הונאות משרד הרווחה, הטלוויזיה החברתית, חדשות, עם הפנים לקהילה, פרופ. אסתר הרצוג

עם הפנים לקהילה או פיקציית רשויות הרווחה לעוד תקציבים

מניפולציות משרד הרווחה לסחוט תקציבים ומשאבים. רשויות הרווחה מציגים מצגת שווא פרוייקט "עם הפנים לקהילה" שבו הם אמורים לטפל בילדים בקהילה במקום במוסדות חוץ ביתיים כגון פנימיות אומנה אמוץ, ועוד.בפועל כמות הילדים שנתלשים מביתם בעלייה ומשפחות נוספות מטופלות בכפייה בפקוייקט "עם הפנים לקהילה".

הטלביזיה החברתית – 1.02.2017 – עם הפנים לקהילה, האמנם?

תמלול הכתבה:

קריינות: הביקורות הגוברות בשנים האחרונות על הקלות בה מוציאים ילדים מחזקת הוריהם לפנימיות, אומנה או אימוץ, הובילה את אגפי הרווחה להקים מרכזי הורים-ילדים, כחלק מהשירותים החברתיים ברשויות המקומיות. אם יתמזל מזלם, הורים לילדים בסיכון יקבלו הזדמנות לזכות בטיפולל משפחתי וליווי מקצועי בתוכנית "עם הפנים לקהילה".

נטלי: אמרו לנו להרחיק ילד מהבית ולגורל שלו אחר כך לא ידענו, של משפחה מאמצת או של פנימייה, לא ידענו.

כתבת: מה קרה?

נטלי: בעיות בלימודים, בעיות בקשר בין החברים, בקליטה בבית ספר.

קריינות: בעקבות תלונות מבית הספר על התדרדרות בתפקודיו של בנה, הוצע לנטלי טיפול משפחתי במרכז הורים-ילדים בראשון לציון כהזדמנותת אחרונה, לפני הרחקתו מחזקתה.

אפרת: משפחות שמגיעות אלינו, זה לפעמים נוראי מבחינתם, שאומרים להם שהילד אם לא יקרו שינויים בתקופת זמן שניתנה להם אז הם יחזרו לוועדה, והועדה תקבל איזה שהן החלטות על מסגרות חוץ ביתיות.

קריינות: אלכס, לקח את בנו תחת חסותו לאחר שש שנות גירושים. יחד הם מקבלים הכוונה לחיים משותפים.

אלכס: לפני איזה שנה ומשהו, פשוט התחיל להידרדר אל רחוב. לא רצה להיות בתוך הבית ביחד עם האמא. הגיע מצב שאי אפשר לסבול וזה כואבב הלב. האמת, אני פחדתי – זה הילד שלי, אמרתי אני צריך לעשות את זה. חייב.

קריינות: נטלי, אלכס והורים נוספים, קיבלו לא רק גלגל הצלה מפני הוצאת ילדיהם מחיק המשפחה, אלא גם ארגז כלים להמשך הדרך. הם מטופליםם על ידי מרכז הורים-ילדים, כחלק מהתכנית "עם הפנים לקהילה".

ורד רוטפוגל: התכנית "עם הפנים לקהילה" התחילה בשנת 2004, אבל מאז היא הפכה למדיניות. כשהתפישה הבסיסית של המשרד – שמקומו שלל הילד, המקום הטבעי שלו הוא בחיק משפחתו.

קריינות: בתחילת התוכנית "עם הפנים לקהילה" כ-45% מהכספים שהוקצו להוצאת ילדים מביתם הועברו להשקעה בתוך הקהילה. ההצלחה לאא האריכה ימים, והכוונות הטובות התמוססו בדרך. ב-2011 משרד הרווחה קיצץ בהקצאת המשאבים עבור פיתוח שירותים בקהילה. בראשון לציון ישנם כאלף ילדים בסיכון. כולם היו יכולים להפיק תועלת מרובה מטיפול משפחתי במרכז הורים-ילדים, אך תקצוב מועט מגבילל את המרכז לטפל רק ב-100 נפשות בשנה.

אתי: גיהינום עלי האדמות זה מה שעובר עלי שבוע ללא בתי, מי מכסה אותה? מי זה שמלמד אותה? מי זה שמדבר איתה?

קריינות: מזלה של אתי לא שפר עליה. במקום מגוריה לא קיים מרכז הורים-ילדים שנותן מעטפת כמו זו שבראשון לציון. במקום זאת, הרווחה הציעהה לאתי טיפול עם בתה הקטנה במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות.

אתי: כשבתי הייתה בכיתה א', אני הוזמנתי לרווחה. זרקו לי כבדרך אגב ובזלזול מה, איזה פתק על השולחן וטענו שאני ארוץ לרבי מברך עם ביתי, שהיה ידוע לי שברבי מברך יש מבנה שנותן טיפול פסיכיאטרי שהוא לאנשים. אז לא הלכתי.

קריינות: מכיוון שאתי לא הלכה לטיפול המוצע והמצב של בתה החמיר, היא נלקחה ממנה לפנימייה. פרופ' אסתר הרצוג מהעמותה לזכויות ילדים הורים טוענת שלרווחה אין כוונה אמתית לשיקום ילדים בסיכון בתוך הקהילה.

אסתר הרצוג: אם הייתה פה מדיניות, של מה שמשרד העבודה והרווחה קרא ב-2004, הם הוציאו חוברת אז שנקראה "עם הפנים לקהילה" ואם הם היו באמת ממשיכים, והם התחילו בזה, והכוונות של אלה שיזמו והגו את התוכנית היו כנות אני מאמינה, אבל אם הם באמת היו ממשיכים עם זה אז הסיפור היה נראה אחרת לגמרי. אני קראתי פרוטוקול של הכנסת שבו מנהלת מחלקת הרווחה בראשון לציון אומרת "טוב, אצלנו ראש העיר לא רוצה להוציא ילדים" ואז כולם מתיישרים הם לא מוציאים ילדים, כמעט אולי. אף אחד שם בתוך הוועדה לא רוצה לשמוע אותה, ממש משתיקים אותה. ולאיפה הולכים התקציבים? הם הולכים לעוד ועוד מכסות של הוצאת ילדים כי הלובי, הלובי של אותם ארגונים של מועצה לשלום הילד והמועצה לילד החוסה – הלובי שלהם מאוד מאוד חזק.

קריינות: בראשון לציון המגמה היא נגד הוצאת ילדים מביתם. מאז 2011, העירייה מחזירה לרווחה את הכסף שנשאר להם מהתקציב שמיועד להוצאה חוץ ביתית, בזמן שילדים בסיכון נותרים בביתם ללא טיפול קהילתי נאות.

בתיה וענונו: יש לנו רשימת המתנה, גם לפה למרכז הזה, גם למועדוניות יש לנו רשימות המתנה אדירות. על כל נגיד ילד שאנחנו מקבלים יש עוד שני ילדים שנותרים בהמתנה.

קריינות: כיום, כעשור לאחר יישום התכנית "עם הפנים לקהילה", שליש מהרשויות בארץ אינן מפנות תקציבים שיועדו להוצאה חוץ ביתית לטובת טיפול בילדים ובמשפחות בתוך הקהילה. משתמע שגורלו של ילד בסיכון תלוי בראש ובראשונה במקום מגוריו.

אתי: הבת שלי בת 10, חייכנית, ילדה מקסימה ואנחנו מחכים לה בבית.

סוף תמלול הכתבה: עם הפנים לקהילה, האמנם?

אלימות בירוקרטית, הוצאת ילדים מהבית, חד הוריות, מדיניות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג

פרופ. אסתר הרצוג מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין

פרופ. אסתר הרצוג – מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין 
הסרטון שודר בערוץ 12 בשנת 2012.

מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים בסיכון או השמה חוץ ביתית של ילדים שמוגדרים כילדים, תינוקות, בני נוער בסיכון.

המדיניות העוסקת בבני נוער בסיכון היא מדיניות שמוציאה את הילדים מהמשפחות מהקהילות, מבתי הספר ושמה אותם במסגרות נפרדות, מסגרות סגורות והתהליך הזה עובר דרך בית המשפט, מקבל את אישור בית המשפט והתוצאות שלו הן הרות אסון, לילד, למשפחה ולחברה כולה.

אני הגעתי לנושא הזה בעיקר מתוך פעילות פמיניסטית חברתית, כאשר היו אלי פניות ממשפחות, כאשר רוב הפניות הגיעו אלי ממשפחות חד הוריות שעמדו בראשן נשים, אימהות, שמחלקות הרווחה המקומיות ביקשו להוציא את הילדים שלהן מחזקתן בטענות שונות, בין השאר שאין להן מסוגלות הורית, טענות כמו שהן חונקות את הילדים מתוך סימביוזה מה שנקרא, ועוד שורה של טענות אלו ואחרות, שמצדיקות בעיני פקידות הסעד, בעיקר פקידות, את ההוצאה של הילדים לטובתן, כדי "להציל" אותם מהמסגרת בבית מטיפול כושל, טיפול מזניח של האם או של ההורים.

הפעילות שלי מתרחשת למעלה מ- 20 שנה, ובמהלך השנים הללו ליוויתי מקרים שהם בעיני הם מאוד קשים, בלתי נתפסים, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אנושית ולא מבחינה מקצועית משום בחינה שהיא. העובדות הן כאלה שהמחקרים אומרים גם בארץ ויותר ויותר בחו"ל, שהוצאה של ילדים מהבית למוסדות נכשלת כשלון חרוץ. העדויות, ההוכחות, הנתונים הם מאוד מאוד קשים, והנתונים הקשים התוצאות , ההשלכות הם לטווח רחוק, מבחינת הסיכויים, ההזדמנויות של הילד שהוא יגדל, מבחינת תעסוקה, מבחינת השכלה, מבחינת השתלבות תעסוקתית וזה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, הטיפול המוסדי בילדים הוא הגעה לשולי החברה ובמקרים הפחות טובים, זה למעשה הדרדרות לעולם העבריינות והפשע, ואנחנו באמת יכולים לראות שבתי הסוהר מלאים באקס חניכי מוסדות. רוב האסירים הם עם עבר של מוסדות. אז המשמעות של הטיפול המוסדי הזה הוא משמעות מאוד קשה עבור הילד כאמור, עבור המשפחה ועבור החברה כולה במובן הזה שכולנו משלמים מחירים מאוד כבדים לאורך זמן שהילדים הללו מגיעים לשולי החברה ולפשיעה ועבריינות.

העלויות הם עלויות מאוד גבוהות במדיניות הזו, כי למעשה להוציא ילד מהבית ולהחזיק אותו במוסד זה דורש השקעה מאוד מאוד גבוהה בסדר גודל של בין 7000 ש"ח ל- 12000 ש"ח (כיום 17,100 ש"ח לחודש) לילד במוסד וצאו וחשבו מה אפשר לעשות בכסף הזה אם היו נותנים אותו למשפחה, כשברוב המקרים מדובר במשפחות דלות אמצעים, משפחות מאוד חלשות בעיקר כלכלית ואם היו נותנים את הכסף הזה לשירותים בתוך הקהילה, בתי ספר, מתנ"סים, שירותים כאלה ואחרים שבאמת יכולים להוות אלטרנטיבה לחסך כזה או אחר שנאמר קיים בבית.

השאלה היא למה המציאות הזו מתקיימת, מתאפשרת ומשתמרת ולא רק זה היא גם הולכת ומתרחבת לאורך השנים. אני עוקבת אחרי התהליך הזה לאורך כעשרים שנה ואני רואה והדברים הולכים ומחריפים, גם מבחינת החקיקה, גם מבחינת האמצעים והסמכויות וגם מבחינת התקציבים ומספרי המוסדות שהולכים ונפתחים כל הזמן, גם סוגי המוסדות. אם היה פעם מדובר במוסד רגיל, מוסד רווחה רגיל אז היום מדובר במוסדות חירום, מרכזי חירום והווריאציות בהחלט מרתקות מבחינת היצירתיות של המערכת.

אז מדובר פה בעצם במדיניות שהיא לא מדיניות רווחה בפועל, למרות שהיא נקראת כך וכולנו רוצים ורוצות לחשוב שזו מדיניות רווחה.

למעשה אני טוענת שמדובר פה בבירוקרטית רווחה. למעשה יש פה מנגנונים מאוד מאוד גדולים וכבדים שהולכים ומתרחבים כאמור והם כולם יוצאים נשכרים מכך, שילדים הופכים להיות משאב בידי המערכת, ככה שהמנגנונים הם אלה שמתרפדים, המרופדים בתקציבים הגדולים ובוודאי שהתקציבים הללו לא מגיעים למשפחות ולא לילדים, וזה כמובן ההיפך הגמור מהתפיסה של מדינת רווחה, שרוצה לראות את המשאבים הציבוריים ככל האפשר בקרב האזרחים.

אני רוצה להביא דוגמא או שניים איך הדברים קורים בפועל, ואני רוצה לסבר את אוזניכם שלאורך השנים ליוויתי ילדים ומשפחות, והדברים לצערי, הייתי אומרת כמעט לייאושי, כי אני לא רואה שיפור, הם מאוד מאוד קשים ובלתי מובנים.

דוגמא אחת היא נערה, ילדה שעברה פגיעה מינית במועדון, ופקידת הסעד ולשכת הרווחה המקומית החליטה שהאמא לא מסוגלת להגן עליה מספיק, ולכן החליטה שצריך להוציא אותה מהבית מחזקתה של האמא שהיתה אם חד הורית, וחסרת משאבים, והמשמעות של חוסר משאבים היא שאי אפשר לקחת עורך דין כדי למנוע או להפסיק את התהליך, ופקידת הסעד המליצה לבית המשפט להוציא את הילדה למרכז חירום למסגרת של הרווחה.

הילדה הוצאה מהבית, כשהיתה בת 12, והאם במעט המשאבים שיש לה או אין לה התחילה מאבק משפטי מאוד קשה והגיעה גם לבית המשפט העליון ובין השאר היא העידה שהילדה לא רק שהיא סובלת בתוך המוסד אלא עוברת התעללות על ידי המדריכים ועל ידי ילדים אחרים והיא בורחת מהמוסד, כי מי שנמצא במקום נעול ואין לו אפשרות לצאת משום ברשות אז המחאה שלו היא בבריחה וילדים בורחים ממוסדות הרבה מאוד, ובמאמר מוסגר אני אומר, כי כשהם בורחים אז גם פותחים להם תיק במשטרה, אז למעשה הם מנועים מכל דרך של מחאה ופעולה כלשהי שתביא לשינוי המצב שלהם והוצאתם. בקיצור, בית המשפט העליון החליטה השופטת עדנה ארבל שמאחר והמכון שקיבל על עצמו לתת חוות דעת אמר "נכון, הילדה סובלת, לא טוב לה. המצב שלה מידרדר, אבל האמא שלה לא מסוגלת לכחת עליה אחריות", למרות שהאמא לפי חוות דעתו של פרופ' זומר שהוא בעל שם עולמי בטיפול, חוות הדעת שלו היתה שהאמא מסוגלת לטפל בילדה, והילדה זקוקה לקשר עם האמא ורוצה לחזור הביתה, ושום דבר לא עזר.

עדנה ארבל מסתמכת על חוות הדעת של מכון שלם שעובד עם הרווחה, קיבלה את חוות הדעת שהילדה צריכה להישאר במוסד, ונראה מה יהיה בעוד חצי שנה.

המצב שלה הולך ומידרדר.

הסיפור הזה הוא קטן וכמוהו יש, כמו שאמרתי, עוד מאות סיפורים והתהליך הזה שבו אפשר להוציא ילדים קטנים, ממש בגיל של חודשים או כמה שנים, להוציא אותם למרכזי חירום, להוציא אותם מהורים מוחלשים באופן חד משמעי, או בני נוער, המציאות הזו והתופעה הזו מתאפיינת בכמה מאפיינים.
בין השאר, בזכות העובדה שבית המשפט עובד בשיתוף פעולה מאוד הדוק, מאוד קרוב עם מערכת הרווחה, ולמעשה הוא בפועל משמש כחותמת גומי של המלצות פקידות הסעד של מערכת הסעד.

גם המשטרה כמובן היא חלק מהמערכת. היא מאפשרת לממש, להוציא לפועל את ההחלטות, ואנחנו נתקלות הרבה פעמים במצבים שבהם המשטרה באה ולוקחת באופן מאוד מאוד אלים בליווי של פקידות סעד ילדים אם זה באמצע הלילה, מגן הילדים, לעיני ילדים אחרים. אלו סיטואציות קורעות לב ואין מישהו שימנע את הדבר. אין אפשרות למנוע את הדבר, כי אנחנו מדברות פה על שיתוף של גורמי שלטון מאוד מאוד חזקים עם סמכויות מרחיקות לכת, וכמו שאמרתי הסמכויות הללו הולכות ומתרבות, בין השאר חובת הדיווח שעברה בחוק לא לפני הרבה שנים והיא הופכת את כולנו למשת"פים של מערכת הרווחה, כי כולנו מצווים להלשין על אמא או שכנה ששמענו שהיא אולי מכה את הילד או מורה שחייבת לדווח שהילד נראה לה קצת מוזנח והמציאות הזו מייצרת מצב שהוא אסון לילדים, אסון למשפחות ואסון לחברה כולה.

מהי האלטרנטיבה למוסדות הללו?

אגב, לא אמרתי אבל מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

אז האלטרנטיבה היא פשוטה וגם משרד הרווחה מודע לה והוא גם פרסם על זה תוכנית שנקראת: "עם הפנים לקהילה", והדברים נאמרים במפורש שהמדיניות העדיפה הנכונה היא להשאיר את הילדים בקהילה ולשתף שירותים בתוך הקהילה, אז משרד הרווחה יודע היטב מה צריך לעשות.

אבל מה? האינטרסים כידוע גוברים על שיקולים אחרים. האינטרסים של כל המערכות הפרופוסיונליות, הפקידות, כל המערכת שמחזיקה את המוסדות הללו ביום, אתם יודעים שכל המוסדות הופרטו, אז מדובר פה ברווחים כלכליים, אז מדובר פה במצב שהוא בלתי נסבל, שאני עומדת פה לפניכם ואין תקווה. אם ציפינו שהתקשורת תהיה כלי שיכול לשנות, יכול להתריע, למרבה מפח הנפש, גם התקשורת חסומה, משום שאם אנו חוזרים לעובדה שיש פה סמכויות דמיוניות של מערכות שלטון, אז מערכת הרווחה יכולה להשתיק את התקשורת כשהיא מנסה לפרסם את הדברים, כמו שקרה למשל, כאשר מירב בטיטו שפרסמה כתבה מאוד קשה כשהיא חשפה את מה שקורה, ולמחרת שר הרווחה יצחק הרצוג הרים טלפון לעורך העיתון נתן לו על הראש, והכתבה הבאה של מירב בטיטו לא התפרסמה.

הוצאת ילדים מהבית, מדיניות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג, רדיו צפון

פרופ אסתר הרצוג מציגה מנגנוני רשויות הרווחה להוצאת ילדים מהבית

פברואר 2015 – רדיו צפון – פרופ. אסתר הרצוג מציגה מנגנוני רשויות הרווחה להוצאת ילדים מהבית

פרופ' אסתר הרצוג, ראיון ברדיו צפון 104.5 fm – בתוכנית "זוג משמיים"
משפחה עם קושי צריכה לפחד מהרווחה כי פשוט יקחו להם את הילדים
ערב טוב ושבוע טוב לפרופ' אסתר הרצוג יו"ר עמותת עלי"ה לזכויות ילדים והורים
עמותת עלי"ה זו עמותה שקמה לפעול בנושא של מדיניות משרד הרווחה בנושא של הוצאת ילדים מהבית. אנחנו לאורך שנים רואים מקרים מאוד חמורים וקשים שנגרמים כתוצאה מהמדיניות הנוהגת של הוצאת ילדים והשמתם במוסדות.
מוסדות של הרווחה שרובם ככולם מופרטים. ההשלכות הן מאוד מאוד קשות מבחינת הילדים, מבחינת המשפחות.
אנחנו טוענים שהמדיניות הנכונה היא להשקיע את המשאבים הללו בקהילה, בשירותים בתוך הקהילה, במשפחות ולא במוסדות שמי שיוצא נשכר מהם, מכל התקציבים ומכל השירותים הללו, אם אפשר לקרוא לזה כך, אלו מנגנוני הרווחה, הפקידים.
— אני רוצה להגיד לך שאני פוגש אנשים מעמותות שבאות לטפל במשפחות, והם אומרים: תשמע, משפחות לגשת אלינו, כי ברגע שהם יגשו דרך הרווחה, פשוט יקחו להם את הילדים. כלומר, משפחה עם קושי צריכה לפחד ממשרד הרווחה שצריך לסייע למסכנים ועניים, שר הרווחה שיושב על הכיסא ומחמם אותו . משפחה צריכה לפחד שמא תבוא עובדת סוציאלית ותיקח להם את הילד, איפה הגענו?
זה נכון. אין ספק שהכתובת העיקרית היא של משפחות מוחלשות, ברוב רובם של המקרים מדובר במשפחות חד הוריות שעומדות בראשן אימהות, הן באמת נמצאות במצב מאוד פגיע, חלש, אפשר בקלות יחסית לקחת להן את הילדים. אין להן כסף לעורכי דין יקרים, אין להן אפשרות ליצור קשרים אפקטיביים שימנעו את זה, ועצם העמידה החברתית, המעמד החברתי המוחלש שלהן, הוא כבר מסמן אותן, הופך אותן למטרה קלה יחסית לקחת מהן את הילדים.
— מה שאת אומרת, שכשעושים בדיקות למסוגלות הורית שבהם יש המלצות למשמורת של הורה כזה או אחר, ו/או עם דרכי טיפול ו/או הוצאת הילדים, ובעצם מה שאת אומרת שבית המשפט בארסנל הזה הוא חותמת גומי על אותו תסקיר, מוציא את הילדים, ולא מאפשר להם להתפטר ובעצם לא מטפל אלא שם אותם באיזה שהיא משפחת אומנה לצורך העניין או באיזה שהוא מוסד.
כן. זה נכון. בואי נאמר שבשביל להוציא את הילדים מחזקת ההורים, את צריכה גם על מה לבסס את זה על איזה שהיא טענה שיש בעיה. יש באמת מקרים שיש פגיעה בילדים, אבל אלה הם המקרים המאוד מעטים באופן יחסי. אם את תקראי את המאמר של ורד סלונים נבו ולנדר, שהם חוקרים בכירים בעבודה סוציאלית, הם טוענים שמכל הילדים שמוצאים מהבית למשפחות אומנה ולמוסדות, רק 5% נפגעו באופן משמעותי, פיזי ומינית. למעשה כל שאר המקרים מוגדרים כילדים מוזנחים או כל מיני הגדרות כאלה מאוד מעורפלות שלתוכם אפשר להכניס הכל.
אני זוכרת מקרה שאני הייתי מעורבת. אני פעילה בנושא למעלה מעשרים שנה. אני פעילה בנושא משנות ה- 90. אני זוכרת מקרה, הדוגמאות רבות מאוד והורים יכולים לתת לכם דוגמאות נוספות, המקרה שאני ליוויתי אותו הוא מקרה של אמא חד הורית שיש לה שני ילדים, ילדה בת 10 וילד בן 5. טענו נגד האמא שהיא ללא מסוגלות הורית, מזניחה את הילדים ולא מתפקדת מספיק טוב כהורה, ובחוות הדעת נאמר שבסלון, הכלב יושב על הספה ובסלון יש מזרון, והאמא נותנת לילד סנדויץ' עם נקניק או חומוס, שהוא לא אוכל מתאים לילדים.

הוצאת ילדים מהבית, מוסדות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג

המוסדות מרויחים הילדים מפסידים – פרופ. אסתר הרצוג

המוסדות מרויחים הילדים מפסידים – פרופ. אסתר הרצוג – הארץ – 26.12.2014

מדיניות הרווחה הובילה לכך שמדינת ישראל היא המובילה בהוצאת ילדים מהבית והשמתם הכפויה במוסדות הרווחה. על הילדים (רובם ככולם מקבוצות מוחלשות), שהוצאו ויוצאו בכפייה למוסדות, נגזר להידחק לשולי החברה במקרה הטוב ולהידרדר למעגלי פשע ועבריינות במקרה הפחות טוב.

יוצרים "בעיה חברתית חדשה" של "ילדים ונוער בסיכון", ובכך מאדירים את אימפריית הרווחה. משתמשים בטרמינולוגיה מכובסת כמו "אם שאינה מתפקדת" ו- "נערה שמפגינה התנהגות מתירנית" ומטשטשים את המשמעות של עקירת ילדים ממשפחותיהם.
כמו כן יש שימוש בסטטיסטיקות 'מבהילות'. המספר של 350 אלף ילדים בסיכון, למשל, הוא מניפולציה מספרית המתייחסת לקבוצות שבהן ילדי חד הוריות ועוד, בקיצור – כל ילד שלישי בישראל.
כך מגוייסים גם סיפורים קורעי לב כדי לגייס את תמיכת הציבור במדיניות של הוצאת ילדים מביתם.
האמת מוכרת במחקר ובספרות העולמית כבר מימי צ'רלס דיקנס, בכל הקשור להשלכות של השהות במוסדות על ילדים, שברובם סובלים מהניתוק מהבית ומהסביבה שבה גדלו והם מרבים לברוח מהמוסדות שהשהות בהם נכפתה עליהם.

הציבור אינו מכיר את העובדות הקשות של מאבק חסר סיכוי של הורים דלי משאבים נגד הליכי הוצאת ילדיהם מול רשויות עתירות משאבים: את השימוש בתיאוריות, באידיאולוגיות ובאבחונים מדעיים לכאורה, דוגמת אידיאולוגיית "טובת הילד", "מבחני מסוגלות הורית", תיאוריות על "סימביוזה", "הסתה הורית" ועוד – כדי לייצר ביסוס "אוביקטיבי" ו"מוסרי" להשתלטות על ילדי הורים מקבוצות מוחלשות.

הספרות העולמית העוסקת בסוגיית "נוער בסיכון" מבהירה, כי מוסדות לילדים אינם פותרים כל בעיה חברתית של הילדים.

אדרבא, הם מייצרים תרבות של ילדי מוסדות, מי שגדלו בנפרד מאוכלוסיית הילדים הכללית, שהסטיגמה של שוליות ושונות דבקה בהם. ההתחברות אל הדומים להם, כמוקצים אף מעודדת את ההתנהגות העבריינית בתהליך של חיברות וכתגובה על הרחקתם ממשפחותיהם ומהחברה הרחבה.
המציאות במוסדות הרווחה רחוקה מעין הציבור ואין עליה ביקורת ציבורית של ממש. לפיכך, ילדים במוסדות חשופים לפגיעה לפעמים אף יותר מזאת שהם חווים (או לא חווים) בביתם.
על רקע זה ננטשה מדיניות ההשמה במוסדות במרבית מדינות המערב. מי יוצא נשכר מהוצאת הילדים מבתיהם? התשובה: המערכת המוסדית, מערך פקידי הסעד הגדל בהתמדה והפקידות של משרד הרווחה, החולשת על תקציבי עתק הולכים וגדלים.

המוסדות מרויחים הילדים מפסידים - פרופ. אסתר הרצוג - הארץ - 26.12.2014
המוסדות מרויחים הילדים מפסידים – פרופ. אסתר הרצוג – הארץ – 26.12.2014

הוצאת ילדים מהבית, לשכת הרווחה תל אביב, מרב שרי, פנימיות ומעונות, פרופ. אסתר הרצוג

הורים מתל אביב נאבקים ברשויות הרווחה שהוציאו ארבעה מילדיהם מהבית – הארץ 8.4.1998

הורים מתל אביב נאבקים ברשויות הרווחה שהוציאו ארבעה מילדיהם מהבית – מרב שרי , הארץ 8.4.1998

העירייה: הילדים היו בסיכון. פרופ. אסתר הרצוג: יש להחזיר את הילדים לביתם.

הורים לששה ילדים טוענים שמחלקת הרווחה בתל אביב הוציאה שלא כדין ארבעה מילדיהם לפנימיות, ומעוניינת להוציא גם את שני הילדים הקטנים. לטענת האב פעולת מחלקת הרווחה נובעת מנקמנות אישית נגדו….

לקריאת המשך המאמא הקלק כאן

הוצאת ילדים מהבית, התעללות בילדים, מוסדות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג

ההשתקה – למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום? – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

ההשתקה – למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום? , פרופ. אסתר הרצוג , מעריב , 27.12.1998

העובדים הסוציאליים והשופטים פועלים במרץ ובתקיפות כנגד כל ניסיון לחשוף בתקשורת את חלקם בהוצאה שרירותית של תינוקות וילדים מהוריהם, ואת הנעשה במוסדות חסות לקטינים. הסיבה לכך אינה קשורה להגנה על קטינים.

הכרוניקה החלקית של ביטול אייטמים בטלוויזיה וכתבות בעיתונות, העוסקים בחטיפת ילדים מהוריהם לאימוץ ולמוסדות ע"י רשויות הרווחה ובגיבוי בתי המשפט, היא מדהימה!

לפני כחצי שנה הורידה "פופוליטיקה" דיון בנושא, כתוצאה מאיומי ולחצי משרד העבודה והרווחה ומשרד המשפטים. עיתון "הארץ" נמנע לפני כחודשיים מפרסום כתבה המתארת כיצד פקידת סעד המקורבת לאביהם של שני תאומים פעוטים, פעלה בחוסר תום לב כדי להוציאם מחזקת גרושתו. בית המשפט קיבל את עמדת פקידת הסעד שיש להכריז על נזקקותם של הקטינים, למרות שמכון המוכר ע"י המשרד קבע שהאם ממלאת את תפקידה היטב.

לפני כשנה מנע משרד העבודה והרווחה פרסום כתבת תחקיר של עיתונאית מ"העיר", שעניינה חשיפת מסכת התעללויות קשה וארוכה בקטינים הנמצאים במוסדות סגורים, בידי אנשי הצוות. שופט הנוער שדן בבקשה, להתיר את הפרסום דחה אותה מהטעם של נזק לקטין. בערעור על החלטה זו לפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, פסק השופט סלים ג'ובראן, בעומק לב יוצא דופן: "אי התרת פרסומם של מעשים פליליים כנגד קטינים מהווה חיזוק ועידוד ואלו שעמדו מאחורי המעשים. במדינה דמוקרטית יש לתת משקל נכבד לזכות הציבור לדעת, משקל אשר יביא לחשיפת מוקדי אלימות בהתעללות ולרסן את כל המעיזים לתקוף, לקלל ולהתעלל בכל דרך שהיא בקטינים". למרות ההיתר, הכתבה לא פורסמה ולא קשה לנחש למה.

ביום שלישי האחרון ביטלו ישראל סגל וניסים משעל (בערוץ 2), דיון בנושא גזילת ילדים מהוריהם ע"י העובדים הסוציאליים. לחצי משרד העבודה והרווחה עשו את שלהם. המשרד לא רצה שקלונו ייחשף: שבנה של אשה נכה נגזל ממנה והועבר למוסד ע"י עובדים סוציאליים, באמצעות שקרים וגיבוי של שופט נוער אשר הגדיר את התעללות המדריכים בילד כ"HOLDING" שארבעה ילדים להורים עניים נלקחו מהם למוסדות באישור בית המשפט לנוער: שנערה שנשלחה בכפייה למוסד לנערות עברייניות כחלק מרדיפה של פקידת הסעד ובאישור בית המשפט, נאנסה וניסתה להתאבד וכעת היא בבית חולים לחולי נפש. למה הם כל כך פוחדים מהפירסום? למה מאפשרים השופטים להשתיק את גילוי המציאות המזעזעת? ולמה במדינת הרווחה שלנו, העובדים הסוציאליים אינם תובעים פרסום מלא של מעשי העוול? הם יודעים היטב מדוע. שהרי באמת הם לא ייראו טוב כאשר יתברר לציבור עד כמה עמוקה ונרחבת היא המעורבות של המערכת כולה – מרמת פקידי הסעד ומנהלי מחלקות הרווחה בישוב, ועד הממונים ברמה הארצית – בהליכי הגזילה של תינוקות וילדים מהוריהם. גם השופטים אינם ששים לחשוף את מקומם המרכזי במציאות הקפקאית.

הברית הזאת בין העובדים הסוציאליים לשופטים היא קטלנית, גם לדמוקרטיה וגם לקטינים

ההשתקה - למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום? - מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג
ההשתקה – למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום? – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג
אימוץ, איסור פרסום, חיסיון, מוסדות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג, פשעים נכג הורים וילדים

בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

 בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה…" נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.

כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.

מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.

בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.

השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.

אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".

על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.

מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.

אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.

בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.

השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".

הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.

ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.