הונאות משרד הרווחה, הטלוויזיה החברתית, חדשות, עם הפנים לקהילה, פרופ. אסתר הרצוג

עם הפנים לקהילה או פיקציית רשויות הרווחה לעוד תקציבים

מניפולציות משרד הרווחה לסחוט תקציבים ומשאבים. רשויות הרווחה מציגים מצגת שווא פרוייקט "עם הפנים לקהילה" שבו הם אמורים לטפל בילדים בקהילה במקום במוסדות חוץ ביתיים כגון פנימיות אומנה אמוץ, ועוד.בפועל כמות הילדים שנתלשים מביתם בעלייה ומשפחות נוספות מטופלות בכפייה בפקוייקט "עם הפנים לקהילה".

הטלביזיה החברתית – 1.02.2017 – עם הפנים לקהילה, האמנם?

תמלול הכתבה:

קריינות: הביקורות הגוברות בשנים האחרונות על הקלות בה מוציאים ילדים מחזקת הוריהם לפנימיות, אומנה או אימוץ, הובילה את אגפי הרווחה להקים מרכזי הורים-ילדים, כחלק מהשירותים החברתיים ברשויות המקומיות. אם יתמזל מזלם, הורים לילדים בסיכון יקבלו הזדמנות לזכות בטיפולל משפחתי וליווי מקצועי בתוכנית "עם הפנים לקהילה".

נטלי: אמרו לנו להרחיק ילד מהבית ולגורל שלו אחר כך לא ידענו, של משפחה מאמצת או של פנימייה, לא ידענו.

כתבת: מה קרה?

נטלי: בעיות בלימודים, בעיות בקשר בין החברים, בקליטה בבית ספר.

קריינות: בעקבות תלונות מבית הספר על התדרדרות בתפקודיו של בנה, הוצע לנטלי טיפול משפחתי במרכז הורים-ילדים בראשון לציון כהזדמנותת אחרונה, לפני הרחקתו מחזקתה.

אפרת: משפחות שמגיעות אלינו, זה לפעמים נוראי מבחינתם, שאומרים להם שהילד אם לא יקרו שינויים בתקופת זמן שניתנה להם אז הם יחזרו לוועדה, והועדה תקבל איזה שהן החלטות על מסגרות חוץ ביתיות.

קריינות: אלכס, לקח את בנו תחת חסותו לאחר שש שנות גירושים. יחד הם מקבלים הכוונה לחיים משותפים.

אלכס: לפני איזה שנה ומשהו, פשוט התחיל להידרדר אל רחוב. לא רצה להיות בתוך הבית ביחד עם האמא. הגיע מצב שאי אפשר לסבול וזה כואבב הלב. האמת, אני פחדתי – זה הילד שלי, אמרתי אני צריך לעשות את זה. חייב.

קריינות: נטלי, אלכס והורים נוספים, קיבלו לא רק גלגל הצלה מפני הוצאת ילדיהם מחיק המשפחה, אלא גם ארגז כלים להמשך הדרך. הם מטופליםם על ידי מרכז הורים-ילדים, כחלק מהתכנית "עם הפנים לקהילה".

ורד רוטפוגל: התכנית "עם הפנים לקהילה" התחילה בשנת 2004, אבל מאז היא הפכה למדיניות. כשהתפישה הבסיסית של המשרד – שמקומו שלל הילד, המקום הטבעי שלו הוא בחיק משפחתו.

קריינות: בתחילת התוכנית "עם הפנים לקהילה" כ-45% מהכספים שהוקצו להוצאת ילדים מביתם הועברו להשקעה בתוך הקהילה. ההצלחה לאא האריכה ימים, והכוונות הטובות התמוססו בדרך. ב-2011 משרד הרווחה קיצץ בהקצאת המשאבים עבור פיתוח שירותים בקהילה. בראשון לציון ישנם כאלף ילדים בסיכון. כולם היו יכולים להפיק תועלת מרובה מטיפול משפחתי במרכז הורים-ילדים, אך תקצוב מועט מגבילל את המרכז לטפל רק ב-100 נפשות בשנה.

אתי: גיהינום עלי האדמות זה מה שעובר עלי שבוע ללא בתי, מי מכסה אותה? מי זה שמלמד אותה? מי זה שמדבר איתה?

קריינות: מזלה של אתי לא שפר עליה. במקום מגוריה לא קיים מרכז הורים-ילדים שנותן מעטפת כמו זו שבראשון לציון. במקום זאת, הרווחה הציעהה לאתי טיפול עם בתה הקטנה במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות.

אתי: כשבתי הייתה בכיתה א', אני הוזמנתי לרווחה. זרקו לי כבדרך אגב ובזלזול מה, איזה פתק על השולחן וטענו שאני ארוץ לרבי מברך עם ביתי, שהיה ידוע לי שברבי מברך יש מבנה שנותן טיפול פסיכיאטרי שהוא לאנשים. אז לא הלכתי.

קריינות: מכיוון שאתי לא הלכה לטיפול המוצע והמצב של בתה החמיר, היא נלקחה ממנה לפנימייה. פרופ' אסתר הרצוג מהעמותה לזכויות ילדים הורים טוענת שלרווחה אין כוונה אמתית לשיקום ילדים בסיכון בתוך הקהילה.

אסתר הרצוג: אם הייתה פה מדיניות, של מה שמשרד העבודה והרווחה קרא ב-2004, הם הוציאו חוברת אז שנקראה "עם הפנים לקהילה" ואם הם היו באמת ממשיכים, והם התחילו בזה, והכוונות של אלה שיזמו והגו את התוכנית היו כנות אני מאמינה, אבל אם הם באמת היו ממשיכים עם זה אז הסיפור היה נראה אחרת לגמרי. אני קראתי פרוטוקול של הכנסת שבו מנהלת מחלקת הרווחה בראשון לציון אומרת "טוב, אצלנו ראש העיר לא רוצה להוציא ילדים" ואז כולם מתיישרים הם לא מוציאים ילדים, כמעט אולי. אף אחד שם בתוך הוועדה לא רוצה לשמוע אותה, ממש משתיקים אותה. ולאיפה הולכים התקציבים? הם הולכים לעוד ועוד מכסות של הוצאת ילדים כי הלובי, הלובי של אותם ארגונים של מועצה לשלום הילד והמועצה לילד החוסה – הלובי שלהם מאוד מאוד חזק.

קריינות: בראשון לציון המגמה היא נגד הוצאת ילדים מביתם. מאז 2011, העירייה מחזירה לרווחה את הכסף שנשאר להם מהתקציב שמיועד להוצאה חוץ ביתית, בזמן שילדים בסיכון נותרים בביתם ללא טיפול קהילתי נאות.

בתיה וענונו: יש לנו רשימת המתנה, גם לפה למרכז הזה, גם למועדוניות יש לנו רשימות המתנה אדירות. על כל נגיד ילד שאנחנו מקבלים יש עוד שני ילדים שנותרים בהמתנה.

קריינות: כיום, כעשור לאחר יישום התכנית "עם הפנים לקהילה", שליש מהרשויות בארץ אינן מפנות תקציבים שיועדו להוצאה חוץ ביתית לטובת טיפול בילדים ובמשפחות בתוך הקהילה. משתמע שגורלו של ילד בסיכון תלוי בראש ובראשונה במקום מגוריו.

אתי: הבת שלי בת 10, חייכנית, ילדה מקסימה ואנחנו מחכים לה בבית.

סוף תמלול הכתבה: עם הפנים לקהילה, האמנם?

יוצאי אתיופיה, ילדים יוצאי אתיופיה, מדיניות משרד הרווחה, מוטי וינטר, עם הפנים לקהילה

ילדים בגטאות בקהילה – האם המדינה אשמה במותו הטרגי של הנער ששאף את גז המזגנים?

מוטי וינטר - ראש אגף שירותים חברתיים במשרד הרווחה
מוטי וינטר – משרד הרווחה – התנהגות מזוהמת נגד מוחלשים

"עם הפנים לקהילה" של מוטי וינטר – אחיזת עיניים – פרוייקט לבטלה

מידי פעם טוענים פקידי רווחה שונים כי נעשים מאמצים לטפל בנוער בסיכון, במסגרת הקהילה. מוטי וינטר, מנהל אגף שירותים חברתיים במשרד הרווחה ניהל את פרוייקט "עם הפנים לקהילה" של משרד הרווחה.

עתה ברור כי הפרוייקט כשל לחלוטין או שמעולם לא היה כזה. הנתונים המוצגים הם בעיקר "טיוב נתונים" ותוצאת שינויי הגדרות וקריטריונים.
בפועל המצב בשטח שונה לגמרי. מספר הקטינים המוצאים מביתם ומשפחתם עולה, ואלו שנשארים בקהילה מופקרים, משוטטים ברחובות, משתכרים, מהמרים, ומבזבזים את זמנם.

הכתבה האם המדינה אשמה במותו הטרגי של הנער ששאף את גז המזגנים? סמדר פלד | אולפן שישי, חדשות 2 | 12/03/10
.
http://www.viddler.com/player/6ab48e70/
.
בני הנוער יוצאי אתיופיה מתוסכלים ומרגישים מוזנחים. את רוב זמנם הם מבלים על הברזלים בשכונה – מנותקים מהמורים, בזים להורים, ובעיקר מרגישים שדחינו אותם. השבוע יצאנו למסע בעקבות סיפורו של אשטו סיסאי ז"ל בן ה-16 מנתניה, שהעביר את הזמן יחד עם חבריו המתוסכלים על-ידי טיפוס על גג ביה"ס – שם נפל אל מותו

כתב אישום נגד החברה הישראלית: הנער ממוצא אתיופי שנפל השבוע מגג בית הספר לאחר ששאף גז מזגנים, עשה זאת מתוך שעמום ותסכול. הוא לא היחיד, בני הנוער של הקהילה האתיופית מרגישים מקופחים ומוזנחים – ובעיקר חלשים מול הגזענות הישראלית. התוצאה: כבר בגיל מאוד צעיר הם פונים לזרועות "המנחמות" של האלכוהול ועולם הפשע.

גודו סיסאיי נשאר לבד. הבן שלו, יחיד, יתום מאמא, אשטו, הופל השבוע מגג בית ספר אל המוות. על הגג מצאו בקבוקים של ליטר וחצי ונייר כסף – כלים לשאיפת גז מזגנים. חבר של אשטו, גם הוא יוצא אתיופיה, הודה: "דחפתי אותו".

את אשטו קברו ליד פרדס חנה, רק שם מצאו חלקה לחסרי דת. האבא מנסה להתגייר, שומר מצוות אדוק, אבל העברית קשה והוא נכשל שוב ושוב במבחני הגיור. אשטו קבור בחולות, מחוץ לגדר.

"אני חשבתי שאני חלק מהמדינה", אומר האב האבל, "אני מזדהה עם המדינה, חשבתי שהמדינה איתי, אבל כשקרה לי את המקרה הטראגי הזה, אני מרגיש שאני בודד – מצאתי את עצמי לבד".

הסיפור הזה, אם תרצו, הוא למעשה סיפור של עדה שלמה, עדה מחוץ לגדר. הניסיונות הישראליים לקלוט את העדה הם בעיקר דרך עיניים צרות, מתנשאות. הרי אנחנו יודעים טוב יותר ממנה מה היא צריכה.

בינתיים, מרגישים בני הנוער יוצאי אתיופיה מתוסכלים וממורמרים. וכך, יוצאים כל החבר'ה לרחוב, יושבים על הברזלים – מחפשים את התשובה כשהם מיואשים מלחפש את התקווה.

שותים וודקה והולכים לבית הספר

לילה אחרי לילה השבוע בשכונות של גדרה, נתניה, רחובות, ליד מרכזים מסחריים, בתוך חורשות, מצאנו אותם, מעבירים את זמנם בשעמום ובשתיית וודקה. יש ביניהם נערים בני 18, וגם ילדים בני 10, חלקם שתויים – וכל זה שעות אחדות לפני שצריך לקום לבית הספר.

אז כמובן מגיעה גם האלימות. "שותים קצת כולם, טאק – אחד זורק מילה לא במקום, אחד בא מתקרב, כולם מכות", מספר אחד הנערים. "יא שחור, מה אתה עושה פה? זה לא המקום שלך", אנחנו שומעים לעיני המצלמה והניצים עולים.

אז מי אשם במצבו העגום ובתחושותיהם המוצדקות של הנוער האתיופי? המדינה שלא מנתבת את התקציבים הנכונים אליהם או החברה הישראלית שמתייחסת אליהם בגזענות. הם מצידם מרגישים שהבורות היא ששופטת אותם. הבורות שלנו – צבע העור שלהם.

———— סוף כתבה ערוץ 2

עיריית בת ים – ילדים מהמרים בחצר בית הספר – דצמבר 2009

קטינים מהמרים בחצר בית ספר בבת ים
ילדים מהמרים בחצר בית ספר בבת ים

דוגמא נוספת של העדר שירותים בקהילה לקטינים, ראינו בבת ים. אין לילדים פעילות אחרת אחר הצהריים, ולכן הם נאספים בחצר בית ספר בבת ים ומהמרים. מדובר בילדים בני 13, והם מוצאים את עצמם בחברתם של מבוגרים בני שלושים. הוסיפו לכך גם צריכה של סמים ואלכוהול בסביבה, ותתחילו להבין את גודל הצרה. המשטרה: העניין ידוע ואנו נלחמים בו.
.
קישורים: