בית חולים פסיכיאטרי, משרד הבריאות, פשעי הרווחה, פשעים נגד האנושות, שוחד

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

בית חולים פסיכיאטרי, משרד הבריאות, פשעי הרווחה, פשעים נגד האנושות, שוחד

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

הוצאת ילדים מהבית, מדיניות משרד הרווחה, עובדת סוציאלית, פקיד סעד, פשעי הרווחה

עובדות סוציאליות לחוק, פקידות סעד – סרטן בחברה הישראלית

סרטון זה מדגים איך משרד הרווחה מבזבז את תרומות האזרחים בצדקה ומסים על צבא העובדות הסוציאליות שהוא פי 4 יותר גדול בארץ מאשר במקומות הכי מסוכנים בארה"ב להרוס דורות משפחות ישראליות.
רשויות הרווחה עובדות ללא סדרי דין, ללא ראיות ובדלתיים סגורות. בתי משפט לענייני משפחה ונוער רואים בהמלצות פקידות סעד כסוף פסוק. באופן זה רשויות הרווחה ובתי המשפט פועלים מזה שנים בפראות להוצאת ילדים מביתם, פירוק משפחות, הרס הפרט המשפחה והחברה.

קישורים: 

הונאות ביטוח לאומי, מדיניות משרד הרווחה, משה כחלון, פשעי הרווחה, שר הרווחה

שר הרווחה משה כחלון פורש מהחיים הפוליטים – המאפיינים ה"כחולניים"

שר הרווחה הפורש משה כחלון - מדיניות רווחה פושעת נגד משפחות קשות יום

אוקטובר 2012 – השבוע הודיע כחלון על פרישתו מהחיים הפוליטיים. תקופתו של משה כחלון כשר רווחה התאפיינה בפשעים נגד אזרחים מצד גורמי הרווחה, העדר שקיפות, טיוח, חוסר מקצועיות ורשלנות קיצונית של משה כחלון. כחלון שיחק את ה"מריונטה" של פקידי הרווחה ומכר לציבור את הבלי פיהם בדבר תיאוריות סוציאליות מטופשות הפוגעות בפרט במשפחה ובחברה. נגד כחלון הוגשה תביעה בגין עינויים ממוסדים ופשעים כנגד האנושות עקב מעשיו ומעשי פקידי הרווחה הנוראים נגד ילדים ומשפחות.

המאפיינים ה"כחלוניים" בהיותו כשר רווחה:

עלילות נגד אזרחים מוחלשים ושיסוע בהם פקידי סעד

לצורך אכלוס פנימיות ואומנה בילדים, לספק ג'ובים לעובדי רווחה ועמותות חברתיות השתמש משה כחלון בפקידי סעד (עובדים סוציאלייים לחוק) העובדים ללא סדרי דין, ללא ראיות, ובחיסיון מאחורי הדלתיים הסגורות של בתי משפט לנוער. פקידים אלו העובדים ברשויות המקומיות מוציאים בכפייה ילדים מביתם ומשפחתם למרכזי כליאה של רשויות הרווחה. כחלון השתמש ב"מומחים רפואיים" המדברים בשפה אחת ודברים אחדים בבית המשפט בדלתיים סגורות נגד הילדים והוריהם מול שופטים רשלניים הרואים המלצותיהם כסוף פסוק. בדרך זאת איכלס משה כחלון אלפי ילדים ממשפחות טובות קשות יום במוסדות כליאה של רשויות הרווחה. למשפחות נגרמו נזקים של מאות אלפי שקלים בהוצאות לערכאות שיפוטיות מכורות מראש.

מעשי הרמיה של משה כחלון באמצעות ביטוח לאומי

שר הרווחה משה כחלון הוא הממונה על ביטוח לאומי. לאחרונה נחשפו בתקשורת מעשי רמיה של הביטוח הלאומי נגד אזרחים זכאים לקצבאות. כן לדוגמא התברר כי פקידים בביטוח הלאומי עובדים ע"פ כללים חשאיים נוקשים שקבעו לעצמם למתן קצבאות ולא ע"פ חוק. עוד נמצא כי אזרחים עוברים השפלות קשות בועדות רפואיות. זעקתו של משה סילמן ז"ל על המנגנון המייאש והאטום של הביטוח הלאומי נתקלו באוזניים ערלות במשרד הרווחה.

טיוח פשעי משרד הרווחה מול חברי הכנסת

בהשיבו לשאילתא בכנסת בענייני מרכזי קשר, או השאילתא בעניין אי מינוי נציג ציבור במועצת העובדים הסוציאליים הרבה כחלון לומר "לא יודע" תוך שהוא מורח בתשובותיו השטוחות את חברי הכנסת. כן לדוגמא בשאילתא שהוגשה בכנסת במרץ 2012 נשאל משה כחלון שר הרווחה "מדוע אין ממנים שני נציגי ציבור למועצה לעבודה סוציאלית, הן מצד הגברים והן מצד הנשים?", כחלון השיב כי "זה מתעכב קצת, לצערי. אני לא יכול לקחת את זה על עצמי, כי אני מגיש – מבחינתנו אנחנו נותנים שמות, אז אם הם לא מתאימים, או בגלל ניגודי עניינים או משהו אחר – זה התפקיד של המנגנונים, כמו ועדת-שפניץ, או ועדות מהסוג הזה, שמחזירים, ואנחנו צריכים למנות אחרים. אז פה הם היו בעניין של ניגוד עניינים. אנחנו ממשיכים לפעול לאיוש המקומות האלה". כחלון טייח את הכנסת בתשובתו. ע"פ  חוק העו"ס ס' 51 הוא השר ממנה את הנציגים במועצה ובפני הכנסת טען כי הוא מגיש מועמדים ו"מנגנונים" (לאיזה "מנגנונים" התכוון?) דוחים הצעותיו.

סוף דבר

משה כחלון נכשל בתפקידו כשר רווחה וכשר הממונה על הביטוח הלאומי. משה כחלון גרם נזקים קשים פיסיים, נפשיים וכלכליים למשפחות קשות יום, באמצעות מערכת אכזרית ואטומה של פקידות מרושעת, "מומחים רפואיים" המדברים בשפה אחת נגד המוחלשים, ושופטים תשושים תאבי כוח בעליל המשמשים להם חותמת גומי.

משה כחלון משיב לשאילתה בכנסת על מרכזי קשר – בין כסת"ח לתאוות בצע

קישורים:

משה כחלון משיב לשאילתה בכנסת על מרכזי קשר – בין כסת"ח לתאוות בצע – ינואר 2012 – שר הרווחה משה כחלון שובר שיניים ומגלגל עיניים לשאילתה בכנסת מדוע בישראל יש פי 6 מרכזי קשר משאר העולם, האם בישראל ההורים אלימים יותר או למשרד הרווחה יש מדיניות של כסת"ח, ג'ובים למקורבים במרכזי קשר, ועוד דרך לסחוט תקציבים ותרומות…

שר הרווחה משה כחלון משליך אזרחים לעת זיקנה – סיפורה של רעיה שפילמן ניצולת שואה – מדיניות משרד הרווחה בראשות השר משה כחלון מוזילה חיי אזרחים ומשליכה אותם לעת זיקנה – הכתבה למה משרד הרווחה דורש להעביר ניצולת שואה בת 90 מבית האבות? , שמעון איפרגן , מקו , יולי 2012 – רעיה שפילמן, קיבלה מתנת יומולדת משמחת מהמדינה לגיל 90 – משרד הרווחה מסרב להמשיך את מימונה בבית אבות ודורש את העברתה למוסד סיעודי לאלתר, בטענה שמצבה הרפואי אינו מאפשר השארתה בבית האבות. בנה: לא חל שינוי במצבה הרפואי…

משה כחלון טייח בתשובתו לשאילתא בכנסת בדבר אי מינוי נציגי ציבור במועצת העובדים הסוציאליים ובוועדות החלטה ותסקירים – מרץ 2012 – מועצת העובדים הסוציאליים היא גוף המונה 31 חברים הממונים ע"י שר הרווחה. תפקיד המועצה הוא לייעץ לשר הרווחה בעניינים הקשורים למדיניות העבודה הסוציאלית. (ראה חוק העו"ס סעיפים 50 – 51)…

מדיניות ההשתקה האלימה של שר הרווחה משה כחלון נדחתה בבית המשפט – אפריל 2012 – מקור שר "הרווחה" משה כחלון גרם למעצר שווא של פעיל חברתי – שר הרווחה משה כחלון אבי הסחר בילדים וקשישים ניסה לפגוע בזכויות האדם הדמוקרטיות למחות על פשעי משרדו. כחלון נתבע בגין פשעים נגד האנושות, מוציא מידי שנה אלפי ילדים וקשישים בכפייה מבתיהם בשל "העדר" שירותים בסיסיים בקהילה. מדיניות הדיכוי הרמיה והאלימה של כחלון ממומשת באמצעות פקידי סעד וועדות החלטה ברשויות המקומיות המוציאים צווים שיפוטיים ללא הבחנה משופטי משפחה ונוער רשלניים…

משה כחלון אבי הסחר בילדים קשישים ומוחלשים מטייח פשעי משרדו – הכתבה *לכחלון מפריע רק הצילום, לא העוני* , אפריל 2012 , ynet , שמוליק צ'יצ'יק *הממשלה הגדולה בתולדות ישראל גם יצרה עוני וגם התנערה ממנו באמצעות ההפרטה. עכשיו מה שמפריע לשר הרווחה זה צילום חלוקת המזון. אולי עדיף שיטפל בבעיה עצמה? * שר הרווחה, *משה כחלון*, תקף השבוע את עמותות הסיוע שמחלקות מזון למוחלשים בחברה הישראלית. למר כחלון הפריע מאוד שמצלמים את התור הארוך של עניים הנאלצים להיזקק לתרומות מזון לפני החג. הפריע לו דווקא הצילום של הנזקקים. כן הנזקקים שהוא, חבריו וקודמיו יצרו והגדילו את מספרם יותר ויותר מחג לחג. לא נוח לשר הרווחה שלנו שאנחנו נראה את התמונות הללו. ..

עתירה לבג"צ נגד שר הרווחה משה כחלון – המוסד לביטוח לאומי, איננו מקיים הוראות חוק המטיבות עם מבוטחיו, ומסתיר מהם זכויות המגיעות להם – ינואר 2012 – תנועת אומ"ץ עתרה לבג"צ נגד שר הרווחה משה כחלון וביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי, איננו מקיים הוראות חוק המטיבות עם מבוטחיו, ומסתיר מהם זכויות המגיעות להם. הביטוח הלאומי אינו מפעיל את ערכאת ועדת התביעות, ושולח מבוטחיו לבית הדין. טענת הסתרת הזכויות עומדת בבסיס עתירה שתנועת אומ"ץ הגישה לבג"ץ נגד המוסד לביטוח לאומי ונגד משה כחלון שר הרווחה…

תביעה נגד שר הרווחה משה כחלון בגין עינויים ממוסדים ופשעים כנגד האנושות – הכתבה אב אמריקאי תובע את כחלון ונאמן: "עינו אותי" גלעד גרוסמן, מערכת וואלה! חדשות , באוקטבר 2011 – תביעה בגובה 20 מיליון דולרים הוגשה בשבוע שעבר על ידי אזרח אמריקאי כנגד שר המשפטים, יעקב נאמן ושר הרווחה, משה כחלון, כמו גם נגד שתי עובדות סוציאליות, עובדת משרד הרווחה ופסיכיאטר ציבורי. התובע, תושב ארצות הברית אשר היה נשוי בעברו לאזרחית ישראל ולהם שלושה ילדים משותפים, טוען כי התנהלות שירותי הרווחה ובתי המשפט הישראלים מהווים "עינויים ממוסדים ופשעים כנגד האנושות"…

שר הרווחה משה כחלון – התנהלות תככנית ולקויה – פרשת הבנק החברתי – יולי 2011 – מאז נכנס לתפקידו לפני כחצי שנה שר רווחה שתק משה כחלון נוכח התעללויות קשות ב"מטופלי" הרווחה שנחשפו במהלך תפקידו במשרד הרווחה. מדובר באירועים קשים במוסדות בחסות משרד הרווחה: הפקרת חוסה למותו במעון מוריה בגדרה, חשד לאונס במרכז גמילה לסמים, התעללות קשה בחוסים במוסד סגור אילנית בפרדס חנה, התעללות והזנחת ניצולי שואה בהוסטלים, ועוד. לשיטתו אמהות חסרות בית מאוימות כי ילדיהן ילקחו מהן. במה אם כן עוסק כחלון. להלן מאמר על גימיק "כחלוני": "בנק חברתי"…

משה כחלון – שר רווחה בשירות הציבור או מריונטה (בובת חוטים) של העובדים הסוציאליים – מרץ 2011 – משה כחלון משרת את האינטרסים של העובדים הסוציאליים במקום למלא תפקידו כראוי לשרת את האזרחים המוחלשים. תפיסתו של משה כחלון היא שתיקה והתעלמות מאלו שצריכים סיוע: האזרחים מצד אחד, מאידך תמיכה בסילופים והשקרים של העובדים הסוציאליים. משה כחלון אינו קשוב לאזרח ולא יתן לו שירות ראוי בלשון המעטה…

פולישוק – סאטירה על מערך הרווחה המופקר והמושחת – מדיניות משרד הרווחה מופקרת ומושחתת. מדובר במערך של פקידי סעד הזויים המפוזרים ברשויות המקומיות בעלי סמכויות וגיבוי מלא מהממונים ובתי המשפט לענייני משפחה ונוער.
מערכת המשפט לנוער וענייני משפחה קרסה ופועלת ע"פ הבלי פיהם של פקידי סעד ועובדים סוציאליים ברשויות הרווחה…

הוצאת ילדים מהבית, חוק הנוער, מדיניות משרד הרווחה, מוטי אלבז, מרינה סולודקין, פשעי הרווחה

מוטי אלבז מדבר בוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת על פשעי משרד הרווחה

יולי 2012 – בדיון בועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת בראשות חה"כ מרינה סולודקין, מוטי אלבז יו"ר השדולה לרווחת הילד בישראל מדבר בפני חברי הועדה על פשעי משרד הרווחה.
מוטי אלבז כי טוען כי רשויות הרווחה מוציאות ילדים מבתיהם משיקולים זרים, ולמעשה מסבים נזקים קשים לילדים: דרדור לפשע, מחלות נפש ועוד. מוטי אלבז קורא לציבור בישראל לתבוע את רשויות הרווחה על פשעיהם, ולהקים ועדת חקירה על פשעי משרד הרווחה.

קישורים:

בית חולים העמק בעפולה, המדור לחיפוש קרובים, חטיפת תינוקות, מדיניות משרד הרווחה, פשעי הרווחה

חטיפת תינוק בן ניצולי שואה מבית חולים "העמק" בעפולה מימי קום המדינה – חנן שומרוני מחפש את אחיו

שמי חנן שומרוני, ואני מחפש את אחי.
הוא נולד ב 1946, בן בכור להורי, באירופה לאחר מלחמת העולם השניה,
ובשנת 1949 כשהיה בן שנתיים וחצי בערך, עלו ההורים איתו לישראל, לצפת.
הוא אושפז כחודש לאחר שהגיעו בבית חולים "העמק" בעפולה בגלל דיזנטריה,
ומאחר שלא איפשרו אז להורים להשאר ליד מיטתו, נאלץ אבי להשאירו שם. כשחזר לבית החולים לאחר יומיים, נאמר לו כי הילד נפטר ונקבר.
לא נערכה הלוויה ואין כמובן קבר.
הורי היו אז עולים חדשים, ניצולי שואה שהגיעו רק כחודש ימים קודם לכן מאירופה ,
והם קיבלו את המידע באמונה שלמה ולא שאלו דבר.
בפנקס הנפטרים של המועצה הדתית בעפולה, נרשם כי נפטר ב 17 באפריל 1949 ונקבר בקבר אחים (?)
אך ממשרד הפנים נמסר לפני שנים כי ב- 1963 עזב אדם הנושא את אותו שם ואותו מס' ת.ז את הארץ.
במשטרת הגבולות נמסר לי שהרישומים מושמדים לאחר עשר שנים, ואין דרך לדעת לאן ואם אכן עזב.

שמו הפרטי היה ישראל, (בן חוה ויוסף הייבנטרגר מס' ת.ז.0203317-3 ) ויתכן שדוקא שמו הפרטי נשמר מכיוון שכבר היה בן שנתיים וחצי.
אני נולדתי חצי שנה לאחר מכן, והכרתי אותו רק מסיפורים ששמעתי מהורי.
למרבה הצער הורי כבר הלכו לעולמם, והחיפושים שאני עורך במשך שנים לא העלו דבר.
אני עדיין מקווה שהסיפור הזה יעורר במישהו ניצוץ של זכרון אודות ילד שאומץ בגיל שנתיים וחצי, בלונדיני עם עיניים בהירות, שדיבר רק יידיש….
כנראה נאמר לו או למי שאימץ אותו, שהילד הובא מאירופה לאחר המלחמה ללא הורים, ואין כל מידע על גורלם.
הוא אמור להיות היום בן 65 או 66 .

אני מצרף תמונות שלו עם אבי ועם אמי מתקופת היותו תינוק, לפני שעלו לארץ.
לצערי אין כל תמונוה שלו מתקופה מאוחרת יותר, אבל אולי המייל הזה יגיע במקרה גם אליו ולמראה התמונות
יתעורר בו זכרון רחוק של פני אחד ההורים.
אנא הפיצו את המייל הזה לכל מי שאפשר…. אולי יקרה נס…….

תודה,

חנן שומרוני

shomronys@gmail.com

חטיפת תינוק מבית חולים "העמק" בעפולה מימי קום המדינה – חנן שומרוני מחפש את אחיו

קישורים:

(English)
My name is Hanan Shomrony and I’m searching for my brother.
He was born in 1946 , his parents’ first born, in Europe after the Second World War. In 1949, when he was two and a half years old, he and his parents made aliya to Zfat in Israel. He was hospitalized a month later in the Emek Hospital in Afula because of dysentery. Two days later my father  was informed that he had passed away.  ( Parents were not allowed to stay with their sick children so my father was obliged to leave him there.)
There was no funeral and of course there is no grave.
My parents were new immigrants, survivors of the holocaust, who had arrived only one month prior to this. They accepted this news without question and didn’t make any further inquiries.
The Ministry of the Interior informed me, years later, that in 1963 someone with his ID number had left the country. However, in the Death Registry of the Religious Council in Afula he is registered as having died in 17.04.1949 and was buried in a common grave.
His first name was Israel, the son of Hava and Yosef  Heiventreager (sp) I.D. nr 0203317-3. It is possible that his first name stayed with him as he was already two and a half years old at the time.
I was born six months later and know of him only from what my parents had told me. Unfortunately, my parents have passed away and the searches that I have been carrying on during the years have never provided any answers.  I still hope that this story will awaken a spark of a memory in someone of a baby that was adopted at the age of two and a half, blond with bright eyes that spoke only Yiddish. He or those who adopted him were probably told that he was an orphan brought from Europe. He would be 65 or 66 years old today.
I enclose pictures of him as an infant with our parents before coming to Israel. I regret that I don’t have any pictures of a later period. Perhaps this mail will, by some stroke of luck , be received by someone who will recognize or will find similarities in  the faces of our parents and that of Israel.
Please forward to this mail to anyone you can. Perhaps a miracle will happen and I’ll be reunited with my long lost brother.
Thank you
Hanan Shomrony
shomronys@gmail.com 
 
(French)
Mon nom est Hanan Shomrony et je recherche mon frère.
Il est né en 1946 en Europe après la seconde guerre mondiale, le premier né de ses parents. En 1949, alors qu'il était âgé de 2ans et demi, mes parents firent leur alya en Israël et s'installèrent à Safed. L'enfant fut hospitalisé un mois après leur arrivée à l'hôpital Haemek à Afula. Il souffrait de dysenterie. Deux ou trois jours plus tard, mon père fut informé du décès de l'enfant (les parents n'étaient pas autorisés à rester à l'hôpital près des enfants malade et mon père dut le laisser seul).
Il n'y eut pas d'enterrement et bien sûr pas de pierre tombale.
Mes parents étaient de nouveaux immigrants, rescapés de l'holocauste et qui se trouvaient en Israël depuis un mois seulement lorsque tout ceci arriva. Ils reçurent la nouvelle du décès sans poser de question et ne firent aucune enquête à ce sujet.
Quelques années plus tard, je fus informé par le Ministère de l'Intérieur qu'une personne portant le même numéro d'identité que mon frère, avait quitté le pays en 1963. Cependant, au registre des personnes décédées du Conseil religieux de Afula , il était porté comme décédé en 17.04.1949 et enterré dans une fosse commune.
Il se nommait Israel, fils de Hava et Yosef Hejventreger. I.D. 0203317-3 Il est possible qu'il ait gardé son prénom car il était âgé de 2 ans et demi quand tout ceci est arrivé.
Je naquis 6 mois plus tard et ne sait de lui que ce que mes parents m'ont raconté. Malheureusement mes parents sont décédés et les recherches que j'ai entreprises pendant des années n'ont pas abouti. J'ai toujours l'espoir que cette histoire puisse réveiller la mémoire de quelqu'un qui était un bébé de 2 ans et demi quand il fut adopté. Il était blond et parlait seulement yiddish. Ceux qui l'ont adopté pensaient sûrement qu'il s'agissait d'un orphelin venant d'Europe. Aujourd'hui, Il devrait avoir 65-66 ans.
Je joins des photos de lui prises avec mes parents avant qu'ils ne viennent en Israël. Je regrette de ne pas avoir de photos de lui quand il avait 2 ans et demi. Il se pourrait que par chance quelqu'un se souvienne ou reconnaisse les visages de nos parents et de l'enfant Israel.
Merci passer ce message à tous ceux que vous connaissez. Et qui sait, peut être que par miracle je pourrais enfin retrouver mon frère perdu depuis si longtemps.
Merci.
Hanan Shomrony
shomronys@gmail.com
Mi nombre es Hanan Shomroni, y yo busco a mi hermano.
Mi hermano, nacio en 1946, en Europa despues de la segunda guerra mundial, era el hijo mayor de mis padres.
En 1949, cuando tenia aproximadamente dos anos y medio, mis padres con mi hermano, llegaron a Israel, a la ciudad de Zafed   (Tzfat). 
Al mes de la llegada, se enfermo de Dizanteria, y fue internado en el hospital “Haemek” en la ciudad de Afula.
En el hospital, en esa epoca, no permitian a los padres quedarse al lado de sus hijos enfermos, asi que se tuvieron que ir.
Despues de dos o tres dias informaron a mis padres que su hijo fallecio, no hubo acto de entierro y ni siquiera hubo una tumba.
Mis padres eran nuevos inmigrantes, sobrevidores del holocaustro en Europa, que recien habian llegado al pais y creyeron que otra vez les ocurrio una terrible tragedia despues de todo lo que habian pasado, y no preguntaron nada.
Yo naci un ano y medio despues de lo que habia pasado, y cuando creci, mis padres me contaron todo lo que habia sucedido.
Lamentablemente, mis padres ya no estan, pero yo no creo que mi hermano fallecio y lo estoy buscando durante anos pero sin resultado.
Su nombre era : ISRAEL  HAIVENTERGER,02033173 hijo de Hava y Yosef.
En la ciudad de Afula esta anotado que fallecio en 17.04. 1949 y esta enterrado en una tumba compartida con mas gente, que es algo muy extrano.
En el Ministerio del Interior me informaron que una persona con ese nombre  se fue de Israel en 1963.
Yo todavia tengo la esperanza que alguien, al leer esta carta, tenga algun recuerdo de un nino que fue adoptado a los dos anos y medio, rubio con ojos claros, que hablaba solamente en “Idish”. Seguramente le contaron a el, o a la persona que lo adopto, que el esta solo y que no se sabe nada de sus padres.
Hoy debe tener aproximadamente 65-66 anos.
Junto a esta carta, mando fotografias de mi hermano con mis padres cuando era un bebe, antes que vinieron a Israel.
Lamentablemente, no tengo fotografias de la epoca que desaparecio, pero quizas este mail llegue a el y despierte algun recuerdo de sus padres.
Por favor, quien reciba este mail, trate de distribuirlo o publicarlo a cuanta mas gente…  Quizas ocurra un milagro…  
Les agradezco de todo corazon.
   Hanan Shomrony

shomronys@gmail.com

אשפוז פסיכיאטרי, סמים פסיכיאטריים, פשעי הרווחה, רצח, רשויות הרווחה

האם שרצחה את בנה בהשפעת סמים פסיכיאטריים והאב: רשויות הרווחה אחראיות למעשה

האם שרצחה את בנה בהשפעת סמים פסיכיאטריים והאב: רשויות הרווחה אחראיות למעשה
אולגה בוריטוב – רצח תחת השפעת רשויות הרווחה וסמים פסיכיאטריים

רגע לפני שימלאו ארבע שנים למותו של בנה, מבקשת אולגה בוריסוב, שהורשעה בהריגתו, שיותר לה להגיע לקברו בפעם הראשונה. במכתב מרגש ששלחה לראש הממשלה בנימין נתניהו בכתב ידה היא מתחננת: "תנו לי את האפשרות להתאחד שוב עם בני".

באוגוסט 2008 הגיעה בוריסוב עם בנה היחיד בן הארבע, אלון יהודה, לחוף הים בבת ים ונכנסה עמו למים. הילד לא יצא מהמים בחיים. כשנה לאחר מכן, במסגרת הסדר טיעון, הורשעה בוריסוב בהריגת בנה, לאחר שהטביעה אותו, ונדונה לשמונה שנות מאסר בפועל.

בוריסוב הודתה בחקירתה במשטרה כי הטביעה את הילד משום שהיווה נטל וביקשה בהמשך לשים קץ לחייה. מאז שנכנסה לכלא הנשים נווה תרצה לא הותר לה להגיע לקבר בנה. היא ביקשה לעלות אל הקבר בקיבוץ גבעת ברנר מיד לאחר הלוויה, אך בקשתה נדחתה.

אתמול הגישה בוריסוב עתירה לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד שני אילוז כדי לנסות להפוך את ההחלטה. אילן יהודה, בן זוגה לשעבר ואבי הילד אלון, מצטרף גם הוא לבקשתה. "תנו לה לעלות לקבר של הבן שלנו", הוא מבקש. "זה המינימום שאפשר לתת לה. למנוע זאת ממנה זה פשוט התעללות".

יהודה מספר כי אף שלפני כחודש התגרש מבוריסוב, הוא אינו מאשים אותה במות בנם. לדבריו, רשויות הרווחה ובריאות הנפש שבמסגרתן בוריסוב הייתה מאושפזת הן האחראיות למעשה.

"כל מה שקרה לאולגה זה מחלת נפש", הוא אומר. "הבנתי מזמן שזה לא היה באשמתה. צריך לתת לה לעלות לקבר. כל הגורמים הפסיכיאטריים אמרו שזה יכול לעזור לה בהליך השיקום. צריך לתת לה להיפרד ממנו, להבין את המצב הנפשי שלה ולנסות לעזור לה להשתקם. למנוע זאת ממנה יגרום בדיוק לדבר ההפוך".

"אמשיך לסבול כל חיי"

במקביל לעתירה כתבה בוריסוב מכתב לנתניהו וביקשה שיסייע לה לקבל את האישור להגיע לקבר בנה. במכתב היא מתארת גם את היום שבו נכנסה לים עם בנה ומספרת כי פחדה לאבד את הילד לרשויות הרווחה משום שהייתה עולה חדשה ושרויה בדיכאון.

"מאוד אהבתי את בני", היא כותבת, "ורציתי לבנות לו עתיד מושלם כמו כל אמא, אך הפרידו בינינו ולא נתנו לי להגשים את החלום. הפחד הזה היה יותר גרוע מפחד של מוות. באותו לילה ישנתי מעט והחלטתי בבוקר שאני לא חוזרת עם אלון הביתה יותר. כתבתי לאילן שאני מתנצלת ושאני אוהבת את הבן שלי ורוצה להיות איתו. נסעתי לתל אביב, לקניון עזריאלי, וקניתי לו כל היום כל מיני דברים. לאחר מכן נסעתי לחוף בבת ים. בשעה אחת וחצי נכנסתי לים. הגלים היו מאוד גבוהים. אני לא זוכרת איך יצאתי מהים, הייתי במצב לא טוב. האנשים שהיו בסביבה התקשרו למשטרה, הגיעו אמבולנס וניידות וגם את אלון הוציאו מהים…"

בוריסוב מפרטת עוד במכתבה על ניסיונותיה להשתקם בכלא ועל רצונה לחזור ללימודים במסגרת בית הסוהר ומסיימת בבקשתה לעזרה. "אני פונה ללבך שתצליח לעשות צדק בעניין שלי. אני מביעה חרטה כל יום מחדש על המעשה שלי, אבל אני מרגישה ששופטים אותי כל יום מחדש. כבוד ראש הממשלה, סבלתי כל חיי ואני אמשיך לסבול כל חיי, אך יש בלבי בקשה יחידה והיא לצאת לקבר בני. תנו לי את האפשרות להתאחד שוב עם בני".

קישורים: