שליטת המטפל — כל אלה יוצרים תרשים סבוך, שבו כל אחד מהגורמים מוביל לשני, וביחד — הלידה הופכת לעניין רפואי מובהק.

"לכל התערבות יש מחיר", אומרת בונשטיין. "ברור שלפעמים זה מציל חיים וזה נחוץ, אבל צריך לבדוק היטב מתי ההתערבות מיותרת ולהימנע ממנה". לדברי בונשטיין, ההפרעה לתהליך הלידה הטבעי מתחילה כבר כשהאשה יוצאת מן הבית, מחכה בקבלה למיון ולאחר מכן מקבלת הוראות מן הצוות הרפואי. "ברגע שנותנים לך הוראות, את מצפה להוראות. כמו בנהיגה — את נכנסת לערוץ אחר, ואז את מאבדת את חוש ההתמצאות הטבעי שלך, את הגישה לאינטואיציה שלך. לכן כל התערבות קטנה נורא משמעותית".

"בחדרי לידה רגילים בבתי חולים, הצוות, ובמיוחד הרופאים, מסתכלים על היולדת כעל דבר שעלול להפוך לבעיה בכל רגע", אומר ד"ר שיפטן. "הם שבויים בכל מיני תפיסות, שבסופו של דבר באמת גורמות לבעיות. אשה לא צריכה שיפריעו לה בלידה. היא לא צריכה אפידורל או מוניטור. כל המחקרים מראים שהמוניטור לא מקדם את המיילדות, רק גורם ליותר קיסריים. עשו מחקר שהשווה בין מוניטור רצוף למוניטור לסירוגין — ולא מצאו הבדל, מלבד זה שאצל הנשים שהיו מנוטרות לאורך זמן היו יותר קיסריים ויותר התערבויות, כלומר רק נזק. גם בחוזר משרד הבריאות הבריטי מ–2014 נקבע שאין לבצע ניטור עוברי ממושך, אלא במצבי סיכון מוגדרים מראש".

לפי הנתונים, ובהתאם להיגיון הבריא, הדרך להימנע או לצמצם את הפלונטר הרפואי הזה, עבור יולדות עם הריון בסיכון נמוך, היא ללדת מחוץ לחדר הלידה הרפואי. ואמנם, לאחר שאסף נתונים מ–70 אלף לידות קבע שירות הבריאות הלאומי של בריטניה (NICE) באופן חד־משמעי שלידה בבית חולים משמעה יותר התערבויות מיותרות בתהליך. בעקבות זאת המליץ לכל הנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת במרכזי לידה — בתוך בית חולים או מחוץ לו, ולנשים בהריון בסיכון נמוך שזו לא לידתן הראשונה ללדת במרכזי לידה או בבית. הבריטיות, אגב, לא משלמות על הלידה, והעובדים במרכזי הלידה הם שכירי הממשלה. אבל בישראל 2015, האפשרות ללדת מחוץ לחדר לידה רפואי הולכת ומצטמצמת, ודאי וודאי כשמדובר בנשים שהאפשרויות הכלכליות שלהן מוגבלות.

מקום הלידה

בתחילת 2014 נכנסה לתוקף הוראת משרד הבריאות לבתי החולים הציבוריים לבטל את שירותי המיילדת האישית בתשלום ואת מרכזי הלידה הטבעית בתשלום. בעקבות כך נסגרו מרכזי הלידה הטבעית בבתי החולים שיבא וליס־סוראסקי. לדברי המומחים, המשמעות המעשית של סגירת מרכזי הלידה היא שנשים שרוצות ויכולות ללדת בלידה פיזיולוגית רגילה יתקשו מאוד לעשות זאת, שכן קשה עד בלתי אפשרי ללדת כך בחדר לידה רגיל בבית חולים. מעבר לסיבות שצוינו קודם, מרכיב מרכזי בלידה טבעית, החסר בחדר הלידה הרפואי, הוא נוכחותה של מיילדת צמודה לכל אורך הלידה.

כך כותב פרופ' אריאל מני, מנהל חדרי הלידה בבית החולים ליס במרכז הרפואי תל אביב וגזבר האיגוד הישראלי לגינקולוגיה ומיילדות: "בעולם המערבי כיום יש הסכמה מקצועית שברוב המקרים תהליך הלידה אצל אשה בריאה הוא תהליך טבעי, שאינו דורש התערבות רפואית. אך תהליך זה לא יכול להתקיים בלי מיילדת מקצועית הצמודה ליולדת בכל רגע ורגע. יחס של מיילדת אחת לכל יולדת הוא תנאי הכרחי ללידה טבעית ובטוחה שלא דורשת התערבות רפואית וניטור רציף של דופק העובר".

מחקרים רבים תומכים בצורך במיילדת אישית בלידה. אחד מהם, שנערך על ידי קרן המחקר הרפואי ב–2011, בחן 15 אלף לידות שלוו בתמיכה אישית וריכז נתונים מ–21 מחקרים שנערכו במדינות שונות בעולם. במחקר נמצא באופן חד־משמעי שתמיכה אישית בלידה מעלה את שיעור הלידות הטבעיות, מפחיתה את השימוש במשככי כאבים, מפחיתה את שיעור הלידות המחייבות ניתוח קיסרי, מפחיתה את הסבירות ללידות מכשירניות, מקצרת את משך הלידה ומשפרת את חוויית הלידה.

לפי הנחיות NICE, שירותי מיילדות חייבים לספק טיפול מיילדותי ביחס של אחת לאחת לכל יולדת במהלך הלידה. לפי נתוני החברה הישראלית לרפואת האם והעובר, בישראל יש בממוצע 43.4 מיילדות לכל מאה אלף יולדות. לשם השוואה, ב–OECD הממוצע הוא 69.9.

"אנחנו רוצים שלכל אשה שהגיעה ללדת בלידה נורמלית תהיה מיילדת", אומרת איריס בדרק, שניהלה את מרכז הלידה הטבעי בשיבא מיום שהוקם. "יולדת זקוקה לתחושה של ביטחון, אינטימיות ושקט, היא צריכה תמיכה בכל ציר וציר. עכשיו מצפים מנשים לעשות את זה לבד. בחדר לידה רגיל המיילדת מטפלת בו זמנית בשלוש יולדות שונות, היא לא יכולה להיות עם היולדת כל הזמן. בית חולים הוא מקום הומה — אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים. חסרה בו תחושת הביטחון שנובעת ממטפל מוכר אחד. פרטיות וביטחון זה מה שעוזר להורמונים שלנו לעבוד בזמן הלידה. אחרת הצירים יכולים להיפסק לגמרי. אם האשה לא היתה בחדר לידה רגיל, לא היו צריכים כל כך הרבה זירוזים. הלידות אצלנו כל כך קצרות כשלא מפריעים".

במרכז הלידה הטבעי בשיבא בוצעו כ–2,500 לידות טבעיות. כ–90% מהלידות הסתיימו ללא סיבוכים ובלי שנדרשה התערבות רפואית של צוות בית החולים. כ–4% מהלידות בלבד חייבו ניתוח קיסרי. "כבר ב–96' המליץ ארגון הבריאות העולמי על מיילדת לכל יולדת", מוסיפה בדרק, "ואנחנו אי שם מפגרים, כי נשים הן לא פונקציה במדינה הזאת".

"אחד היתרונות של טיפול אחד על אחד", אומרת דבי גדל, "הוא שיש לך מיילדת שיכולה לעקוב אחרי התקדמות הלידה באופן רציף ולזהות שינויים קודם וכך למנוע סיבוכים. המיילדת מספקת נקודת מבט של בריאות ולא של חולי". אלכסנדרוביץ': "עדיין ניתנים בבתי חולים שירותים בתשלום של מלונית ורופא אישי, אז למה התחילו דווקא מסגירת האופציה של המיילדת האישית? למה אשה שרוצה ניתוח קיסרי בלי סיבה רפואית מקבלת את זה, כשניתוח קיסרי עולה יותר כסף למערכת ויש בו סיכונים?" מוסיפה בדרק. "מיילדת לא נותנים בחינם — אבל ניתוח כן. מי יושב שם ומחליט את זה? בטח לא נשים".

מבחינה כלכלית, אכן קיימת מוטיבציה ללידה טבעית. "באנגליה לידה בבית חולים עולה למערכת הבריאות כ–1,600 פאונד, במרכז לידה הצמוד לבית חולים כ–1,460 פאונד ולידה בבית כ–1,060 פאונד", אומרת ד"ר אומי לייסנר, חוקרת ומרצה בנושא זכויות נשים בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן ובמכון שכטר למדעי היהדות. "במילים אחרות, התרבות הלידות מחוץ לבתי החולים היא בפירוש חסכונית יותר".

גם מבחינת בתי החולים, סגירת המרכזים הטבעיים מהווה בעיה, שכן משמעותה הגדלת העומס על המיילדות, שהוא רב כבר עתה, הסטת היולדת שמעוניינת בשירות של בתי החולים הלא ממשלתיים או ללידות בית ופגיעה בהכנסה הפרטית של המיילדות. "אני לא מבינה מה הבעיה להפעיל מרכזי לידה על ידי תקינה של משרד הבריאות", אומרת בדרק. "זה הרי לטובת היולדת, זה עולה פחות למדינה, הלידות פחות יסתבכו, כולם ייצאו בריאים ומועצמים יותר. אני רואה רק מפסידים מהסיפור הזה. המדינה צריכה לתת מענה ולפתוח מרכזי לידה".

בתחילה ההתנגדות הציבורית והמשפטית לסגירת המרכזים נתקלה בקיר אטום. לדברי איריס בדרק, בפגישה אצל שרת הבריאות אז יעל גרמן, שהתקיימה במרץ 2014, היא ביקשה לדעת מה נעשה במדינות אחרות. "שלחתי לה ערימות של מאמרים. היא הבטיחה לחזור אלינו בתוך חודש עם תשובה. לא שמעתי ממנה מאז". לדברי בדרק, באותה פגישה הנחתה גרמן את רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות אז, להפגיש את הצדדים ולבדוק אפשרות של הפעלת מרכזי הלידה בבתי חולים ציבוריים ללא תשלום של היולדת, בתוך חודש. גם הפגישה הזאת לא התקיימה מעולם.

לדברי עו"ד מיטל בן בסט, ממשרד עורכי הדין "פישר בכר חן וול אוריון ושות'", שנטל על עצמו את העתירה לבג"ץ פרו בונו, חלק מהוויכוח בין משרד הבריאות לעותרות נוגע להגדרה של לידה טבעית ולשאלה מהם התנאים הנדרשים לקיומה. "לפי משרד הבריאות, לידה טבעית היא פשוט לידה ללא אפידורל", אומרת בן בסט. באמצעות ההגדרה המצומצמת הזאת, משרד הבריאות יכול לטעון שלידה טבעית יכולה להתקיים בחדרי הלידה הרגילים בבתי החולים, ללא צורך בשירותים ייעודיים כלשהם. אך כפי שראינו, לידה טבעית לא תלויה רק באי מתן אפידורל, והימנעות משימוש באפידורל לבדה אינה נותנת מענה לרצונן של נשים ללדת בשיטת הלידה הטבעית.

מבית חולים שיבא נמסר: "אנו מצפים מסגן השר יעקב ליצמן שיתייחס לנקודה כואבת זו של הפסקת שירותי לידה טבעית בבתי החולים הממשלתיים. אין סיבה להמשיך הגזירות הקומוניסטיות של שרת הבריאות הקודמת, הגב' יעל גרמן. הגיע הזמן שנבין שאם ניתן לעזור, צריך לעזור, ולו גם במחיר שבו הציבור משתתף בחלק מהטיפולים. אנו מקווים שנקבל אור ירוק להמשיך בפרויקט חשוב זה".

בינתיים, אומרת בן בסט, בג"ץ הורה למשרד הבריאות לפנות למועצה הלאומית לגינקולוגיה ומיילדות (גוף מקצועי שתפקידו לייעץ למשרד הבריאות בעניינים הקשורים ברפואת נשים ולידה) על מנת לבחון מהם התנאים ואמות המידה לקיומן של לידות טבעיות, ואם וכיצד ניתן לקיימן בתוך בתי חולים ממשלתיים, באמצעות תקציב משרד הבריאות.

דיון נוסף בבג"ץ, לאחר שיוגשו מסקנות המועצה, צפוי להתקיים באוקטובר, והסימנים, לדברי בן בסט, מעודדים. "בג"ץ יכול היה להחליט שהוא לא מתערב ולדחות את העתירה על הסף, אבל הוא לא עשה זאת. העובדה שהפנה את משרד הבריאות למועצה היא סימן טוב לכך שבית המשפט מכיר בקיומה של בעיה עם חוסר הנגישות של לידות טבעיות וחותר למצוא לה פתרון".

לדברי ד"ר לייסנר, "זו זכות של כל אשה לא לקבל התערבות רפואית שהיא לא מעוניינת בה בלידה. זו לא צריכה להיות זכות שאת משלמת עבורה. המדינה ויתרה על היולדות ועל זכויותיהן ואף אחד לא דואג לזה. בעצם מכרו אותן. יש הרבה גופים שמניבים מגוף האשה היולדת רווחים".

לאילו גופים את מתכוונת?

"על פי חוק הביטוח הלאומי שנחקק ב–1953, רק יולדות שמתאשפזות ללידה יזכו לכיסוי הוצאות הלידה שלהן: מענק אשפוז הוא סכום שמגיע לבית החולים ומענק לידה מגיע ליולדת ונועד לרכישת ציוד בסיסי לתינוק. במקור היו שני המענקים כמעט זהים, אבל כיום מקבל בית החולים כ–13 אלף שקל על כל לידה, ואילו האם הטרייה מקבלת כ–1,700 שקל ללידה ראשונה, כ–800 שקל ללידה שנייה וכ–500 שקל על לידה שלישית והלאה. כלומר כארבעה אחוזים בלבד מהסכום שמקבל בית החולים על חשבונה.

"בית החולים מקבל את הסכום על כל יולדת, וזה לא משנה אם ילדה בפרוזדור והשתחררה אחרי 30 שעות בבית החולים", מוסיפה לייסנר. "זה פיתוי גדול לבית החולים ולמשרד הבריאות והסכום הזה עולה כל שנה. הם פשוט סוחטים את ביטוח לאומי — לכן הם מאוד רוצים את היולדות".

נשים חוזרות הביתה

בעניין מענק הלידה נשים הבוחרות ללדת בבית מופלות לרעה באופן מובהק. אף שלידות בית חוקיות בישראל, אשה שבוחרת ללדת בבית לא זכאית למענק לידה. "ההתעקשות לא לממן לידות בית למרות שזה הרבה יותר זול מבית חולים היא סוג של משחק ברגשות הציבור. מדברים על סכנות בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית חולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון", אומרת לייסנר.

בהמלצות משרד הבריאות הבריטי נקבע שיש להסביר לכל היולדות כי באפשרותן לבחור כל מסגרת ללידה (בית, מרכז לידה עצמאי מחוץ לבית חולים או בתוכו, או חדר לידה רפואי) וכאמור, נקבע שעבור נשים עם הריון בסיכון נמוך שזו אינה לידתן הראשונה, לידת בית ולידה במרכז לידה טבעי בטוחות כמו לידה בבית חולים ומומלצות.

בישראל, לעומת זאת, חוזר משרד הבריאות ללידות בית נפתח כך: "משרד הבריאות מכבד את הזכות והחופש של כל אשה לבחור היכן ללדת. עם זאת, כאחראי על בריאות הציבור רואה המשרד כחובתו המקצועית והמוסרית להדגיש, כי לידות בחדרי לידה מוכרים ומורשים הן בטוחות יותר ליולדת וליילוד. לאור העובדה כי בישראל מתקיימות לידות בית, ניתנות בזה הנחיות לביצוען, תוך קביעת איזון בין חופש הבחירה של היולדת לבין הצורך לשמור על בטיחות היולדת והיילוד (שאינו נהנה מחופש בחירה)".

ד"ר אבנר שיפטן , גיל אליהו

אלכסנדרוביץ': "זהו טקסט פטרוני ומקומם. הטענה שלידות בבית חולים בטוחות יותר אינה נכונה מחקרית, ועל כן לא מפתיע שהאמירה לא מלווה בשום הפניות למחקרים. יתרה מזאת, הניסוח 'חובתו המקצועית והמוסרית' מרתיח. עם כל הכבוד, משרד הבריאות לא ממונה על שמירת המוסר בישראל וקביעת קריטריונים ללידת בית בטוחה היא לא סוגיה מוסרית. הסאבטקסט ברור: אנחנו חושבים שאתן, יולדות הבית, משוגעות ומסכנות את היילודים ולכן חובתנו המוסרית היא להציל אותם ואתכן".

לדברי אלכסנדרוביץ', בחוזר המעודכן מ–2012 נוספו קריטריונים שמקשים עוד יותר על נשים שרוצות ללדת בבית, ולחלקם "אין דבר וחצי דבר עם בטיחות". אחד הסעיפים קובע, למשל, שאם הלידה טרם התרחשה 12 שעות אחרי ירידת המים, יש להתפנות לבית החולים. "זו מגבלה חסרת שחר, שאין לה כל הצדקה רפואית", אומרת בונשטיין. "לפי סעיף אחר, מי שגילו אצלה GBS (חיידק שנוכחותו בדם האם מסכנת את העובר בלידה — נ"ל) בתרבית הריון לא יכולה ללדת בבית. אין לזה שום בסיס במחקרים, ואין סיבה שמיילדת בית, שהיא אחות, לא תיתן אנטיביוטיקה במידת הצורך. באופן כללי, החוזר הזה קובע שורה ארוכה של התוויות נגד ללידת בית שמצמצמות מאוד את האפשרות ללדת בבית ולא מגובות במחקרים. וזה אחרי שהוסיפו סעיף שדרש שהיולדת תוכיח שהיא בריאה בנפשה. הסעיף הזה ירד לבסוף אחרי מחאה של מיילדות הבית".

לדברי אלכסנדרוביץ', "גם אם מכניסים את כל הקריטריונים האלה, היו צריכים להוסיף סעיף שמאפשר ליולדת לחתום על כך שהמיילדת הסבירה לה את ההשלכות והסכנות והיא בוחרת בכל זאת בלידת בית, בדומה לטופס ויתור שעליו את חותמת בבית חולים כשאת מחליטה, למשל, לא להתאשפז בניגוד להמלצת הרופאים. מעבר לפגיעה בזכות לחירות ולאוטונומיה של היולדת, שהיא זכות חוקתית, זה גם מעמיד את מיילדות הבית במצב בלתי אפשרי — לכאורה, עליהן לנטוש יולדת שמסרבת לעבור לבית חולים כשהדבר נדרש על פי תנאי החוזר. זה מנוגד לשבועת היפוקרטס, לאתיקה הרפואית ולשכל הישר. העובדה שאין אפשרות לסעיף ויתור בחוזר היא חוסר אחריות של משרד הבריאות והיא מעידה שלא בריאות היולדות והיילודים עומדת בראש מעייניו".

בישראל אין גוף רשמי שאוסף נתונים על לידות בית. ד"ר אבנר שיפטן לקח את המשימה על עצמו. לפי רישומיו, ב–2012 התקיימו 721 לידות בית, מתוכן 19 הסתיימו בניתוח קיסרי (דהיינו 2.6%, לעומת ממוצע של 20.6% ניתוחים קיסריים בבתי החולים באותה שנה), 0.7% מלידות הבית ב–2012 הסתיימו בלידות מכשירניות, לעומת 5.5% בבתי החולים.

לכל 1,000 לידות שהתקיימו ב–2012 בבתי חולים נרשם ממוצע של 5.5 מיתות של יילודים. ב–2012 נרשם מוות של תינוק אחד שנולד בבית, ומת "כיומיים לאחר לידתו לאחר הריון ולידה תקינים. סיבת המוות: מוות בעריסה", כך על פי הרישומים של שיפטן.

סיכום נתוני לידות הבית מ–2003 ועד 2012 מראה שרק 2.31% מהן הסתיימו בניתוח קיסרי, 0.97% הסתיימו בלידות מכשירניות ו–96.71% מהלידות היו תקינות. אמנם צריך לזכור שבין היולדות המאושפזות יש יותר יולדות המוגדרות בסיכון גבוה, ובכל זאת שיעור זה אינו מסביר הבדל כל כך מובהק בין תוצאות לידות הבית ולידות בית החולים.

ראוי לציין שקיימים גם מחקרים שקובעים שלידות בית מסוכנות יותר מלידות בבית חולים, מבחינת תמותת יילודים ואמהות. רוב המחקרים האלה מצביעים על הפרש נמוך מאוד של אחוזי סיכון, אך מחקר גדול שהתפרסם ב–2014 בארצות הברית ציין הבדל משמעותי בסיכון וקבע שלידות בית מסוכנות פי ארבעה מלידות בבתי חולים. עם זאת, החוקרים מציינים שבלידות הבית שנכללו במחקר היו גם יולדות עם הריונות בסיכון גבוה ומיילדות שאינן מוסמכות דיין. "לידת בית בטוחה זו לידה שמנוהלת על ידי צוות מקצועי לפי הנחיות מקצועיות", אומרת בונשטיין. "לא מדובר פה באיזו התפרעות, רק כשזה מתנהל כהלכה זה יהיה שווה בסיכון לבית חולים".

לדברי אלכסנדרוביץ', יחסם של המוסדות הרשמיים בישראל ללידות בית הוא ממש "ציד מכשפות. כל העוסקים בלידות בית — דולות, מיילדות ורופאים — נמצאים תחת עינו הבוחנת של משרד הבריאות וזה גובל ברדיפה. הרי בבתי החולים אין פיקוח ברמה כזאת".

בימים אלה מנהל ד"ר שיפטן מאבק משפטי, לאחר שנתבע על ידי משרד הבריאות. לדבריו, הוא נמצא אשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא ורשלנות חמורה "בסעיפים שעליהם לא היו מעמידים לדין אף רופא שעובד בבית חולים וכמובן עם מחשבה שחייבים להעניש אותי בשיא החומרה. היום זה עומד בפני הכרעת ועדת הקובלנה איזה עונש יטילו עלי. משרד הבריאות דורש שלילת רישיון שלי לתקופה מסוימת או לחלוטין".

בינתיים, ההתנגדות הממסדית ללידות מחוץ לבתי החולים הולכת ומחריפה. בשנה האחרונה הורה משרד הבריאות למיילדות בית, המפעילות מרכזי לידה עצמאיים מחוץ לבתי החולים, להפסיק את פעילותם. רבים מה"צימרים ללידה" הללו נוצרו מתוך הצורך לאפשר ליולדות שרוצות ללדת מחוץ לבית החולים, אך דירותיהן לא עומדות בקריטריונים של משרד הבריאות. "הצימרים נועדו להחליף את חדר השינה של האשה", אומרת בונשטיין. "אם זה יותר נוח לה, וזה קרוב יותר לבית חולים, זו זכות הבחירה שלה ואי אפשר להגיד למיילדת לא להסכים לזה. זה מגוחך".

לדברי דבי גדל, "אחרי הסגירה של מרכז הלידה, היה אחוז גבוה של נשים בלידות חוזרות שבחרו ללדת בבית". אם משרד הבריאות סבור שלידות הבית מסוכנות כל כך, מדוע הוא נמנע מלספק אפשרות לנשים שמעוניינות בלידה רגילה ללא התערבויות מיותרות, וממשיך להערים עוד ועוד קשיים המאלצים את הנשים האלה ללדת בבית?

"מטאפורה טובה לעניין היחס ללידות מחוץ לחדרי לידה רגילים בישראל היא זו של הזכות לשאת נשק בארצות הברית", אומרת לייסנר. "אחרי 'שארלי הבדו', התומכים בנשיאת נשק אמרו, 'אתם רואים, האסון הזה יכול היה להימנע אם למישהו שם היה רובה'. כנגד זה אפשר לומר — תראו את הנזקים שקורים מעצם הזכות לשאת נשק. יש הרבה נזקים בגלל רפואה הגנתית ומתערבת — הרופאים עצמם מדברים על זה. הגיע הזמן שנהיה אדונים לגופנו".

"לא סומכים על הנשים, וזה השורש של הרבה בעיות", מסכם ד"ר שיפטן. "גדל כאן דור של נשים שבטוחות שהן לא יכולות לבד. היום נשים לא יולדות, אלא 'מיילדים אותן'. אבל זה שטויות, הן יכולות ללדת בעצמן".

תגובת משרד הבריאות: "מטרת חוזר מינהל הרפואה מספר 17/2012 בנושא 'לידות בית' היא לשמור על בטיחות היולדות והוא מיועד למיילדות ולא ליולדות. החוזר הנוגע ללידות בית נכתב בשיתוף פעולה של המועצה הלאומית למיילדות וגניקולוגיה. ועבר בחינה נוספת לאחרונה.

"עמדתו המקצועית של משרד הבריאות היא כי לידה היא אירוע רב־סיכונים, שבו עלולים להתפתח מצבי חירום בתוך דקות ספורות ואף באופן בלתי צפוי, ולכן יש עדיפות ללידה בבית חולים — ליולדת וליילוד. החוזר הדן בלידות בית מגדיר את הסטנדרטים המקצועיים הרפואיים, לדעת משרד הבריאות, כדי לנהל לידה בבית היולדת באופן בטוח ככל הניתן.

"משרד הבריאות אסר על גביית תשלום פרטי למיילדת אישית, אך אין קשר לנושא הלידות הטבעיות, המוצע כיום בבתי חולים ציבוריים שונים ללא כל התניה בשירות מיילדת אישית.

"אני מקדמים בימים אלה גיבוש הנחיות מקצועיות ביחס לניהול שירותי לידה טבעית, מתוך תקווה שסטנדרטיזציה בנושא תוביל לכך שבתי חולים נוספים יציעו שירות זה ליולדות, ללא תלות ברצונן או ביכולתן לשלם תשלום נוסף מכיסן".

בית חולים, בית חולים אסף הרופא, משרד הבריאות, רשלנות רפואית, שיבא, תחקיר

מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

התחקיר מי מטפל בך , ישראל היום ,  רן רזניק , יוני 2012

כך בכל בתי החולים: הרופאים הבכירים הולכים הביתה והטיפול באלפי חולים נותר בידיהם של רופאים צעירים, מתמחים וסטאז'רים. וכך, חוסר ניסיון ורשלנות גורמים למקרים טרגיים

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

מי מטפל בך - מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים
מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

 הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה – פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ־20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'" בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.
חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.
מנהלת בית החולים "כרמל" מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד שהמתמחה – "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה – החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.
למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי – מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים, הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית חולים.

איפה התיעוד?

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים "כרמל", במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב כרשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול – החל מחוסר הליווי של רופא מומחה, דרך הביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.
הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה…
"לא ברור האם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור האם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

דלקת הגרון הפכה קטלנית

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב־10 בינואר באותה שנה, היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף־אוזן־גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטראגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן – רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה – הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.
הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".
בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.
פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, מבלי שלכל אורך הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".
הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי־ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו… אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה – סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.
פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי־נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד לנקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר – הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם – לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".
במקביל להליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".
התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.


"הילד סובל מהתייבשות"

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה – ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד לבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.
רק ב־7:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה־8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.
חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה – שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה – הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".
הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.
בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. במקביל, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורי כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.
הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.
ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.
על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל – את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוזיקה – ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה… התירוץ לפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".
גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.


הרופא התורן ייעץ בטלפון

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה – ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר – והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין כתורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".
רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' – והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.
במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר סירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמחָה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן – מנהל המחלקה האונקולוגית־המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.
על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה – שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.
תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, התדרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.
באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.
משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

הכתובת על הקיר

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים־בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ ניתן למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.
הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעתים אף להציל את חייהם.
הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.
רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת, למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.
במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות – ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".
קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצדו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

אז מה עושים – לדרוש בדיקה של רופא בכיר

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. בכל מקרה קשה או מסובך כדאי לדרוש מהרופא התורן במחלקה לערב את הרופא הבכיר ולנסות לשכנעו שהמומחה יגיע פיזית לבית החולים ויאבחן את החולה בעצמו. צריך להדגיש: גם רופא מתמחה יכול לתת אבחון וטיפול טובים, אולם אין תחליף לידע ולניסיון של הרופאים המומחים. בכל מקרה, אפשר לשאול את הרופא שמטפל בכם מהי הכשרתו – הוא מחויב להשיב על כך.
כדאי לזכור גם שלכל מחלקה בבית החולים יש תמיד כונן בכיר, וגם מנהל המחלקה נמצא בכוננות מתמדת. שניהם מקבלים על כך תשלום גבוה. רופאים בכירים מחויבים להגיע לבית החולים אם הרופא הזוטר מבקש זאת מהם, ורק במקרים נדירים מתעקשים הזוטרים להימנע מכך, גם במחיר של עימות עם החולים ומשפחותיהם. אם בקשותיכם נענות בסירוב או בהתחמקות, דרשו מהרופא שירשום בתיק הרפואי שהחולה ביקש להיבדק על ידי רופא בכיר. לרוב, אמירה כזאת תגרום לרופא מומחה להגיע במהירות למיטת החולה.
ועוד משהו: אם הרגשתם שהטיפול הרפואי שניתן אינו מספיק טוב – אל תהססו לפנות למנהל המחלקה שיתערב בעניין, או אפילו ישירות אל הנהלת בית החולים. בשל החשש מתביעות, פניות אלו מטופלות לרוב באופן מהיר מאוד.
ויש גם לקח חשוב עבור ציבור הרופאים. רופאים זוטרים, ש"ימחלו על כבודם" ויקראו לכונן הבכיר להתערב בטיפול, עשויים למנוע מעצמם ומהחולים טעויות טראגיות; רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצוּוים, על פי הוראות משרד הבריאות, להתעדכן מיוזמתם במצב החולים במחלקה, לערוך ביקור בבית החולים לפחות פעם אחת בתורנות ולהיות זמינים וקשובים לרופאים הזוטרים.

מבית החולים לבית המשפט – א' מאשימה: "שיבא הסתיר וטייח"

תביעתה של א' נגד בית החולים שיבא בתל השומר, שבה היא טוענת כי התעוררה באמצע הניתוח, כוללת גם טענות רבות נוספות על התנהלות בית החולים והנהלתו – רובן תקדימיות מבחינה ציבורית ומשפטית.

כתב התביעה, אותו הגישו עורכי הדין דורון כספי ומאיה סופר־פלדמן ממשרד כספי־סרור ושות', כולל באופן חריג גם את מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ש"מתווה את התנהלות בית החולים במקרי כשל רפואי… אופן התנהלות בית החולים בזמן אמת מלמד על מדיניות פסולה של הסתרה וטיוח, לה, מן הסתם אחראי רוטשטיין בתוקף תפקידו, וזאת גם במחיר הפרתם הבוטה של הכללים הבסיסיים ביותר לניהול רשומה רפואית, ואף יותר מכך – במחיר פגיעה אפשרית בבריאותה של א'…
"למרות חומרת המקרה, ולמרות שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, גברו שיקולי הסתרת המקרה וטיוחו על שיקולי טובת המטופלת, ואיש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא: לתובעת נעשה תחקור קצר, שכל מטרתו דיווח לניהול סיכונים (המחלקה המטפלת באירועים רפואיים חריגים, ר"ר), ולאחר מכן היא 'נזרקה' במהירות לביתה, ללא כל עזרה".
בית החולים שיבא טרם הגיש כתב הגנה, ואולם בתגובתו להליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא טען כי "בית החולים נהג בשקיפות מלאה וכל טענה אחרת ראוי שלא תישמע. ניסיון להטיל דופי במניעים ובכוונות להעברת התיעוד שבידי בית החולים, כאילו מדובר בניסיון התחמקות מתוצאות משפטיות, הינו ניסיון נואל ופסול… בית החולים דאג להעביר לתובעת את תיקה הרפואי המלא, לרבות תיעוד תלונותיה, כפי שנרשמו בכתב ידו של הרופא ששימש כתורן המרדים בחדרי הניתוח".
עם זאת, בית החולים הודה כי לא הקים ועדת חקירה לבדיקת המקרה, ואף לא דיווח על המקרה למשרד הבריאות, מאחר ולטענתו, מקרה זה אינו מצוי ברשימת האירועים המחייבת דיווח.


"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות"

בפרשת מותו של אלי בסון מסרה מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא: "מר בסון ז"ל פנה למיון בשל קוצר נשימה, שהופיע כ־8 חודשים לאחר ניתוח מעקפים. לאחר צילום חזה, ובהמשך CT של בית החזה, הוא אובחן כסובל מנוזל בבית החזה. בהתייעצות של התורן עם הכונן הוחלט להכניס נקז בין־צלעי, כמקובל במקרים אלה, לחבר את הנקז לשאיבה על מנת לנקז את האוויר שהצטבר בבית החזה. עוד הוחלט שלא לבצע את הפעולה בחדר מיון, אלא לקבלו לאשפוז ולבצע את הכנסת הנקז במחלקה לניתוחי לב וחזה.
"מדובר בפעולה בסיסית ביותר בניתוחי לב וחזה, המבוצעת עשרות פעמים על ידי כל אחד מהמתמחים בניתוחי לב לאורך השנה, ולעתים אף מספר פעמים במהלך תורנות אחת. פעולה זאת מבוצעת בדרך של שיגרה על ידי רופאים מתמחים, למעט במקרים יוצאי דופן המוערכים מראש כמסובכים, אך בוודאי שלא במקרים כמו זה. זאת, משום שמדובר בפרוצדורה בטוחה יחסית. הרופא התורן באותו יום הכניס טרם האירוע מספר רב של נקזי חזה. המנקז שהוכנס פצע את הכבד. מדובר בסיבוך נדיר של הכנסת מנקז מימין. התורן הזעיק מייד לבית החולים את הכונן, שהיה בקרבת מקום והגיע תוך דקות, את צוות ההחייאה של בית החולים וכן כירורג כללי ומרדימים. בחולה בוצעו פעולות החייאה שכללו מתן נוזלים, עירויי דם ועיסוי לב. בהמשך בוצעה פתיחת החזה מימין, ותפירת החתך בכבד. יש לציין כי מיידית הצטרף לטיפול בחולה ולהחייאה רופא בכיר נוסף, ששהה במחלקה באותו זמן. לא היה איחור במתן הטיפול, במקום נכח מנתח לב בכיר מתחילת האירוע, וצוות ההחייאה הגיע מייד.
"לאחר חזרת פעילות הלב והתייצבות המודינמית (הדופק ולחץ הדם), הורד החולה לחדר ניתוח לעצירת דימומים וסגירת בית החזה. כל פרטי האירוע נמסרו למשפחה מייד לאחר האירוע על ידי הכונן אישית, אשר המשיך לעדכנם לאורך האשפוז באופן שוטף, כמו גם שאר הצוות, בלי להסתיר דבר. לצערנו הרב, החולה נותר מחוסר הכרה ונפטר לאחר מספר חודשים מחוץ לכותלי בית החולים.
"יש תיעוד מלא המפרט את כל ההתרחשויות באותו ערב ולילה וביום למחרת, שנכתב על ידי התורן ועל ידי הכונן. ייתכן וחלה תקלה בהדפסת כל החומר הקיים בתיק הרפואי הממוחשב. במידה ויורשיו החוקיים של מר בסון ז"ל יבקשו, נוכל להעביר העתק נוסף של הרשומה הרפואית. האירוע נבחן, נלמד ונדון על ידי צוות המחלקה בישיבות הצוות בסמוך לאירוע, ולא נמצא צורך בשינוי נוהלי העבודה במחלקה בנוגע להכנסת מנקזים.
"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות. הצוות עשה את המירב על מנת לטפל במר בסון ז"ל בעת האירוע ולאחריו והקפיד על עדכון של המשפחה ועל התיעוד המלא בתיקו של החולה. אנו מבינים את תחושותיה הקשות של המשפחה ומשתתפים בצערה הכבד. במידה ואכן המקרה לא דווח למשרד הבריאות, זוהי תקלה. לאחר שלא נראתה התאוששות של מר בסון ז"ל היה צורך לעדכן את משרד הבריאות על פי הנוהל. אנו נעשה זאת כעת, בדיעבד".
בפרשת מותה של שני ברוקמן נמסר מבית החולים רמב"ם: "בעקבות האירוע ודו"ח ועדת הבדיקה נערכו מספר ישיבות של הנהלת ביה"ח עם צוות מחלקת אף־אוזן־גרון. הליקוי של היעדר תרשומת רפואית ע"י רופאי המחלקה הובהר היטב, ומנהל המחלקה וסגנו קיבלו על עצמם להקפיד, באמצעות הרופאים הבכירים, על תרשומת רפואית מסודרת וראויה.
"ביחס לנהלים וסדרי העבודה במחלקה, נערכו ריענון וכתיבה חדשה של חלק מהנוהל. מנהל המחלקה מחויב שהנוהל מצוי בידיו של כל רופא במחלקה, כולל תורני חוץ, וכולם מודעים לו ופועלים על־פיו". לגבי שני הרופאים התורנים שהיו מעורבים בטיפול בברוקמן נמסר: "לאחד מהם נערך שימוע קפדני ומפורט, שבסיומו הוחלט לאפשר לו להמשיך בהתמחותו אולם הוכנסה הערה לתיקו האישי. המתמחה השני היה רופא ברוטציה מבית חולים אחר. הרוטציה שלו הופסקה, והוא חזר לעבודתו בבית החולים האחר, ואינו מבצע עוד תורנויות במחלקת אף־אוזן־גרון ברמב"ם".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "ההליך המשמעתי טרם הסתיים, ותגובת המשרד לעתירה המנהלית תוגש לביהמ"ש על ידי הפרקליטות בימים הקרובים".
בפרשת ההרדמה הכושלת במהלך הניתוח של א' נמסר מבית החולים שיבא: "למיטב ידיעתנו, התובעת התלוננה על כך שהיא התעוררה בשני ניתוחים שונים שהתקיימו בשני בתי חולים שונים. הטיפול בתלונותיה הגיע לבירור בבית המשפט, בתום הדיון המשפטי נדע את תוצאותיו".
בפרשת מותו של הנער מאור שריקי נמסר מבית החולים מאיר:
"ד"ר פנחס פיינמסר עוסק ברפואת ילדים וברפואה דחופה זה עשרות שנים, שבמהלכן הגיש טיפול מסור ואיכותי לעשרות אלפי ילדים והציל את חייהם של ילדים רבים. ברצוננו להביע צער על מותו של מאור שריקי ז"ל. במקרה זה הוקמו שתי ועדות בדיקה נפרדות – של קופת חולים כללית ושל משרד הבריאות, ובאף אחת מהן לא נקבעו כל ממצאים או מסקנות המעידים על פגם כלשהו, וכל שכן רשלנות, מצדו של ד"ר פיינמסר.
"יתרה מכך, תוכן הקובלנה והאישומים המועלים סותרים את קביעתם של מומחים ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ילדים ונוירו־כירורגיה, שהשתתפו בוועדות הבדיקה. מעבר לכך, חוזר משרד הבריאות קובע כי במקרים של חבלת ראש ניתן להעביר ילדים למחלקת ילדים להמשך השגחה, כפי שנעשה, ואין הכרח לבצע בדיקת סי.טי. לאור כל אלה, לא ברור לנו מדוע הוחלט להגיש את הקובלנה בנושא זה, ומדוע היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ד"ר פיינמסר".
בפרשת כריתת רגלה של הנערה בת ה־14 נמסר מבית החולים איכילוב:
"כבר לאחר הבדיקה הראשונית של פרטי האירוע ביקש בית החולים ממשרד הבריאות למנות ועדת בדיקה חיצונית של המשרד, שתחקור את האירוע המצער. מסקנות הוועדה מצאו כי אי בדיקת הדופק בגפה המנותחת בזמן הביקור היתה חריגה משמעותית מבדיקה סבירה, היות שזו רוטינה הכרחית. לאור ההמלצות הוחלט לקיים בירור משמעתי עם ד"ר נירקין, שעדיין לא הסתיים. בעקבות המקרה החליט מנהל המחלקה על החלת חובת נוכחות של רופא בכיר אחד לפחות בזמן ביקור רופאים".
בפרשת מותה של הילדה מהדרום נמסר מבית החולים סורוקה:
"אנו משתתפים בצערה ובכאבה של המשפחה. מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. מייד לאחר פטירתה של הילדה נבחן המקרה לעומק על ידי צוות החטיבה לרפואת ילדים בבית החולים ונלמדו מסקנות ועדת הבדיקה של משרד הבריאות.
"הסימנים הראשונים למחלתה של הילדה לא היו ספציפיים. מדובר במחלה נדירה בילדים, סוערת ופרוגרסיבית מאוד במהלכה, שהתדרדרותה עלולה להיות פתאומית ולהסתיים במוות, כפי שלדאבוננו קרה במקרה הנוכחי. פרופ' קפלושניק הוא רופא מוערך בבית החולים, בעל ניסיון רפואי עשיר, שטיפל באלפי ילדים חולי סרטן והציל חיים של רבים מהם. אופי ופרטי הקובלנה כלפי הרופא יתבררו בזמן הקרוב מול משרד הבריאות".

קישורים: