אלימות פסיכיאטרים, ועדת ערר פסיכיאטרית, ענבל בר און, תלונה נגד פסיכיאטר

תלונה נגד פסיכיאטרית על היחס המכפיר לעורכי דין פרטיים בועדות ערר פסיכיאטריות מאת עו"ד ענבל בראון

2 באוקטובר 2016 – תלונה נגד פסיכיאטרית על היחס המכפיר לעורכי דין פרטיים בועדות ערר פסיכיאטריות מאת עו"ד ענבל בראון

להורדת התלונה בקובץ PDF הקלק כאן

להלן הסטטוס:

חוויה הזויה בוועדת הערר.

למען ההגינות, אציין כי ייצגתי גם בוועדות ערר שבהן חברי הועדה היו הגונים, קשובים, אדיבים, ובקיאים בפסיקה. המקרה הזה הוא חריג, אבל חשוב לפרסמו, בכדי שדברים שכאלו לא ישנו, ובכדי שזכות הטיעון של העורר לא תיפגע.‏‎

@חוייה הזויה בוועדת הערר@

לפני שבוע לערך, עסקה התוכנית של קרן נויבך בקשיים שמוערמים על עורכי דין המייצגים בוועדות ערר.

התוכנית סיקרה את האופן שבו לעו"ד אדמית רוזנצוויט הוקצב זמן בסטופר, ושהסטופר תקתק, היא – והלקוח שלה, "דניאל", הוצאו מן הוועדה. בתוכנית סופר שלעו"ד רוזנצוויט לא נתאפשר להציג שאלות לרופא המטפל של "דניאל".

@ @ @ @

גם לי ארע מקרה הזוי בוועדה, בעת שייצגתי לקוחה.

הגעתי לטעון בשם לקוחה. הלקוחה, אשר הוצאה כנגדה הוראת טיפול מרפאתי כפוי, המתינה יחד איתי לוועדה מספר שעות עד שהגיע תורנו. בסופו של דבר היא נאלצה לעזוב, בשל ענייני עבודה.

(וסתם לצורך הרקע, הועדה של הלקוחה הזו נדחתה כבר פעמיים מסיבות טכניות ופרוצדורליות שונות, וזו הייתה הפעם השלישית שלנו בוועדה).

ביקשתי להיכנס לוועדה בגפי, ולטעון בשם הלקוחה טענות שיובילו לביטול הוראת הטיפול המרפאתי הכפוי.

על פי החוק, לוועדת הערר שיקול דעת- כיצד לנהוג במידה והמטופל אינו מופיע בפניה. על פי הדין, יש באפשרות הוועדה, במסגרת שיקול דעתה, לקבל החלטה גם *ללא* בדיקת המטופל (סעיף 26 לחוק).

הדבר היה מתאים בייחוד במקרה של הלקוחה שלי, שבמסגרתו, היו מסמכים שהראו שאין עילה לטיפול מרפאתי כפוי, וניתן היה להתבסס על המסמכים הללו, ועל הטענות המשפטיות, ללא צורך בבדיקת הלקוחה.

ביקשתי מיו"ר הוועדה לטעון, במשך 5 דקות, ולהסביר, מדוע, במקרה הקונקרטי של הלקוחה שלי, ניתן לקבל הכרעה בעניינה גם בלא בדיקתה;

סברתי שהיא ראויה לכך אחרי שהגיעה כבר פעמיים לוועדה, ובכל פעם הדיון נדחה מטעם פרוצדורלי אחר. סברתי שהיא זכאית, לפני החג, "לסיים עם זה".

יו"ר הוועדה איפשרה לי לטעון 5 דקות בנושא. אבל, אחת מחברות הוועדה, שבחרתי שלא לציין פה את שמה, פסיכיאטרית שלא בשירות המדינה, החלה לצעוק עלי, באופן שהותיר אותי המומה;

היא לא אפשרה לי להשחיל מילה, דרשה שאסתלק, איימה שתזמין לי איש ביטחון, ולבסוף גם הזמינה לי איש ביטחון, אשר הגיע, המום, לא מבין מדוע יש להזמין איש בטחון לעו"ד שיושבת בוועדה ומעלה טעות בשם הלקוחה שלה, ונאמר לו "להמתין מעבר לדלת". ממש כך!

אציין, כי בסופו של יום, יו"ר הוועדה דחתה את הטיעון שלי, שהיה ברמה הפרוצדורלית. זו הפררוגטיבה שלה כיו"ר ועדה. לא על כך טענתי.

טענתי על כך שחברת הוועדה שהיא פסיכיאטרית שלא משירות המדינה, צעקה עלי לאורך כל הדרך, התפרצה לדברי, לא אפשרה לי לדבר והפריעה את דברי בצעקות, והזמינה לי לא פחות מאשר איש ביטחון (!!!). הזוי הזוי אבל כך אירע.

בקיצור, לא קלה היא דרכנו וארוכה היא הדרך!

להלן התלונה

מודעות פרסומת
איילת שקד, אשפוז כפוי, ג'ואל בן סימון, ועדה פסיכיאטרית, מחאה, ענבל בר און

עו"ד ענבל בראון על ועדות פסיכיאטריות ותיוג "מסוכנות"

אוגוסט 2016 – עו"ד ענבל בר-און הביאה לשחרורה של ג'ואל בן סימון מאישפוז כפוי – צפו בסרטון בו ג'ואל משוחררת לחופשי

ג'ואל בן סימון הובאה בכפייה לאשפוז פסיכיאטרי במוסד איתנים לאחר שמחתה במשך 4 ימים מול משרד המשפטים בירושלים.
שרת המשפטים עם עוזריה הקרובים: אלישיב עמיצור, יעל קוטיק ועובדת סוציאלית הדס וייס מלשכת הרווחה גוש עציון פנו לפסיכיאטר מחוזי בדרך מרמה כדי לסלק את ג'ואל שמחתה מול המשרד. העילה לפניה הייתה כי ג'ואל מסכנת עצמה בהיותה מוחאת ברחוב סלאח אדין בירושלים ולכן יש לאשפזה.

עו"ד ענבל בר-און הביאה לשחרורה של ג'ואל בן סימון מאישפוז כפוי.

"התמזל מזלה, והיו לה שלושה עורכי דין ועוד המון עדי אופי עם רצון טוב. התרשמתי לרעה מהוועדה הפסיכיאטרית. כדי להצדיק אישפוז כפוי, צריך שהאישה תוגדר כחולת נפש מבחינה משפטית.

חברי הוועדה ניסו למשוך את ג'ואל בלשון. ביקשו ממנה לומר דברי פתיחה, שאלו אותה שאלות. היא ענתה יפה ברוגע, בקוהרנטיות ובהיגיון. זה קצת כמו הפרקליטות, שיש לה מוטיבציה להרשיע. כלומר, זה נראה כאילו היתה להם מוטיבציה למשוך אותה בלשון, ולהוציא ממנה אמירה פרנואידית, אמירה שתישמע רע. ג'ואל עמדה בזה בקור רוח מדהים. היא לא נתנה להם למשוך אותה בלשון לשווא.

שאלו אותה למשל: 'את יודעת למה את כאן?', איך היא תדע, למה היא כאן, אם היא לא קיבלה את המסמכים. אדם יכול לדעת למה אושפז רק אם קיבל את המסמכים. אנחנו כעורכי דין, אתמול קיבלנו חלק קטן מהמסמכים והיום בבוקר קיבלנו עוד חלק, ובמהלך הוועדה, קיבלנו עוד חלק מהמסמכים. כלומר, את לא יכולה לדעת למה אושפזת בכפייה, אלא אם כן יש לך מסמכים. עכשיו, לשאול אותה "את יודעת למה את כאן?", בשביל שמה שהיא תגיד לכאורה ישמע מטורלל, זה למשוך אותה בלשון בשביל להוציא תשובה שמרגישה, נראית ומתנהגת כמו תשובה שנובעת ממחלת נפש.

זה קצת כמו במקרה שהיה בחור צעיר בשם רגב שרבר נדמה לי, נעצר על לא עוול בכפו, והואשם באונס ילדה, וגם כן עיוותו את המילים שלו. הייתה שאלה: "האם אתה אוהב ילדים?", והוא ענה "אני אוהב ילדים ברמה של אדם מבוגר, להיות כמו אח גדול לילדים, ללמד אותם, לשחק איתם", אבל לקחו את הדברים שלו, הוציאו אותם מהקשרם כאילו הוא אוהב ילדים ברמה הפדופילית. התחושה במקרה של שרבר הייתה מוטיבציה להרשיע.

גם כאן הוועדה, ג'ואל לא אמרה שום דבר שנשמע לא שפוי. היא הייתה קוהרנטית, קרת רוח, מדוייקת הרבה יותר מרוב האנשים שהיו בסיטואציה כזו. חברי הוועדה לא מצאו את מה שהם קיבלו, והם שאלו אותה כל מיני שאלות. היא חשפה חלק מהרקע שלה, עוולות במערכת המשפט, שאנחנו כעורכי דין מכירים את העוולות הללו. צריך רק לפתוח עיתון ולראות את פרשת רונאל פישר, ופרשת הולילנד, וכל שני וחמישי, כל אדם במערכת מואשם בניגוד עניינים ויש עיתונאים שמקדישים את הקריירה שלהם כדי לחקור שחיתות.

אישה שעברה עוול במערכת המשפטית, מצביעה על עוולות במערכת המשפטית שהם קיימות.

לא מזמן שופט במשפט זדורוב, נתגלה שהוא היה מעורב בעבירות מין. אנחנו רואים כל הזמן שחיתות במערכת המשפט. פרשת זדורוב היא דוגמא מובהקת לחוסר תקינות של מערכת המשפט, כל הפרשה של המכון לרפואה משפטית. כלומר, זה ברור שאנו חיים במדינה שהיא על סיפו של מדינת עולם שלישי, ויש כאן המון שחיתות.

אישה שעברה עוול במערכת המשפטית וזה קורה כל הזמן, טוענת שהיא עברה עוול, ומושכים אותה בלשון כדי לטעון שהיא פרנואידית, זה לא תמים. זה כמו המוטיבציה של הפרקליטות להרשיע. כאילו "אנחנו צריכים אותך חולת נפש ומסוכנת, כדי שתהיה לנו עילה לאשפז, ואם לא תספקי לנו את הסחורה, אנחנו נמשוך אותך בלשון".

חלק מהמחאה הדמוקרטית זה להקים אוהל, במקרה זה, לא היה אפילו מול ביתו של שר, זה מול משרד המשפטים. חמור מאוד שמחאה במדינה דמוקרטית נתקלת בתגובה באישפוז כפוי.

מה שחמור יותר, שלפי החוק לאשפוז כפוי נדרשת מסוכנות. המסוכנות לא שם, אז הולכים לחפש אותה. מנסים להוציא יש מאין. טענו טענה הזויה שמבססת את המסוכנות שלה: משרד המשפטים נמצא ברח' צלאח א-דין, שזה מזרח ירושלים, והם טענו שכשהיא נמצאת שם, היא מסכנת את עצמה. זו טענה טפשית, כי היא הייתה בתוך מתחם משרד המשפטים. כדי להצדיק אישפוז בכפייה מחפשים מסוכנות, ואם אין מסוכנות, אז מחפשים את המסוכנות כדי לסמן וי. במקרה של ג'ואל, טענו שהלינה שלה בתוך משרד המשפטים, שזה מקום מאובטח עם מצלמות, היא מסוכנת, שזה הזוי. אתם מחפשים מסוכנות בכוח. כל עובדת במשרד המשפטים שהיא מאוד חרוצה ועובדת עד השעה 23:00 בלילה, מסכנת את עצמה.

צפו עד סוף הסרטון, בו מודיעה הוועדה לג'ואל, כי היא משוחררת מהאשפוז הכפוי ומקבלת תעודת חופש.

אשפוז כפוי, אשפוז פסיכיאטרי, הפרת זכויות אדם, ענבל בר און, פסיכיאטריה, פשעי הפסיכיאטריה

מוסד הפסיכיאטריה – סרטן הפוגע בכבוד האדם וחירותו

המאמר "ההיסטוריה של החירות היא ההיסטוריה של הערובות הפרוצדורלית לחירות" , ענבל בר-און , מרץ 2009 , news1

דברים אלו אשר אמר השופט פרנקפורטר, צוטטו לא אחת בפסקי דינה של רוטלוי אשר בפסיקותיה גיבשה מגילת זכויות דיוניות של האזרח אשר מועמד לאשפוז בכפייה

ביום ב', ה-9.3.09 קיימתי ראיון נרחב ומקיף עם השופטת (בדימ.) סביונה רוטלוי. הראיון המקיף עסק בפן פחות מוכר לציבור בפעילותה השיפוטית של רוטלוי (אשר מוכרת לציבור הרחב בעיקר בשל שניים אלו: הוועדה לזכויות הילד, ו"הרוצח השטני עם החיוך").

דומה כי הקורא יתקשה להתמצא בנבכי הפסיקות של רוטלוי אשר עליהן מושתת הראיון, מבלי להכיר את החקיקה ואת הפסיקה.

ברשומה קצרה זו מובא מעין "קיצור תולדות פסיקותיה של רוטלוי" בשבתה כערכאת ערעור על ועדות פסיכיאטריות אשר מוסמכות להאריך אשפוזו הכפוי של אדם. רשומה קצרה זו אינה מתיימרת למצות את כל הנושא אלא לאפשר לקורא מושג אשר לאורו יוכל לקרוא את הראיון ("מפת התמצאות", אם תרצו).

החוק

עד לשנת 1991 סמכותו של הפסיכיאטר המחוזי לשלול חירותו של אדם הייתה כמעט ובלתי ניתנת לריסון שיפוטי, כמעט ובלתי מוגבלת. העיתונות של סוף שנות השבעים מלאה בסיפורים מסמרי שיער אודות אזרחים אשר נלקחו באחת מבתיהם למוסדות סגורים פסיכיאטרים.

מאמר אשר סקר את ההיסטוריה של חקיקת החוק מצא כי החוק הישן,(ראה מקור 1 ) חוק טיפול בחולי נפש, התשט"ו – 1955 נחקק מתוך מגמה פטרנליסטית גרידא ו"שיקף את המודל הרפואי פסיכיאטרי הקלאסי, המוסר בידי הרופאים הפסיכיאטרית את סמכות ההכרעה הבלעדית באשר לאשפוז ולטיפול בחולי הנפש, כולל אשפוז בכפייה. זהו מודל פטרנליסטי, הרואה בהחלטה על אשפוז כפוי הכרעה רפואית שבאה לתת מענה לצורך הכרחי בטיפול לחולה, ושיקולים בדבר זכויות האדם הם משניים".

החוק הישן זכה לביקורת שיפוטית קשה: כך לדוגמא קבע השופט חיים כוהן בע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' משה חובב, פ"ד לה(3) 766 ולפיהם: "הוראות החוק בנושא החשוב שבו אנו עוסקים… שלילת חירותו של אדם וסגירתו בבית חולים לחולי נפש נגד רצונו, הן גם סתמיות וגם סתומות….נושא האשפוז על-פי הוראותו של פסיכיאטר מחוזי, לפי סעיף 5 של החוק, עדיין נשאר פרוץ לרווחה".

בע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757 קבעה השופטת נתניהו כי: "כח כה רב נתן המחוקק בידי הרופאים וסמכות כה רבה נתן בידי הפסיכיאטר המחוזי בתחום רגיש זה שיש בו פגיעה כה חמורה בחרותו של אדם ואף בבריאות [768] הנפש שלו (כתוצאה מכליאתו בין חולי נפש אם מסתבר כי טעות היא והיא אכן בריא) עד כדי לעורר חרדה מעצם המחשבה על אפשרות של שימוש בלתי זהיר בו, שלא לדבר על שמוש שלא בתם לב. כגודל עצמתם של הכח והסמכות האלה כך חשיבותם של המגבלות ושל אמצעי הפקוח והבקרת המוטלים על מי שמסמך להפעילם".

הביקורת הגיעה גם מכיוונה של האגודה לזכויות האזרח אשר הציעה כי רק לשופט תקום הסמכות לשלול חירותו של אדם על דרך האשפוז הכפוי, (ראה מקור 2) והן מכיוונו של מבקר המדינה אשר המליץ להגדיר ביתר דיוק את הפרמטרים לאשפוז כפוי(ראה מקור 3) , הן מכיוון האקדמיה והן מכיוון כלי התקשורת.

ביקורות אלו הובילו לכך שהחוק החדש, אשר נחקק בשנת 1990 (חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) שם דגש על העילה המשפטית. אבל קריאה ביקורתית בחוק החדש מגלה כי החוק החדש מציע לאשפז אשפוז כפוי בעילה רפואית, כאשר נדרשת עילה נוספת משפטית כדי להביא לידי השלמה או גימור את העילה הרפואית.

הדבר בא לידי ביטוי הן בכך שהשבועיים הראשונים לאשפוז הכפוי נשלטים ע"י אינסטנציה רפואית לחלוטין (הפסיכיאטר המחוזי) והן בכך שהאינסטנציה אשר מחליטה על המשך אשפוז כפוי הינה אינסטנציה מנהלית אשר נשלטת ברובה ע"י גורמים רפואיים (שני רופאים ומשפטן אחד) (וזאת מכוח סעיפים 9, ו-10 לחוק).

גם העילות לאשפוז כפוי בחוק החדש עדיין עמומות, פרוצות וסתומות: מכוח סעיפים 6(א) + 9(א) ניתן לאשפז אדם בכפייה אם הוא "חולה, וכתוצאה מכך עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". למותר לציין כי 'מסוכנות' ו'מחלה' הם קריטריונים עמומים, אשר נתונים לקשת של פרשנויות, הכל לפי תפיסת עולמו של הפרשן (תפיסת עולם שבה תלויה חירותו של הפרט).

המאמר אשר סקר את הליך חקיקת החוק מציין כי: (ראה מקור 4)

"עם כל השינויים שהוכנסו בו, עדיין לא סטה החוק החדש מהמודל הרפואי-פסיכיאטרי שהיה בבסיס החוק הקודם- מודל שלפיו החלטות בנוגע לאשפוז ולטיפול בכפייה מצויות בסמכותם הבלעדית של הפסיכיאטרים, ומעורבותה של מערכת המשפט בהליך האשפוז היא מצומצמת"

נכון, ההליך המנהלי של אשפוז כפוי כפוף דה-יורה לביקורת שיפוטית, אולם בפועל מתוך כמה אלפי אשפוזים כפויים לשנה בשנות ה 90' ובראשית שנות ה 2000, מעטים המאושפזים בכפייה אשר צלחו את המשוכות וערערו לבית המשפט5, וזאת עקב מיעוט משאבים או היעדר ידיעה אודות זכויותיהם.

ביקורת שיפוטית קשה מאוד

בשנות ה 90' – בעשור הראשון ליישומו של החוק החדש, מתי מעט, כאמור, מבין אלפי המאושפזים בכפייה בשנה, צלחו את המשוכות וערערו על אשפוזם בכפייה. מרביתם אם לא כולם הגיעו לדיון בפני השופטת רוטלוי אשר מתחה ביקורות קשות ביותר על קיפוח זכויותיהם של אנשים אשר נתונים לאשפוז בכפייה.

כך לדוגמא ב בע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129 כתבה השופטת רוטלוי כי:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

במחוזי ע"ש 142/00 (ת"א), פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים מחוזי כרך לב(7) 653 כתבה כי:

למרבה הצער, בתיק זה, שבו היו מעורבים מספר פסיכיאטרים, ממחוז תל אביב ומחוז המרכז, הופרה ברגל גסה כל זכות של המערער ונראה כי הלחץ המאסיבי, שבא מצידה של האם, שעברה סבל קשה, ועל כך אין מחלוקת, הוא שכנראה גרם לשיבוש המערכות.

וכן כי:

כבר נלאיתי מלהתריע על כך, שמחובת הוועדה לנמק את החלטתה כשהיא נסמכת לא רק על הבדיקה הרפואית אלא על שיקולים של בדיקת חוקיות ההליך.

ב ע"ש (ת"א) 227/00 פלונית נ' היוהמ"ש (טרם פורסם):

כבר נלאיתי מלחזור על המחוייבות של הוועדה הפסיכיאטרית לעמוד בעקרונות המחייבים כל וועדה מעין שיפוטית, בין השאר, קיום חובת הנמקה.

וכן:

כבר נלאיתי מלחזור על כך שוב ושוב בפסקי הדין, כי המחוקק הבחין בין עילות שונות לבדיקה כפוייה ולאישפוז כפוי, גם כאשר מדובר בסיכון פיזי לאדם או לזולתו. סיכון פיזי מיידי מצדיק בדיקה כפויה דחופה ולאחר מכן אישפוז כפוי דחוף ואפשרות להארכתו בעוד שסיכון פיזי, שאיננו מיידי, מצדיק בדיקה כפויה ועמה אישפוז כפוי, שאינם דחופים.

האגודה לזכויות האזרח קוראת לשינוי

גם האגודה לזכויות האזרח לא חסכה את שבט ביקורתה מאופן יישום החוק החדש, וקבעה כי התיקונים שבוצעו בו אינם מספיקים: אשפוז כפוי, לטעמה, צריך להיעשות דרך בית המשפט, והפעלתו (היות ומדובר בשלילה קשה ביותר של חירויות הפרט) צריכה להתבצע על סמך קריטריונים מדויקים ולא עמומים (האגודה לזכויות האזרח הציעה לבטל את האשפוז הכפוי האזרחי אשר מסתמך על קריטריון עמום של "מסוכנות" ולהותיר על כנו בחוק אך ורק את האשפוז הכפוי הפלילי אשר הקריטריונים להפעלתו ברורים יותר).

המערכת הפסיכיאטרית אינה נותרת חייבת

בשנת 2000 פרסמה השופטת רוטלוי, כאמור, פסק דין (ע"ש 368/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2000(3), 10129) אשר קומם עליה את המערכת הפסיכיאטרית. היא כותבת:

לא אוכל להימנע מציון התחושה הקשה, שמלווה אותי בשמיעת ערעורים אלה, לנוכח העובדה, שרק אזרחים מעטים המאושפזים באשפוז כפוי שלא כדין, זוכים לייצוג משפטי ולאפשרות הבאת ערעורם כהלכה בפני בתי המשפט. יש לזכור, כי התנאים, שבהם נכתבים הערעורים מטעם החולים המצויים באשפוז אינם מאפשרים להם לא את הנגישות לבית המשפט, לא את אפשרות הביטוי הראויה וזאת עקב כליאתם ועקב הימצאותם תחת השפעת תרופות. עניין זה טעון שינוי בדחיפות על-ידי המחוקק.

פסק דין זה העמיד את המערכת הפסיכיאטרית כולה על הרגליים האחוריות, ולפי כתבתו של רן רזניק אשר פורסמה בהארץ בתאריך 29.11.2000, ראשי איגוד הפסיכיאטריה שגרו מכתב לשופטת רוטלוי, עם העתקים לנשיא בית המשפט העליון, מנכ"ל משרד הבריאות ולהסתדרות הרפואית (אשר גיבתה את הפניה) ולפיו: "דברים אלו מביאים לפגיעה אנושה במקצוע הפסיכיאטריה ובבתי החולים שעושים מאמצים להלחם בחולי ולעזור לאנשים סובלים… זאת סטירת לחי לאנשים שעושים עבודת קודש ומצליחים להחזיר את החולים לקהילה". כן נכתב במכתב כי "בתי חולים אינם מתקני כליאה", טענה תמוהה לאור העובדה שאשפוז כפוי פירושו כליאה במקום סגור ללא יכולת לצאת ללא רשות הצוות (בבחינת: "אם זה נראה כמו ברווז ומתנהג כמו ברווז, זה ברווז")

בסיומו של המכתב הנרגש כותבת המערכת הפסיכיאטרית כי היא מעלה יוזמה "להסיר מהפסיכיאטריה את הסמכות לשלול את החירות מהאזרחים. סמכות זו שהחברה הטילה על הפסיכיאטרים וכך אילצה אותם לעסוק בפונצקציה לא רפואית".

עם כל המילים הנרגשות, המחקר אשר סקר את הליכי חקיקת החוק מגלה כי למערכת הפסיכיאטרית הייתה מעורבות רבה בחקיקת חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, תוך שהיא מקימה לובי חזק אשר ינווט את ספינת חקיקת החוק לכיוונים הרצויים לה, קרי, שהאינסטנציה העיקרית אשר תכריע באשפוז כפוי תהא רפואית ולא משפטית.

המאמר 'מגמות שינוי ושימור' מסתיים באלו המילים:

"במאבק האידיאולוגי בין קבוצות אלה הצליח הממסד הפסיכיאטרי לשמור על המודל הרפואי שהיה בבסיס החוק הקודם, אם כי לא בגרסתו הנוקשה. השפעתו של הממסד הפסיכיאטרי על נוסח החוק הייתה דומיננטית. נוכח הביקורת שהושמעה כלפי החוק הקודם העריך הממסד הפסיכיאטרי כי שינוי החוק הוא בלתי נמנע, ולפיכך העדיף להוביל את המהלך לשינוי החוק על פני מתן אפשרות לגורמים אחרים להובילו, תוך היגררות אחריהם בלית ברירה. באופן זה, העריך, יצליח לשמור על האינטרסים המקצועיים-"טריטוריאלים" של הפסיכיאטרים. התוצאה הסופית מראה כי אכן הצליח בכך, ושמר על המונופול של הפסיכיאטרים בתחום האשפוז הכפוי ועל מידה רבה של אוטונומיה מקצועית בהחלטות לגביו".

גם טענת המערכת הפסיכיאטרית ולפיה אשפוז אנשים בניגוד לרצונם "נכפה עליה" אינה יכולה לעמוד. האגודה לזכויות האזרח אשר סיקרה כנס שהקתיים באברבנל מתארת כיצד רופאים רבים הצהירו כי הם מתעלמים מהוראות החוק אשר מסייגות את סמכות האשפוז הכפוי ומאשפזים על סמך קריטריונים רפואיים. להלן ציטוט מתוך נייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח:

בכנס שנערך באברבנל ב–22.6.01 הצהירו רופאים כי במקרים מסוימים הם עוברים על החוק ורופא אחד אף אמר שהוא גאה בכך. בדיון שנערך במשרד הבריאות ב – 25.07.01 אמרה עו"ד דרורה נחמני, פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים ויו"ר הוועדה הפסיכיאטרית במחוז ירושלים, שהייתה חברה בוועדת שניט, שהמשפטנים אינם ששים ללכת לבית המשפט ולא בהכרח מעוניים להעביר את ההחלטה על אשפוז כפוי לבית המשפט. כמו-כן אמרה שהיא כיו"ר של וועדות פסיכיאטריות נאלצת לחתום על שקרים, משום שאין בחוק מוצא לחוסר באלטרנטיבות טיפוליות בקהילה.

מקורות

1. אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים לא תש "ס-145 ,(2000) (להלן: "מגמות שינוי ושימור")
2. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 154 – 157.
3. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 157.
4. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 150
5. ראה לעניין זה ד"ר אסף טויב "משפט, פסיכיאטריה ומערכת בריאות הנפש בישראל – נושאים נבחרים" פרלשטין-גנוסר – 2007 (להלן: "טויב"), בעמ' 305: בשנים 2003 – 2000 מס' הוראות האשפוז השנתי עמד על כ – 3494 הוראות אשפוז כפוי לשנה. כך לדוגמא בשנת 2000 לבדה הוצאו כ 3247 הוראות אשפוז כפוי בשנה. מתוך מס' זה בודדים ערערו על הוראת האשפוז הכפוי לבית המשפט המחוזי, מספר הערעורים אשר הוגשו בשנת 2000 אינו מגיע אף לעשרה, ואף הרבה פחות. כמו-כן בשנת 1996 עמד מספר האשפוזים הכפויים בשנה על כ 2667 ובשנת 2005 עמד מספר האשפוזים הכפויים השנתי על 5334 (נתונים אלו לקוחים מתוך דן אבן, "שיגעון: תמונה עגומה בבתי החולים הפסיכיאטרים", http://www.Ynet.co.il , 6.2.07).
6. מגמות שינוי ושימור, הערה 1 לעיל, בעמ' 189.

קישורים:

אשפוז כפוי, בית חולים לחולי נפש, הפרת זכויות אדם, משרד הבריאות, ענבל בר און

חוק לא חוקתי – האשפוז הכפוי

אשפוז בכפיה - קשירה למיטה

להלן המאמר: "חוק לא חוקתי" של ענבל בר-און , NEWS1 , יולי 2009

במשך 17 השנים שחלפו מאז היחקק חוקי היסוד בוטלו חמישה חיקוקים בלבד, בשל היותם סותרים את חוקי היסוד האם אלו כל החוקים הלא חוקתיים במדינת ישראל?
▪ ▪ ▪
בשנים האחרונות, במיוחד עם כניסת פרידמן לכהונת שר המשפטים בשנת 2006, הותקפה ציבורית יכולתו של בית המשפט העליון לבטל חוק לא חוקתי, יכולת אשר מהווה את חיל הפרשים הקדמי במערכה על הגנת זכויות הפרט מפני הכוח הפוטנציאלי (וגם המעשי, יש לציין) של השלטון לרמוס את האזרח.
בפועל, מספר החוקים שבוטלו בידי בית המשפט העליון הם מתי מעט, אך החשיבות במהפכה החוקתית הינה חדירתה לשיח הציבורי ולתפיסת הזכויות של כל פרט את זכויותיו, אל מול השלטון. החוק אשר מאפשר את אשפוזם הכפוי של אנשים בישראל ללא הליך משפטי הוגן, מהווה את אחת הדוגמאות ל'כיצד חוק יכול להיות דורסני', ולנחיצות של בית משפט עליון חזק, שפועל באטמוספירה-נורמטיבית וציבורית של שיח-זכויות.
.
סנקציה חריפה מסנקציה פלילית
שיח הזכויות המסורתי, עוד החל מימי המגנה כרטא, נוצר ונולד על-רקע סמכויות השלטון הדרקוניות לשלול חירות. כל מגילות זכויות האדם והחוקות המסורתיות עסקו בעיקר בהליך ההוגן שיש לאפשר לאזרח, טרם שוללים את חירותו. גם בישראל, המהפכה החוקתית הותירה את חותמה ביתר שאת בתחום המשפט הפלילי – סדר הדין הפלילי הוא התחום שבו נעשו שינויים מרחיקי לכת, הן בפרשנות חוקים קיימים (ראה: דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589), הן בביטול חוקים (ראה לדוגמה בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, שם בוטל החוק אשר איפשר לעצור חייל ללא הבאה-בפני-שופט לכ- 96 שעות ונקבע כי משך הזמן המקסימלי בוא ניתן לעצור חייל הינו כ 48 שעות), והן בחקיקת חוקים חדשים אשר הסדירו מחדש את כל סוגיית המעצרים והחיפושים, והפעם באופן מידתי ולאור חוקי היסוד (החוקים הישנים בוטלו).
לא בכדי, מהפכות חוקתיות והסדרים חוקתיים חדשים מתקשרים בדרך כלל להליך הפלילי: זהו ההליך אשר בו טמונה מידת-הפגיעה הקשה-האפשרית ביותר בחירויות הפרט. בעצם כמעט הקשה ביותר, שכן ישנו סוג הליך אחד אשר עצם הפגיעה-בחירות-הפרט הטמונה בו, קשה יותר מעצם הפגיעה הפוטנציאלית בחירות הפרט הטמונה במאסר/מעצר: מדובר בהליך האשפוז הכפוי, שכן בעוד שבהליך מעצר/מאסר מוטלת על העציר/אסיר סנקציה של שלילת חירות התנועה בלבד, הרי שבסנקצית האשפוז הכפוי, יש משום "פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה" (דברי השופט חשין בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 240). הליך של אשפוז כפוי פירושו פגיעה שיטתית, אינטנסיבית, יומיומית וקשה בזכות לשלמות הגוף ולכבוד האדם. מאושפזים בכפייה מולעטים בתרופות בכפייה באופן יומיומי, בניגוד להסכמתם. ראה למשל ציטוט מכתבה של דני שפרלינג ב'ידיעות אחרונות' מיום 16.1.1998:
הוא הגיע לאגף הסגור של מחלקה שש ב´אברבנאל´ והוא רק רצה לצאת משם: "לא רציתי שימשיכו לדחוף לי הלידול. פעם פעמיים ביום היו נותנים לי את הכדור. אתה לא רוצה לקחת? שמים לך את זה באינפוזיה. הפכתי לזומבי. הגפיים התחילו להתכופף לי, איבדתי אנרגיה, הכדור הזה נטרל אותי מהחיים. נהייתי פאסיבי. הכדור הזה גרם לי לעצירת שתן. עשו לי קטטר, זה לא היה מביך כמו שזה כל כך כאב. במחלקה הסגורה לא ראיתי אור יום. לא טיילתי , לא היה לי חופש, הרגשתי כמו חפץ שכל מיני רופאים יכולים לעשות בי כרצונם. האשפוז הפך אותי לחצי בן אדם. נהיו לי בעיות מוטוריות בגלל זה… הייתי חייב להתחיל טיפול פרטני אצל רופא כדי לבטל את תופעות הלוואי ולעמוד בחזרה על הרגליים".
לצורך השוואה, שורה של פסיקות קבעה כי יש לשמור על כבודו של האסיר, ואין לחדור לגופו בכוח; בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד(3) 294 קבע קביעה זו עוד טרם המהפכה החוקתית, כאשר לאחר המהפכה החוקתית מגמה זו הלכה והתחזקה: כיום לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק החיפוש בגוף"), ככל שהחיפוש בגוף פולשני יותר, כך נחוצות יותר ויותר פרוצדורות-נדרשות בדרך למימושו, וכאשר החיפוש בגוף הינו 'חיפוש פנימי', לא ניתן בשום פנים ואופן לבצעו בכוח. על-פי חוק החיפוש בגוף, חשוד אשר מסרב לחיפוש פנימי, בהיעדר הסבר סביר לסירובו, ייתכן שסירובו יחזק את משקל הראיות נגדו, אך לעולם אין לכפות בכוח חיפוש פנימי על חשוד.
אם נשווה את הנורמה אשר החיל המחוקק ככל שהדבר נוגע לאסירים, חשודים ונאשמים (מושאי ההליך הפלילי), למצבם של אנשים אשר כלואים במוסדות פסיכיאטרים בניגוד לרצונם, הרי שהאחרונים, כאשר הם מסרבים ליטול תרופות, הדבר נכפה עליהם באופן ברוטלי: קשירה למיטה והזרקה לגופם בניגוד לרצונם. גם השופט סביונה רוטלוי, בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש, המחישה את מצבם הקשה של מאושפזים בכפייה, שהוא גרוע מזה של אסירים אשר הורשעו בעבירות:

כבר נלאיתי להתריע בפסיקותיי על כל העיוותים הנגרמים לאזרחים בהליכי האשפוז הכפוי, שהוא שלילת חירות בצורה הכואבת והקשה ביותר לכל אדם. נדמה כי אם משווה אני את מצבם של אסירים לעומת חולי נפש המאושפזים בכפיה, הייתי אומרת, כי מצבם של החולים קשה יותר, לא רק משום שלא עברו עבירות, אלא משום נטילת צלם אדם מהם עקב נטילת תרופות, שפעמים רבות שולל את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה.

אין ספק שהסנקציה של אשפוז כפוי קשה פי כמה מסנקציה של מאסר בבית סוהר, ולפי הגיון זה, המשוכות הפרוצדורליות שיש לעבור בדרך להטלת סנקציה זו על אדם במדינה דמוקרטית, צריכות להיות רבות יותר, דווקניות יותר ונוקשות יותר מאשר המשוכות שעל הרשות להעביר אזרח בהן, בדרך לכליאתו בבית הסוהר. רק כדי להמחיש את חשיבות הכלל, ואשר לפיו ככל שסנקציה על אדם במדינה דמוקרטית קשה יותר, כך המשוכות שיש לעבור טרם מטילים אותה, רבות ודווקניות יותר, ניתן להציג את פסק הדין בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, שם נפסק כי כמות הראיות לכאורה אשר נדרשות לצורך הטלת מעצר עד תום ההליכים על נאשם צריכה להיות גדולה ורבה יותר מכמות הראיות לכאורה אשר נדרשות מכוח ס' 158 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"): סעיף זה דן בטענת הגנה מקדמית של הנאשם, ולפיה התביעה אפילו לא הוכיחה את טענותיה ברמת ראיות לכאורה, כאשר הרציונל הוא שבעוד שראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 לחוק המעצרים נדרשות לרשויות התביעה לצורך קיום הליך פלילי כנגד נאשם, הרי שראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים שוללות חירותו של אדם, ומכאן שרמתן, כמותן וטיבן צריכות להיות בהיקף-נרחב יותר, שכן מדובר בסנקציה של שלילת חירות. מכוח הגיון מדרגי (הגיון אשר הוצג אומנם בפסק הדין זאדה, אך מגלם עיקרון כללי בתורת המשפט) זה ולפיו ככל שהסנקציה אשר מוטלת על הפרט חמורה יותר, כך המשוכות בדרך לנקיטתה צריכות להיות רבות יותר, הרי שהיקף וכמות הראיות וטיבן, וכן המשוכות הפרוצדורליות בדרך להליך של אשפוז כפוי צריכים לעלות בדווקנותן על המשוכות, הן הראייתיות והן הפרוצדורליות – אשר ננקטות בהליך פלילי נגד חשודים ונאשמים.האמנם כך הוא הדבר?
למרבה הצער, ובניגוד לכל הגיון דמוקרטי וחוקתי, הגם שאשפוז כפוי מהווה עונש קשה יותר לפרט מאשר עונש מאסר (שכן טמונה בו פגיעה שיטתית, יסודית, אינטנסיבית ויומיומית בכבודו, פרטיותו, ובזכותו לשלמות הגוף של המאושפז בכפייה) – הדרך לביצועה של סנקציה זו קלה בהרבה מהדרך להרשעת אדם בישראל.
.
משוכות קלות בדרך להפעלת הסנקציהבעוד שכדי להרשיע אדם בעבירה ולהטיל עליו עונש מאסר על התביעה להוכיח את פרשתה ("פרשת התביעה", קרי העובדות המתוארות בכתב האישום, אשר מגבשות עבירה בת–מאסר) מעבר לכל ספק סביר, הרי שלצורך הטלת סנקציה של אשפוז כפוי על אדם נדרשות "ראיות לכאורה" בלבד (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991) – קרי די בעדות שמועה שאדם, גם אם הוא בעל עניין (כגון קרוב משפחה או שכן), אשר לא אומתה, כדי להביא לכליאת אדם בבית משוגעים בישראל. בעוד שהן חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, והן חוק המעצרים, מתווים לרשויות התביעה ולרשויות אכיפת החוק, פרוצדורה ממושכת, מדוקדקת, של סדרי דין וסדרי הבאת ראיות, אשר באם יקוימו, הסיכוי להרשעות שווא יקטן למינימום האפשרי – הרי שה'פרוצדורה' של כליאת אדם בבית חולים לחולי נפש כוללת לעיתים קרובות מאד התדפקות של גברתנים על דלתו, תוך לקיחתו של האדם, ללא כל הסבר, לאשפוז כפוי, שם לרוב הוא יסומם בתרופות אשר ימנעו ממנו "את יכולת הדיבור, החשיבה, הביטוי והתגובה" (ראה דברי השופטת רוטלוי בע"ש (תא) 368/00 פלונית נ' היועמ"ש), יכולת אשר מהווה עוגן מרכזי ביכולת של כל אדם להגן על עצמו מפני הליכים אשר נוקטת כנגדו הרשות, יכולת שהינה תנאי מקדמי למימוש זכות הטיעון או זכות השימוע.
במדינת חוק דמוקרטית ההקפדה על זכות השימוע הינה אבן יסוד בתחום הדין הפלילי, ראה למשל, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, ניתן ביום 4.05.06). בפרשה זו נפסלה הודאתו של חייל בעבירה שיוחסה לו, שכן לא הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד ובכך נפגעו זכויותיו הפרוצדורליות. מבין השיטין של פרשה זו עולה אחד האדנים החשובים בכל סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית מתוקנת: מסד פרוצדורלי עמוק ושיטתי אשר מאפשר למי שעומד ותלוי כנגדו עונש מאסר – למצות באופן מיטבי את ההגנה על עצמו.
כאשר מוטלת על אדם סנקציה של כליאה בבית-חולים לחולי נפש, הפגיעה בזכות השימוע/טיעון של האדם שכנגדו מופעלת הסנקציה מובנית בעצם ההליך. לא רק עצם ההלעטה בתרופות אשר מקשה על יכולת הדיבור, הביטוי והחשיבה פוגמת באופן אינהרנטי ביכולת של הכלוא להגן על עצמו מפני ההליך הדורסני הזה, אלא גם תפיסת היסוד במחשבה הפסיכיאטרית לפיה אדם אשר מתנגד לעצם כליאתו בבית-חולים לחולי נפש הינו "חולה חסר תובנה למצבו" משפיעה לרעה, אם לא פוגמת באופן קשה, ביכולתו להתגונן.הגם שכיום, בעקבות תיקון לחוק, ניתן ייצוג במרבית המחוזות למאושפזים בכפייה, הרי עצם הפגיעה המובנית שבהליך האשפוז הכפוי בזכות הטיעון, הופכת את זכות הטיעון לאפקטיבית במידה פחותה.
כך לדוגמא: הגם שבפועל מאושפז בכפייה זכאי לייצוג בפני ועדה פסיכיאטרית, הרי עצם תפיסתו את עצמו כמי שאינו צריך להיות כלוא בבית המשוגעים, מהווה בעיני הוועדה הפסיכיאטרית (אשר מורכבת מרוב של רופאים, קרי שני רופאים ומשפטן אחד) עדות לכך שהכלוא שעניינו נדון בפניהם הינו "חולה חסר תובנה למצבו": כלומר מימושה של זכות הטיעון הוא זה שייתפס בעיני הרופאים היושבים בוועדה כ"ראייה" לכך שהכלוא צריך להישאר כלוא (עד שילמד לקבל את העובדה שהוא "חולה").
זאת ועוד: באופן מובנה, עצם הטענה אשר מועלית בפני הכלוא בבית-חולים-לחולי נפש, ולפיה הינו "חולה-נפש" ו"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי" (ראה ס' 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991), הינה טענה אשר קשה להתגונן בפניה, שכן קשה להתגונן מפני טענות מעורפלות כגון "מסוכנות" או "מחלת נפש" והרבה יותר קל, לנאשמים במשפט פלילי, להתגונן כנגד כתב אישום ספציפי אשר מתאר בצורה עובדתית (לרבות שמות, מקומות, תאריכים, חפצים וכו') עבירות אשר הם חשודים בביצוען. קל יותר להתגונן כנגד כתב אישום אשר נוקט בשפה של פרטים מאשר כנגד טענה כי הנך "חולה" ועקב מחלה זו אתה עלול, בעתיד, "לסכן את זולתך".
.
האם התכלית ראויה? האם החוק מידתי?
החוק המאפשר אשפוז כפוי בישראל, אם כן, פוגע באופן יסודי בשורה ארוכה של זכויות יסוד. הוא פוגע פגיעה קשה בחירות האדם, הרבה מעבר לפגיעה בחירות אשר מוטלת על עבריין מורשע, הגם שמדובר באדם חף מפשע. החוק מאפשר פגיעה בחירות גם מעבר לפגיעה אשר מובנית בעצם הכליאה, פגיעה בפרטיות ופגיעה קשה בשלמות הגוף (בדמות הלעטה כפויה בתרופות). האם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה?פסקת ההגבלה, אשר בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובעת כי כל עוד חוק אשר פוגע בזכויות יסוד המנויות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתאים לתנאי פסקה זו, הרי שהחוק ייחשב כחוקתי. הגם שחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו חוק שחוקק טרם חקיקת היסוד, ועל כן הינו מוגן בשמירת דינים (ס' 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), הרי שלפי הלכת גנימאת' (דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589) גם חוקים אשר נחקקו טרם חוקי היסוד יש לפרש ברוח חוקי היסוד. פסקת ההגבלה קובעת שלושה תנאים מצטברים כדי שהחוק אשר נחשד כ'לא חוקתי' יעמוד בתנאיה:
א. על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
ב. על החוק להיות לתכלית ראויה;
ג. הפגיעה בזכויות היסוד מכוח החוק אינה צריכה להיות אלא במידה שאינה עולה על הנדרש.
האם חוק אשר מטיל על אנשים סנקציה שהיא מרחיקת לכת בחומרתה ממאסר שמוטל על אסירים שהורשעו בדין, וזאת כאשר מדובר באנשים אשר עומדת להם חזקת החפות, ואשר הסנקציה הוטלה עליהם תוך פגיעה קשה בזכויות-ההגנה-הפרוצדורלית שלהם עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינה דמוקרטית? לא, ולא מוחלט; באופן היסטורי, המאבק על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם קשור במאבקו של הפרט מפני הטלת סנקציה שלטונית שרירותית, קשה ושאינה מידתית. חוק אשר מטיל סנקציה כה דרקונית על אדם, ואשר מאפשר לו כה-מעט הגנות פרוצדורליות מפניה – אינו הולם את ערכיה של מדינה דמוקרטית.
האם החוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א – 1991 עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? 'ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית'- זהו, כשלעצמו, נושא כה רחב יריעה אשר חורג בהרבה מיריעת הדיון הקצרה במאמר זה, ויחד עם זאת – חשוב להדגיש כי מורשת ישראל מקפידה הקפדה יתרה על "כבוד הבריות", עיקרון אשר זוכה למקום של כבוד במורשת הפסיקה העברית. יתרה מכך: מדינת ישראל מהווה ביתו הלאומי של העם היהודי אשר היה קורבן לפרעות, לרדיפות ולעלילות דם: הוקעת קבוצה מסוימת (אלו שמתויגים כ'חולי נפש') מחגורת ההגנה אשר פורשת השיטה הדמוקרטית על אזרחיה, (ואשר לפיה: אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת), אינה עולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, במובן של היותה בית לאומי לעם שסבל באופן שיטתי מאפליה ממוסדת על-רקע הסטריאוטיפים שהופנו כלפיו: האפליה הממוסדת כלפי אנשים המוגדרים כ'חולי נפש' בחוק החרוט, (לעומת עבריינים מורשעים בעבירות קשות כגון אונס, רצח וכו', אשר להם עומדת חזקת החפות כל עוד אשמתם לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר), נובעת מתוך הסטראוטיפ של "מסוכנותם" הדמונית, כביכול, של מי שהוגדרו כ'חולי נפש'.
האם החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 הינו לתכלית ראויה? חוק זה, אשר נמצא בשדה נורמטיבי של מדינה דמוקרטית, בו אין שוללים חירות של אדם אלא בתנאים מאוד מצומצמים (יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, וזאת רק באם החשוד עלול לשבש הליכי משפט או לסכן את ביטחון הציבור, או במקרה של מאסר – לאחר שאדם הורשע בביצוע עבירה, מעבר לספק סביר, ראה ס' 13(א) וכן ס' 23(א) לחוק המעצרים) מאפשר שלילת חירות בפרוצדורה קלילה יחסית של מי שמתויגים כ'חולי נפש', וזאת מתוך הנחת יסוד מובלעת לפיה במי שמתויגים כ'חולי נפש' טמונה מסוכנות רבה יותר מאשר בשאר האוכלוסיה. יש לזכור כי לאורך ההיסטוריה אות הקין של 'מסוכנות' הוטלה על אוכלוסיות מוחלשות ומדוכאות חברתית, באופן שרירותי ופאסדו מדעי אשר הסתבר בדיעבד כנשען על אדנים "מדעיים" כושלים-מתודולוגית. התכלית של "הגנה על הציבור" מפני מי שמיוחסת לו באופן קטיגורי מסוכנות מזכירה אפליות פסולות מהעבר הרחוק, מאותם פרקים בהיסטוריה אשר אותם אנו רוצים לשכוח. כמו-כן התיוג באופן קטיגורי של קבוצה מסוימת כ'מסוכנת' מעלה ריח של משטרים רודניים אשר עורכים דמוניזציה ל"אחר", ואשר רודפים אותו בשל "מסוכנותו" (כך לדוגמא, בתקופת העבדות בארצות הברית, הפחד לשחרר את העבדים נבע, בין היתר, מן החשש שברגע שחרורם הלבנים יסבלו התפרצויות אלימות כ"נקמה").
האם ניתן להצביע על תכלית הנוספת של חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, והיא 'ריפוי'? קשה לכנות אקט כה ברוטלית של אלימות שלטונית כלפי הפרט, כליאתו בכוך והלעטתו בכוח בתרופות, תוך נקיטת אמצעים ברוטליים כלפיו (קשירה למיטה במקרה שהוא מסרב ליטול את התרופות, והזרקה בכוח של התרופות לגופו, תוך גרימת סבל נפשי וגופני לקורבן של אקט זה) כ"ריפוי". כאשר אנו מדברים על 'חדירה לגופו של אדם בניגוד לרצונו' (מה שמתרחש לרוב בבתי חולים לחולי נפש), מצד הצוות וכלפי הכלואים, האסוציאציה שעולה בתודעתנו, ובצדק, הינה של אינוס. שורה ארוכה של פסקי דין אשר עוסקים בעבירת האינוס שבץנתס' 345(א) לחוק העונשין, מתארים את הסבל הרב, ההשפלה הקשה והעלבון הצורב שהינם מנת חלקה של קורבן עבירת האינוס על שום שפלשו לגופה בניגוד לרצונה (גם אם הפלישה לא כללה בחובה גרימת חבלה פיזית, עדיין, עצם הפקעת האוטונומיה האישית מהווה "עלבון צורב אשר חותך את הנפש", כדברי השופט חשין בע"פ 115/00 אריק טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289). קשה להבין כיצד אקט זה, של פלישה בכוח לגוף, אשר הוכר בהקשר של גבר הפולש בכוח לגופה של אישה, כאחת החוויות הטראומטיות ביותר שאישה (וגם גבר, במידה שהוא מותקף מינית) יכולה לעבור, יכול להיתפס בעיני כל אדם סביר, בהקשר אחר כ"ריפוי" אך משום שהפולש בכוח מוגדר כ'רופא' והנפלש מתויג כ"משוגע". פלישה בכוח, היא פלישה בכוח . היא "דורסת את הרצון" ו"חותכת את הנפש" ו"רומסת את ה'אני'" (כדברי השופט חשין בפרשת טייב).
התנאי השלישי אשר מציבה פסקת ההגבלה, הינו תנאי המידתיות: תנאי המידתיות המתחלק לשלושה מבחני משנה, וזאת כפי שאלו הוגדרו בבג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241: א. על האמצעי להתאים באופן רציונלי להשגת המטרה: יש לשאול באם אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש, אקט אשר חורט טראומה כה קשה בנפש מי שמהווים קורבן לו, יכול להוות אמצעי רציונלי לריפוי הנפש? ב. יש לנקוט את אותו אמצעי, מקשת האמצעים אשר עומדים לרשות הרשות השלטונית, אשר פגיעתו בפרט פחותה: בהקשר זה יש לשאול האם לא קיימות שיטות טיפול אלטרנטיביות בנפש האדם, אשר אין בהן את מידת הברוטליות והאלימות המובנית בנפש הפרט אשר טמונה באשפוז כפוי? התשובה ברורה מאליה – לא חסרות אלטרנטיבות, אנושיות יותר, אלימות פחות. ג. "אם השימוש באמצעי החקיקתי גורם לפגיעה חמורה בזכות האדם, ואילו התועלת הצפויה ממנו לציבור היא מזערית, כי אז אפשר שהחקיקה חורגת מהמידה הדרושה" (מתוך פרשת צמח) – הפגיעה בזכויות אדם אשר מובנית בעצם הליך האשפוז הכפוי היא כה קשה וחמורה, ועולה לאין שיעור (כאמור לעיל) על הפגיעה בזכויותיהם של אסירים מורשעים בעבירות, שגם אם נניח לצורך העניין תועלת מסוימת בהליך זה, יש לשוקלה אל מול החריגה חסרת הפרופורציות מכל עיקרון יסוד חוקתי – שכן קשה להבין איך מה שנאסר לעולל לאסירים שהורשעו בדין, מותר לעולל לחפים מפשע (פלישה בכוח לגופם).
.
סיכום
חקיקת חוקי היסוד גררה אחריה מהפכה רבתי בכל הקשור לזכויות אסירים ולזכויות עצירים. גם אם עדיין יישום התוצאות של מפנה זה שבחקיקה ובפסיקה, ככל הנוגע לאסירים ולעצירים, אינו מורגש בפועל, הרי שמדובר בתהליך מתמשך, אשר תוצאותיו ניכרות לטווח הארוך.
הליך של הכרה בזכויות לקבוצת אוכלוסיה אחת, מוביל, בכמעט-תהליך-היסטורי מתבקש מאליו, להרחבה ולהכרה בזכויות של קבוצות נוספות אשר סבלו מהפרת זכויות בעלת אופי דומה. תהליכים שכאלו התרחשו בארצות הברית, אשר בה התנועה לזכויות האזרח משנות ה-60', הובילה כמעט באופן מתבקש לתהליך של שחרור הנשים בשנות ה-70', מה שהוביל לתהליך נוסף של תנועות זכויות-האדם ההומו-לסבית. בעוד שמדינות טוטליטריות הליך של שלילת זכויות מאוכלוסיה אחת, יוביל לרוב, תוך זמן מה, לרמיסת הזכויות של אוכלוסיות נוספות, גם כאלו שהסכינו קודם לכן בשתיקה עם שלילת זכויות של האוכלוסיות אשר זכויותיהן נשללו ראשונות, הרי שבמדינה דמוקרטית, הליך של קונסטיטואליזציה (קרי החלת ערכי היסוד של החוקה) כלפי קבוצה אחת, מביא בהכרח להרחבת זכויות היסוד גם על קבוצות אחרות. דומה שתהליך המשכי מתבקש מהמהפכה שהתחוללה בזכויות העצורים, הנאשמים והחשודים בעקבות חוקי היסוד, הינו תהליך דומה כלפי מי שמתויגים כ'חולי נפש' ואשר, במצב החוקי (והלא חוקתי) דהיום – זכויותיהם נרמסות.
תהליכים כאלו, של קונסיטטוליזציה של מצבה החוקי של קבוצה מסוימת אינם תהליכים אשר מתרחשים ביום אחד. מדובר בתהליכים מזדחלים, מתמשכים על פני שנים, אשר מתעצבים מפסיקת ביהמ"ש-עליון אחת למשנתה, תוך שהציבור עוסק, תוך-כדי, בהטמעת הגישה והרוח ה'חוקתית' החדשה.
אך הקרקע אשר מתוכה צומחים תהליכים כאלו הינה קרקע 'חוקתית'- קרי קרקע נורמטיבית של חברה אשר מכירה בזכויות היסוד, ובביהמ"ש עליון חזק אשר יגן עליהן מפני הכוח המובנה והרה-הפוטנציאל-להשחתה של הרשות השלטונית. ללא קרקע מוצקה, מחד-גיסא, של חוקי יסוד, ושמים איתנים מלמעלה – של בית המשפט עליון חזק אשר מהווה רוח-גבית לאותן זכויות יסוד, תהליכים אלו באטמוספרה החברתית נורמטיבית אינם יכולים להתרחש. גדיעת תהליך הקונסטיטוטליזציה של האטמוספירה הנורמטיבית ושל השיח הנורמטיבי של החברה הישראלית, מסכן את הפג העדין הזה, של תהליך ההכרה בזכויות היסוד במדינת ישראל, פג שללא האינקובטור של הספירה הנורמטיבית של שיח-זכויות היסוד – לא יוכל להתקיים. ללא בית המשפט עליון חזק עלולה לחול נסיגה קשה בכל הקשור לזכויות היסוד של מי שזכויותיהם כבר הושגו בעקבות המהפכה החוקתית (אסירים, נאשמים, חשודים, עצורים), והתהליך של קונסטיטוטליזציה של מי שטרם החל תהליך ההכרה בזכויותיו – ייגדע באיבו. אין זה דיבור תיאורטי גרידא. שורה של ידיעות עיתונאיות בשנים האחרונות חשפו מסכת קשה של אלימות פיזית כלפי כלואים במוסדות פסיכיאטרים (ראה לדוגמא: אטילה שומפלבי, אח התעלל פיזית ונפשית בחולי-נפש, בתוך עיתון 'ידיעות-אחרונות' האלקטרוני, 21.08.02). קשה שלא להבחין בין הקשר הסיבתי ההדוק בין האלימות הממסדית כלפי אותם אנשים, לבין האלימות היזומה של סגל במוסדות כלפיהם; כאשר החוק מצהיר על קבוצה מסוימת שהיא מחוץ לחוק (במובן החוקתי שלו), ושולל מקבוצה זו, בתוקף חוק (לא חוקתי) את זכותה על גופה, אין תימה שאחרים (כמו אותם אנשי סגל במוסדות אשר התעללו באנשים אלו) רואים בגוף זה הפקר, ומושא להתעללות. על כן, הדיבור על-זכויות-יסוד אינו תיאורטי גרידא, אלא מעשי.
קבוצה אשר מודרת מן השיח הדמוקרטי, סובלת גם מהתעללויות אשר נלוות להדרה משיח זכויות זה. המאמר לעיל המחיש בקצרה, בלבד, את אי-החוקתיות של החוק אשר מאפשר את אשפוזם בכפייה של אזרחים במדינת ישראל. דיון מעמיק בסוגייה זו דורש אולי מאמר נרחב, ואולי ספר. אין ספק שלא ניתן להקיף את כל הסוגיות הקשורות לכך במאמר קצר אחד; יחד עם זאת, בחרתי לדון בקצרה באי-חוקתיות החוק ובשלכות הקשות של אי-חוקתיות זו (הדרה של קבוצה שלמה מן הכלל, אשר החוקים של מדינת-שלטון דמוקרטית, חוק חלים עליו) תוך השוואת היעדר-זכויותיהם של מי שמתויגים כ'חולי-נפש' לזכויות הרבות שהוקנו לאסירים/עצירים/חשודים ונאשמים בעקבות המהפכה החוקתית, כדי להמחיש את חשיבותה של מהפכה חוקתית מתמשכת, ואת הפגיעה בחירויות הפרט המצפה לנו, אזרחים במדינת-ישראל, ללא בית המשפט עליון חזק.
קישורים: