אוטיזם, אשפוז פסיכיאטרי, בית חולים שער מנשה, התעללות אקוסטית, התעללות בחוסים, חדשות, מוסד פסיכיאטרי, משרד הבריאות, סדר יום עם קרן נויבך, פשעי משרד הבריאות, קרן נויבך, רן רזניק

8 חודשים מבודד בשער מנשה

יוני 2017 – סדר יום עם קרן נויבך – בן 35, קוראים לו נועם, הוא עם פיגור ובעיות אורגניות ומזה שמונה חודשים הוא מוחזק בבידוד מוחלט, מאחורי הסורגים, במחלקה לביטחון מירבי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי שער מנשה. 8 חודשים, אדם עם פיגור, בחדר שאין בו כלום. בלי שום טיפול, בלי שום גירוי, בלי שום מגע אנושי חומל או אוהב.

על פי עדויות שהגיעו לידי מערכת סדר יום והעיתונאי רן רזניק ועל פי תלונות המשפחה של נועם, לבית החולים שער מנשה, האשפוז בבידוד הוא בתנאים קשים ובלתי אנושיים. לא רק שהוא לא הביא לשיפור במצבו של נועם, הוא גרם והביא להחמרה במצבו הנפשי והגופני, הקשה ממילא. על פי העדויות והתלונות שהגיעו אלינו, נועם מוזנח פיסית ומושפל באופן קבוע על ידי הצוות הרפואי והסיעודי. דוגמא קטנה, בשבוע שעבר, אחד מבני משפחתו של נועם הביא לו ספינר, משחק הילדים הפופלרי, הצוות מיד החרים לו את המשחק. דוגמא נוספת, התקינו בחדרו של נועם מקרן טלוויזה, אבל הצוות פשוט מפעיל אותו בווליום חזק במשך כל שעות היום וכל תחנוניו של נועם להנמיך את הווליום לא עוזרים. יכול להיות שמישהו לא רוצה לשמוע את נועם?

איפה שר הבריאות יעקב ליצמן? איפה מנכ"ל משרדו משה בר סימן טוב? רק לפני שבועיים סיפרנו בחגיגיות על המלצות הוועדה לצמצום הקשירות והבידודים שאמורות לעשות מהפכה ביחס למטופלי נפש, אבל על פי מידע שהגיע לידנו, רופאים בכירים בבית החולים שער מנשה אמרו לבני משפחה של מטופלים שמוחזקים בבידוד שם, שהמלצות הדו"ח של משרד הבריאות כלל לא נוגעות אליהם וכלל לא מחייבות אותם. האם בית החולים שער מנשה הוא מחוץ לתחום עבור ליצמן? אין לו סמכות שם? האם יכול להיות שהרופאים בשער מנשה מטעים את בני המשפחה כדי להלך עליהם אימים? איך יכול להיות שבישראל 2017 מוחזקים 9 אנשים, חולים! לא פושעים, בבידוד אכזרי חלקם חודשים, חלקם שנים ואף אחד לא מפסיק את זה.

מודעות פרסומת
בית אבות, בית אבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה, הזנחת חוסים, הזנחת קשישים, התעללות בחוסים, התעללות בחסר ישע, התעללות בחסרי ישע, התעללות בקשישים, חדשות, יוסי מזרחי, לשכת הרווחה חיפה, מוסד סיעודי, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, קשיש סיעודי, תחקיר בתי אבות

מכות רצח והזנחה פושעת על קשישים בבית אבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה

שר הרווחה חיים כץ
שר הרווחה חיים כץ

בעקבות התחקיר ששודר ב"חדשות סוף השבוע": מעצרים בבית האבות "נאות כיפת הזהב"

לאחר שידור התחקיר של יוסי מזרחי שחשף פגיעה קשה בקשישים חסרי ישע בבית האבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה, עצרה המשטרה חלק מהעובדים שתועדו. אזרחים הפגינו: "עוברים פה התעללות". זעזוע גם במערכת הפוליטית

יוסי מזרחי | חדשות 2 | 19/02/17

התחקיר ששודר אמש (שבת) ב"חדשות סוף השבוע", שבמרכזו תיעוד קשה לצפייה מצמרר של הנעשה בבית האבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה, הוביל למעצרים: לאחר התיעוד שחשף התעללות קשה של מטפלים בקשישים חסרי ישע, המשטרה עצרה חלק מהעובדים שתועדו. החשודים יובאו היום לדיון בהארכת מעצרם בבית משפט השלום בחיפה, וחקירת המקרים שפורטו בתחקיר – בהם מכות, קשירות ואיומים – נמשכת.

התחקיר עורר סערה גדולה ושורת גינויים והבטחות במערכת הפוליטית לפעול בנושא. תושבים מהשכונה אף הגיעו אמש לכניסה לבית האבות ודיברו על הזעזוע מהתמונות ששודרו.

בועז כהן, ממארגני ההפגנה, אמר לחדשות 2 Online: "כעיתונאי, תושב השכונה ואזרח מודאג באתי הן כדי לסקר את ההפגנה והן להביע את זעזועי מהכתבה ששודרה הערב".

מפגינה אחרת אמרה לכיוון השוטרים שהוצבו במקום: "שנים אנשים פה עוברים התעללות ואף אחד לא מתייחס ואף אחד לא שם לב אליהם. עכשיו אתם רוצים לבדוק, אחרי שזה יצא בערוץ 2?".

"חייבים להתערב ולהפסיק את הזוועות" "חייבים להתערב ולהפסיק את הזוועות" | צילום: "עורב חקירות", חיפה

בתחקיר נחשף כי מטפלים בבית האבות מתעללים באופן קבוע ושיטתי בקשישים הגרים במקום. א', מטפל סיעודי כבר 13 שעזב את המקום לאחר מספר חודשים, תיעד את המתרחש. "החלטתי לשבור שתיקה של אלפי מטפלים שלא מעזים להגיד מה קורה בתוך בית האבות", הוא מסביר. "נתקלתי בדברים שלא חלמתי עליהם בסיוטים שלי. לא יכולתי להמשיך, אי אפשר להמשיך".

מבית האבות "נאות כיפת הזהב" נמסר בתגובה: "הממצאים שהוצגו בכתבה קשים ועגומים. עם קבלת המידע, הגשנו תלונה במשטרה כנגד העובדים המדוברים, וזימנו אותם לשימוע. הקמנו ועדת בדיקה פנימית ופנינו למשרד הבריאות שיערוך בדיקה עצמאית משלו. באישור משרד הבריאות נתחיל השבוע ברישות בית החולים במצלמות, כשבחדרים יותקנו מצלמות בכפוף לאישור המשפחות. מחר יזומנו כל עובד בית האבות לשיחה על חומרת העניין.

"אנו מביעים צער עמוק על הממצאים, עדכנו את המשפחות, ובכוונתנו לעבוד מולן בתיאום ובשקיפות מלאה, כדי שנוכל לתקן ולו חלק מהעוול שקרה. בית האבות בעל מוניטין רב שנים שמעניק טיפול מעולה לדיירים זהו מקרה חמור וחריג שאירע במחלקה אחת מתוך 12 מחלקות הפועלות במקום".

עורכות הדין תמי אולמן ודנה נוף המייצגות את אנדריי קיס, אחד המטפלים החשודים, מסרו בתגובה: "טרם צפינו בחומרים, אולם מרשנו אומר שאין זו דרכו להכות, ויטען שלא מדובר בו". יתר העובדים שמופיעים בכתבה בחרו שלא להגיב.

"החלטתי לשבור שתיקה" "החלטתי לשבור שתיקה" | צילום: חדשות 2

תגובות זועמות גם במערכת הפוליטית

השר לביטחון פנים גלעד ארדן הגיב בטוויטר לתחקיר וכתב: "תחקיר ערוץ 2 על הכאת הקשישים וההתעללות בהם מזעזע וקורע לב. אני בטוח שהמשטרה תפעל במהירות ובעדיפות עליונה כדי להביא לדין כל מי שאחראי לתמונות הקשות. אין דבר חמור ואכזרי יותר מהתעללות בחסרי ישע ועלינו להקיא מקרבנו כחברה כל מי שעושה דברים כה נוראים ולוודא שהוא ישלם מחיר כבד".

שר הפנים ויו"ר ש"ס אריה דרעי צייץ בטוויטר: "צילומים מזעזעים, קורעי לב בערוץ 2 של התעללות בקשישים בבית אבות בחיפה. אנחנו, חברי הממשלה, חייבים להתערב ולהפסיק את הזוועות בחלק מבתי האבות".

יו"ר המחנה הציוני וראש האופוזיציה יצחק הרצוג אמר כי "תחקיר חדשות 2 בבית האבות בחיפה מחריד. המשטרה חייבת לחקור מיד. משרד הבריאות חייב לפשוט ולסגור. חקיקה וביקורת נוקשה – מחוייב המציאות". קארין אלהרר, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, הודיעה בעקבות שידור התחקיר בחדשות 2 כי תכנס "ביום חמישי הקרוב דיון דחוף בוועדה. לא ניתן למצב להימשך".

קריאות לסגירת בית החולים קריאות לסגירת בית החולים | צילום: חדשות 2

ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני), יו"ר השדולה לאזרחים וותיקים, אמר כי התחקיר מלמד על כך ש"מתחת לאפו של משרד הבריאות מתחוללת שערוריה גדולה. 80 עובדי הפיקוח של משרד הבריאות אינם מסוגלים לאתר את ההתעללות המבישה בדיירי בתי האבות. זוהי תמונת ראי של כשלונה המוחלט של המדינה בטיפול באזרחיה הוותיקים. אני פונה למבקר המדינה לחקור את מחדל בתי האבות, שהמדינה נושאת באחריות מלאה לו".

בנוסף, ח"כ איציק שמולי מהמחנה הציוני הודיע שיקדם חוק שיטיל אחריות גם על מנהלים ונושאי משרה בבתי האבות. "מדינת ישראל הפקירה את הסיעוד והקשישים הסיעודיים הפכו לשקי אגרוף אנושיים שסופגים השפלות, מכות, קשירות ממושכות והתעללות קשה", אמר. "לאור העובדה שתופעות אלו התגלו בעשרות בתי אבות לאחרונה מוכיחה שהפיקוח של משרד הבריאות פשוט כשל".

טיפול פסיכיאטרי לילדים, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, תומר ולמר

ילדים מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך

אישפוז פסיכיאטרי - קשירות, נזעי חשמל וסמים פסיכיאטריים
אישפוז פסיכיאטרי – קשירות, נזעי חשמל וסמים פסיכיאטריים

ילדים נשלחים לאישפוז פסיכיאטרי שלא לצורך?  , תומר ולמר | 22/9/2009 , nrg

במועצה לשלום הילד תקפו בחריפות את משרד הבריאות בטענה שהיעדר תקציב גורם לאישפוז קטינים, במקום להפנותם למסגרות טיפוליות

במועצה לשלום הילד תקפו אתמול (ב') בחריפות את משרד הבריאות, שלטענתם אחראי לכך שילדים רבים בישראל מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים שלא לצורך. במכתב לסגן השר יעקב ליצמן טען מנכ"ל המועצה, ד"ר יצחק קדמן, כי הילדים נותרו בבית החולים למרות שהרופאים הפסיכיאטרים קבעו כי אין צורך בהמשך שהייתם במסגרות אלה, וכי המשך החזקתם שם עלול לגרום להם נזק קשה ומיותר.

"המצב המשווע והבלתי נסבל הזה נובע באופן אבסורדי מהעדר תקציב", מציין קדמן במכתבו. "הילדים שהיו צריכים וזכאים לעבור למסגרת מיטיבה ומתאימה כמו פנימיה טיפולית – אליה מגיעים לאחר אישפוז – אינם זוכים לעבור אליה בגלל העדר מכסות במשרד הרווחה, המופקד על ההשמה בפנימיות".

לדברי קדמן, בבירור שערך לאחרונה עם אנשי משרד הרווחה התברר כי חסרות כרגע מכסות לכמאה ילדים הזקוקים לפנימיה טיפולית.

נזק בלתי הפיך

"שהותו המיותרת של ילד באישפוז פסיכיאטרי לא רק שמזיקה לילד ופוגעת בו, אלא שהיא עולה בכסף רב ועלותה אף יקרה בהרבה מהעלות של השמה בפנימיה הולמת, כך שלא רק שיש פה עוול אלא גם 'חלם' של חסכון מדומה", מוסיף קדמן.

"לטענת משרד הרווחה כל נסיונותיו לגייס שיתוף פעולה עם משרד הבריאות תוך נשיאה משותפת בעול עלו בתוהו, וראוי היה להניח למלחמות העבר ולפתוח דף חדש תוך הסכמה על חלוקת הנטל התקציבי בדרך שתביא הן לחסכון תקציבי ומניעת בזבוז משאבים, והן בעיקר וחשוב מכל, הפסקת הפגיעה של אשפוז

מיותר ומזיק של ילדים רבים שנגרם להם עוול ונזק כבד, שלעיתים עלול להפוך לנזק בלתי הפיך".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "ברצוננו לציין כי אשפוזם של קטינים במוסדות פסיכיאטריים נעשה על פי קריטריונים רפואיים ובהתאם להוראות החוק. לצערנו, לעתים, בשל היעדר מקום מיידי לשחרורו של הקטין, מתעכב שחרורו עד למציאת מסגרת מתאימה. בנוסף, החזרתו לבית הוריו עלולה, לעתים, להוות סיכון לשלומו ולדרדר חזרה את מצבו הנפשי". עוד נמסר כי השמתו של קטין במסגרת של פנימיה הינה באחריותו של משרד הרווחה.

אזהרת לידה, נעמה לנסקי, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, תחקיר משרד הרווחה

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"  , נעמה לנסקי , ישראל היום ,  09.12.2016  

לצפייה / הורדת התחקיר בקובץ pdf הקלק כאן

זה הליך חריג בקיצוניותו, שזכה לכינוי "אזהרת לידה" • עוד לפני הלידה מתגבשת החלטה של גורמי הרווחה, על סמך ספקותיהם בכשירותם של ההורים, שיש להרחיק מהם את התינוק כבר בבית החולים • על ההחלטה ניתן לערער רק מאוחר יותר, בבית משפט

פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי
פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי

בחורף לפני שלוש שנים ילדה רותם את בנה הרביעי בסתר, בבית קטן במושב בגליל. רוב הזמן היתה לבד. מדי פעם סייע לה ידיד, שעבד ברפת וידע ליילד עגלים.
רותם נערכה לקראת הלידה במשך כל ההריון. רכשה ספר, שבעזרתו למדה כיצד ללדת לידה טבעית, והתמקמה בבית מבודד, שממנו ניתן יהיה לחמוק בקלות עם תינוק בלי לעורר תשומת לב. כדי לנסות ולהסתיר את ההריון מהרשויות, נמנעה מלעבור במהלכו בדיקות רפואיות כלשהן.
בחלוף עשרה ימים מהלידה, כשהרגישה שהיא והתינוק חזקים מספיק, הכניסה את בנה הקטן אל תוך מנשא צמוד לגופה ועזבה את המושב. בדרך לתחנת האוטובוס הספיקה לראות שאחת השכנות מבחינה בה ובתינוק, והבינה שעליה לפעול במהירות. היא השמידה את כרטיס הסים במכשיר הטלפון שלה ונסעה מייד אל ידידה קרובה, שהסכימה להסתיר אותה ואת התינוק בביתה.
רשויות הרווחה, שידעו על הריונה המתקדם, דלקו אחרי רותם ברחבי הארץ. המשטרה הפיצה באמצעי התקשורת את פרטיה ותמונתה תחת הכותרת "נעדרת עם תינוק" וביקשה מהציבור מידע שיסייע באיתורה.
ובכל זאת, במשך חודשיים הצליחה רותם להסתתר בבית ידידתה עם תינוקה הקטן. במהלך התקופה הזאת בנה לא נבדק על ידי רופא ולא קיבל חיסונים בטיפת חלב, וגם היא לא נבדקה ולא קיבלה טיפול כלשהו. פעמים ספורות, כשהרגישה בטוחה מספיק, היתה חובשת כובע, מרכיבה משקפי שמש גדולים, ויוצאת מהמסתור לכמה דקות כדי שהתינוק ינשום מעט אוויר נקי, יראה פרחים ושמיים כחולים. אחר כך היתה שבה אל הדירה ולא יוצאת ממנה.
את כל אלה עשתה רותם כי לא היה לה ספק שאם תלד את בנה בבית חולים הוא יילקח ממנה על ידי הרווחה. שלושה ילדים ילדה בעבר, ולאחר כל לידה יצאה מבית החולים בידיים ריקות: שעות מעטות לאחר כל לידה הובהר לה על ידי גורמי הרווחה שמבחינתם היא לא תוכל לגדל אותם. שלושתם נלקחו ממנה, מבלי שזכתה לגדל אותם אפילו יום אחד.
הבן הבכור, היום בן 8, גדל במשך שנה וחצי במשפחת אומנה, ואז נמסר לאימוץ. הבת, היום בת 6, נמסרה לאימוץ בשלב מוקדם יותר. הילד השלישי, היום בן 4, גדֵל במשפחת אומנה, והכוונה היא למסור גם אותו לאימוץ. רותם (32) עדיין מנהלת מאבק משפטי כדי להשיבו אליה. גם אותו היא רצתה ללדת בבית, כדי שלא יילקח ממנה כמו שני אחיו, אך מסיבה בריאותית נאלצה להגיע לבית חולים במרכז. על אף שהתגוררה באותה עת בצפון, פקידת הסעד ממקום מגוריה הגיעה גם לשם.
"היא אמרה לי, 'יאללה, תיפרדי ממנו'. לעולם לא אשכח את המשפט הזה. איזה קור רוח ואכזריות. בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן לקחו לי את הילדים, הפעם היא כמעט לא הסבירה לי כלום, לא ניסתה לומר לי שזה לטובתי ולטובת הילד ולא התאמצה יותר מדי לנחם אותי.
"מבחינת הרווחה, הפכתי להיות האישה הזאת ששוב יולדת ילדים שהיא לא ראויה וכשירה לגדל, וברור שלוקחים לה אותם. בלי לתת לי טיפת סיכוי כאמא וכאדם, בלי לחשוב אם ואיך אפשר לעזור לילדים לגדול עם אמא שלהם. כאילו שאני מפעל ליצור תינוקות עבור משפחות שאין להן ילדים או למשפחות אומנה, עם כל המשמעות הכספית שיש לזה.
"חושבים שמשרד הרווחה יודע מה נכון ומה לא. שאם לקחו לי את הילדים, אז בטוח היתה סיבה, הרי במדינת ישראל לא לוקחים סתם ילדים לאמא, ועוד בבית חולים. אבל לא היתה סיבה. היו לי קשיים, הייתי לבד, לא הייתי חזקה – אבל אלה סיבות לקחת ילד מאמא?
"כשנכנסתי להריון האחרון החלטתי שאני לא מוסרת את עצמי לידיים של הרווחה. פחדתי שייקחו לי גם אותו. אני עדיין מאוד מפחדת. אבל הנה, הוא איתי, בניגוד לאחים שלו. מה שאומר שכנראה צדקתי בבריחה שלי".
בתחילה טענו גורמי הרווחה כי "מדובר באמא חסרת מסוגלות הורית, חסרת ידע וכלים הנחוצים לטיפול בילדים קטנים, אינה מודעת לצורכיהם של ילדים קטנים ואינה מסוגלת לענות על צרכים אלה". לאחר חודשיים של הסתתרות סוכם בין גורמי הרווחה לבא כוחה של רותם כי תבוא עם התינוק לבדיקות הרפואיות, תוך שהובטח לה שבנה לא יילקח ממנה, אם מצבו תקין. בהסכמת הצדדים היא נשלחה למשפחת אומנה יחד עם בנה, ומשם לבית שבתי לוי בחיפה, מוסד הכולל מחלקה טיפולית שיקומית לאימהות וילדיהן.
בחודש שעבר הלכתי עם רותם לאסוף את בנה בן ה־3 מהמעון בעיר שבה הם מתגוררים. בכל השנים האלה לא ניתקה ממנו, בזכות מאבק ממושך, שהניב מציאת פתרונות תמיכה וליווי מגוונים עבורם במסגרת הקהילה. בנה הוא ילד יפה תואר, חייכן וחברותי. יש לו שיער ארוך ובהיר, אפו הקטן מנוקד נמשים, והוא דומה דמיון רב לאמו.
"שני האחים שלו ואחותו נראו בלידה בדיוק כמוהו", אומרת רותם בכאב. "את הבור העמוק שיש לי בלב אי אפשר יהיה למלא".

• • •
רותם ברחה ממה שקרוי "אזהרת לידה", או "הכרזת לידה" – כינויים שהוענקו למצב שבו כבר בבית החולים מבקשים גורמי הרווחה לקחת תינוקות שזה עתה נולדו מידי הוריהם, בגלל ההערכה שההורים, במקרים רבים אימהות חד־הוריות, אינם מסוגלים לגדל את התינוק.
הוצאת התינוק מרשות הוריו בבית החולים בניגוד להסכמתם המלאה נעשית מכוח סעיף בחוק הנוער, המאפשר לעובדים הסוציאליים להוציא, על פי שיקול דעתם, "צו חירום" ללקיחת התינוק. בעת שהיולדת משוחררת מבית החולים, פקידי הסעד של משרד הרווחה (עובדים סוציאליים לחוק הנוער) אינם מאפשרים להורים להוציא את התינוקות מהתינוקייה.
במידת הצורך, הדבר מובטח באמצעות שוטרים או מאבטחים, שמרחיקים את ההורים ומפקחים על מחלקת היולדות עד להעברת התינוקות למסגרות מפוקחות וחסויות, כמעון תינוקות בפיקוח הרווחה או משפחות אומנה המשמשות כקלט חירום – שם ישהו עד שתימצא להם משפחת אומנה.
"אזהרת לידה" היא מושג בלתי פורמלי, שעורכי דין המייצגים את ההורים עושים בו שימוש. משרד הרווחה אינו נוהג להשתמש בה, אם כי היא נזכרת לעתים בתצהירים של המדינה. ההליך, החריג בקיצוניותו, עטוף בערפל רב ובחשאיות; הוא אינו מפורט בתקנות לעבודה סוציאלית או בחוק הנוער, שמכוחם פועלים גורמי הרווחה. על פי ההערכות, מופעל ההליך הזה עשרות פעמים בשנה.

עו"ד אתי גוהר. "ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות" // צילום: אורן בן חקון

חשוב לציין: יש מקרים קשים וכואבים שבהם ההורים אכן אינם כשירים לגדל את התינוק שזה עתה נולד. יש גם מקרים שבהם ההורים עצמם חשים כך, או שאינם מעוניינים לגדל את התינוק חסר הישע, ובהם הוצאת הילד מרשותם נעשית בהסכמה.
ואולם, שורה ארוכה של עדויות שהגיעו לידינו מצביעה על תהליך שמתנהל מתחילתו ועד תומו באופן בלתי תקין וכמעט חד־צדדי, תוך הפרה של זכויות אדם בסיסיות ומהותיות – כמו הזכות לחיי משפחה, זכות הייצוג, זכות הערר והזכות לסודיות רפואית. מדובר בדרך כלל באימהות חד־הוריות מוחלשות, ששעות ספורות לאחר שילדו נאלצות להתמודד לבדן עם גזירה בלתי אנושית כשהן נטולות כוחות פיזיים ונפשיים ואינן בקיאות בזכויותיהן.
גורמי הרווחה, לעומת זאת, נערכים לכך מבעוד מועד ושולחים הודעה למשרד הבריאות המופצת לכל בתי החולים שבועות רבים לפני מועד הלידה. כך, כשהיולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת או כדי להיבדק טרם הלידה ומוסרת את פרטיה האישיים, יודעים שם מהרגע הראשון שיש לדווח עליה. הדבר נעשה כ"שירות לרווחה", כפי שהוסבר לנו במשרד הבריאות – על פי בקשות הרווחה, מבלי להכיר בהכרח את ההורים בעצמם.
"כבר בחודש השישי או השביעי להריון אנחנו מקבלים פקס משירותי הרווחה על היולדת", מסבירה פקידה בחדר לידה בבית חולים גדול בארץ. "במסמך הזה מופיע מידע כללי על האישה – פרטיה האישיים, תאריך הלידה המשוער, כמה לידות היא עברה.
"המסמכים והמידע נשמרים על ידינו, וכך אנחנו יודעים לזהות את היולדות האלה. כשהן מגיעות אנחנו מדווחים עליהן מייד לעובדים הסוציאליים של בית החולים, והם מדווחים לרווחה".
"לא פעם אנחנו מבינות לפני האימהות מה עומד לקרות להן ומתלחשות בינינו כמה הן מסכנות", אומרת ר', אחות במחלקת יולדות. "אי אפשר לקבל את הסיטואציה הזאת בשוויון נפש, גם אם ברור שמדובר באמא שסובלת מקשיים. זה מצב עצוב מאוד, שמנוגד לטבע שלנו כבני אדם. אישה לא משאירה מאחור את התינוק שהיא יולדת וממשיכה כאילו כלום".
"אין שום אזכור בחוק או בתקנות שמסמיך עובד סוציאלי לשלוח מכתב עם 'אזהרת לידה'", טוען עו"ד יוסי נקר, שמייצג הורים רבים מול רשויות הרווחה. "עוּבר הוא לא ישות משפטית, והמדינה והעובדים הסוציאליים הם לא האפוטרופוסים על העוברים. דיווח על אם שמגיעה ללדת מתייג אותה כרחם בלבד. לא כאישה העומדת בפני אירוע חשוב ומרגש בחייה.
"יותר מזה: הרופאים ובתי החולים מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה כשהם משתפים פעולה עם רשויות הרווחה. אני טוען שוב ושוב שאסור להם להעביר מידע לרשויות הרווחה ביחס לתינוק שטרם נולד. תפקידם הוא רק להעניק טיפול רפואי, לא לשמש הזרוע הביצועית של הרווחה.
"אני בטוח שהאחיות, הרופאים והעובדות הסוציאליות של בית החולים יכולים בקלות להעריך מי זקוקה לעזרה של הרווחה ומי לא, בלי להזדקק ל'אזהרת לידה' מראש. אבל הצוות של בית החולים לא מפעיל שיקול דעת עצמאי כשיש להם סטיגמה של יולדת 'מצורעת', כי יש להם לכאורה גורם רשמי שאפשר להסתמך עליו.
"אזהרת לידה מייצרת תווית על האם כבר בבית החולים, כך שכל פעולה שלה נבחנת ומבוקרת. פוגעים לה בביטחון, מגדילים את הלחץ שיש עליה בלאו הכי, ולמעשה יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. מניסיון, כל אמא שנמצאת תחת איום ולחץ של הרווחה, גם אמא לילדים גדולים, התפקוד ההורי שלה לא משתפר, אלא דווקא נפגע ומידרדר.

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"
"ברגע שמפרידים בין אמא לתינוק בבית החולים, שעות אחרי הלידה, מתחילה להיסלל דרך בטוחה לכיוון אימוץ וניתוק תמידי של האם מהתינוק. לאמא או להורים אין סיכוי לפתח מסוגלות הורית כשמתחילת החיים של הילדים שלהם הם לא פוגשים אותם, או במקרה הטוב, פוגשים אותם לשעה בשבוע במסגרת מפוקחת של הרווחה. איך ייווצר איזשהו קשר בין תינוק להורים שהוא לא מכיר בכלל? להורים האלה גם אין שום סיכוי לעבור את מבחני המסוגלות ההורית, שהרווחה דורשת מהם לעבור אצל פסיכולוגים מטעמה.
"אף אחד מאיתנו לא נולד הורה עם מסוגלות הורית וידיעה מוחלטת איך לטפל בילד. רובנו נעזרנו בחברים ובמשפחה. מי שמתקשה, מי שאין לו משפחה או עזרה, אמור לקבל עזרה מהרווחה. הם אמורים להפוך את העולם במציאת פתרונות, לא לקחת את התינוק מייד אחרי הלידה.
"לכן עיקר המאמץ שלי כעורך דין במקרים של אזהרת לידה הוא לעשות הכל כדי לא לנתק את האם מהתינוק לאחר הלידה. אם הצלחתי – האם והתינוק ניצלו. אם נכשלתי – רוב הסיכויים שהתינוק הזה יגיע לאימוץ".

• • •
לעיתים, במקרים שבהם משפחה מוכרת לגורמי הרווחה, מתכנסת לפני הלידה "ועדת תכנון, טיפול והערכה" (המכוּנה גם "ועדת טרום לידה"). הוועדות הללו מורכבות מגורמי רווחה וטיפול, שחלקם מכירים את המשפחה, ולא פעם הן מתכנסות ללא נוכחות ההורים, הגם שנושא הדיון גורלי לחייהם.
"ההורים מקבלים זימון לוועדה, אבל לא תמיד הם מבינים מראש את משמעותה ואת גודל הגזירה שעומדת על הפרק", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה, המייצגת משפחות גם דרך אגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "לכן, הם באים ללא ייצוג משפטי.
"זה מצב מאוד בעייתי. מצד אחד, ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות ולפעול מראש כדי לשנות את ההחלטה הקיצונית שעשויה להתקבל בעניינם – באפיקים משפטיים או טיפוליים. למשל, לקבל הדרכות הוריות עוד לפני הלידה, למצוא מראש משפחה שתשמש כאומנה לאם ולילד יחד, עד שהאם תתחזק ותוכל לגדל את הילד בעצמה, להצמיד מטפלת בשעות היום וסומכת מקצועית לאחר מכן וכו'.
"מצד שני, זאת ועדה שאין לה למעשה מעמד משפטי, כי אין עדיין תינוק שנולד, אין ישות משפטית שאפשר לקבל החלטה לגביה על פי חוק הנוער. כלומר, זאת ועדה תיאורטית, שתוכל לשמש את רשויות הרווחה אחרי הלידה, כדי להראות שכביכול ניסו למצוא פתרונות עבור המשפחה.
"בוועדות האלה לא נאמר חד־משמעית 'אנחנו ניקח לכם את הילד', אלא רק מציינים את האפשרות הזאת, ומפנים אל ההורים שאלות כמו 'איך אתם מתכוונים לגדל את הילד?', 'האם אתם חושבים שאתם מסוגלים לעמוד בהתחייבות הזאת?' וכך הלאה.
"כלפי חוץ נראה שמטרת הוועדה היא לחשוב ביחד על פתרון הולם, אבל בפועל, ההתנהלות מובילה לכיוון של לקיחת הילד מההורים לאחר הלידה. למשל, בחמשת המקרים האחרונים שליוויתי התכנסה ועדה לפני הלידה, ובסופו של דבר האימהות יצאו מבית החולים ללא התינוק.
"היו מקרים שבהם אימהות לא זזו ממיטת התינוק, כי ידעו שעומדים לקחת להן אותו. אבל ברגע שהגיעה פקידת סעד, בליווי משטרה, הן נאלצו למסור את התינוק. לא פעם התינוק נלקח מזרועותיה של האמא, תוך שהיא בוכה וזועקת לעזרה, המחזה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
"מניסיוני, הוצאת התינוקות מרשות הוריהם היא עדיין הפתרון המוביל מבחינת מערכת הרווחה בארץ. הפתרון הקל ביותר עבורה, והנורא ביותר עבור ההורים האלה. כמעט תמיד מדובר בהורים, או באמא חד־הורית, שבאים מרקע כלכלי קשה, ללא מערכות תמיכה ועם לא מעט קשיים. הרבה פעמים מדובר בילד ראשון, כך שמובן מאליו שאין להורים ניסיון בגידול ילדים.
"מקומֵם לראות איך שוללים מאנשים הורות לפני שבוחנים את ההורים בפועל. אפשר וצריך לתת לאנשים האלה סיוע והדרכה, גם מראש וגם לאחר הלידה".

• • •
לרוב, לאחר הלידה מתכנסת בבית החולים "ועדת חירום", שהרכבה דומה לוועדת טרום לידה, והיא כוללת גורמי רווחה וטיפול שונים – בהם עובדת סוציאלית לחוק הנוער, מנהל לשכת הרווחה באזור מגורי ההורים, עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, מפקח מהשירות למען הילד, עובדת סוציאלית של המשפחה, עובדת סוציאלית של בית החולים ואחות ראשית.
"כשאני יושבת בוועדות האלה, בתור נציגה של הורים, או אימהות, זה ממש מדהים ומרתיח אותי", אומרת עו"ד גוהר. "כל חברי הוועדה יודעים מה השורה התחתונה ומה הם צריכים להגיד, וכולם אומרים את אותו הדבר ומחליטים פה אחד להפריד בין התינוקות להורים שלהם.
"הנוכחות שלי בוועדות כאלה היא חריגה. לרוב, ההורים יושבים שם לבד, בלי ייצוג. זה חוסר צדק שאין כדוגמתו. אדם שחשוד בביצוע עבירה פלילית זכאי עוד לפני החקירה לייעוץ משפטי, ולא מקיימים דיון עד שממונה לו סניגור מטעם המדינה. אבל הורים שאולי ינתקו מהם את התינוקות שלהם לא מקבלים את אותם תנאים. הזכות שלהם לייצוג לא מעוגנת בחוק.
"תחשבי על הסיטואציה: אמא צעירה, יום או יומיים לאחר לידה, לפעמים אחרי ניתוח קיסרי, כאובה ומטולטלת מהלידה, ומצד שני גם נרגשת ונקשרת לתינוק שלה – ופתאום מודיעים לה שבניגוד לכל האימהות סביבה, היא לא תצא מבית החולים עם התינוק שלה".
איך הן מגיבות להודעה?
"צורחות, בוכות, משתוללות. והתגובה הטבעית הזאת דווקא נזקפת לרעתן, הן סופגות על זה ביקורת. על אחת האימהות שייצגתי אמרו בדיון בבית המשפט, שהיא צרחה 'באופן לא פרופורציונלי' וש'היה מפחיד האופן שבו היא התנגדה ללקיחת התינוק', ועוד ביקורות מתנשאות ומכוערות. אני כל כך זועמת וכל כך מלאה בכאב על המקרים האלה. אלה דיני נפשות, ויש חוסר סימטריה במאזן הכוחות ובהליך שבו ידן של המשפחות על התחתונה".
על החלטות הוועדה בבית החולים לא ניתן לערער, אלא בהליכים שמתקיימים בהמשך בבית המשפט. זאת, למרות שבית המשפט אינו תחליף לפונקציית הערר; יש לציין כי ועדות מקצועיות שבחנו לאורך השנים את מנגנוני ההוצאה החוץ ביתית של משרד הרווחה מתחו ביקורת קשה על כך שלא מובטחת אפשרות הערר למשפחות.
אימהות שחוו ניתוק מילדיהן בבית החולים טוענות כי רשויות הרווחה לא עשו דבר כדי לסייע להן להתמודד עם הטראומה, או כדי לשפר את מצבן בחיים, כדי שיוכלו להשיב אליהן את הילדים.
"אני זוכרת איך התנהגו אלי כשילדתי את הילד הראשון", נזכרת רותם. "אחרי הלידה ביקשתי להיפגש עם עובדת סוציאלית, כי חשבתי שנותנים סיוע לאימהות שקשה להן. הייתי בת 24, בלי משפחה, בלי בן זוג, בלי בית, שנים מעטות אחרי שעליתי לבד מרוסיה.
"למחרת הלידה הלכתי לאכול בחדר האוכל של מחלקת היולדות, ופתאום ניגשה אלי פקידת סעד ואמרה לי, 'הילד לא יוכל לצאת מבית החולים'. היא הסבירה לי שאני לא בשלה לקחת אחריות על תינוק, שאני לא מסוגלת לגדל אותו. שהכי נכון בשבילי ובשביל התינוק שיגדל 'במשפחה מסודרת'.
"בהמשך זומנתי לוועדה בבית החולים. הייתי קפואה, המומה, חלשה, בקושי יומיים אחרי הלידה הראשונה בחיי. הגוף כאב לי.

איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו
איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו

 
"בוועדה הרגשתי שהעובדות הסוציאליות כל כך מזלזלות בי. שאני כלום. באמת היו לי קשיים. מצוקה כלכלית, לא היתה לי עבודה, לבד בארץ. לא ממש ידעתי להגיד להן איך אצליח לגדל לבד ילד, אז הן הציעו לשלוח אותו בינתיים למשפחת אומנה. זאת היתה העזרה מבחינתן. הסכמתי.
"אחרי שנתיים, האומנה הפכה לאימוץ. עדיין הייתי בקשיים כלכליים ולבד. פקידת הסעד שטיפלה בתיק שלי ליטפה לי את הגב ואמרה, 'זה נכון לילד לשלוח אותו לאימוץ. יהיה לך קשה להתמודד עם הגידול שלו'. האם היא ניסתה אי פעם לעזור לי לגדל אותו? האם מישהו יוכל אי פעם לשחרר אותי מהחוויות האיומות האלה? לא. ממש לא".
היום היא מקבלת עזרה מהרווחה. "עוזרים לי במימון המעון, עובדת סוציאלית מלווה אותי. אני מרגישה שעכשיו רואים אותי יותר. הצלחתי לגרום להם לתת לי הזדמנות להוכיח שאני מסוגלת להיות אמא. אבל תמיד אפחד שייקחו לי גם את הילד הרביעי. ככה זה".

• • •
האם בכלל נכון שצעדים קיצוניים כאלה של גורמי הרווחה יתנהלו בין כותלי בית החולים ומחלקת היולדות? "במשך שבועות הייתי מנסה להירדם בלילות ולא מצליחה", מספרת א', אחות במחלקת יולדות בבית חולים גדול במרכז. "הייתי שומעת את הצרחות והבכי של האמא שלקחו לה את התינוק אצלנו במחלקה.
"זאת היתה בחורה בת 18. על פניו נראה היה לי שהיא אולי סובלת מפיגור מסוים וגם מעוני, ולא מאוד מודעת למתרחש. היא ילדה בניתוח קיסרי, ויומיים לאחר מכן זומנה לוועדה בבית החולים, בנוכחות עובדות הרווחה של הרשות המקומית ועובדות סוציאליות מבית החולים.
"כשהיא חזרה למחלקה, היא פתחה את דלת הכניסה והתחילה לשאוג, 'הם רוצים לקחת לי את התינוק. הם יחטפו לי את התינוק'. זה היה טרגי ומזעזע. היא נצמדה לתינוק ובכתה נורא.
"אחר כך היא ישבה במחלקה והחזיקה את התינוק בידיה, כאילו גוננה עליו. פתאום ניגשה אליה אשת מקצוע כלשהי, תלשה לה את התינוק מהידיים ורצה איתו משם. הבריחה אותו מחוץ למחלקה דרך חדר צדדי. אנחנו היינו המומות. זה רגע שאת לא מאמינה שיכול להתרחש בזמנים כאלה ובמדינה שלנו.
"מה שקרה אחר כך היה טראומטי עוד יותר. האמא הצטנפה בפינת החדר ולא הפסיקה לבכות במשך שעות. היא היתה במצוקה, התייפחה וייבבה כמו חיה פצועה שפגעו לה בגורים".
"זה היה נורא, נורא, נורא", א' פורצת בבכי. "זה סיפור שירדוף אותי כל החיים. בחורה צעירה, אחרי לידה בניתוח קיסרי, כולה כאובה, ופשוט חוטפים לה את הילד מהידיים.
"בעיניי זה מחדל. לא יכול להיות שאי אפשר להתנהל אחרת. זה לא אמור להיות ככה, בטח שלא מייד אחרי לידה, ובתוך מחלקה עם עוד עשרות יולדות, שהסתובבו ממש מבועתות ונסערות אחרי המקרה.
"בעבודה שלי נתקלתי במקרים שבהם הרגשתי שמדובר באמא לא כשירה ושנכון למצוא לתינוק מסגרת אחרת לגדול בה. מהצד, ברוב המקרים האלה נראה שכשלוקחים את התינוקות מדובר בצעד שנעשה בהסכמה, או שמאוד משכנעים את היולדות שזה הדבר הנכון, עד שהן חותמות על הסכמה מרצונן. אני לפחות מקווה שזה כך.
"אחרי המקרה הזה, האחיות במחלקה היו במשבר גדול. בהמשך דיווחו לנו שהתינוק נשלח למשפחת אומנה, ושלאמא יש אפשרות לפגוש אותו. אמרו לנו שזה מה שהיה נכון לעשות במקרה הזה, לטובת התינוק. אני מאוד מקווה שזה באמת נכון".
"צו החירום", שבאמצעותו פועלים גורמי הרווחה בבתי החולים, הוא אחד הכלים הקיצוניים ביותר שניתנים בידי גורמי הרווחה. על פי החוק, כשאלה סבורים שנשקפת לקטין סכנה, הם "רשאים לנקוט את כל האמצעים הדרושים לדעתם למניעת אותה סכנה". הצו מותיר בידיהם חופש עצום לנקיטת צעדים לפי ראות עיניהם, מבלי להזדקק לאישור בית משפט, עד לתקופה של שבוע ימים (שבמהלכו עליהם לקבל אישור כזה). מדובר בפרק זמן ארוך לאין שיעור, כשמדובר בתינוקות רכים שרק נולדו, חלקם תינוקות יונקים.

• • •
הוצאת צו החירום בבית החולים מעוררת מחלוקת וביקורת. כך, למשל, כתב סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, בפסק דין שנתן ביוני האחרון על הוצאת תינוק בן יומיים ממשמורת הוריו והשארתו בפיקוח בבית החולים: "המדינה הוציאה צו חירום בעניינו (של תינוק), ושוב, במקביל לשיטותיה בתיקים אחרים ובתיק זה, במעמד צד אחד, כאילו אין לילד הורים, וכאשר הצו הוצא לילד בהיותו בן פחות מ־48 שעות".
דרורי ציין כי הוא "מפציר לשקול שבע פעמים ושבע האם להתחיל הליכים ביחס לילד בן מספר ימים. ראוי להשאיר את הילד בבית הוריו".
לאחר הוצאת צו החירום, הצעד הבא, על פי החוק, הוא בקשה למתן צו ביניים על ידי בית המשפט. ואולם, במקרים רבים, גם זה נעשה במעמד צד אחד, ללא נוכחות ההורים ובאי כוחם. "נציגי הרווחה מתייצבים בבית המשפט ולרוב מקבלים בקלות אישור לבקשתם", מספרת עו"ד ורדה שטיינברג, המרבה לייצג משפחות בהליכים מול רשויות הרווחה. "את ההורים לא מזמינים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש".
בנוסף, טוענת שטיינברג, בין הפעלת צו החירום להוצאת צו הביניים בבית המשפט, פועלים גורמי הרווחה בניגוד לחוק. כך, למשל, במקרה של ניצן (25), שהתרחש לפני כשלושה חודשים. כשבתה היתה בת 48 שעות, ודקות ספורות לאחר שרופא בית החולים איפשר לשתיים להשתחרר חזרה אל ביתן, הגיעו לחדרה במחלקת היולדות שתי פקידות סעד ובידיהן צו חירום, שהורה על השארת התינוקת בבית החולים.
"במקרה הזה גורמי הרווחה פעלו בניגוד לחוק", אומרת שטיינברג, המייצגת את ניצן. "הם למעשה פעלו כדי להשאיר את התינוקת באשפוז ללא אמה. אבל לפי חוק הנוער אסור לאשפז קטין ללא הסכמת האחראים עליו – כלומר, הוריו, אפילו לדקה אחת. רק לאחר שפניתי ליועץ המשפטי של בית החולים והבהרתי שזה צעד שנעשה בניגוד לדין, שיחררו את התינוקת הביתה עם אמא שלה.

עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף
עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף

"הם לא ויתרו על כוונתם, כמובן, ופנו לבית המשפט. אחת מדרישותיהם העיקריות היתה לשלוח את התינוקת למשפחת אומנה זמנית, כדי שבזמן הזה תיבדק המסוגלות ההורית של ניצן – תהליך שיכול להימשך חודשים.
"למה לא ערכו לה את המבדקים האלה לפני הלידה? הרי ברווחה ידעו היטב על ההריון שלה. הם העדיפו לחכות עד אחרי הלידה, ורק אז דרשו לשלוח את התינוקת לקלט חירום. גם האבא לא נבדק מעולם. יתרה מזאת – להורים לא נאמר מראש שהרווחה מתכוונת לנתק אותם מבתם אחרי הלידה.
"אני משערת שהוצאת התינוקת סומנה מראש. הרווחה שמרה את זה בסוד, גם מההורים וגם ממני, כעורכת הדין שלהם, כדי לשלול מהם את הזכות להיאבק על החלטה קיצונית ואכזרית כזאת. אחרי שתינוקת מופרדת מהוריה, ההליך המשפטי להחזרתה הוא לא פשוט. כל יום בלי התינוקת הוא קריטי וקשה לכל הצדדים, ולחץ הזמן הזה בוודאי לא מועיל".
לניצן סיפור חיים דומה לזה של אימהות נוספות שפגשנו. היא עלתה לארץ מרוסיה עם הוריה כשהיתה ילדה, למדה במסגרות החינוך המיוחד, התקשתה להשתלב ולתפקד במסגרת, והוצאה מביתה לפנימייה על ידי רשויות הרווחה. בגיל 18 החלה לעבוד כסייעת בגן ילדים.
כשהיתה בת 22 הכירה את בן זוגה ונכנסה להריון. "הוא חשב שמוקדם מדי להביא ילד, אבל אני לא הסכמתי איתו", היא מספרת. "היה לנו משבר, ונפרדנו. אני חלמתי להיות אמא. הרבה שנים רציתי להקים משפחה, כי אני לא גדלתי במשפחה, כמו כל הילדים. אני מרגישה שאני יכולה, אם רק יעזרו לי ויבינו אותי".
את בתה הגדולה, היום בת שנתיים, ילדה לבד וגידלה בעזרת אמה. בחודשים הראשונים התגלו קשיים בהורות שלה, וגורמי הרווחה, שכבר הכירו אותה, התערבו. סברו שהיא חסרת כישורי הורות, שאינה מספקת את צרכיה של הפעוטה, שאינה מפגינה אחריות ויציבות, ועוד. עד מהרה הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את הילדה למסגרת חוץ־ביתית.
כמוצא אחרון לפני ניתוקה מבתה, נשלחו ניצן ובתה לבית שבתי לוי. "המקום הזה לא התאים לי בכלל", היא מספרת. "לא הסתדרתי שם, לא היה לי אוויר. הרגשתי כלואה".
היא הוצאה מהמוסד ושבה להתגורר עם אמה. כעבור זמן קצר, נשלחה התינוקת למשפחת אומנה.
"סילוקה של ניצן מהמוסד ללא בתה נעשה בניגוד לצו בית המשפט", טוענת שטיינברג. "צו בית המשפט כולל את האם והקטינה יחד. אסור לסלק את האם ולהחזיק בקטינה".

• • •
אחרי שהילדה הועברה לאומנה, חזרה ניצן להיות בקשר עם אביה של הילדה, והיום הם מנהלים ביחד מאבק משפטי להשיבה. לפני שלושה חודשים הם הביאו לעולם עוד תינוקת, שבתום הליך משפטי קשה, הצליחו להותיר בידיהם, והם מגדלים אותה ביחד.
שטיינברג: "בית המשפט לנוער החליט, בהמלצת פקידת הסעד, שגם התינוקת השנייה תוצא ממשמורת הוריה לאומנה. עירערנו על ההחלטה למחוזי, והוא הורה על ביטול ההחלטה.
"לרגע לא טענתי שמדובר באמא חפה מקשיים. האימהות שעומדות בסיטואציה הזאת הן בדרך כלל נשים שחוו הרבה מאוד קשיים בחייהן, שחסרים להן כלים, שיש להן בעיות אובייקטיביות. הכל נכון. זה לא אומר שאין דרכים לסייע להן ושצריך לשלול דבר כל כך בסיסי כמו הורות, ועוד באופן טראומטי ואכזרי כזה, בבית החולים. הרי זאת המשמעות של שירותים סוציאליים. יש פה אנשים. יש פה בני אדם".
שטיינברג היא זאת שיצרה והציעה מעטפת תמיכה וליווי, כדי לשכנע את הרווחה לתת הזדמנות להורי התינוקת. האב, אדם נורמטיבי ומתפקד, שהביע רצון עז לגדל את בתו, יצא לחופשת לידה של שלושה חודשים ונטל את מלוא האחריות על גידולה. ניצן התחייבה לעבור פעמיים בשבוע טיפול אצל פסיכולוג, שמכיר אותה מימיה באחת הפנימיות שבהן גדלה.
בנוסף, התחייבו ההורים בבית המשפט לעבור הדרכה הורית, להגיע לטיפולי אם וילד סדירים ולעמוד בכל מה שיידרש מהם מצד גורמי הרווחה. כמו כן הוענקו להם שעות ליווי של סומכת מטעם הרווחה, וקרובת משפחה, כמו גם אמה של ניצן, התחייבו לסייע להם בגידול התינוקת.
גם האפוטרופוסית לדין, שמונתה לתינוקת מטעם המדינה, תמכה במתן הזדמנות להורים, ובפרט לאב. היא טענה ש"חשוב לאפשר לו לגדל את בתו ביחד עם האם, לפני שממהרים למסור את התינוקת לידיים זרות. האפשרות לשלוח תינוקת בת מספר ימים למוסד סגור או למשפחת אומנה פחות טובה מאשר לאפשר לאב לגדל את התינוקת, תחת תנאים שייקבעו על ידי בית המשפט".
• • •
חגית (30) עברה חיים קשים מאין כמותם. היא הוצאה מביתה בגיל 9, גדלה במוסדות, ונפגעה מינית. "הבית שבו גדלה הוא בית קשה וחלש, והיא עצמה בהחלט מונמכת מבחינה קוגניטיבית", מספרת עו"ד שטיינברג, שייצגה אותה. "בשורה התחתונה, היא דוגמה לילדה שהוצאה מביתה על ידי הרווחה כדי שהזנחתה תימנע, אבל המדינה הזניחה אותה לא פחות".
בעבר היא היתה נשואה, והריונה הראשון, לפני שמונה שנים, הסתיים במות העובר ובלידה שקטה. היא ילדה עוד שני ילדים מחוץ לנישואים, היום בני 5 ו־6, ושניהם נמסרו מייד לאימוץ. "למיטב בדיקותיי, הדבר נכפה עליה", אומרת שטיינברג. "אף אחד לא ניסה לסייע לה לגדל אותם. נשבר לי הלב כשהיא אומרת שהיא מקווה להחזיר אותם אליה, כי אין לה סיכוי. לא אחרי שנמסרו לאימוץ.
"על פניו מדובר באישה לא כשירה, אבל אני לקחתי את התיק הזה מתוך אמונה שלמה וידיעה שהיא מסוגלת להיות אמא, כמו שהיא חולמת, בעיקר בזכות בן הזוג שלה, אבי התינוקת. הוא בחור דתי בן 42, שהתאהב בה, שמאמין בה. בחור חרוץ שעובד קשה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את המשפחה, וגם מתנדב במשטרה. הוא חבל ההצלה שלה במציאות שהיתה רק אכזרית.
"ביחד עם חגית, ועם תמיכה נכונה, הם יכולים לגדל את התינוקת. למה לא למצוא כל דרך כדי לעזור להם?
"לפני שנה נולדה להם תינוקת, והרווחה הוציאה נגדה 'אזהרת לידה'. כשהיא היתה בת יום הוצמד לרגל שלה אזיקון אלקטרוני. את מבינה? אזיקון מוצמד לרגל של תינוקת בת יום, כדי להבטיח שהוריה לא ייקחו אותה מבית החולים.
"לאחר מספר ימים, היא נשלחה למשפחת אומנה לשבועיים, ובמהלכם ניהלנו את המאבק בבית המשפט, כדי להחזיר אותה להורים. לשמחתנו, הצלחנו".
מאז חלפה כמעט שנה, והתינוקת גדֵלה אצל הוריה. ההורים חיים ביחד ומתכננים להינשא בקרוב. לפני שבועיים ביקרתי אותם בביתם הצנוע, בשעה שהשכיבו את הילדה לשנת הלילה.
"אנחנו ההוכחה שהכל אפשרי, אם לא מוותרים", אמר לי האב. "ניסו לשבור אותנו. הסתכלו עלינו בעין עקומה מהרגע הראשון. אמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם גידול הבת שלנו. התייחסו אלינו כמו פושעים, ושמו עליה אזיקון. אבל תראי אותנו ותראי את הילדה. אנחנו משפחה, כמו שלכל אחד יש זכות להיות".
"חגית היא אישה חיובית, מתפקדת, מסורה ורגועה", אומרת ורדה שטיינברג. "היא עברה בדיקה פסיכיאטרית, שהראתה שאין בה מסוכנות. וזאת אישה שפקידת סעד נזפה בה באחת הוועדות, בנוכחותי, 'את לא יכולה לגדל את הילדה, את מפגרת'.
"בתחילת השנה הילדה השתלבה במעון. חגית אוספת אותה משם אחר הצהריים, וקצת אחר כך האבא חוזר מהעבודה, ויחד הם מגדלים אותה. היא רשומה לחוגים מסובסדים, ואני מקבלת דו"חות טובים מהמעון ומטיפת חלב. שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, כתב בשנת 2010, כשדן בתיק אימוץ: 'בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים'. זה המשפט שלאורו אני פועלת".
naamal@israelhayom.co.il
(כל שמות ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק. השמות האמיתיים שמורים במערכת)

משרד הרווחה: "מדובר במקרים ספורים וסבוכים"
ממשרד הרווחה נמסר: "המונח 'אזהרת לידה' אינו מוכר ואינו מקובל במשרד הרווחה. בהתאם למדיניות החדשה של משרד הרווחה, שכבר מיושמת במחלקות לשירותים חברתיים ואישיים, במצבים מיוחדים שבהם האם נמצאת בהריון וקיים חשש ממשי לגורלו של הילד העומד להיוולד, תתקיים ועדה טרם היוולדו, שמטרתה גיבוש תוכנית טיפול עתידית וראשונית להבטחת המוגנות של הילד מייד לאחר הלידה. לאחר הלידה תתכנס הוועדה לגיבוש תוכנית טיפול, בהתאם לכל הכללים והנהלים.
"נציין כי מדובר במקרים ספורים וסבוכים, שבהם עולה דאגה לשלומו של הוולד עוד בשלבים מוקדמים יותר של טרום לידה. כמו כן, מדובר במקרים המוכרים לשירותי הרווחה או לשירותים אחרים, ושעולה מהם חשש על רקע ניסיון עם ילדים קודמים של אותה אם, או מתוך ההתנהלות שלה במהלך ההריון או בשל מצבה של האם.
"לאור העובדה שלפני הלידה התינוק אינו ישות משפטית, יכולה להתקיים ועדת תכנון טיפול כפורום התייעצות, שבו תיעשה הערכה לגבי צורכי האם, מקורות התמיכה שלה, קיומה של משפחה מורחבת מיטיבה והמוכנות שלה להיעזר בגורמי טיפול. לרוב, ההורים (אם קיימים זוג הורים) או האמא יהיו חלק מהדיון.
"במידה ונבנית תוכנית טיפול שבה ניתן להבטיח כי התינוק הנולד מוגן על ידי מבוגרים אחראים, הוא ייצא עם האם מבית החולים תוך המשך סיוע ומעקב בקהילה. במצבים שבהם יש התנגדות לשיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים, ובמצבים שבהם יש יסוד סביר להניח שהאם תבחר ללדת במקום שבו לא מכירים אותה ובכך לא יידעו את שירותי הרווחה מחשש שיגיעו ויוציאו את הילד ממשמורתה, עו"ס לחוק הנוער יבקש להודיע לבית החולים על האפשרות שיולדת אמורה להגיע, ויבקש שיודיעו לו על כך, כדי שיוכל להיערך להתערבות במידת הצורך.
"נדגיש כי שירותי הרווחה עושים ככל האפשר כדי לשקם אימהות ומשפחות, ואם ניתן – להימנע מלהוציא את הילדים ממשמורת הוריהם, בתנאי ששלום הילדים, הטיפול המיטיב והתפתחותם הסבירה מובטחים.
"אכן, יש אימהות שברחו משירותי הרווחה וילדיהן לא הוצאו ממשמורתן, או הוחזרו. אך זה תמיד נעשה בכפוף לתוכנית טיפול שהן הסכימו לשתף עימה פעולה ועם הערכה שניתן יהיה להבטיח את שלומם של הילדים.
"אין מניעה חוקית לקיום התייעצות בין גורמי מקצוע, שמטרתה היערכות לצורך הגנה עתידית על קטינים. נציין כי יש פעמים רבות טענות הפוכות ('היכן היו שירותי הרווחה') כשיש חשש לשלומם של קטינים.
"איננו יכולים להתייחס לטענות על מקרים פרטניים".
ד"ר זהר לביא סהר, מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית בשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, מסרה: "מדובר במקרים ספורים וחריגים, שבהם גורמי הרווחה סבורים כי יש חשד לקטין בסיכון. הגורמים המשפטיים במשרד הבריאות אישרו את ההיבטים המשפטיים הכרוכים בנושא.
"עם זאת, אנו מודים על הפנייה למשרד הבריאות ומתחייבים לבחון את הדברים מחדש ולעומק. נשוב ונבדוק את המקרים שהתרחשו בשנים האחרונות גם מול מערכת הרווחה, כדי לבדוק את יעילות, חיוניות ונכונות ההליך. במידת הצורך, נחדד או נתווה קריטריונים מדויקים יותר, גם ברמת האיתור של הצוותים הרפואיים וגם בהתייחס לוועדות החירום המתכנסות בבתי החולים".

טובת הילד, יוצאי צפון אפריקה, ניסויים בילדים, פשעי משרד הבריאות, קשר שתיקה, שואת ילדי הגזזת

שואת ילדי הגזזת – ניסויים משפילים וממיתים בילדים בשם "טובת הילד"

זו השואה הפרטית שלי" , דבורה גינזבורג , 04/12/03 , מעריב

אלפים מעולי צפון אפריקה שטופלו בשנות ה- 50 בהקרנות נגד מחלת הגזזת סובלים ממחלות קשות

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד… כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם". בכתובית זו מסתיים הסרט 'ילדי הגזזת' שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה. הסרט עוסק באחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה.

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים – שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל

לראשונה בתולדות המדינה, נוצר סרט תיעודי העוקב אחר עולי ארצות ערב, בעיקר מצפון אפריקה, שנחשפו לקרני רנטגן כאמצעי "ריפוי" למחלת הגזזת. בסרט מועלות טענות קשות על קשר השתיקה סביב הנושא ועל תביעת הנפגעים להסיר את החיסיון על הפרוטוקולים של משרד הבריאות מאותה תקופה. הגזזת היא מחלת עור פטרייתית הגורמת לנשירת השערות ויוצרת התקרחות בקרקפת הנראית כאילו נגזזה. בגיל ההתבגרות נעלמת המחלה מאליה. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפאה בעזרת חומץ ותרופות שונות. בסוף שנות החמישים, עם העלייה ההמונית מארצות ערב, החליט משרד הבריאות להילחם במחלה. חלק מהעולים נדרשו לעבור את תהליך הריפוי עוד בארצות מוצאם, כתנאי לעליה ארצה. משפחה שסירבה לעבור את הטיפול נאלצה להתעכב עד שהתרצתה. בין הטיפולים שעברו העולים, גם בארץ, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. גם כאלו שלא לקו במחלה עברו את הטיפולים כאמצעי מניעה.

על פי הסרט, כל אחד מילדי העולים קיבל מנת קרני רנטגן ששווה ל-35 אלף פעמים צילומי רנטגן של היום. כך להערכת פרופ' פוירמן מביה"ח סורוקה. עוד נאמר בסרט כי חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, נסע לארה"ב והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות מארה"ב לטיפול בגזזת. סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות בשנים 58'-48', שנות הטיפול המאסיבי בגזזת, הסתכם בכ-60 מיליון לירות. לטענת היוצר, הסכום גויס לצורך ביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי נאסר השימוש בקרני הרנטגן לזמן ממושך. מהסרט עולה כי משרד הבריאות הפדרלי בארה"ב, אשר נאלץ להפסיק את המחקר על השפעת קרני הלייזר על חולי הגזזת בשל האיסור, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקר. מדינת ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים, מה שיביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני שקלים ארצה.שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלו עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, עסק במסע למיגור הגזזת.
האשמה חמורה נוספת מפנים יוצרי הסרט לפרופסור ברוך מודן, שהיה אחראי למחקר הגזזת שנמשך עד דצמבר .1960 בשנות ה-70 היתה בידו רשימה של עשרות אלפי מוקרנים. אם היתה הרשימה מתפרסמת כבר אז, טוענים היוצרים, היה אפשר ליידע את הנפגעים לסייע בגילוי מוקדם ואיתור מחלות, ולהציל חיים.עם התבגרותם החלו להופיע אצל העולים צורות שונות של מחלת הסרטן ומחלות הקשורות למערכת העצבים. בשל חוסר מידע על התיקים הרפואיים של המטופלים נחשדו חלקם בהתחזות והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.רק בשנת 1994 החלו מוקרני הגזזת להגיש תביעות נגד המדינה בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף בשל התיישנות ובשל הנימוק שזה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים, נימוק המוכח לטענת יוצרי הסרט כשקרי. נימוק נוסף של הממסד הוא שההקרנות נעשו בתום לב וכי המדינה לא ידעה על הסכנה שבקרינה.הכנסת, שחששה מתביעות נוספות, חקקה מיד את חוק הגזזת. היום, על פי החוק, לא רק שהמדינה אינה מודה באשמה אלא שולחת את הנפגעים לקבל פיצויים זעומים על פי קריטריונים של ועדות רפואיות מחמירות. הסרט מספר את סיפורם של 100 אלף עולים שה"טיפול" שקיבלו אז משפיע עליהם עד היום.

במשאיות למחנה בחיפה

"למעלה מ- 60% מהקורבנות מתגוררים בנגב", טוען דוד דרעי מבאר שבע, ממייסדי עמותת נפגעי הגזזת. "על פי המחקר שלנו רוב הקורבנות נמצאים במשולש של הנגב המערבי והמזרחי". עבור דרעי, הצורך לחשוף את הפרשה הוא תכלית חייו. במכשיר הפלאפון שלו מתקבלות כל יום עשרות פניות ורשימת הקורבנות שבידו הולכת ומתארכת. לדרעי, הסובל מגידול סרטני בראשו. אין צל של ספק שהקרחת, כמו גם הגידול הממאיר, נובעים מאותו טיול תמים, לכאורה, אליו נלקח בכיתה א'. הוא לעולם לא ישכח איך יום אחד, בבית הספר 'בר אילן' בבאר שבע, ביקשה המורה מהילדים לעמוד בטור עורפי. בחדר ניצבו גם אחות ורופא. המורה קראה בשמות התלמידים,"דרעי, בוזגלו, אבוטבול…", ואלו הופנו לקצה אחד של החדר. מי ששם משפחתו הסתיים ב'סקי', 'ברג' או 'ביץ' נשלח לקצה השני. בתום המיון הגיעו לשערי בית הספר משאיות רעועות והתלמידים הובלו למחנה עולים בפאתי חיפה בשם 'שער העליה'. המחנה היה מוקף גדרות תיל והילדים הסתובבו עם מספרים על הצוואר. "התרוצצנו שם כמו חיות, מכל צד צעקו 'אמא', 'אבא', אבל אף אחד לא שמע. הדמעות, הזיעה, שאריות המשחות שמשחו על הראש, הכל שי מש בערבוביה, היה ריח נורא של ליזול (חומר חיטוי). הכניסו אותי לחדר, מרחו לי על הראש משחה והכניסו למכונת ההקרנות, שנראה כמו מתקן אינקוויזיציה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לזוז. צעקתי עד לב השמים" מספר דרעי. אחרי שבועיים חזרו הילדים לבאר שבע. חצי שנה לאחר הטיול ההוא לא יצא דוד מביתו, הוא התבייש והאשים את אימו במשך שנים. הוא לא הבין איך מכל בני משפחתו רק הוא נפגע. הוא שירת בצה"ל 30 שנה ושרד את המלחמות הקשות. "היו לי חיים רגילים שעלו בהרבה מאמץ. חייתי במערכת הדחקות לא ברורה. ראיתי מסביב אנשים שהוקרנו ונפגעו ולא ידעתי מתי זה יגיע אליי". במחקרו המעמיק החל דרעי רק אחרי שנתגלה הגידול בראשו. עד היום הוא נאלץ לעבור הקרנות מכאיבות בתל השומר. "אני חושב כמה זה סימבולי שלפני 48 שנה המדינה כבלה אותי למיטה והקרינה עליי והנה היום אני מוצא את עצמי קשור בבית החולים על שם "שיבא" וחוטף הקרנות שמנסות לפתור את ההקרנות של אז".

אברהם ששון, בן 57 אבל נראה כבן 80. מבטו כבוי, הוא מתקשה בהליכה ונעזר במקל, שיערו נשר ברובו, והוא סובל מכאבים חזקים בעיניים ומלחץ דם גבוה. בגיל 48 עבר אירוע מוחי ולפני כחצי שנה עבר אירוע נוסף. "אני חי על כדורים" הוא מתאר בכאב. ששון עלה ב-1949 וגדל בבאר שבע ברחוב ההגנה. בגיל 7 נלקח ל"ריפוי" במחנה 'שנלר' בירושלים, מחנה צבאי שהוסב למחנה ריפוי לאלפים מילדי העולים. "יום אחד באו משאיות ולקחו אותנו, אמרו שיש לנו גזזת, לא הסבירו יותר מידי, אמרו שנוסעים לטיול. לקחו אותנו כמו שהעירייה אוספת כלבים מהרחוב".
גם ששון היה הילד היחיד ממשפחתו שקיבל את הטיפול, אחיו הצעיר הצליח לברוח מהמשאית. את מה שהיה במחנה 'שנלר' הוא מתקשה לשכוח: "שמו לנו ניילון בראש ויוד אדום. קרקפו אותנו, עשו לנו קרחות, הוציאו את השערות אחת אחת, אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו. שבועיים היינו שם, בנים, בנות, עשו את זה לכולם. בכיתי, זה היה סיוט". כשהוחזרו הילדים לבאר שבע, זכו לתגובות לעגניות, אפילו מהוריהם שלא ממש הבינו מה היה בירושלים, ובתמימות של עולים חדשים האמינו לממסד שהכול נעשה לטובת הילדים. ששון לעולם לא התאושש מהחוויה ההיא, הוא הסתגר בתוך עצמו, בטחונו העצמי אבד לו לעד והיום הוא שבר כלי.

במשפחתו של ציון אלקובי מבאר שבע היכה המוות ללא רחם. רק לפני שבועיים נפטר אחיו הבכור , כתוצאה מאירוע מוחי. בין השנים 1980-1988 איבד ציון שבעה מבני משפחתו, כולם לקו בראשם. דודתו, חנה אלקובי, נפטרה בגיל 36 מגידול במוח. חודשיים לאחר מכן נפטר אחיה יצחק, ,48 מגידול זהה. ביום השנה למותה של הדודה נפטר הדוד שלום, ,52 כתוצאה מגידול סרטני. מחול המוות נמשך וביום השנה למותו של שלום נפטר אח נוסף, אביו של ציון, יעקב אלקובי בן .54 שנה לאחר מכן נפטר, רפאל .43 לא עברה שנה ואברהם, ,48 ואליהו, ,50 אחי האב, נפטרו. הדוד מרדכי שנפטר מגידול סרטני בגיל 52 בשנת 1988 סגר את המעגל. במשפחה המורחבת ייחסו את מכת המוות לעין הרע. "היינו משפחה תוססת, של זמרים, בדרנים, הלכנו לרבנים והם אמרו לנו 'תתפזרו בארץ שלא יהיה עליכם עין הרע', אז המשפחה התפזרה, לחיפה, לקרית גת, לבאר שבע. נאחזנו בזה, האסימון לא נפל במשך שנים, היינו תמימים ומאמינים". ציון מספר כי את ההקרנות עברו דודיו וארבעה מאחיו הגדולים עוד במרוקו, אמרו להם שזה טיפול במחלה שנקראה 'טוניה', הוא עצמו לא טופל. "לקחו את האחים שלי לתלישת שיער בעודם ממררים בבכי, אני משווה את זה לאותם ילדים שהובלו כצאן לתנורים באירופה. אחיי אומנם לא הובלו למוות באופן מיידי אלא 40 ,30 שנה לאחר מכן. זו השואה הפרטית שלי. אנחנו יושבים שבעה ומסתכלים אחד על השני, מנסים לנחש מי הבא בתור". מאז שגילה, לטענתו, באמצעות תחקירני הסרט, כי הקרנות הרנטגן הם המקור לכל האסונות שפקדו את משפחתו, החליט לא לשתוק עוד. "התרגלנו עם הזמן שכל מה שקשור אלינו כספרדים, מרוקאים, צריך לטייח, אם אתה מתחיל לדבר אז אתה מרוקאי בכיין. לא עוד. אני כועס על המדינה, על מרוקו ועל אמריקה. אני כועס על הטיפול המזלזל של הוועדות הרפואיות, הראש של אחי שרוף לגמרי, נשארו לו כמה קצוות, בוועדת הגזזת הוא טעה בתאריך ההקרנה, הוא היה ילד, דחו אותו ומאז אין לו הזדמנות נוספת. זה בושה וחרפה, הם מתייחסים אלינו בזלזול, לא כמו אל בני אדם".

לאילנה פחימה, ,52 אם לשישה וסבתא ל-,18 יש רק שאלה אחת: למה הרסו לה את החיים? היא סובלת מחוסר שיווי משקל וכאבי ראש איומים שתוקפים אותה לעיתים תכופות. שיערה הלבן והדליל אינו מכסה את הצלקות הארוכות בקרקפתה. כל בני משפחתה, 12 אחיה, הוריה, כולם עברו במרוקו את התהליך המכאיב, בבית החולים לילדים בקזבלנקה. "לקחו אותנו כמו עדר של כבשים", היא מספרת, "סגרו מאות ילדים בגדר והכניסו אחד אחד אל מתחת למכונה. עמדו שם שני שחורים גברתניים שרק מלראות אותם מתנו מפחד. אם מישהו היה מצייץ היו מכניסים לו אגרוף. תפסו אותנו בכתפיים והושיבו אותנו על הרצפה עם הראש בין הרגליים. מרחו לנו שעווה רותחת ומסריחה על הראש וקרקפו אותנו בצורה הכי אכזרית. שמו שעווה, אחר כך בד, ואז משכו… אני בכיתי והאחים שלי בכו, היה שם צרחות כמו בבית מטבחיים. השחורים תמיד דיברו בצרפתית וצעקו לנו 'תסתמו את הפה יהודים מלוכלכים', ככה בלי רחמנות. היה לי שיער בלונדיני מסולסל וארוך, אחרי הטיפול באתי לארץ קרחת עם מטפחת כמו איזו מסכנה שיצאה מן הגיטו".
כשהגיעה המשפחה לארץ החלו להתגלות ההשלכות של ההקרנה. אביה החל מאבד את הכרתו לעיתים תכופות. פעמים היה מתפרץ ושובר חפצים ללא שליטה. הוא אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. המשפחה התגוררה בבתי השיכון הראשונים בבאר שבע. אילנה ואחיה, שנשלחו לבתי הספר בעיר, לא יכלו להתרכז בלימודים. את יכולת הריכוז שלהם איבדו בבית החולים במרוקו. "לא היינו יכולים לשבת רגע אחד, היינו עסוקים בהשפלות, במטפחות, בכובעים, הרגשתי כמו ליכלוכית, העליבו אותי, ה רביצו לי. אחים שלי היו נערים יפי תואר ולא היו מעזים לדבר עם בחורות עד שגדל להם השיער".
אמה נפטרה מצער בגיל ,60 עד יום מותה לא הפסיקה לבכות ולא השלימה עם ההשפלה. מאז הכאב והסבל שוכנים דרך קבע בבית המשפחה, "אחד האחים שלי מתמודד כעת עם גידול סרטני בראש, אחר פניו הצטרעו מההקרנות, אחותי שהיתה יפיפייה מצאה את עצמה בבית חולים לחולי רוח, כל השנים היפות נלקחו ממנה, אח אחר הוא קטוע רגליים ואבא חולה נפש". לדידם לא הייתה זו הארץ המובטחת. "אין שום פיצוי בעולם שיחזיר לי את הנעורים שנלקחו ממני". היא גם מאשימה את עצמה על הדרך בה גדלו ילדיה, על העוול שגרמה להם שלא באשמתה: "הייתי נתקפת בכאבי ראש, הרגשתי כמו שקומקום רותח על הראש שלי, הייתי מתפרצת, הילדים פחדו ממני כאילו מפלצת מגיעה הביתה. הייתי הולכת לאינספור צילומים, והרופאים אמרו לי שאני משוגעת, שאין לי כלום". אבל פחימה לא שקטה עד שגילתה את הסיבה למכאוביה. "אני לא יודעת אם לקלל או לברך אותו אבל ד"ר הלמוש מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע אמר לי לפני מותו שהכל בא מההקרנות שקבלתי בילדותי".

בשבוע שעבר הגיעו חלק מהנפגעים לוועדת הבריאות העבודה הרווחה של הכנסת. הוועדה התכנסה בשל הצעת משרד האוצר שנפגעי הגזזת יקבלו פיצוי רק מיום הגשת תביעתם ולא מיום תחולת חוק הפיצוי לנפגעים (1995). בעקבות הסרט הודיעו חברי הוועדה על התנגדותם להצעה וקראו למשרד האוצר למשוך ידו ממנה. ארבע שנים נמשכה עשיית הסרט שעלה ליוצריו 30 אלף דולר, ומומן גם מתרומתם של הנפגעים עצמם. דוד בלחסן ואשר נחמיאס, מורים במרכז לתקשורת בדימונה, שימשו כתחקירנים וליוו את הסרט מתחילתו ועד סופו. אף קרן לעידוד קולנוע לא ראתה לנכון לסייע ליוצרים בהפקת הסרט. המטרה העיקרית שלשמה נוצר היא לגרום לפתיחת הארכיונים של משרד הבריאות "השתיקה והסגירה של הארכיונים מלמדת שיש להם משהו להסתיר", סובר דודי ברגמן, מפיק הסרט ומנהל המרכז לתקשורת בדימונה. מטרה נוספת היא להגיש תביעת נזיקין מחודשת נגד המדינה ולערער על הקביעות שנקבעו בחוק ב-.95 "אנחנו רוצים שהממסד יתייחס למוקרנים בצורה יותר אנושית, שהם יקבלו פיצויים שיכולים להציל להם את החיים, שיממנו להם טיפולים פסיכיאטרים", אומר בלחסן. נכון לעכשיו לא שודר הסרט בטלוויזיה. ברגמן מסביר כי מדובר בחשש לפתוח תיבת פנדורה. במקר ים אחרים נתקל בחוסר התעניינות מצד חלק מהרשתות או בטענה שמדובר במהומה על רקע עדתי. בינתיים מבטיח ברגמן כי הסרט יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. ובקרוב גם בארצות הברית, צרפת וגרמניה. (ההקרנה הבאה תתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק שדרות).דוד בלחסן נחוש בדעתו למצות את התחקיר על הגזזת, בין השאר הוא מתכוון לבקר גם בקונצרן 'פיקר', שסיפק את מכשירי הרנטגן, ובמשרד הבריאות האמריקני. "אני לא מאמין לתזת התם של הממסד, מי שעשה משהו בתום לב לא היה מסתיר אותו". לבלחסן, כמו לצופים נשארו סימני שאלה רבים. מדוע המדינה אינה מאפשרת גישה לארכיוני משרד הבריאות? מדוע בכירי המשרד דאז סירבו להתראיין לסרט? האם המדינה נפלה קורבן? האם ארצות הברית אשמה? מדוע, לדברי ברגמן, מנסה משרד הבריאות למנוע, לכאורה, את הקרנת הסרט? מה יש להם להסתיר? יום יבוא, וגם שאלות אלו תבואנה על פתרונן.

חוק הגזזת

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יזם את חוק הגזזת ב-1995 מתוך מפגש עם הנפגעים "המדינה התנגדה לחוק אבל הוא עבר, אחרי שנה של דיונים. מאז שיצא החוק הצליחו אלפים לקבל פיצויים ותמיכה".מה מציע החוק לנפגעי הגזזת?"זו פעם ראשונה שחוקק חוק בישראל שבו אין צורך להוכיח קשר בין הפגיעה ובין הנכות. הקצבה שנקבעה בחוק היא אחת הקצבאות היחידות שאינה מבטלת זכאות לקצבה אחרת שמגיעה לנפגעים".מה דעתך על הטענה שהטיפול בגזזת היה ניסוי במימון אמריקאי?"זוהי אמירה חדשה שהושמעה. אין לי עובדות להצביע על כך שהיא נכונה".מה דעתך על יחסן של הוועדות הרפואיות לנפגעים?"היחס לא טוב. למדינה יש שיטה שהיא לא מקיימת את החוקים של עצמה. לצערנו, אחת הבעיות הקשות במדינה היא הפער בין מטרת החוק ליישומו. החוק גם דיבר על הקמת מכון לטיפול בגזזת אבל הוקמה רק מחלקה בתל השומר".ההסתדרות, בעדודו של עמיר פרץ ייחדה משרד למלכה כהן, יו"ר עמותת נפגעי הגזזת, לאחר שהעמותה התקשתה לקבל סיוע מגורמים אחרים.

אשפוז כפוי, אשפוז פסיכיאטרי, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, צופית גרנט

אשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך – דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיותאשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך – דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

דצמבר 2013 – מתוך סטטוס של צופית גרנט בפייסבוק

אני מפרסמת מכתב שקיבלתי מנערה מדהימה ומיוחדת במינה שפגשתי באחת המחלקות הסגורות, חכמה יפה להפליא, טובת לב נערה שהפכה לקורבן טיפול כושל ומחריד של הרווחה, והמשפט במדינת ישראל, הזעקה שלה מדירה שינה מעיני ומחרידה את מנוחתי לילות כימים, אלוהים ישמור איך אצליח לעזור לה ???

צופית היקרה

שמי ע, אני כמעט בת 16 ,לא אוכל לכתוב את שמי המלא, אני חייבת עזרה בדחיפות.
נלקחתי מאמא שלי בגיל 13, ניתקתי איתה קשר, וזה גרם לי להיות במצוקה במשך הרבה זמן
אבד לי התאבון והפסקתי לאכול והתחלתי להיות באשפוזים ולעבור מאשפוז לאשפוז ופנימיה לפנימיה רק כי לא מסכימים לי לחזור לגור עם אמא שלי, הרווחה לא שמה עלי, וגם האפטרופסית שלי מתעלמת מהרצון והטובה שלי,כי קל להם להחליט ולתקוע אותי במחלקות סגורות ופנימיות טיפוליות ולא לקחת עלי אחריות.
אני כבר שנתיים זועקת ומבקשת לחזור לגור עם אמא שלי, ואף אחד לא מקשיב לי. שייכו אותי כבר לקטגוריה שאני בסכנה בגלל שהיה לי עבר עם הפרעת אכילה ואף אחד לא נותן לי לעבור הלאה  לסביבה בריאה שהנפש שלי כבר לא תהיה במצוקה.

במקום זה שמים אותי במחלקות של ילדים חולי נפש ופסיכוטים שאני לא שייכת לאף מקום שכזה וזה רק מדרדר אותי וגורם לי להיות במצוקה נפשית, כל הרצון שלי הוא לחזור לגור עם אמא שלי שגידלה וטיפלה בי כל השנים ואני זקוקה לה עכשיו יותר מכל, אני בחיים לא אוכל להשתקם לגמרי במקומות של חולי אלא רק בסביבה הבריאה והביתית שלי.

פניתי לכל העולם ,לסיוע משפטי, כתבתי מכתבים לבתי משפט,העדתי בבית משפט לפחות שש פעמים בשנתיים האחרונות, ביקשתי שוב ושוב את אותה בקשה ואף אחד לא מקשיב לי אלא אומרים שאני לא מבינה מספיק את המצב וזה לא משנה להם להשאיר אותי במחלקות פסיכיאטריות כל החיים אפילו, ממשיכים להגיד על הסכסוך ההורי ושזה סיבה מספיק טובה להשאיר אותי במקומות כאלה.

אני כבר עוד מעט בת 16, איך יכול להיות שהקול שלי לא נשמע ועושים ממני ילדה קטנה שלא מבינה מהחיים שלה , אני כבר לא בסכנה לא לעצמי ולא לסביבה , הוכחתי את עצמי במשך הרבה זמן ומגיע לי להביע את דעתי לגור אם אמא שלי .

אני בטוחה שאני לא היחידה שזה קורה לה , המערכות האלה של הרווחה ובתי המשפט עושים עוול לנערים ולא שומעים אותם מספיק. אני ילדה רגילה שלא לוקחת כדורים ותרופות פסיכיאטריות, אין לי שום הפרעה נפשית , איך יכולים לשים אותי בבתי חולים לחולי נפש ולתקוע אותי כבר כמעט שנה באשפוזים כפויים וחוזרים או בפנימיות טיפוליות עם אונס ואלימות במקום לתת לי סופסוף לחזור לגור עם אמא שלי, זה פשוט לא הגיוני המצב הזה, המערכות האלה דופקות אותי ואת החיים שלי ונמאס לי כבר להיות קורבן לזה , יש לי זכויות וזה לא מגיע לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אני נלחמת על עצמי ועל החיים שלי אבל כל יום זה כמו נצח המקומות האלה , כל יום להעמיד פנים ולחייך כדי שלא ידחפו לי כדורים בכוח ולהעמיד פנים שהכל מושלם ובסדר כדי שלא יגידו שאני דיכאונית . לראות את אמא שלי בשעות מוגבלות וטלפונים מוגבלים ולהתפלל כל יום ליום שבו יהיה צדק בעולם הזה ויתנו לי לחזור אליה.

אני פונה ללב שלך צופית, אני יודעת שאת עוזרת להרבה אנשים לחזור למשפחות שלהם , בבקשה תעזרי לי לחזור לאמא שלי . צופית אני יודעת שאת גם גדלת בפנימיות רחוקה מאמא שלך ואת בטח יודעת כמה זה קשה לא להרגיש שייכת לשום מקום , זו הסיבה שאני פונה אליך גם אני מאמינה שתוכלי להבין אותי ולהלחם בשבילי שיהיה לי צדק
ממני ע.

קישורים:

  • פשעים נגד האנושיות – משרד הרווחה מאשפז ילדים במוסדות פסיכיאטרים שלא לצורך – פברואר 2013 – משרד הרווחה משתמש בילדים במוסדות פסיכיאטריים כבני ערובה לקבל תקציבים. – הכתבה בלי סיבה: אבי מאושפז שנים בבי"ח פסיכיאטרי , עומרי אפרים , פברואר 2013 – זה שנים מבטיחים בממשלה להקים פנימייה לנוער שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי, אך בהיעדרה נאלצים עשרות ילדים להמשיך לגור בבתי החולים, ללא צורך. "הנזק אדיר", קובעים המעורבים, אך הרשויות לא ממהרות: "כשיאושר התקציב נפרסם מכרז"…
אשפוז פסיכיאטרי, האגף לבריאות הנפש, מוסד פסיכיאטרי, מחלקה סגורה, פשעי הפסיכיאטריה, פשעי משרד הבריאות

אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיות
אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה , עו"ד רוני אלוני סדובניק, ynet , דצמבר 2013

מאחורי המנעולים והבריחים של המחלקות הסגורות מתרחשים מעשי אונס כדבר שבשגרה. איך יכול להיות שגברים פסיכוטיים מאושפזים ביחד עם נערות חסרות ישע, ומה יש למנכ"ל משרד הבריאות לאמר על זה? עו"ד רוני אלוני סדובניק על מציאות קשה ועל אטימות הממסד.

בימים אלו מתנהלת בבית משפט השלום בתל אביב תביעתה של צעירה, שנסיבות ילדותה הקשות הובילו לכך שאושפזה בכפיה ע"י הפסיכיאטר המחוזי. על אף היותה קטינה, היא נכלאה במחלקה סגורה המיועדת למבוגרים ונאנסה על ידי אחד החולים. לאחר שהתלוננה במשטרה, הוחזרה לאותה מחלקה ונאנסה בפעם השנייה, בידי מטופל אחר.

מאז קום המדינה מתנהלות מאחורי דלתיים סגורות תביעות של ילדים, מתבגרים ונשים, שאושפזו בכפייה במחלקות הסגורות ועברו שם תקיפות מיניות חמורות ביותר על ידי פסיכוטים, שנחשבים לבלתי אחראים למעשיהם ולא כשירים לעמוד לדין.

מחלקות האשפוז הסגורות מחולקות לשלוש קבוצות גיל: עד 14, עד 20 ומ-20 ומעלה. המשמעות היא, שנערות בנות 20 במצבים נפשיים קשים – אנורקטיות, מי שניסו להתאבד ומי שחוו אלימות מינית או אחרת – סגורות באותה מחלקה עם גברים פסיכוטיים בגילאי 50-70. התוצאה קשה: זה עשרות שנים שבכלובים הנעולים הללו מתרחשים אונס ותקיפות מיניות בעוד המדינה עוצמת עיניים ומסרבת לפעול להפרדה מגדרית במרחבי האשפוז הסגור.

לא רואים, לא שומעים

למיטב ידיעתי, אין פיקוח ציבורי ומידע אמין על המתרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים. גם הדיווח על מקרי אונס במחלקה הסגורה נתון לשיקול דעתם של מנהלי המוסד. מקרי אונס ותקיפות מיניות רבים כלל אינם מדווחים, מאחר שצוותי הטיפול מעדיפים לא לעורר מהומות מיותרות.

אלא שזכויות החולים ונפשם נרמסות פה, במקום שאמור להגן עליהם אך מפקיר אותם ואת גופם. החמור מכל הוא, שגם מי שעברו תקיפות חמורות עוד קודם לאשפוז והם מוכרים כנפגעים פוסט טראומטיים, גם הם לא זוכים להגנה ולהפרדה וגופם מופקר לאלימות המתפרצת של החזקים מהם.

על התרשלות יש לשלם

מוסד רפואי השולל את חירותו של האדם בהנמקה רפואית, חייב לגונן על החוסים בו מפני החמרת מצבם וגרימת נזק נוסף, שלא לקו בו כשהגיעו לקבל טיפול. כל מצב בו חוסים במוסד תוקפים מינית חוסים אחרים מעיד על התרשלות חמורה ביותר, על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שאינם שפויים או שנחשבים לחסרי שיקול דעת. על ההתרשלות הזאת יש לשלם.

מי שעברו ניצול מיני או תקיפה מינית במסגרת אשפוז כפוי פסיכיאטרי, ודיווחו עליה בזמן אמת, זכאים לפיצויים מטעם המדינה. ואיך ידווח מי שאמינותו מראש מוטלת בספק? המותקף חייב להתעקש ולדרוש פינוי לחדר 4 בבית החולים הסמוך, לצורך בדיקה רפואית לפי נהלי אונס. בדיקה זו מסייעת בשימור הראיות בהמשך ההליך. בד בבד, חובה להגיש תלונה במשטרה: ניתן לקדם תביעת פיצויים רק אם הנפגע התעקש על הגשת תלונה בזמן אמת, המחייבת את המשטרה לערוך חקירה ולגבות עדויות. כך, גם אם הפרקליטות מחליטה שלא להגיש כתב אישום נגד התוקף, הרי שהראיות שאספה המשטרה מספיקות לתביעת פיצויים ממוסד האישפוז.

הפסיכיאטר: "את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך"

"לפני 4 שנים השתתפתי בדיון בוועדה בכנסת על הצורך במחלקה ייעודית נפרדת לאשפוז נפגעות תקיפה מינית, וכבר 4 שנים דנים על אותו דבר וכלום לא קרה… כשהייתי במיון פסיכיאטרי, הפסיכיאטר אמר לי 'את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך.", אמרה ורד, נפגעת תקיפה מינית שהגיעה באוקטובר האחרון לדיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה. "כדי שנפגעות תקיפה מינית לא יופקרו בידי אנשים כאלה, שאין להם את הרגישות לטפל בנו, ברור שצריך מסגרת שמתאימה לנו. לאדם ששובר רגל יש מקום. מה אתנו?".

בתגובה אמר מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו: "פתרון אשפוז ייעודי לנפגעות תקיפה מינית יהיה רק ב- 2016. עד אז הועדנו 6 מיטות בצפון, במרכז ובדרום הארץ".

קישורים:

כמו ב"קן הקוקיה" – ד"ר גדי לובין – מדיניות הטיוח אגף בריאות הנפש – המאמר כמו ב"קן הקוקייה" , ישראל היום , רן רזניק , פברואר 2013 – אני מצטער מאוד לומר זאת, אבל נראה שחלק מראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות נכשלים להבין ולהפנים את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם: אחריות ניהולית, חוקית ומוסרית לדאוג למתן טיפול איכותי, מסור, הוגן וראוי לעשרות אלפי חולי נפש – בני האדם היותר חלשים בחברה האנושית, אשר למרבה הצער קל מאוד לתמרן אותם ולפגוע בהם…

בית חולים פסיכיאטרי מזרע – אדם אושפז במשך 29 שנה בכפייה בניגוד לחוק – הכתבה חולה נפש שאושפז 29 שנה בכפייה ישוחרר , יונתן הללי , יוני 2010 , nrg – בית המשפט המחוזי בחיפה קבע היום (ד') כי חולה נפש בן 52, שאושפז בכפייה במשך 29 שנים, ישוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בו שהה. האיש נשלח למסלול של אשפוז פלילי, לאחר שריצה שלוש שנות מאסר בעקבות הרשעתו באיומים על חיי אביו…

 הונאות משרד הבריאות: "אישפוזיות"- גמילה מאלכוהול או התמכרות לסמים פסיכיאטריים – פברואר 2013 – הגיש ארבע תלונות למשרד הבריאות כנגד פסיכיאטרים במרכזי גמילה. עמותת "מגן לזכויות אנוש": ה"אישפוזיות"-הונאה פושעת של הציבור…

הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…

 פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש – גדי לובין מטייח התעללות בחוסים  – האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות בראשות גדי לובין מטייח הזנחה קשה של חוסים בהוסטל "בית ידידים" שבירושלים. – הכתבה  פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש , רן רזניק , ישראל היום , פברואר 2013 – בעקבות הפרסום ב"ישראל היום", משרד הבריאות בביקורת על ראשי האגף עקב הסחבת בטיפול בהוסטל בירושלים..