לשכת הרווחה פתח תקווה, נעם ברקן, פנימיות ומעונות, פסק זמן, קרן הילד - סוכת דוד

פנימיית "קרן הילד – סוכת דוד" בפתח תקוה – קשירת ידיים ונעילת ילדה בת 6 בחדר

 פנימיית "קרן הילד – סוכת דוד" בפתח תקוה – קשירת ידיים ונעילת ילדה בת 6 בחדר , נעם ברקן , מעריב , 01.03.2007

ילדה בת 6, הלומדת בפנימייה בפתח תקווה, הורחקה מבית הספר שידיה נקשרו והיא ננעלה בחדר כעונש. המנהלת: זה אקט מקובל

ש', בת 6 וחצי, נחשבה לילדה אלימה. היא סולקה מהפנימייה בה למדה לאחר שאמה ביקשה לברר מדוע היא נקשרה. בעיתון מעריב דווח, כי לדברי הילדה, המדריכה בפנימיית "קרן הילד – סוכת דוד" קשרה את ידיה מאחורי גבה, לאחר שילדות התלוננו כי היא מרביצה.

במקרה נוסף, ברחה ש' עם שתי חברותיה מהפנימייה. לאחר שנתפסו נשלחו השלוש ל"חדר פסק זמן". השלוש הושארו נעולות עם משגיחה בת 13, ללא מפתח וללא כל אפשרות לצאת מהחדר במשך שלוש שעות.

ש' כאמור, הורחקה מהפנימייה, לאחר שאמה ניסתה לברר באמצעות גורמי הרווחה מדוע נקשרה בתה. בשיחה עם מנהלת הפנימייה על מנת לברר את המקרה, אמרה לה המנהלת תוך כדי צעקות, כי העובדת הסוציאלית כתבה דוח מפורט על הדברים שעשתה הבת בפנימייה, והוסיפה "עשית לנו בלגן גדול".

העובדת הסוציאלית בפנימייה אמרה לאם כי ש' הכתה את המדריכה, השתוללה ולבסוף ברחה. "בקושי החזרנו אותה" הוסיפה. לשאלה מדוע נקשרה הבת השיבה העובדת הסוציאלית כי היא לא נקשרה. "המדריכה עשתה לה בצחוק עם גומייה. היא לא השתמשה בחבל, והיא השתחררה מיד".

הילדה הוחזרה לביתה עד שתמצא מסגרת הולמת

מנהלת הפנימייה אמרה בתגובה כי נעילה היא אקט ענישה מקובל, וכי אין בו כל פסול. לדבריה, ש' נענשה כי היתה אלימה, עם השגחה ובאישור משרד הרווחה. "זה קורה בכל פנימייה" הוסיפה.

מעיריית פתח תקווה נמסר כי כשהתקבל המידע על המקרה הם דיווחו למשרד הרווחה. בנוסף נמסר כי מדובר בילדה עם קשיי הסתגלות, "ובשל כך הוחלט להחזירה לבית המשפחה, עד שתמצא לה מסגרת הולמת".

דובר משרד הרווחה נחום עידו מסר כי המשרד יבדוק האם הפנימייה נהגה כשורה. "לפי המידע שבידי המשרד, הילדה היוותה סיכון לעצמה ולילדות אחרות", נמסר עוד.

 פנימיית "קרן הילד – סוכת דוד" בפתח תקוה – קשירת ידיים ונעילת ילדה בת 6 בחדר , נעם ברקן , מעריב , 01.03.2007
מודעות פרסומת
התעללות בילדים, ועדה לזכויות הילד, מעון צופיה, פסק זמן, רשות חסות הנוער

אוקטובר 2003 – הודעה לעיתונות מטעם ועדה לזכויות הילד על מקרי התעללות בנערות במעון ”צופיה”

הוועדה לזכויות הילד קיימה דיון בעקבות תלונות על מקרי התעללות בנערות במעון ”צופיה”

התפרסמה בתאריך 21/10/2003

הוועדה לזכויות הילד בראשות ח”כ הרב מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד), דנה היום בנושא החשש מפגיעה בזכויות אזרח במעון ”צופיה” ביבנה לנערות. הדיון נערך בעקבות תלונות שהגיעו לאגודה לזכויות האזרח על הפרות של זכויות אדם של הנערות השוהות במעון זה הכוללות שימוש בכוח, כליאה של נערות בחדריהן למספר ימים ואף כליאת נערות בכלוב המכונה ”פסק זמן”. בתלונה נטען כי מהשיטות הטיפוליות בנערות, השוהות לתקופה של שלושה חודשים ולחלקן מוארכת השהייה עד לחצי שנה, עולה חשש כבד של אי-חוקיות.

עוד נטען בתלונה כי במוסד אין לנערות מספיק פרטיות: נערות התלוננו על חשיפת יתר שקיימת במסגרת משוב קבוצתי המנוהל במעון כשיטת טיפול. התלונה גם מתייחסת לריבוי מקרים של פתיחת תיקים פליליים על שימוש בסמים או שימוש בכוח. הנערות המתלוננות ציינו שאין להן כתובת חיצונית לפנייה לתלונתן ואין להן ייצוג בהליך משפטי כאשר נפתח נגדן הליך פלילי. עו”ד סנדרה בולוס, נציגת האגודה לזכויות האזרח, הציגה את התלונה בשם נערות ועובדים במעון שביקשו לשמור על אנונימיות.

ראובן יעקב, מנהל חסות הנוער במשרד הרווחה, הודיע כי בעקבות התלונה מינה שר הרווחה כבר ועדת בדיקה בלתי תלויה בראשות השופט בדימוס אהרון מלמד. יחד עם זאת ביקש יעקב להדגיש כי מעון ”צופיה”, למרות היותו מעון נעול לנערות בסיכון גבוה המגיעות בצו בית משפט לאחר שלא נקלטו באף מסגרת אחרת, הנו מקום נעים וידידותי עם תנאים פיזיים נוחים. ”הדו”ח הינו רחוק מהמציאות ויש צורך להבין את מצבן הנפשי של הנערות המגיעות אליו. חובתנו להפעיל על הנערות טיפול סמכותי על מנת להעמיד בפניהן גבולות ולמנוע במקרים רבים פגיעה בעצמן ובסביבתן”, אמר יעקב.

גב` ענת נגרי, מנהלת מעון צופיה, פנתה לחברי הוועדה וביקשה כי יבינו את מצב הנערות. ”מדובר בנערות המצויות במצב נפשי קשה ביותר. שיעור גבוה מהן סבל מהתעללות בבית ומחוצה לו שבעקבותיה הידרדרו לרחוב ומשם לסמים ולזנות. אנו מעניקים להן מסגרת שמגינה עליהן ומספקת להן תמיכה, טיפול ושיקום. נגרי הזמינה את חברי הוועדה לבקר במעון ולהתרשם בעצמם מהתנאים והטיפול בנערות.

תנ”צ סוזי בן-ברוך ,ראש מדור נוער במשטרת ישראל ציינה כי מדובר בנערות המאופיינות בהרס עצמי גבוה ביותר ולכן הפתרונות הם לעיתים גם קשים. ”מהיכרותי עם מעון צופיה ומקבילות לו בארץ ובעולם, ניתן לומר כי הדו”ח בהחלט עושה עוול למעון `צופיה`”.

ח”כ מיכאל מלכיאור יושב ראש הוועדה אמר כי לא ניתן לעבור לסדר היום על התלונה של האגודה לזכויות האזרח וכי יש לבדוק לעומק את התלונות המוצגות בדו”ח. ח”כ מלכיאור בירך על היוזמה של שר הרווחה, זבולון אורלב, להקים ועדת בדיקה לבדיקת הטענות וציין כי הוועדה לזכויות הילד תערוך מעקב אחר עבודתה של ועדת הבדיקה.
כמו כן, ח”כ מלכיאור פנה למשרד הרווחה בבקשה לזרז את הקמת מעון לנערות ערביות לאחר סגירתו של מעון ”הגליל” בעכו.
הוועדה נענתה להזמנת משרד הרווחה לסייר במעון ”צופייה” בתקופה הקרובה על מנת להתרשם מקרוב על מצב הנערות.

  • התקבלו רוב הטענות של האגודה לזכויות האזרח בעניין "צופיה" לנערות במצוקה

אוקטובר 2003 – הודעה לעיתונות מטעם ועדה לזכויות הילד על מקרי התעללות בנערות במעון ”צופיה”

אוקטובר 2003 - הודעה לעיתונות מטעם ועדה לזכויות הילד על מקרי התעללות בנערות במעון ”צופיה”
אוקטובר 2003 – הודעה לעיתונות מטעם ועדה לזכויות הילד על מקרי התעללות בנערות במעון ”צופיה”
אונס, אורלי וילנאי, איתנים, החדר הסגור, הריון, זנות, מדיניות משרד הרווחה, מעון מסילה, פסק זמן, רשות חסות הנוער

תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010

להורדת התחקיר בקובץ PDF הקלק כאן
 
לפני עשר שנים נאנסה, התגלגלה במוסדות, שנתיים חיה ברחוב, החלה לעבוד בזנות כדי לפרנס את הבן שנולד לה אבל הוא נלקח ממנה בכל זאת. עכשיו היא שוב בהריון, רוצה לעזוב את הזנות, אבל לא מוצאת פתח יציאה. בחודש הבא היא צפויה ללדת. השנה מלאו לה 25

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה | צילום: ניר כפרי

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה |  צילום: ניר כפרי
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

"בסוף הוא כאן", היא לוחשת ומצביעה ביד כסוסת ציפורניים על הקיר המפריד בין הסלון הקטן לחדר השינה. "הוא ישן עכשיו, הגיע אתמול בלילה. לא רציתי שיבוא אבל יש לו מפתח". עוד מעט הוא יתעורר, יגלה שאין לה כסף מזומן וילך הביתה, אל אשתו וילדיו. ככה זה תמיד, היא כבר רגילה. בינתיים צריך לדבר בשקט, שרק לא ישמע, שלא יתרגז. אסור שמשהו ימנע מהתוכנית שלה להתממש.

הגבר בחדר הסמוך הוא אבי התינוקת המתפתחת בבטנה. היא יודעת בוודאות שהוא האב ומתעקשת לציין את זה: הוא הגבר היחיד שאיתו שכבה בלי קונדום. הגבר היחיד שרצתה שיישאר איתה, האמינה שישלוף אותה מהחיים המכאיבים האלה. אז נכון שהוא נשוי ונכון שפה ושם הוא גם מרביץ לה, אבל כבר שנים שהיא יודעת לקחת רק את מה שמוכנים לתת לה ועם זה לצוף.

זאת היתה הבקשה שלה להיחשף כאן. היא רוצה לחלוק עם כולנו את התוכנית שלה לחיים חדשים, תוכנית שמכשולים רבים מוצבים בדרכה למימוש, אבל היא ממשיכה להתעקש עליה. כל כך הרבה פעמים פיספסו אותה בדרך, בכל תחנת יציאה נפלה שוב ושוב בין החורים של רשת הביטחון הסוציאלית הבלויה שלנו. עכשיו היא מבקשת רק עוד הזדמנות, אחרונה.

תכירו את לינור (השם המלא שמור במערכת), בת 25 מחולון. העיסוק: זונה. חמש שנות ותק.

תחנה 1: האונס

לינור גמלה בלבה לצאת מזה. היא לא תכניס יותר לגוף שלה גברים תמורת כסף. לילה אחרי לילה היא נרדמת בתקווה שמחר יהיה טוב ומתעוררת לעוד בוקר בלי כסף לקנות משהו לאכול. ובכל זאת, עם הבטן התופחת היא מטפחת גם את התקווה שאפשר באמת לצאת מהזנות, להיגמל ממנה.

"אני באה ממשפחה הרוסה", היא פותחת. "משפחה דתית ממרכז הארץ. אבא אלכוהוליסט לשעבר, אמא עובדת בניקיון. בגיל 15 וחצי עברתי מקרה של אונס", היא מספרת ביובש. "זה היה ידיד שהכרתי. והוא הרס לי את החיים. לפני כן הייתי תלמידה מאוד טובה, ילדה למופת בבית. כמה חודשים אחרי המקרה סיפרתי להורים שלי, הם הגיבו רע מאוד. ההורים שלי פרימיטיביים, הם לא היו מוכנים להשלים עם זה שאני לא בתולה יותר. לא התמודדו, היה להם קשה. כל הזמן הם האשימו אותי באונס ולא רצו שאהיה בבית, פשוט הוציאו אותי משם".

מצבה הידרדר במהירות. בבית לא הכירו בה, הלימודים בבית הספר כבר לא עניינו אותה. החברה היחידה שידעה מה עבר עליה שיכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, והיא הגישה. האנס נעצר מיד, אבל היא מספרת שהוא "פתח" על עבריין אחר, מסר מידע למשטרה ובתמורה סגרו את התיק הזה שלו. מהמשטרה נמסר שהתיק נסגר מחוסר ראיות. לימים הוא הורשע בשלושה מעשי אונס אחרים ורק אז נשלח לשבע שנות מאסר. אפשר היה לעצור את הטרור שלו עוד אז, עם התלונה של לינור. היום הוא שוב אדם חופשי, אב לילד, גר ליד בית הוריה, הכנופיה שלו מוכרת היטב למשטרה.

לינור עזבה את הלימודים, נדדה תקופה קצרה בין מוסדות אבל בשום מקום לא התאימה. הדרך לתחנת הקצה, מעון לנערות חוסות "מסילה", התקצרה מיום ליום. כשהיתה בת 16 נשלחה לשם בהוראת הרשויות. "הייתי קטינה, היה צריך לעשות איתי משהו. לא תיארתי לעצמי כמה נורא יכול המקום הזה להיות בשבילי", היא משפילה את העיניים.

תחנה 2: מעון 'מסילה' לנערות חוסות

כבר יותר מ-25 שנה מפעיל משרד הרווחה את מעון "מסילה" לטיפול בנערות חוסות, במושב אורה בהרי ירושלים. זאת המסגרת האחרונה לטיפול וסיוע לנערות שהיו קורבן להתעללות ולהזנחה, והן מגיעות לשם אחרי שנזרקו מכל מקום אחר. בפועל, כמעט בעל כורחו הפך "מסילה" למוסד ענישה. המקום סגור ומוקף חומה בגובה שבעה מטרים. בכל זמן נתון חיות בו 60 נערות בגילים 12 עד 18. 95 אחוז מהבנות שנשלחות ל"מסילה" לא הועמדו לדין על שום עבירה. למרות זאת הן נשלחות, לרוב בצו שופט, למוסד סגור לתקופה של שנתיים לפחות. זה המינימום שקבעה המדינה לילדה שלא עשתה לאף אחד שום דבר רע, אבל לא מצליחה להשתלב בשום מסגרת.

מ"מסילה" זוכרת לינור בעיקר את החדר הסגור. בשפה המקצועית קוראים לו חדר "פסק זמן", הנערות ב"מסילה" קוראות לו הגיהנום. זוהי דרגת הענישה החמורה ביותר במעון: תא קטן, שגודלו מטר וחצי על שני מטרים, קירותיו עטופים בספוג בצורת תבנית ביצים, חידודים חידודים. על הרצפה מודבק שטיח דק ודוקרני המכסה גם מדרגה בולטת שנועדה לשינה. הנערות מוחזקות בו, כל אחת בנפרד, בבדידות מוחלטת, לזמן לא מוגדר, בלי חלון, בלי יכולת להדליק או לכבות את האור.

לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

לא צריך להיות חדי עין כדי להבחין בשריטות על דלת הברזל הכבדה של הגיהנום: "אני רוצה למות", "כואב לי", "אני ארצח את כולכם ביחד" הן רק כמה מהכתובות שנחרתו בשיירי ציפורניים בשהייה בצינוק הזה. על פי משרד הרווחה והתקן, ההחזקה בחדר פסק הזמן אינה עולה על שעתיים. "בשבילי מסילה היה מקום נורא ביותר", אומרת לינור. "עם כל מה שעובר שם על בנות, אני לא מבינה איך קיים המקום הזה. היתה איתי שם ילדה בת 12, תארי לך מה זה לגדול ככה בגיל כזה".

ב"מסילה" יש גם בית ספר, חוגים, צוות מדריכים מסור המלווה את הבנות עם הרבה רצון טוב. אבל הענישה והסגירה מוכתבות לצוות כשיטת טיפול. אחרי ניסיון התאבדות שיחררו את לינור מ"מסילה" והיא הועברה מיד ל"איתנים", בית חולים לחולי נפש, משם הועברה לגהה עם התמוטטות עצבים. בגיל 17 וחצי כבר השתחררה לגמרי מכל המוסדות כולם והלכה אל המקום היחיד שהסכים לקבל אותה. ספסל הרחוב.

תחנה 3: הומלסית בכיתה י"ב

בגיל 17 וחצי התחילה לינור לחיות ברחוב. התקופה הזאת נמשכה שנתיים. חברים כבר לא היו לה, ההורים לא שמרו על קשר. היא בחרה ספסל קרוב לבית הוריה והתמקמה שם. "שלא תביני לא נכון", היא אומרת, "בחיים לא השתמשתי בסמים, ואני לא אלכוהוליסטית. הטראומה של לראות את אבא מוחק את עצמו עם אלכוהול יצרה אצלי סלידה מהעולם הזה. פשוט לא מצאתי את עצמי, זה הכל", היא כוססת את ציפורניה, אוכלת את עצמה.

הפנים שלה נקיות מאיפור, עורה שזוף ולגופה אוברול ג'ינס סטרפלס החושף כתפיים שבריריות, לרגליה גרביים עם הדפסי אפרוחים נאיביים. היא נראית כתלמידת תיכון, ההריון מלמד על תלמידת תיכון סוררת, לא יותר מזה. ספק אם מישהו שיראה אותה יעלה בדעתו שהילדה העדינה הזאת נהגה למכור את גופה כל לילה לעשרות גברים עלובים שלקחו איתם גם את נפשה. כבר חודשיים היא לא יוצאת לעבודה בזנות אבל עמוק בלב היא יודעת שאם לא יימצא לה פתרון, לא תהיה לה ברירה אלא לחזור לשם.

"לחיים ברחוב מתרגלים די מהר", היא מספרת. "לא הסתובבתי עם אף אחד, לא דיברתי כמעט עם איש. מדי פעם הייתי אוכלת ארוחה שלמה תמורת סקס עם איזה גבר, אבל כעיקרון אף אחד לא עזר לי". ימים ארוכים לא היה לה מה לאכול, במשך חודשים הסתובבה כשלד אדם, שורדת. "אף אחד לא פגש אותי ברחוב", היא אומרת. "בתקופה ההיא, לפני שמונה שנים, כל הדבר הזה של עלם לא היה" – לא ניידות הלילה, לא המתנדבים החמושים בכלים להרים את הילדים שנופלים לתהום הזאת – ובעיקר לא האנשים שזה היה תפקידם הרשמי. מבחינתה העובדת הסוציאלית נעלמה לה, גם המורים בבית הספר. היא הרגישה שאיש אינו חש בחסרונה. בתום שנתיים, כשהיא בת 19 וחצי, הגיעה לכיכר הלחם.

תחנה 4: כיכר הלחם

כיכר הלחם היתה הניסיון האחרון לייצר כאן תנועת מחאה חברתית. תחילת המילניום, הפערים החברתיים התרחבו בנחת וישראל טויטו המנוח וחבריו ניסו בעיקר לקבוע עובדות בשטח. הם התנחלו בכיכר המדינה, מעוז השמנת של צפון תל אביב ו"ליכלכו" אותה במציאות של החיים שלהם. הם ישבו שלוש שנים בכיכר, בגשם ובשמש, ובסופן גורשו משם בלי תוצאות.

מקצת המפגינים בכיכר מחו בצדק, קצתם היו עבריינים שתפסו טרמפ על המחאה. אחד כזה היה מ' (השם המלא שמור במערכת). הוא השתחרר מארבע שנות מאסר, לא היה לו כסף לשכור דירה, ומהר מאוד היה לאחת הדמויות הבולטות של לוחמי הלחם. הוא פגש את לינור באחד משיטוטיו ברחובות ולקח אותה לשם, לגור איתו בתוך אוטובוס שהוצב במרכז המאהל. שם קיבלה מיטה ואוכל, תרומות של תומכים.

אחרי חמישה חודשים באוטובוס עם מ' גילתה שהיא בהריון. זמן קצר אחר כך הורשע מ' בשוד ובתקיפה בנסיבות מחמירות: הוא שדד סוחר בשוק הסיטונאי הישן בתל אביב וחוץ מזה גם הוריד מוט ברזל על ראשו של נער מתבגר שניסה להתחיל עם לינור.

קצת לפני הלידה היא צילצלה אל אמה והתחננה שתבוא להיות איתה, אבל את התינוק ילדה לבדה. האם הגיעה לבקר אחר כך, אפילו הסכימה שהבת והתינוק יגורו אצלה בבית, אבל כשהילד היה בן חודשיים זרקה אותה שוב לרחוב. "אמא שלי אף פעם לא הסתדרה איתי, היא לא רצתה אותי שם וזהו".

את אוהבת אותה?

"היא אמא שלי, מה אני יכולה לעשות? אני מנסה להבין אותה, היא עברה הרבה דברים. אבל אני לא מבינה אותה. את יודעת, כשאין לך משפחה הדבר היחיד שאת רוצה זה משפחה שתחבק אותך, תהיה שם בשבילך. זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, שתהיה לי משפחה, מישהו לבנות איתו את החיים שלי. כל מה שאני רוצה היום זה לא לעבור שוב את מה שעברתי עם הבן. אני לא רוצה להסתובב עם התינוקת החדשה ברחוב ושלא יהיה לי במה להאכיל אותה, אני רוצה שאוכל לתת לה בית. שלא ייקחו לי אותה. כי את הילד כבר לקחו".

תחנה 5: דירה דיסקרטית

מהבית של אמה חזרה לינור לרחוב. היא היתה בת 20, כבר אמא בעצמה. ב-800 שקל לחודש היא שכרה חדר בצריף קטן, מימנה אותו מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי והתקיימה בקושי. כשהילד היה בן שבעה חודשים היא יצאה לעבוד. היא נענתה למודעה בעיתון שהזמינה צעירות לעבודה בשכר הבלתי נתפס מבחינתה – 30 אלף שקל בחודש.

במודעה היה מספר טלפון, הם קבעו להיפגש בבית קפה בתל אביב. למחרת כבר התחילה לעבוד, בליווי. הוא היה בא לאסוף אותה ברכבו לבתי מלון שמהם הזמינו את השירות. "בהתחלה פחדתי נורא והייתי בורחת מהאנשים שהייתי מגיעה אליהם. זה היה מפחיד ומגעיל. אחר כך התחלתי לעבוד בדירה".

לינור מספרת על שני בוסים, אחד ממוצא אתיופי, השני מרוקאי, שניהלו בין היתר את הפעילות בדירה הדיסקרטית בדרום תל אביב. "זה לא יכול לסבך אותי?" היא שואלת, עדיין בטוחה שהם רודפים אותה. קצת יותר משנתיים עבדה בדירה, שבעה ימים בשבוע, משמרות ערב בלבד. היא קיבלה בין עשרה לעשרים לקוחות בלילה, תלוי בתקופה. 200 שקל ל"כניסה", 100 למקום, 100 בשבילה. "הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר מהכסף. זה כסף שאין בו ברכה. הייתי מוציאה על שטויות. בחורות שעובדות במקצוע הזה יש להן המון דיכאונות, מצבי רוח משתנים, אז את לא יכולה לעבוד תקופה ארוכה רצוף, מבחינה נפשית זה קשה. בן אדם שאת לא אוהבת ולא רוצה, את נגעלת ממנו. הוא נוגע בך, זה דבר שאת לא יכולה להתמודד איתו".

אז מה עושים באותו רגע?

"או שאת מתמודדת עם זה באותו רגע דרך כניסה בראש לעולם אחר, חושבת על דברים אחרים ומנסה לא לנשום את הריח שלו, או שאת מפוצצת הכל ומעיפה אותו משם, אבל זה כמעט לא קורה".

חודש אחרי שהתחילה לעבוד בזנות לקחו ממנה את הילד. ביקורי הבית של העובדת הסוציאלית, ואחר כך של פקידת הסעד, מצאו בית דל באמצעים ומוזנח, ואף שהסבירה שבדיוק מצאה עבודה, זה כבר היה מאוחר מדי. יתכן שדווקא הידיעה שהתחילה לעבוד בזנות היתה הקטליזטור. בהתחלה טענו נגדה שאין לה די כסף לגדל את הילד, אחר כך, כשכבר היה כסף, הוחלט שהילד צריך להיות רחוק ממנה. גם עכשיו, כשהיא כבר לא עוסקת בזנות, לא מוכנים להחזיר לה את הילד, הפעם בנימוק שהיא לא עובדת ואינה יכולה לפרנס ילדים.

כמה חודשים אחרי שהוציאו מחזקתה את התינוק החליטה לינור לעזוב את הדירה הדיסקרטית, כבר לא היה טעם לעבוד. אבל הבוסים לא הסכימו להיפרד ממנה בשלום. הם סירבו לשלם לה את חלקה בהכנסות האחרונות והחרימו כל מה שהחזיקה בדירה. "ברחתי משם בלי שיחזירו לי את הכסף, אני אפילו לא יודעת כמה הם חייבים לי, ושוב לא היה לי כסף לאוכל".

אבל למה דווקא זנות? יש אלפי דרכים להתפרנס.

"התפתיתי עם הכסף. רציתי לגדל את הילד שלי כמו שצריך, לתת לו הכל, אבל אז הוא נלקח בדיוק אחרי שהתחלתי לעבוד".

ולמה אז לא עזבת?

"כי זה קשה לעזוב כשאת שם", היא משפילה מבט. "בזמנו חשבתי שאם אנשים רוצים אותי סימן שאני שווה משהו, שזה מוסיף משהו לביטחון העצמי שלי, היום אני מרגישה רע עם זה. עבדתי כל חמשת החודשים הראשונים בהריון הנוכחי וזה הכי מגעיל, אנשים נוגעים בך, בתינוק שיש לך בבטן. לא אכפת להם. אכזריים ביותר. סקס אלים, סקס חזק".

לאן לקחו את הילד?

"בהתחלה שלחו אותו לקרובת משפחה, הם חיפשו קרובים שיוכלו לגדל את הילד, אבל בבית שם הילד עבר דברים לא טובים והועבר לפנימייה".

כל יום רביעי בין 4 ל-6 היא מתייצבת שם. הוא שמח שהיא באה, אבל נקרע בכל פעם שנגמר המפגש. היא עצמה מתקשה לעמוד בזה, לא מסוגלת לראות את הילד שלה במוסד, רוצה שהוא יהיה איתה. בכל פעם מחדש היא מבקשת בחינה חוזרת. בחודש שעבר נענתה שוב בשלילה. מבחינת מערכות הסעד במדינה, אם אין לה ממון לגדל את הילד, עדיף שיישאר בפנימייה. הילד בן חמש וחצי, ילד חכם, אבל ההתפתחות הרגשית שלו לוקה בחסר. בשנה הבאה ילך לכיתה א', היא מתפללת שיעשה את זה איתה, יודעת שתהפוך את העולם כדי לספק את כל מחסורו ולא מזנות.

האבסורד הוא שדווקא לאב יש סיכוי גדול יותר לקבל את הילד – עבריין שהורשע בפלילים שמונה פעמים, גם בנסיבות מחמירות, אבל יש לו כסף, וזה מה שחשוב לממסד. "אנחנו מסתכלים על העתיד ולא על העבר", מסבירים גורמי רווחה.

מהחדר השני נשמע רחש של סדינים ואחריו קול צרוד קורא לה. "זהו", היא אומרת, "נמשיך בפעם הבאה. את צריכה ללכת, הוא התעורר".

תחנה 6: ההריון השני

היא ניצבת עכשיו על קצה הצוק. נגיעה אחת קלה והיא נופלת למטה, משיכה קלה בכיוון השני והיא מתייצבת על חוף מבטחים. בינתיים היא לבד שם, מתנדנדת.

את הגבר המתעורר בחדר השני, אבי התינוקת, פגשה לפני שלוש שנים בערך, היא לא זוכרת איפה ואיך, רק שזה היה קשור לעבודתה. בשלב מסוים עבר לגור איתה, אבל לא התגרש מאשתו.

"הוא היחיד שהייתי שוכבת איתו בלי אמצעי מניעה, כדי שהוא יישאר איתי", היא מספרת. "ואז נכנסתי להריון והוא עזב. הוא לא בקשר ממש, ככה ככה, בא מתי שבא לו. אני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה, אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני בהריון ועם ילד קטן בפנימייה. החיים שלי מסובכים, אף אחד לא ירצה אחת כזאת. מי ירצה להיות איתי? אם היתה לי משפחה טובה זה לא היה קורה לי, כל הדברים האלה".

היא גרה בדירה שכורה קטנה בשכונת עוני, 2,500 שקל בחודש. בעל הבית דרש תשלום לשנה מראש, אבי התינוקת סידר לה הלוואה אצל חברים בשוק האפור. בהתחלה החזירה את התשלומים מכספי הזנות, עכשיו כבר אין לה ממה לשלם. אבל הפחד הגדול יותר הוא מהיום שבו תאולץ לפנות את הדירה. זה יקרה באוגוסט, אז ייגמר החוזה, אז התינוקת שלה תהיה בת חודשיים. הלידה צפויה בחודש הבא.

מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי, שהתחילה לקבל שוב רק החודש, היא יודעת שלא תוכל לממן כמעט כלום. למצוא עבודה רגע אחרי שתלד היא לא תצליח, ממש כפי שעכשיו איש אינו רוצה להעסיק אשה בהריון, עם עשר שנות לימוד, בלי תעודת בגרות. "ניסיתי ליצור קשר עם ארגון 'סלעית' שתומך בנשים שיוצאות מהזנות", היא אומרת. "הייתי בפגישה אחת וזה לא התאים לי. יש שם בחורות שמשתמשות בסמים. אני מעולם לא נגעתי וזה טיפול קבוצתי, אני לא צריכה טיפול כזה. אני צריכה תמיכה אחרת". את פרויקט סלעית מפעילות עיריית תל אביב ועמותת קשת, ואנשיהן מרימים שם מאשפתות נשים שהידרדרו לזנות. לינור כבר הרימה את עצמה, היא צריכה משהו שיעזור בעלייה התלולה.

את העבודה בזנות הפסיקה, היא אומרת, כשהיתה בחודש השישי, לא עמדה בזה יותר. עד אז עברה עוד ועוד דירות דיסקרטיות בתל אביב. אחת בקרליבך ועוד דירה ברחוב בן יהודה. היא זוכרת איך פעם הגעתי לדירה עם צוות טלוויזיה, לתעד פשיטה של המשטרה על המקום. היא כל כך רצתה לקרוא לנו, לצעוק שניקח אותה איתנו, אבל הבוסים הורו לה ולאחרות להישאר סגורות בחדרים. אחר כך צפתה איתן בכתבה המשודרת, ראתה איך ההזדמנות שלה לצאת משם חולפת עם הפרסומות. כן, גם אני החמצתי אותה בדרך, קשה לתאר את רגשות האשם.

אין לה חסכונות. כרגע היא מחזיקה במחבוא את 500 השקלים האחרונים שלה. "אני באמת רוצה עזרה, באמת רוצה את השיקום. שלא יזרקו אותי לרחוב. העובדת הסוציאלית מנסה, אבל אין לה כלים. אני עדיין חייבת את ההלוואה על התשלום לדירה הזאת. האבא של הילדה שלי סידר אותה ולכן הוא מרשה לעצמו לבוא לפה. אני דואגת נורא לתינוקת, אין לי שום דבר לתת לה כשתיוולד. אני רוצה שיהיה לה עתיד אחר מאשר לבן שלי. אחר משלי. אני מסוגלת לגדל ילדים, זה לא שאני לא מסוגלת, פשוט אין לי אמצעים לעשות את זה".

בחודש הבא יתקיים דיון נוסף בבקשתה להחזיר אליה את בנה. אם לא תהיה לה קורת גג בטוחה, אין סיכוי שבקשתה תיענה בחיוב. יובל פרנקל, אחד האנשים הנדירים בעולם הרווחה, הוא מנכ"ל חברת הדיור הציבורי "עמיגור", אבל בעיקר אדם שלא משאיר אנשים בחושך. ואכן, מיד כשקיבל את הפנייה אליו התגייס פרנקל לסייע ואיתר בשביל לינור דירה פנויה באחת מערי הפריפריה בדרום. לא היתה מאושרת ממנה. אלא שאז התברר שאי אפשר לרשום אותה לדירה בדיור הציבורי, כי לפני כמה שנים קיבלה ממשרד השיכון סיוע בשכר דירה ובמשך שלושה חודשים לא השתמשה בכסף למטרה שלשמה ניתן. לינור טוענת שאינה יודעת במה מדובר. עכשיו, עד שלא תחזיר למדינה את 2,000 השקלים ההם, היא לא תהיה זכאית לדירה בדיור הציבורי.

לינור נשברה כששמעה את התשובה הזאת, עכשיו באמת אין לה לאן ללכת. "אני רוצה היום בדיוק הפוך ממה שהיה לי", היא אומרת. "אני מבקשת להרים את עצמי אחרי כל הצמתים שבהם אף אחד לא היה כדי לעזור. מגיע לי קצת טוב בחיים, לא? כמה אפשר לסבול?"

אחר כך דקות ארוכות היא שותקת. פתאום הטלפון מצלצל.

"אני חייבת לענות רגע", היא מתנצלת ומפנה את הגב במבוכה. "אני בת עשרים, ליברלית, פתוחה, זורמת. ניפגש בהתחלת סלמה, כשתהיה שם תתקשר, אני אכוון אותך לכניסה". השיחה מסתיימת. היא נראית בודדה כל כך, העיניים השחורות הגדולות שלה כמעט מתחננות לא לדבר על מה שקרה הרגע. היא הרי יוצאת מזה, היא החליטה, זה סופי. היא עם הזנות גמרה.*

רשות כליאה
דרכו של קטין שאינו עבריין אל מעון נעול

* חוק הנוער (טיפול והשגחה):

קטין נזקק:

קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: 1. לא נמצא אחראי עליו; 2. האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; 3. הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; 4. הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער; 5. הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; 6. שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; 7. הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).

דרכי טיפול והשגחה:

…משנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא… למסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).

* חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול):
החזקה בחדר נעול:

…עובד הנמנה עם צוות במעון נעול רשאי, באישור האחראי על המשמרת, להחזיק קטין הנתון להשגחתו בחדר נעול לפרק זמן של 20 דקות, לשם מניעת בריחתו, או לשם מניעת פגיעה בגופו של הקטין או בגופו של אחר, או לשם מניעת פגיעה ממשית ברכוש; ורשאי הוא, באישור מנהל המעון הנעול או הרכז החינוכי שלו, להאריך את פרק הזמן האמור להחזקה בחדר הנעול לפרקי זמן נוספים של 20 דקות בכל פעם, עד לפרק זמן כולל של שעתיים.

קישורים:

האגודה לזכויות האזרח, הפרת זכויות אדם, מעון צופיה, פנימיות ומעונות, פסק זמן, רשות חסות הנוער

התעללות ופגיעה בזכויות האדם במעון "צופיה" לנערות

אוקטובר 2003מתוך ישיבת הוועדה לזכויות הילד בעניין חשש לפגיעה בזכויות האדם במעון "צופיה" לנערות.

הוועדה לזכויות הילד דנה באוקטובר 2003 בנושא החשש מפגיעה בזכויות אזרח במעון ”צופיה ביבנה לנערות. הדיון נערך בעקבות תלונות שהגיעו לאגודה לזכויות האזרח על התעללות, והפרות של זכויות אדם של הנערות השוהות במעון זה הכוללות שימוש בכוח, כליאה של נערות בחדריהן למספר ימים ואף כליאת נערות בכלוב המכונה ”פסק זמן”.
בתלונה נטען כי מהשיטות הטיפוליות בנערות, השוהות לתקופה של שלושה חודשים ולחלקן מוארכת השהייה עד לחצי שנה, עולה חשש כבד של אי-חוקיות. עוד נטען בתלונה כי במוסד אין לנערות מספיק פרטיות: נערות התלוננו על חשיפת יתר שקיימת במסגרת משוב קבוצתי המנוהל במעון כשיטת טיפול.
התלונה גם מתייחסת לריבוי מקרים של פתיחת תיקים פליליים על שימוש בסמים או שימוש בכוח. הנערות המתלוננות ציינו שאין להן כתובת חיצונית לפנייה לתלונתן ואין להן ייצוג בהליך משפטי כאשר נפתח נגדן הליך פלילי. עו”ד סנדרה בולוס, נציגת האגודה לזכויות האזרח, הציגה את התלונה בשם נערות ועובדים במעון שביקשו לשמור על אנונימיות.

נערות מופנות למעון צופיה בעוד אפשר לטפל בהן בקהילה

עו"ד סוניה בולוס – האגודה לזכויות האזרח: הדבר הראשון שהוא מאוד חשוב הוא שצריך להגדיר מראש את אוכלוסיית היעד ואת מטרת המעון. אנחנו רוצים לבדוק היטב את השאלה מי צריך להיות מופנה לשם, כי חלק מהבעיות נובעות מכך שמופנות לשם נערות שהן אינן מתאימות למסגרת זו.

היו"ר מיכאל מלכיאור: זה כמובן לא טעות של המעון אלא של החברה הישראלית, משרד הרווחה. מה שקורה הוא שלא מוצאים לנערות האלה פתרון בקהילה ולכן מפנים את הנערות לשם. את זה כבר ראינו במספר ישיבות אצלנו. זה גם עולה הרבה יותר כסף למדינה, אבל ככה המדינה שלנו פועלת.

כליאת נערות חוסות בחדרים לימים שלמים

עו"ד סוניה בולוס: לגבי התלונות עצמן, הדבר הכי חמור הוא כליאת הנערות בתוך החדרים. אני רוצה להביא דוגמא אחת שאנחנו יודעים שהיא התרחשה. יש במעון מדיניות לפיה אסור לעשן סיגריות שהן אינן מסוג ‎TIME ומותר לעשן רק סיגריות מסוג ‎TIME.
היה מקרה שבו נערה שיצאה מהמעון הביאה איתה סיגריות מסוג אחר והיא החביאה אותן בתוך המעון. כשהדבר התגלה היא אוטומטית נכלאה בחדרה לשלושה ימים כעונש. לדעתנו זהו דבר מאוד מאוד מקומם וזוועתי. זה חלק מסוג הטענות שעלו שם.

טירטורים
עו"ד סוניה בולוס: הדוגמא השנייה היא בנושא הניקיון היסודי. אחד המדריכים ביקש מהנערות לקרצף את הקירות. לאחר מכן נעשתה בדיקה ונמצאה שריטה בקיר ולכן הנערות התבקשו שוב לקרצף את הקירות. אלו דברים מאוד מקוממים. אני מעדיפה שאנחנו נתמקד בדיון הזה בנושא הכליאה שלדעתנו הוא הנושא הכי חמור. צריכים להיות נהלים ברורים בנושא הזה כדי שאנחנו נדע מתי משתמשים בעונש הזה.

כליאה בחדר פסק זמן, כליאה בכלוב
עו"ד סוניה בולוס: ישנו חדר שנקרא "פסק-זמן" אליו מפנים נערות שנכלאות. אנחנו שמענו משני גורמים טענה לפיה יש כלוב שבו נעשה שימוש כשהנערות היו מתפרעות. אבל נושא הכליאה בתוך החדר של הנערה הוא דבר שבשגרה כשכל פעם מישהי עושה משהו שהוא לא בסדר.
אנחנו הבנו שיש חדר "פסק זמן" וישנו החדר של הנערה בו נועלים את הנערה עצמה. כליאה של נערה בחדר שלה לשלושה ימים רק בגלל שהיא עישנה סיגריה שהיא לא מסוג ‎TIME, הוא דבר מאוד חמור שפוגע בכבודן של הנערות.

אין לנערות ייצוג משפטי, מונעים מהנערות לעיין בתיקים המשפטיים שלהן
עו"ד סוניה בולוס:
רוב הדברים שנוסחו בגוף המכתב הם דברים חשובים. למשל, נושא ייצוג המשפטי של הנערות. הנערות נקלטות במעון ולאחר מכן יש דיונים שונים. אנחנו חושבים שמאוד חשוב שהנערה תהיה מיוצגת על ידי עו"ד כדי שהיא תוכל לנסח את הצרכים שלה בצורה הכי יעילה.
ישנו גם נושא הפרטיות. אין לנערות שם פרטיות, הן לא יכולות לעיין בתיק שלהן. אין נהלים ברורים מתי כן אפשר לעיין ובאיזה סוג של חומר כן אפשר לעיין.

העדר דווח ופיקוח
עו"ד סוניה בולוס: אנחנו שמענו עוד טענה לפיה לפעמים האנשים שמחליטים לכלוא את הנערה בתוך החדר שלה, לא מדווחים לממונים עליהם. אין דיווח ואין מנגנון של פיקוח ובדיקה. אף אחד לא בודק איך הדברים מתנהלים שם.

פגיעה בפרטיות
עו"ד סוניה בולוס: נושא הפרטיות הוא מאוד חשוב. יש משוב קבוצתי בו המדריך או העובדת הסוציאלית מספרים לכולם איך הנערה התנהגה ושההתנהגות שלה לא הייתה נאותה. זה דבר שפוגע בפרטיות של כל נערה ששוהה שם. אין משוב אישי, מדובר במשוב קבוצתי.

ענישה על דיבור בשפת האם
עו"ד סוניה בולוס: לא רק זה, אנחנו שמענו שנערה שמדברת בשפת האם שלה מקבלת עונש. נערה ערביה המדברת עם חברתה בערבית מקבלת עונש. יש הוראה ברורה לפיה צריך לדבר אך רק בעברית. יש צורך להעסיק עובדת סוציאלית ערבייה במעון שיכולה לתקשר בצורה יותר יעילה עם הנערה הערבייה שנמצאת שם.

קישורים:
  • התקבלו רוב הטענות של האגודה לזכויות האזרח בעניין "צופיה" לנערות במצוקה