בית שבתאי לוי, התעללות באימהות, חדשות, יחידת אימהות בית שבתאי לוי, מודל אימהי בית שבתאי לוי, מוסדות משרד הרווחה, נעמה לנסקי, תחקיר מוסדות משרד הרווחה

יחידת אימהות בית שבתי לוי חיפה

הרגשנו כמו בבית כלא לאימהות , נעמה לנסקי , ישראל היום,  29.06.2017

חוקים נוקשים, אסור לצאת בלי ליווי מדריכה ועל פרטיות אפשר רק לחלום • יחידת האימהות בבית שבתי לוי בחיפה היא פנימייה שיקומית סגורה לאימהות שנשלחות לשם בצו בית משפט לתקופה של 14 חודשים, שבהם יידרשו להוכיח לגורמי הרווחה שהן ראוים להיות אימהות • חשיפה

להורדת / צפיה בתחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל
אם ובתה השבוע בבית שבתי לוי. "הופכים אותך לכזאת קטנה, משתלטים לך על החיים, עוקבים אחרי כל מה שאת עושה, הכל"  , צילום: אפרת אשל

טלי מספרת שלפעמים, כשהיתה מטיילת עם הבן שלה בקניון, או הולכת איתו לגינה הציבורית, הוא פתאום היה מסתכל עליה ושואל, "אמא, כבר לא יכעסו עלייך? מרשים לך להיות איתי לבד?"

"הייתי קונה לו גלידה או ממתקים והוא היה שואל, 'זה לא אסור לך?' ככה, כמעט על כל שטות. ואני הייתי אומרת לו, 'מאמי שלי, הכל בסדר, אף אחד לא יכעס עלי. נגמר. אנחנו כבר לא שם'. אבל הוא זכר את כל מה שעברנו. את הכללים ואת החוקים ואת ההערות ואת הפיקוח, שלפעמים היה בצעקות".

"שם", זה ביחידת האימהוֹת בבית שבתי לוי בחיפה – פנימייה שיקומית סגורה לאימהות ולילדיהן, היחידה מסוגה בארץ, שבה שהתה טלי עם בנה. ליחידה נשלחות נשים עם ילדיהן על ידי גורמי הרווחה ומתוקף צו בית משפט לפרק זמן של 14 חודשים לפחות, ולרוב כמוצא אחרון, לפני שילדיהן יילקחו מהן. אי עמידה בתנאי המסגרת הסגורה, הכוללת כללי התנהגות נוקשים, תביא, בסבירות גבוהה, לשליחת הילדים למשפחות אומנה ואף למסירתם לאימוץ. פרידה סופית ומוחלטת.

דיצה חטב מציגה המודל האימהי בבית שבתי לוי

"הצלחתי לעבור את התקופה שם והילד איתי, ברוך השם", אומרת טלי (39). "אבל מה שהתרחש שם לא יעזוב אותנו לעולם. לא את הילד, ובטוח שלא אותי.

"בבית שבתי לוי אין לך באמת זכויות כלפי הילד, והוא מרגיש את זה. במשך 14 חודשים הוא שמע כל הזמן שאומרים לאמא שלו 'אסור לך ככה' ו'מותר לך רק ככה', 'אל תעשי את זה', ו'ככה זה מנוגד לחוקים'. גם לו המדריכות ביחידה היו אומרות, 'אתה יודע שזה אסור, אתה יודע שאנחנו לא מרשות לאמא'".

טלי (שם בדוי, כמו של יתר המרואיינות בכתבה) היא אישה חריפה, חדת מחשבה, חזקה ונמרצת. גזרתה הדקיקה ופניה היפות לא מסגירות את גילה, ובוודאי לא את עברה. היא עלתה לישראל בצעירותה מבריה"מ לשעבר עם משפחתה, וחוותה קשיי קליטה, שגזרו עליה חיי עוני ודחיקה לשולי החברה הישראלית. פעמיים נישאה. מבן זוגה הראשון התאלמנה, ומהאחר התגרשה. מנערותה היתה קורבן לאלימות על כל סוגיה – פיזית, מילולית, כלכלית ומינית. אל בית שבתי לוי הגיעה לאחר שנים שבהן נדדה עם בנה בין מקלטים לנשים מוכות.

בית שבתי לוי
בית שבתי לוי

היא מתארת חוקים ואיסורים, שנראים כפגיעה קשה בזכות לפרטיות. "למשל, הדלת של החדר שלך, החדר הפרטי שבו את חיה וישנה עם הילד, חייבת להיות פתוחה בכל שעות היום והלילה, כדי שהמדריכות יוכלו לראות מה את עושה, וגם להיכנס אם ירצו. זה בנוסף לכך שמחוץ לדירה שלך, כל המקום מלא במצלמות, שמצלמות 24 שעות. מתעדות אותך עם הילד שלך.

"ביום הראשון שלי, כשהבהירו לי שזה החוק, הייתי המומה. הבנתי שאני לא יכולה לזוז בלי ליווי ופיקוח ואישור ודיווח. שבודקים לי בדיוק כמה ואיזה אוכל אני שמה לילד בצלחת, מה אני לובשת, איך ועם מי אני מדברת. שמותר לי לעשן סיגריה רק פעם בשעה וחצי, למשך רבע שעה גג. הבנתי שרושמים כל פיפס שאני עושה ומצלמים אותי כמו באח הגדול.

"אבל לא באתי לתוכנית ריאליטי. אני לא מוגבלת בשכל, אני לא נרקומנית, אני לא אלכוהוליסטית ואני לא פושעת. מה אני בסך הכל? אמא לילד מקסים וקטן, שהיו לה החיים הכי קשים בעולם. הרווחה החליטה לשלוח אותי לבית שבתי לוי כאילו כדי לעזור לי ולאפשר לי להישאר עם הילד. אני הרגשתי שאימהות בעצם נכנסות לשם כשחבל תלייה קשור להן סביב הצוואר. אם תעשי טעויות, תעופי משם ואין לך ילד".

• • •

טלי היא אחת מתוך שורה של אימהות חד־הוריות, ששהו ביחידה במהלך חמש השנים האחרונות ותיארו בפנינו את חייהן בין כותלי המוסד. בשל קוצר היריעה, נציג רק כמה מהעדויות המצויות בידינו.

לכל אחת מהן סיפור חיים כואב ורצוף תלאות, שנדרשת גבורה אמיתית כדי לשרוד אותו. רובן ככולן זקוקות לסיוע, תמיכה, הנחיה וליווי כדי לשאת בעול חייהן ובאחריות גידולם של תינוקות וילדים קטנים.

מטבע הדברים הן שונות מאוד, ובכל זאת ניתן לזהות ביניהן מכנה משותף. כמעט כולן אינן ילידות הארץ והשתלבותן בחברה הישראלית היתה קשה. חלקן נפלטו ממסגרות הלימוד, ולעיתים הופרדו מהוריהן בילדותן ונשלחו למסגרות חוץ־ביתיות. כולן חסרות עורף משפחתי מוצק, ובודדות במצוקתן. נשים מוחלשות מאוד, ובעיקר עניות מאוד.

בית שבתי לוי הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה כמעון ילדים וכבית החלמה לתינוקות חולים. רבים מהילדים שטופלו בו הובאו ממעברות העולים בשנות החמישים. בהמשך הפך לפנימייה, ובשנת 1995 נפתח בו "מרכז חירום": מעון סגור, שאליו נשלחים ילדים החל מגיל 3, מייד לאחר שהוצאו מבתיהם, בשל חשד להזנחה או להתעללות. תחנת מעבר זמנית לפני שהם מועברים למסגרות אחרות, כמו אומנה ואימוץ, או חוזרים להוריהם, אם אלה מצליחים להחזירם. בשנת 2004 החלה לפעול במקום גם יחידת האימהות.

שלוש קומות יש במבנה. התחתונה משמשת את מרכז החירום. האמצעית שימשה עד לפני שנה וחצי פנימייה לילדים עד גיל 7, אך נסגרה לטובת הרחבת יחידת האימהות. כיום, שוכנת היחידה בקומה האמצעית ובקומה העליונה, ויש בה שבע דירות, שבכל אחת מהן מתגוררות שתי אימהות – חלקן עם ילד אחד, חלקן עם שניים. בכל דירה שני חדרים, אחד לכל אמא וילדיה, סלון קטן משותף, מטבחון וחדר רחצה. כאמור, חל איסור מוחלט על סגירת דלתות החדרים האישיים והדירות עצמן נטולות דלת כניסה. לחלקן שער עץ נמוך, המונע מהתינוקות הזוחלים לצאת החוצה.

עד גיל שנה נמצאות האימהות עם ילדיהן במשך כל שעות היממה. אחר כך נשלחים הילדים לגן הפועל בקומה התחתונה במוסד מ־8 בבוקר עד 12:30 בצהריים, או 14:00, אם מדובר בילדים גדולים יותר.

היציאות של האימהות מהמוסד קצובות ומחייבות אישור מראש. בשבועות ואף בחודשים הראשונים הן יוצאות עם ילדיהן אך ורק בליווי צמוד של מדריכות, לפרקי זמן קצרים. בהמשך מאפשרים להן לצאת לבד למכולת, לגינת המשחקים הסמוכה או לקופת חולים, במידת הצורך, בכפוף לאישור ועל פי לוחות זמנים קשיחים.

ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום: אפרת אשל
ריטה: "יום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני
קולטת מדריכה מהחלון. אני עומדת ערומה, והיא בודקת מה אני עושה" // צילום:
אפרת אשל

ביקורים הם נדירים. "את חייבת לקבל אישור על כל ביקור של ההורים או האחים שלך, ולי יצאה הנשמה עד שקיבלתי אותם", מספרת דקלה (24). "מה זה יוצאת הנשמה? תשתקי, תעשי כל מה שאומרים לך, תורידי את הראש נמוך נמוך. אחת לחודש־חודשיים, או בחגים, מותר לך לצאת לחופשה של יום־יומיים, אבל רק אם את מתנהגת כמו שצריך. חוץ מזה את שם. סגורה וחנוקה.

"אם את מתנהגת יפה, תקבלי במשך הזמן אישור לצאת בערב – למשל, כדי להיפגש עם חברות. זה קורה מעט מאוד במשך 14 החודשים. על כל יציאה משלמים למקום כסף עבור השמירה על הילד. 20 שקל ליציאה קצרה של שעתיים, 50 שקל אם את ישנה בלילה מחוץ למקום. בכל מקרה את צריכה להגיד איפה בדיוק תהיי, ויש כללים מדויקים מה מותר ומה אסור".

"אחד הדברים המדהימים הוא שמשתלטים לך על הקשר עם האימהות האחרות", מספרת דקלה. "את חיה עם נשים אחרות מסביב לשעון, אבל יוצרים בינינו מרחק, הכי לא טבעי בעולם. אסור היה לי אפילו להדליק סיגריה לחברה. אם הייתי הולכת למכולת, אסור היה לי לקנות לה כלום. אפילו לא מסטיק. כשהיא היתה צריכה ללכת לשירותים, לא יכולתי לשמור לה על הילד לדקה. רק מדריכה. כשהיא קשרה את השרוכים, לא יכולתי להחזיק לה את הילד, ואפילו לא את התיק או הטלפון או השקית מהמכולת.

"נתתי לחברה 50 שקל כדי שיהיה לה לנסיעה לבית משפט, או השאלתי לה בגד, כמעט תלו אותי", אומרת טלי.

"לא היתה ברירה. למדנו לעשות בינינו קומבינות. מצאנו דרכים להסתיר שאנחנו עוזרות אחת לשנייה בקניית מצרכים, אפילו בכביסה".

בית שבתי לוי נמצא בבעלותה של עמותה פרטית באותו שם, המתוקצבת על ידי משרד הרווחה, ובנוסף מגייסת תרומות רבות בארץ ובחו"ל.

מצבת כוח האדם ביחידת האימהות כוללת את מנהלת היחידה ו־15 מדריכות העובדות במשמרות לאורך כל השבוע וכל שעות היממה. שלוש עובדות סוציאליות ופסיכולוגית מועסקות בה במשרה חלקית.

יחידת האימהות מקבלת ממשרד הרווחה תקציב חודשי של 9,300 שקלים עבור כל נפש – כלומר, עבור אם וילד משלם המשרד 18,600 מדי חודש בחודשו. עבור אם ושני ילדים – כמעט 28 אלף שקלים. בחישוב שנתי, התקציב הציבורי המוזרם רק ליחידת האימהות עומד על 3.5 מיליון שקלים לפחות. אולם לדברי ההנהלה, הסכום מכסה רק כ־60 אחוזים מהעלויות הנדרשות, ולכן נעשה גיוס תרומות. חלק מכוח האדם עובד בהתנדבות והמקום מקבל בגדים וצעצועים כתרומות.

גם למרכז החירום מזרים משרד הרווחה תקציבים ציבוריים גדולים. על כל ילד מקבל המוסד כ־17 אלף שקלים מדי חודש, ובמקום שוהים עד 20 ילדים. בסך הכל, הסכומים שמעביר המשרד לעמותת שבתי לוי יכולים להגיע גם ל־7 מיליון שקלים בשנה.

האימהות, מצידן, משלמות למקום 1,600 שקלים מדי חודש עבור השהות. הסכום נלקח מקצבת הביטוח הלאומי שהן מקבלות, העומדת כיום על כ־2,600 שקלים (לא כולל דמי נכות שונים, אם יש).

במהלך השהות ביחידה זוכות האימהות לקבל דמי כיס שבועיים של עד 240 שקלים לאם עם ילד אחד, או עד 300 שקלים לאם עם שני ילדים. הכסף מיועד בעיקר לקניית מוצרי מזון, היגיינה וביגוד, והנשים חייבות להציג קבלות המפרטות את כל קניותיהן ונבחנות בקפידה. אם ערכו קניות בסכום נמוך מ־240 שקלים בשבוע, הסכום שיועבר להן בשבוע שלאחר מכן יהיה נמוך יותר, בהתאם. גם אם הקבלות יעידו שהן רכשו מוצרים שעליהם לא קיבלו אישור, עלות המוצרים לרוב תנוכה מדמי הכיס שיקבלו בשבוע העוקב.

הצוות המקצועי ביחידה מחבר דו"חות מפורטים על כל אחת מהאימהות, הנשלחים אל גורמי הרווחה ובתי המשפט ויכולים להכריע את גורל המשפחה. פיקוח משרד הרווחה במקום נעשה באמצעות קיום ישיבת ועדת ביצוע רק אחת לחודשיים, שבה משתתפים הנהלת המקום וגורמי הרווחה, וישיבה שנתית בפורום נרחב.

אפשר בהחלט להניח שיש נשים שרואות בחיוב את התקופה ביחידת האימהות. הנהלת המקום הזמינה לפגישתה עימנו אם ששהתה ביחידה במשך 16 חודשים עם שני ילדיה, וסיפרה שהיא מלאת תודה על הכלים שהוענקו לה. אבל רובן המכריע של האימהות שעימן שוחחנו תיארו חוויות אחרות – פחד, השתקה, השפלה, הקטנה, פלישה קשה לחייהן הפרטיים וחילול זכויות יסודיות, החל בחופש הבחירה, וכלה בזכות לפרטיות.
ריטה (32) הגיעה ליחידה לפני כמה שנים, עם בנה שהיה אז בן כחצי שנה. "באותה נקודה לא הוצעה לי שום אפשרות אחרת, שתשאיר את התינוק שלי איתי. עורך הדין שייצג אותי ממש התנגד שאלך לשם והזהיר אותי שככה יש סיכוי גבוה שאאבד את הילד. אבל הרווחה אמרו לי: או שבתי לוי – או שלוקחים לך אותו.

"התקופה ביחידת האימהות היתה נוראית מבחינתי. אני לא מבינה איך הם מרשים לעצמם לתאר את מה שהם עושים כסיוע ותמיכה לאימהות, כשאני בעיקר הרגשתי שחונקים אותי. חשבתי הרבה פעמים איך אני בורחת משם עם הילד, אבל בהדרגה הפכתי יותר לוגית בחשיבה שלי. הבנתי שהמטרה שלי היא לשרוד, כדי שהרווחה תרד ממני ותיתן לי לחיות. רק להחזיק מעמד שנה וחצי, ולקבל את החופש שלי.

"אני דעתנית. אני אישה חושבת. אם דברים לא נראים לי הגיוניים אני מתווכחת. הרבה דברים שם נראו לי חסרי היגיון, אבל עשיתי בראש את החשבון שאם אתווכח, אסתבך. אז נשכתי את השפתיים. לא תמיד הצלחתי לא להתווכח, ואפילו הזהירו אותי כמה פעמים שיעיפו אותי, ובכל זאת הצלחתי איכשהו למשוך".

מה הכי פגע בך?

"ההתנשאות. חוסר הכבוד. חוסר כבוד לפרטיות שלך, לחופש שלך, לאינטליגנציה שלך. יש שם משטר נוקשה, ואת חייבת להיכנע. היחס שמפגינים כלפייך הוא של המעטה בערך שלך, לא רק כאמא, אלא כאדם. הרגשה שמועכים אותך. מדריכות היו אומרות לי, 'את הגעת לפה כדי ללמוד מאיתנו', כאילו שאני ילדה מטומטמת שאין לה מושג מהחיים שלה.

"אסור לך לבשל שם אחרי השעה 1 בצהריים. בערב את יכולה להכין מקסימום סלט, אולי חביתה. אין מצב לבשל מרק או לאפות פשטידה. לפי מה שהסבירה לי אחת המדריכות, הכלל נועד כדי שהילדים לא ייפגעו מסירים על האש או מתבניות תנור חמות. את מבינה? אנחנו מטומטמות ומוגבלות. איך כל האימהות בעולם מבשלות ארוחת ערב לילדים שלהן? ככה אתם מנסים לגרום לי להיות אמא 'מוצלחת'?

"אם נגמר לך הלחם, או שכחת לקנות – אסור לך לבקש מהשותפה. ופה יש מלכודת. אם מוקדם בבוקר אני אגלה שנגמר לי הלחם ואבקש לצאת למכולת, זה יכול להיחשב כישלון שלי. זה מסוג הדברים שיירשמו בדו"חות שלהם בתור הוכחה לחוסר תפקוד שלי.

"עכשיו תחשבי כמה פעמים קרה לך שקמת בבוקר, ראית שנגמר הלחם לסנדוויצ'ים של הילדים וקפצת למכולת. זה הופך אותך לאמא לא טובה? כשאני גיליתי שנגמר לי הלחם וביקשתי כמה פרוסות מאמא אחרת, כדי להכין לילד סנדוויץ' לגן, חטפתי. עשו לי שיחות בירור ונזיפה, והכל נרשם בדו"חות שעוברים לרווחה וקובעים מה יהיה עם החיים שלך.

"תקשיבי, עשיתי טעויות, ברור שעשיתי. לפעמים נתתי לילד אוכל לא מתאים, שהוא לא רצה לגעת בו. נתתי לו חתיכות גדולות מדי, או קטנות מדי. כל טעות בצלחת עלתה לי בשיחת הבהרה ואזהרה. שאני לא זהירה ולא אחראית ומסכנת את הבן שלי.

"אח"כ הייתי יושבת בחדר, עוצמת עיניים ואומרת לעצמי, אלוהים, הן מנסות להפוך אותי למכונה? מתוך לחץ, כשיושבים לך על הראש כל הזמן וכשאת במבחן שלא נגמר, את כבר לא ממוקדת. לא חופשייה ולא טבעית. עושה טעויות שרק בדיעבד את מבינה אותן, כשיש לך רגע שקט עם עצמך. ואין הרבה רגעים כאלה.

"בלילות לא ישנתי טוב. היו לילות שלא הצלחתי להירדם, אז שכבתי במיטה עם הטלפון וגלשתי קצת באינטרנט, או הסתמסתי. בדרך כלל זה נגמר מהר מאוד, כשראיתי צל של מדריכה בכניסה לחדר ואז את המדריכה עומדת מעלי ואומרת לי, 'תסגרי את הטלפון. את צריכה ללכת לישון'. כאילו שאני ילדה בת 8, ולא אישה בת 30.

"בדלת של חדר האמבטיה שלי היה חלון. אני זוכרת שיום אחד נכנסתי לאמבטיה, סגרתי את הדלת והחלפתי בגדים. פתאום אני קולטת את אחת המדריכות מציצה מהחלון. אני עומדת שם ערומה, והיא מסתכלת עלי, בודקת מה אני עושה.

"בסופו של דבר, עושים מעט מאוד, בעיקר בישול וניקיון. משעמם מאוד. יש ביחידה כמה טלוויזיות, שזמן הצפייה בהן מוגבל מ־10 בערב עד 12, ורק בתנאי שסיימת את כל המטלות. יש מעט פעילויות לילדים, כמו שעת סיפור וטיולים בארץ, בחגים. את בקושי יוצאת משם, את לא עובדת, לא לומדת.

"כשהילד איתך אסור לך לעשות שום דבר חוץ מלהיות איתו. אסור בשום אופן לגעת בטלפון, או בטאבלט, כשאת עם הילד בחדר, בדירה, ברחבה המשותפת, בגינת המשחקים. כשאני האכלתי את הילד, אסור היה לי אפילו לדבר עם אימהות אחרות.

"כשהילד מתחיל ללכת לגן, יש לך קצת שעות לעצמך, שבהן את חייבת לבשל, לעשות קניות, לנקות ולסדר את החדר, את הדירה ואת המרחבים המשותפים. ויש גם קבוצות טיפול קבוצתיות, עם חובת נוכחות".

• • •

ריטה מספרת שפגשה בבית שבתי לוי כמה מדריכות חמות ורגישות, "שנתנו לי כבוד, בניגוד לכל האחרות. אחת מהן, שמאוד אהבתי, אמרה לי שמכריחים אותן לשמור על דיסטנס מהאימהות ומהילדים, כחלק מהתפקיד שלהן. מהסמכות שלהן. לה זה היה קשה. לעומתה, היו כמה שממש פחדתי מהן. במיוחד פחדתי מההנהלה. הרגשתי שכל החיים שלי ושל הבן שלי אצלם ביד. כל הגורל והעתיד שלנו ייקבעו לפיהן.

"בסופו של דבר, הצלחתי להשלים את תקופת השהייה במקום, כמעט שנה וחצי, והיום אני מגדלת את הבן שלי לבד ובהצלחה, בלי שום פיקוח של הרווחה. ואני יכולה להגיד בביטחון שאני לא עושה 90 אחוז ממה שהכתיבו לי שם".

אחד הקשיים המשמעותיים שחוותה ריטה היה קשור ברצונה להניק את בנה. "מרגע שנכנסתי ליחידה, כשהיה בן חצי שנה, רצו לגרום לי להפסיק להניק. אחת העובדות הסוציאליות אמרה לי, 'אני הנקתי את הילדים עד גיל חצי שנה, אחר כך זה מוגזם'. הגעתי למצבים לא נורמליים, שהסתרתי מהם שאני מניקה".

דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל
דיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות בית שבתי לוי // צילום: אפרת אשל

קריאת הדו"חות של יחידת האימהות מבהירה עד כמה מנגנוני הבקרה וההתערבות בחיי האימהות מקיפים, קשוחים ויורדים לפרטי פרטים, גם הקטנים והקטנוניים ביותר. באחד הדו"חות מתואר "תפקוד לוקה בחסר" של אם ה"מרבה להירדם בערב כשעדיין לא סיימה את מטלותיה, וכשתורה לנקות את הדירה. כשהמדריכות מעירות אותה היא אומרת 'עוד שנייה', ורק לאחר מספר בקשות היא קמה".

בנוסף, נמתחת ביקורת על אותה אם שהיא "מתקשה להתנהל לפי סדר היום הקבוע". למשל, באחד הימים השכיבה את בנה לישון בין 4 ל־5 אחה"צ, "כי רצתה לנוח". בהזדמנות אחרת, ביקשה להחליף תורנות ניקיון של רחבת היחידה עם אחת האימהות, כי טענה שכואבת לה הבטן. "לאחר פנייתה", קובע הדו"ח, "נצפתה כשהיא אוכלת פרוסת עוגה, ובכיור נמצאו צלעות בשר. ההרגשה היתה כי ניסתה לחמוק מתורנות הניקיון שלה".

הרגלי האכילה וההאכלה זוכים להתייחסות קפדנית. למשל, "קרה שנראתה אוכלת עם בנה מאותה צלחת, באופן שהפריע למדריכות לראות את כמויות האוכל שהילד אוכל… לעיתים החזיקה את צלחת האוכל של בנה רחוק מדי ממנו והאכילה אותו בקצב שלה, או שהכניסה מזון לפיו בזמן שעדיין לעס. לעיתים מילאה כפית במזון ובזמן שהילד לעס, דיברה עם הסובבים אותה ולא שמה לב שהילד סיים ללעוס ומחכה לה.

"קרה שבזמן הארוחה קראה עיתון, השתמשה בנייד או בטאבלט, והודתה שמשעמם לה… התקשתה להפנים את הנחיות הצוות להושיב את התינוק בכיסא האוכל רק בזמן הארוחות, ונהגה להושיב אותו בכיסא כפתרון לכל דבר, למשל בזמן ששטפה את הכלים, ניקתה את הדירה והכינה אוכל".

לאחר שהיא נצפתה הולכת עם בנה על הכביש ולא על המדרכה "כדי לקצר את הדרך", על פי הדו"ח, הוחזר לה הליווי הצמוד ליציאותיה מחוץ למוסד.

• • •

"הדיווחים של בית שבתי לוי כבדי משקל, גורליים", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה. "יש להם השפעה מכרעת בוועדות תכנון, טיפול והערכה (שבהן נדון המשך דרכם של האם וילדיה, כולל ההחלטה על ניתוקם; נ"ל) ובבתי המשפט. הצוות שם נמצא עם האימהות 24 שעות, 7 ימים בשבוע, מתעד כל דבר, קטן כגדול. לכן המשקל שלהם אדיר.

"כל מעידה מתועדת ולפעמים מצולמת ומהווה ראיה כנגדה בהליך בבית המשפט. אמא שלא עוברת את התקופה בשבתי לוי בהצלחה, לפי הפרמטרים שלהם, תיתפס ככישלון בעיני גורמי הרווחה.

"מניסיוני, מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות. הפיקוח ההדוק, החיים תחת זכוכית מגדלת, כשלכל טעות, גם הקטנה ביותר, יש משקל עצום. אני לא מאפשרת לאימהות שאני מייצגת להיכנס ליחידה הזאת ונלחמת בבתי משפט כדי למצוא להן מענה אחר או למצות כל אפשרות בעזרת המשפחה המורחבת.

עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון
עו"ד אתי גוהר. "מדובר במנגנון שלא מתאים להרבה מאוד אימהות" // צילום: אורן בן חקון

"אמא שמתאמצת בכל כוחה לתפקד לשביעות רצונן של המדריכות במקום, יכולה לטעות, טעות שיכולה לקרות לכל אמא באשר היא. ואם היא תטעה, תפעיל שיקול דעת לא נכון, תילחץ, תישבר – מצבה יהיה לא טוב, עד כדי אובדן הילדים שלה. אחרי שבתי לוי אין באמת הזדמנות נוספת, כי, לכאורה, נצברו די ראיות לשלול מסוגלות הורית.

"החיים שם הם שיקוף לא ריאלי, ואפילו לא הוגן, של החיים האמיתיים.

"מה שמקומם אותי הוא שבתי המשפט וגורמי הרווחה ממליצים לא פעם להפנות את האימהות למסגרת שבה יתאפשר להן להמשיך להיות עם הילדים, אבל אין הרבה אפשרויות כאלה. למשל, אומנת אם וילד נדיר מאוד למצוא. במצב הזה, בהיעדר מענה אחר, בית שבתי לוי הופך להיות האפשרות הכמעט בלעדית, ומכאן המעמד והכוח שלהם.

"זמן ההמתנה לקבלה יכול להגיע לחודשים ארוכים, ובתקופה הזאת האימהות והילדים לא תמיד יהיו ביחד. כלומר, הם יתחילו את השהות ביחידה אחרי תקופה של נתק, שמביא לסדיקת הקשר ההורי ולאינספור מצוקות בשני הצדדים. מדובר בעוול על עוול, ובעיקר בסיכוי נמוך שהתהליך הזה, הבעייתי מלכתחילה, יצליח".

עבור מאיה, צעירה בתחילת שנות ה־20, התהליך נגמר בדרך כואבת. היא נשלחה ליחידה עם בנה כשהיה בן פחות משנה. עד אז התגוררה עם אמה, שסייעה לה בגידול התינוק. כשהיה בן שמונה חודשים נסעה לבד לכמה ימים, בלי לעדכן את אמה. מכיוון שהדבר כבר התרחש פעם אחת לפחות בעבר, לקחה הסבתא את נכדה ללשכת הרווחה וביקשה שיטפלו בו.

"אמא שלי, שתהיה בריאה, לא הבינה איזו טעות היא עושה. היא חלשה בעברית ולא מכירה את המערכות בארץ. עוד באותו יום הלכתי לרווחה וביקשתי שיחזירו את הילד שלי, שזאת אי הבנה ביני לבין אמא שלי, אבל הוא כבר הועבר למסגרת חירום זמנית.

"אחרי כמה ימים נערכה לי ועדה. ישבתי לבד מול עשר עובדות סוציאליות ועוד אנשי מקצוע, שלא הכרתי. סיפרו לי על שבתי לוי ואמרו שזה יהיה מקום טוב בשבילי, שיעזרו לי לגדל את הבן שלי וככה אוכל לקבל אותו חזרה. לא היה אכפת לי מכלום, רציתי את הילד.

"חיכיתי חודש וחצי עד שהתפנה מקום בשבילנו. כל הזמן הזה הוא היה במשפחת אומנה זמנית ונתנו לי לפגוש אותו לשעה בשבוע. תינוק, מה הוא מבין. מטלטלים אותו ממקום למקום, אנשים זרים נוגעים בו, לוקחים אותו, מטפלים בו, ואין לו מושג למה ומה קורה לו ולאן נעלמתי.

"כשהגעתי ליחידה שמחתי מאוד להיות איתו שוב, אבל גיליתי שהמקום מאוד מלחיץ וקשה. כל פיפס שאת עושה עם הילד מחייב אישור וגורר הערות, הסברים, ביקורת. 'זה לא טוב'. 'את טועה'. 'את לא עושה נכון'. 'תסתכלי עלינו'. 'יותר לאט'. 'יותר מהר'. 'זה אסור'. אתן רציניות? יותר מחצי שנה גידלתי את הילד שלי בעצמי. מאיפה באתן לי עכשיו?
"הופכים אותך לכזאת קטנה. מסרסים אותך. משתלטים לך על החיים. עוקבים אחרי כל מה שאת עושה. הכל. עוברים לך על הקבלות לראות מה קנית בסופר. מקשיבים לך לשיחות הטלפון. את מודדת לילד חום, נותנת לו אקמולי – הן צמודות אלייך. כל היום מסתכלות עלייך כאילו את טלוויזיה. בוחנות אותך, מחטטות.

"את כמו טיפשה שלא יודעת כלום. ואת חייבת לסתום. לא יכולה לסרב, בקושי יכולה רק להגיד מה דעתך. הילד שלך איתך בצו בית משפט. זה לא משחק. תעשי בעיות – יעיפו אותך וייקחו אותו.

"עם הזמן הרגשתי יותר ויותר חנוקה. התפקוד שלי היה בסדר גמור. לא היתה להן מילה אחת רעה להגיד עלי בתור אמא, והדו"חות היו מצוינים. אבל ההרגשה שלי היתה כמו בכלא. נגמר לי האוויר. אחרי חודשיים ביקשתי שישחררו אותי משם. לא אפשרו לי, אמרו שאני זקוקה לפיקוח.

"אחרי שלושה חודשים אישרו לי לצאת לאפטר. כמו בצבא. יציאה בשעות הערב וחזרה למחרת ב־10 בבוקר. תמורת השמירה על הילד את משלמת.

"יצאתי משם ביום שישי בערב, ובשבת בבוקר ראיתי שלא אספיק להגיע חזרה בזמן. התקשרתי ואמרתי שאני מאחרת, והמדריכה הודיעה לי שאין לה אפשרות לאשר לי לחזור, ושאגיע לפגישה ביום שני. נכנסתי להלם טוטאלי. מאותו רגע לא הבנתי מה קורה איתי.

"ביום שני הגעתי לפגישה. לפני שהיא התחילה, ראיתי את הבן שלי. חיבקתי ונישקתי אותו, עד שהפרידו בינינו כדי שאכנס לפגישה עם המנהלת ועובדת סוציאלית. הילד צרח מרוב בכי, ממש צעקות, ואני נכנסתי לפגישה כשכל הפנים שלי דמעות.

"אמרתי להם שאני מבקשת עוד הזדמנות. ברור שטעיתי. גם איחרתי וגם לא הייתי בחיפה, כמו שדיווחתי מראש. אני מודה. והן ישבו מולי, בשיא הקשיחות והתקיפות, ואמרו לי: 'אלה חוקי המקום. את ידעת לאן את נכנסת. את לא אחראית, נכשַלת'.

"הרגשתי שאני מתה. רציתי שיחזירו אותי אז ישבתי והנהנתי. הסכמתי איתן שעשיתי טעות. אבל הבנתי שזה לא מעניין אף אחד. אמרו לי שאני יוצאת משם בלי הילד. שאני לא מתאימה.

"שברו אותי. הגעתי אליהם כדי שיתמכו בי, וכדי שאשאר עם הילד. הכל היה טוב איתי, אבל בטעות הראשונה שעשיתי, ואני יודעת שהיא מאוד גדולה, הכל נגמר. אין לי ילד".

מאז חלפה שנה. בנה של מאיה נשלח למשפחת אומנה, וכנראה מיועד לאימוץ. כלומר, קלושים הסיכויים שהוא אי פעם ישוב אליה. הדיווחים הסוציאליים עליו מלמדים שלאחר שנותק מאמו, היה במצוקה חריפה. כמעט שלא אכל ולא ישן. היה כבוי, עצוב, וחיפש את אמא שלו.

"מאז ראיתי אותו מעט מאוד פעמים, והניתוקים בינינו יותר ויותר ממושכים", מספרת מאיה בשפתיים קפוצות, כדי שלא לפרוץ בבכי. "המפגש האחרון בינינו היה מזעזע. הוא כבר לא רצה להתקרב אלי ונצמד אל הורי האומנה שלו. הוא התינוק שלי. הבן היחיד שלי. אבל אני לא אמא שלו. הם קברו אותי בחיים".

עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט
עו"ד יוסי נקר. "כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות" // צילום: יובל מאט

הרגישות של רותי קרפ בית שבתי לוי

עו"ד יוסי נקר, המייצג משפחות מול מערכות הרווחה, מספר כי "אחת האימהות שייצגתי נסעה לישיבה של ועדת תכנון, טיפול והערכה, וכשחזרה לבית שבתי לוי אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס. ככה. לא הודיעו לה בוועדה שהיא מופרדת מהתינוק, וממילא לא הציגו בפניה צו בית משפט.
"נסעתי איתה למקום עוד באותו ערב, והסברתי שאין צו, אבל זה לא עניין אף אחד.
"התינוק נשאר בשבתי לוי לכמה ימים, ומשם נשלח למשפחת אומנה. רק אחרי חודש, באמצעות מאבק משפטי, הצלחנו להחזיר אותו, והוא גדל עד היום עם האמא, שבינתיים נולד לה ילד נוסף. ברור ששבתי לוי טעו ביחס לאותה אם טעות חמורה מאוד. אלמלא העקשנות שלנו, הילד הזה היה נשלח לאימוץ. לא ברורה לי הקלות הבלתי נסבלת שבה היא, וגם אימהות אחרות, הורחקו מהילדים שלהן.

"כבר שנים אני מתרשם שההחלטות של בית שבתי לוי לא מבוקרות. מכיוון שהם היחידים שנותנים שירות מעין זה, משרד הרווחה תלוי בעמותה הפרטית הזאת. הם צברו כוח עצום, בלתי יתואר. החלטות שלהם גוזרות גורלות של חיים שלמים.

"הכללים והנהלים שם נוקשים וקשים בצורה שלא מובנת לי. האימהות מגיעות מלכתחילה במצב מוחלש ביותר ונתונות לגמרי לחסדיהם. בתקופה שהן שם לבדן, מנותקות מהסביבה שלהן, מהמשפחה שלהן, נמצאות במצבי לחץ קשים, בפיקוח ומבחן תמידיים. אני הופך את העולם כדי למצוא לאימהות מענים אחרים, רק כדh לא להגיע לעולם לשבתי לוי.

"אני לא יודע מה נחשב להצלחה מבחינתם. אמא שהצליחה לסיים את תקופת השהייה ביחידת האימהות ויצאה החוצה עם הילדים שלה? אני יכול לומר שאימהות רבות הצליחו להמשיך לגדל את הילדים שלהן למרות התקופה בשבתי לוי, לא בזכותה.

"שיהיה ברור, אני חושב שקיום מסגרת שתאפשר לאמא ולתינוק להיות יחד ותסייע בגידול הילדים הוא מבורך ביותר. הרי אלמלא ניתנה לאמא ההזדמנות להיכנס ליחידת האימהות, רוב הסיכויים שהילד שלה יילקח ממנה. אבל זה שירות שהמדינה צריכה לספק ולנהל, לא עמותה פרטית. השמירה על התא המשפחתי היא משימה לאומית, ואין מקום להפריט אותה באופן שלא מאפשר ביקורת אמיתית".

• • •

טלי צלחה את התקופה ביחידת האימהות. "שיחקתי שם את המשחק וידעתי שהשעון מתקתק.

"כבר מהיום הראשון נכנסה איתי מדריכה לתוך האמבטיה ואמרה לי בדיוק איך לשטוף את הילד שלי, שהיה כבר ילד גדול, ממש לא תינוק, והבנתי עם מי יש לי עסק. מרוב הלם שנכנסים ככה לחיים רחצתי בצורה כל כך מוקפדת, שטענו עלי שאני רוחצת אותו באכזריות. בצורה לא נורמטיבית. קראו לי לשיחת הבהרה.

"אני רוצה להבין, יש מתכון לאימהות? מה זה, תבשיל עם הוראות הכנה? יש באמת דרך אחת להיות אמא? מי קובע את ההגדרות? מי אמר שהדרך שכמה נשים בשבתי לוי החליטו עליה היא הדרך להיות אמא, או הדרך לחנך בחורות להיות אימהות? על מה בדיוק הן מסתמכות שם, חוץ מהדעות של עצמן? מי לקח ובדק שאלה הכללים הנכונים? שזה מה שמתאים לכל אישה?

"כמו כולן, הייתי שם כי לא היתה לי ממש ברירה אחרת. יגידו, 'את הסכמת'. למה, באמת יכולתי להגיד לא? ניסו לתכנת אותי להיות אמא לפי נוסחה שאני לא יודעת מי המציאה, ונראית לי היום לא הגיונית. במיוחד עכשיו, כשאני מחוץ ליחידה ומסתדרת בכוחות עצמי. מנסה לשכוח מה שהיה שם ולפתוח דף חדש. אני מכירה אימהות שסיימו את התקופה ביחידה כאילו בהצלחה ועכשיו מתמודדות בול עם אותם קשיים כמו קודם, כולל מצב כלכלי כל כך גרוע שהביא כמה מהן גם לזנות. מה שכואב לי יותר מהכל הוא אימהות אחרות שאני מכירה, שלא הצליחו להחזיק מעמד ביחידה והיום חיות בלי הילדים שלהן".
naamal@israelhayom.co.il

תגובות: "תוכנית קפדנית, אך מתבקשת"
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי זה קרוב ל־30 שנה, ודיצה חטב, מנהלת יחידת האימהות מיום הקמתה, נענו לבקשתנו לבקר ביחידה והשיבו ברצון לכל השאלות שהצגנו בפניהן. להלן תגובתן לטענות המובאות בכתבה.

"ישנם קריטריונים ברורים לקבלה ליחידת האימהות, הנמסרים מראש לגורמי הרווחה, שמבקשים לבדוק התאמה של אמא למסגרת זו. חשוב שיהיו הערכות לגביה שהיא מסוגלת לעבור שינוי, במובן של טיפול, הדרכה ויישום. אמא שמתקבלת חייבת להיות ללא אפיוני אלימות קשים, נקייה מהתמכרויות לפחות חצי שנה, ואם יש לה קשיים נפשיים, עליה להיות מאוזנת תרופתית.
"האימהות צריכות להסכים להיות פה. נכון שלחלק ניכר מהן, גורמי הרווחה ובית המשפט אומרים שאם לא יסכימו לעבור לחיות ביחידה, הן ייאלצו לא לגדל את הילדים. מתוך המקום הזה, האימהות בוחרות. יש שיגידו שהן לא רוצות, ויש שיגידו שהן מבינות שאין ברירה. הרבה פעמים אנחנו מתחילות מהנקודה הזאת, שמלווה בהרבה התנגדויות. לא פשוט לעבוד עם אמא שמרגישה שהכריחו אותה.

"מתוך רצון למנוע הפרדה של ילד מאמו נבנתה תוכנית שהיא אמנם קפדנית, אך מתבקשת לנוכח הקשיים התפקודיים האישיים וההוריים של הנשים. מדובר בנשים שלראשונה בחייהן צריכות ללמוד לתפקד במסגרת, לנהל סדר יום שגרתי ולשים את הילד וצרכיו בראש סולם העדיפויות.

"זה מקום קשה. מקום עם תכנים קשים. האימהות פוגשות מציאות של נהלים, מה מותר ומה אסור. כל נוהל התפתח מתוך המציאות פה. למשל, ליווי האימהות, או איסור השימוש בטלפון. אמא יצאה עם העגלה החוצה, הטלפון צלצל, ובזמן שהיא הוציאה אותו מהתיק, העגלה, שהיתה בלי מעצור, הידרדרה. אם לא היתה לידה מדריכה, יכול מאוד להיות שהעגלה היתה מידרדרת לכביש. או אמא שחצתה את הכביש כשהיא עם אוזניות ואוטובוס כמעט דרס אותה. את זה ממש במקרה אחת המדריכות ראתה.

"אכן, האימהות לא יכולות להשתמש בטלפון, בטאבלט ובמחשב בזמן שהילדים איתן, ערים. יש לזכור שעד הצהריים חלק מהילדים בגן, ובהמשך הם גם ישנים שנת צהריים. כשאימהות עם הטלפון, הן לא מצליחות לשמור על הילדים שלהן.

"היה מקרה שאמא החזיקה תינוקת בידיה, תוך כדי שיחה בטלפון, וניסתה למזוג מים רותחים לבקבוק. עוד רגע, אלוהים ישמור מה היה עלול לקרות. גם בזמן הארוחות יש ציפייה שהאימהות יהיו פנויות לילדיהן ולא עסוקות במכשיר הנייד.

"זמני הבישול מוגבלים עד 1 בצהריים כדי לנהל סדר יום הגיוני. הרבה מהאימהות באות בלי סדר יום, ישנות ביום וערות בלילה, ולא דואגות שתהיה ארוחת צהריים לילדים. אי אפשר לבשל בלילה. שלא לדבר על הריבים בין האימהות. אמנם שתיים חולקות מטבחון אחד, אבל הן מוצאות על מה לריב.

רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל
רותי קרפ, מנהלת בית שבתי לוי. "אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן" // צילום: אפרת אשל

"הנוהל האוסר סיוע של אימהות אחרות נוצר בעקבות מצבים שבהם אימהות נוצלו כספית ואוימו על ידי כאלו שנחשבו לחזקות יותר. היה מקרה שבו אמא רצתה לְרצות אמא אחרת ולכן טיפלה בילד שלה, ובאותו זמן, אחד מילדיה של אותה אם החליק במדרגות. מאותה סיבה נאסר עליהן להלוות כספים, לתת סיגריות, אוכל, בגדים או חפצים אחרים, ואין אפשרות לאימהות לתת אוכל או כל דבר אחר לילדים של אימהות אחרות. המטרה למנוע יחסי ניצול, שאליהם רובן הורגלו בחייהן.
"המסגרת נועדה להקנות מסוגלות הורית ולשמור על הילדים במקביל. משכך, יש הגבלות שונות, ובהן איסור סגירת דלתות החדרים או הפעלת מצלמות בכל המרחבים המשותפים. הנהלים נוצרו בעקבות מצבים שבהם אימהות פגעו בילדים – כמו טלטול תינוק, נתינת תרופות שלא לצורך או מקרים שבהם אימהות לא מתעוררות בלילות כשהתינוקות בוכים, ואימהות שזקוקות לסיוע נפשי מיידי.
"התוכנית שמה דגש על יכולתן לנהל את חייהן באורח עצמאי. בתחילת השהות כל יציאה מלווה על ידי מדריכה. עם הזמן, וכשניתן לראות שהאמא מסוגלת לצאת מחוץ ליחידה ללא ליווי, ביכולתן לעשות זאת. כחלק מהתוכנית הטיפולית הפרטנית, מאפשרים לאימהות לצאת לסופי שבוע ולחגים עם ילדיהן, בתנאי שיש לאמא היכן להיות.
"יש מסגרות, כמו מקלטים לנשים מוכות, שבהן קצבת הביטוח הלאומי מופסקת והנשים מקבלות מהמקום דמי כיס. אנחנו ביקשנו שהקצבה תישאר והאימהות ישלמו לנו סכום קבוע, כחלק מחינוך להתנהלות כלכלית נבונה. מרבית הסכום למעשה מוחזר להן. חשוב לזכור שהילדים שנשלחים לגן עד הצהריים אוכלים בו, ושהאימהות לא צריכות לקנות חומרי ניקוי, אבקת כביסה, שקיות אשפה, חיתולים, מגבונים, בגדים ונעליים לילדים. הן לא משלמות חשמל, ארנונה ומים, ולאורך השבוע משתתפות בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, לפעמים אפילו פעמיים ביום. התוכנית כוללת טיפול והדרכה הורית, כולל דגש על תזונת הילדים. מעולם לא נאסרה הנקה.

"האֵם שהתראיינה בכתבה, שלא הורשתה לחזור, לא חזרה מספר ימים לאחר המועד שנקבע לחזרתה, ולאחר שנעשו ניסיונות להשיגה. בכל מקרה, לפני שאם מוצאת מהיחידה ומתקבלת החלטה שהיא לא יכולה להמשיך לגדל את ילדיה, תמיד ניתנת לה האפשרות להיפרד מהם. לצערנו, יש אימהות שלא רצו להיפרד מהילדים, או אימהות שקמו ועזבו את היחידה, ולא רצו להמשיך את הטיפול במסגרתה. כך למעשה התנתקו מילדיהן.

"אנחנו מתמודדים פה עם תכנים קשים ומתעקשים שהאימהות ימשיכו לגדל את ילדיהן. נאבקים לתת עוד ועוד הזדמנויות. יש אימהות שמגיעות אחרי שכבר לקחו להן יותר מילד אחד. יש אימהות עם סיפורים קשים ונסיבות שהביאו אותן למצבים שבהם סיכנו את ילדיהן, כמו סדרי עדיפויות מאוד לקויים והתקפי זעם, אפילו פיזיים.
"כל עבודת היחידה נעשית בתיאום מלא עם שירותי הרווחה ובפיקוח משרד הרווחה. הדו"חות שנשלחים לשירותי הרווחה מוקראים כולם לאימהות, טרם שליחתם".

מודעות פרסומת
אימוץ, אימוץ סגור, הונאות השירות למען הילד, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, משפחה מאמצת, נעמה לנסקי

השקט שנשאר – סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק

איור: רות גוילי
איור: רות גוילי

בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד – בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר – זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".
אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.
עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".

"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".
"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".

 

"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages

בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".
שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו – מתי שרק ירצה.
"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •
משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".
כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".
לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים – אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין – נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.
שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.
משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף

"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו… (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ – מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".

• • •

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il

אזהרת לידה, נעמה לנסקי, פשעי משרד הבריאות, פשעי משרד הרווחה, תחקיר משרד הרווחה

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"

"פקידת הסעד בבית החולים אמרה לי: יאללה, תיפרדי מהתינוק"  , נעמה לנסקי , ישראל היום ,  09.12.2016  

לצפייה / הורדת התחקיר בקובץ pdf הקלק כאן

זה הליך חריג בקיצוניותו, שזכה לכינוי "אזהרת לידה" • עוד לפני הלידה מתגבשת החלטה של גורמי הרווחה, על סמך ספקותיהם בכשירותם של ההורים, שיש להרחיק מהם את התינוק כבר בבית החולים • על ההחלטה ניתן לערער רק מאוחר יותר, בבית משפט

פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי
פקידת סעד חוטפת תינוק מיולדת , איור רות גוילי

בחורף לפני שלוש שנים ילדה רותם את בנה הרביעי בסתר, בבית קטן במושב בגליל. רוב הזמן היתה לבד. מדי פעם סייע לה ידיד, שעבד ברפת וידע ליילד עגלים.
רותם נערכה לקראת הלידה במשך כל ההריון. רכשה ספר, שבעזרתו למדה כיצד ללדת לידה טבעית, והתמקמה בבית מבודד, שממנו ניתן יהיה לחמוק בקלות עם תינוק בלי לעורר תשומת לב. כדי לנסות ולהסתיר את ההריון מהרשויות, נמנעה מלעבור במהלכו בדיקות רפואיות כלשהן.
בחלוף עשרה ימים מהלידה, כשהרגישה שהיא והתינוק חזקים מספיק, הכניסה את בנה הקטן אל תוך מנשא צמוד לגופה ועזבה את המושב. בדרך לתחנת האוטובוס הספיקה לראות שאחת השכנות מבחינה בה ובתינוק, והבינה שעליה לפעול במהירות. היא השמידה את כרטיס הסים במכשיר הטלפון שלה ונסעה מייד אל ידידה קרובה, שהסכימה להסתיר אותה ואת התינוק בביתה.
רשויות הרווחה, שידעו על הריונה המתקדם, דלקו אחרי רותם ברחבי הארץ. המשטרה הפיצה באמצעי התקשורת את פרטיה ותמונתה תחת הכותרת "נעדרת עם תינוק" וביקשה מהציבור מידע שיסייע באיתורה.
ובכל זאת, במשך חודשיים הצליחה רותם להסתתר בבית ידידתה עם תינוקה הקטן. במהלך התקופה הזאת בנה לא נבדק על ידי רופא ולא קיבל חיסונים בטיפת חלב, וגם היא לא נבדקה ולא קיבלה טיפול כלשהו. פעמים ספורות, כשהרגישה בטוחה מספיק, היתה חובשת כובע, מרכיבה משקפי שמש גדולים, ויוצאת מהמסתור לכמה דקות כדי שהתינוק ינשום מעט אוויר נקי, יראה פרחים ושמיים כחולים. אחר כך היתה שבה אל הדירה ולא יוצאת ממנה.
את כל אלה עשתה רותם כי לא היה לה ספק שאם תלד את בנה בבית חולים הוא יילקח ממנה על ידי הרווחה. שלושה ילדים ילדה בעבר, ולאחר כל לידה יצאה מבית החולים בידיים ריקות: שעות מעטות לאחר כל לידה הובהר לה על ידי גורמי הרווחה שמבחינתם היא לא תוכל לגדל אותם. שלושתם נלקחו ממנה, מבלי שזכתה לגדל אותם אפילו יום אחד.
הבן הבכור, היום בן 8, גדל במשך שנה וחצי במשפחת אומנה, ואז נמסר לאימוץ. הבת, היום בת 6, נמסרה לאימוץ בשלב מוקדם יותר. הילד השלישי, היום בן 4, גדֵל במשפחת אומנה, והכוונה היא למסור גם אותו לאימוץ. רותם (32) עדיין מנהלת מאבק משפטי כדי להשיבו אליה. גם אותו היא רצתה ללדת בבית, כדי שלא יילקח ממנה כמו שני אחיו, אך מסיבה בריאותית נאלצה להגיע לבית חולים במרכז. על אף שהתגוררה באותה עת בצפון, פקידת הסעד ממקום מגוריה הגיעה גם לשם.
"היא אמרה לי, 'יאללה, תיפרדי ממנו'. לעולם לא אשכח את המשפט הזה. איזה קור רוח ואכזריות. בניגוד לפעמיים הקודמות שבהן לקחו לי את הילדים, הפעם היא כמעט לא הסבירה לי כלום, לא ניסתה לומר לי שזה לטובתי ולטובת הילד ולא התאמצה יותר מדי לנחם אותי.
"מבחינת הרווחה, הפכתי להיות האישה הזאת ששוב יולדת ילדים שהיא לא ראויה וכשירה לגדל, וברור שלוקחים לה אותם. בלי לתת לי טיפת סיכוי כאמא וכאדם, בלי לחשוב אם ואיך אפשר לעזור לילדים לגדול עם אמא שלהם. כאילו שאני מפעל ליצור תינוקות עבור משפחות שאין להן ילדים או למשפחות אומנה, עם כל המשמעות הכספית שיש לזה.
"חושבים שמשרד הרווחה יודע מה נכון ומה לא. שאם לקחו לי את הילדים, אז בטוח היתה סיבה, הרי במדינת ישראל לא לוקחים סתם ילדים לאמא, ועוד בבית חולים. אבל לא היתה סיבה. היו לי קשיים, הייתי לבד, לא הייתי חזקה – אבל אלה סיבות לקחת ילד מאמא?
"כשנכנסתי להריון האחרון החלטתי שאני לא מוסרת את עצמי לידיים של הרווחה. פחדתי שייקחו לי גם אותו. אני עדיין מאוד מפחדת. אבל הנה, הוא איתי, בניגוד לאחים שלו. מה שאומר שכנראה צדקתי בבריחה שלי".
בתחילה טענו גורמי הרווחה כי "מדובר באמא חסרת מסוגלות הורית, חסרת ידע וכלים הנחוצים לטיפול בילדים קטנים, אינה מודעת לצורכיהם של ילדים קטנים ואינה מסוגלת לענות על צרכים אלה". לאחר חודשיים של הסתתרות סוכם בין גורמי הרווחה לבא כוחה של רותם כי תבוא עם התינוק לבדיקות הרפואיות, תוך שהובטח לה שבנה לא יילקח ממנה, אם מצבו תקין. בהסכמת הצדדים היא נשלחה למשפחת אומנה יחד עם בנה, ומשם לבית שבתי לוי בחיפה, מוסד הכולל מחלקה טיפולית שיקומית לאימהות וילדיהן.
בחודש שעבר הלכתי עם רותם לאסוף את בנה בן ה־3 מהמעון בעיר שבה הם מתגוררים. בכל השנים האלה לא ניתקה ממנו, בזכות מאבק ממושך, שהניב מציאת פתרונות תמיכה וליווי מגוונים עבורם במסגרת הקהילה. בנה הוא ילד יפה תואר, חייכן וחברותי. יש לו שיער ארוך ובהיר, אפו הקטן מנוקד נמשים, והוא דומה דמיון רב לאמו.
"שני האחים שלו ואחותו נראו בלידה בדיוק כמוהו", אומרת רותם בכאב. "את הבור העמוק שיש לי בלב אי אפשר יהיה למלא".

• • •
רותם ברחה ממה שקרוי "אזהרת לידה", או "הכרזת לידה" – כינויים שהוענקו למצב שבו כבר בבית החולים מבקשים גורמי הרווחה לקחת תינוקות שזה עתה נולדו מידי הוריהם, בגלל ההערכה שההורים, במקרים רבים אימהות חד־הוריות, אינם מסוגלים לגדל את התינוק.
הוצאת התינוק מרשות הוריו בבית החולים בניגוד להסכמתם המלאה נעשית מכוח סעיף בחוק הנוער, המאפשר לעובדים הסוציאליים להוציא, על פי שיקול דעתם, "צו חירום" ללקיחת התינוק. בעת שהיולדת משוחררת מבית החולים, פקידי הסעד של משרד הרווחה (עובדים סוציאליים לחוק הנוער) אינם מאפשרים להורים להוציא את התינוקות מהתינוקייה.
במידת הצורך, הדבר מובטח באמצעות שוטרים או מאבטחים, שמרחיקים את ההורים ומפקחים על מחלקת היולדות עד להעברת התינוקות למסגרות מפוקחות וחסויות, כמעון תינוקות בפיקוח הרווחה או משפחות אומנה המשמשות כקלט חירום – שם ישהו עד שתימצא להם משפחת אומנה.
"אזהרת לידה" היא מושג בלתי פורמלי, שעורכי דין המייצגים את ההורים עושים בו שימוש. משרד הרווחה אינו נוהג להשתמש בה, אם כי היא נזכרת לעתים בתצהירים של המדינה. ההליך, החריג בקיצוניותו, עטוף בערפל רב ובחשאיות; הוא אינו מפורט בתקנות לעבודה סוציאלית או בחוק הנוער, שמכוחם פועלים גורמי הרווחה. על פי ההערכות, מופעל ההליך הזה עשרות פעמים בשנה.

עו"ד אתי גוהר. "ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות" // צילום: אורן בן חקון

חשוב לציין: יש מקרים קשים וכואבים שבהם ההורים אכן אינם כשירים לגדל את התינוק שזה עתה נולד. יש גם מקרים שבהם ההורים עצמם חשים כך, או שאינם מעוניינים לגדל את התינוק חסר הישע, ובהם הוצאת הילד מרשותם נעשית בהסכמה.
ואולם, שורה ארוכה של עדויות שהגיעו לידינו מצביעה על תהליך שמתנהל מתחילתו ועד תומו באופן בלתי תקין וכמעט חד־צדדי, תוך הפרה של זכויות אדם בסיסיות ומהותיות – כמו הזכות לחיי משפחה, זכות הייצוג, זכות הערר והזכות לסודיות רפואית. מדובר בדרך כלל באימהות חד־הוריות מוחלשות, ששעות ספורות לאחר שילדו נאלצות להתמודד לבדן עם גזירה בלתי אנושית כשהן נטולות כוחות פיזיים ונפשיים ואינן בקיאות בזכויותיהן.
גורמי הרווחה, לעומת זאת, נערכים לכך מבעוד מועד ושולחים הודעה למשרד הבריאות המופצת לכל בתי החולים שבועות רבים לפני מועד הלידה. כך, כשהיולדת מגיעה לבית החולים כדי ללדת או כדי להיבדק טרם הלידה ומוסרת את פרטיה האישיים, יודעים שם מהרגע הראשון שיש לדווח עליה. הדבר נעשה כ"שירות לרווחה", כפי שהוסבר לנו במשרד הבריאות – על פי בקשות הרווחה, מבלי להכיר בהכרח את ההורים בעצמם.
"כבר בחודש השישי או השביעי להריון אנחנו מקבלים פקס משירותי הרווחה על היולדת", מסבירה פקידה בחדר לידה בבית חולים גדול בארץ. "במסמך הזה מופיע מידע כללי על האישה – פרטיה האישיים, תאריך הלידה המשוער, כמה לידות היא עברה.
"המסמכים והמידע נשמרים על ידינו, וכך אנחנו יודעים לזהות את היולדות האלה. כשהן מגיעות אנחנו מדווחים עליהן מייד לעובדים הסוציאליים של בית החולים, והם מדווחים לרווחה".
"לא פעם אנחנו מבינות לפני האימהות מה עומד לקרות להן ומתלחשות בינינו כמה הן מסכנות", אומרת ר', אחות במחלקת יולדות. "אי אפשר לקבל את הסיטואציה הזאת בשוויון נפש, גם אם ברור שמדובר באמא שסובלת מקשיים. זה מצב עצוב מאוד, שמנוגד לטבע שלנו כבני אדם. אישה לא משאירה מאחור את התינוק שהיא יולדת וממשיכה כאילו כלום".
"אין שום אזכור בחוק או בתקנות שמסמיך עובד סוציאלי לשלוח מכתב עם 'אזהרת לידה'", טוען עו"ד יוסי נקר, שמייצג הורים רבים מול רשויות הרווחה. "עוּבר הוא לא ישות משפטית, והמדינה והעובדים הסוציאליים הם לא האפוטרופוסים על העוברים. דיווח על אם שמגיעה ללדת מתייג אותה כרחם בלבד. לא כאישה העומדת בפני אירוע חשוב ומרגש בחייה.
"יותר מזה: הרופאים ובתי החולים מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה כשהם משתפים פעולה עם רשויות הרווחה. אני טוען שוב ושוב שאסור להם להעביר מידע לרשויות הרווחה ביחס לתינוק שטרם נולד. תפקידם הוא רק להעניק טיפול רפואי, לא לשמש הזרוע הביצועית של הרווחה.
"אני בטוח שהאחיות, הרופאים והעובדות הסוציאליות של בית החולים יכולים בקלות להעריך מי זקוקה לעזרה של הרווחה ומי לא, בלי להזדקק ל'אזהרת לידה' מראש. אבל הצוות של בית החולים לא מפעיל שיקול דעת עצמאי כשיש להם סטיגמה של יולדת 'מצורעת', כי יש להם לכאורה גורם רשמי שאפשר להסתמך עליו.
"אזהרת לידה מייצרת תווית על האם כבר בבית החולים, כך שכל פעולה שלה נבחנת ומבוקרת. פוגעים לה בביטחון, מגדילים את הלחץ שיש עליה בלאו הכי, ולמעשה יוצרים נבואה שמגשימה את עצמה. מניסיון, כל אמא שנמצאת תחת איום ולחץ של הרווחה, גם אמא לילדים גדולים, התפקוד ההורי שלה לא משתפר, אלא דווקא נפגע ומידרדר.

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"

עו"ד יוסי נקר. "רופאים ובתיה"ח מפירים את כללי הסודיות הרפואית ואת חוק זכויות החולה"
"ברגע שמפרידים בין אמא לתינוק בבית החולים, שעות אחרי הלידה, מתחילה להיסלל דרך בטוחה לכיוון אימוץ וניתוק תמידי של האם מהתינוק. לאמא או להורים אין סיכוי לפתח מסוגלות הורית כשמתחילת החיים של הילדים שלהם הם לא פוגשים אותם, או במקרה הטוב, פוגשים אותם לשעה בשבוע במסגרת מפוקחת של הרווחה. איך ייווצר איזשהו קשר בין תינוק להורים שהוא לא מכיר בכלל? להורים האלה גם אין שום סיכוי לעבור את מבחני המסוגלות ההורית, שהרווחה דורשת מהם לעבור אצל פסיכולוגים מטעמה.
"אף אחד מאיתנו לא נולד הורה עם מסוגלות הורית וידיעה מוחלטת איך לטפל בילד. רובנו נעזרנו בחברים ובמשפחה. מי שמתקשה, מי שאין לו משפחה או עזרה, אמור לקבל עזרה מהרווחה. הם אמורים להפוך את העולם במציאת פתרונות, לא לקחת את התינוק מייד אחרי הלידה.
"לכן עיקר המאמץ שלי כעורך דין במקרים של אזהרת לידה הוא לעשות הכל כדי לא לנתק את האם מהתינוק לאחר הלידה. אם הצלחתי – האם והתינוק ניצלו. אם נכשלתי – רוב הסיכויים שהתינוק הזה יגיע לאימוץ".

• • •
לעיתים, במקרים שבהם משפחה מוכרת לגורמי הרווחה, מתכנסת לפני הלידה "ועדת תכנון, טיפול והערכה" (המכוּנה גם "ועדת טרום לידה"). הוועדות הללו מורכבות מגורמי רווחה וטיפול, שחלקם מכירים את המשפחה, ולא פעם הן מתכנסות ללא נוכחות ההורים, הגם שנושא הדיון גורלי לחייהם.
"ההורים מקבלים זימון לוועדה, אבל לא תמיד הם מבינים מראש את משמעותה ואת גודל הגזירה שעומדת על הפרק", אומרת עו"ד אתי גוהר, מומחית בהליכי חוק נוער, אימוץ ודיני משפחה, המייצגת משפחות גם דרך אגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "לכן, הם באים ללא ייצוג משפטי.
"זה מצב מאוד בעייתי. מצד אחד, ההורים לא מיוצגים בדיון קריטי, כך שאין להם דרך להבטיח שזכויותיהם נשמרות ולפעול מראש כדי לשנות את ההחלטה הקיצונית שעשויה להתקבל בעניינם – באפיקים משפטיים או טיפוליים. למשל, לקבל הדרכות הוריות עוד לפני הלידה, למצוא מראש משפחה שתשמש כאומנה לאם ולילד יחד, עד שהאם תתחזק ותוכל לגדל את הילד בעצמה, להצמיד מטפלת בשעות היום וסומכת מקצועית לאחר מכן וכו'.
"מצד שני, זאת ועדה שאין לה למעשה מעמד משפטי, כי אין עדיין תינוק שנולד, אין ישות משפטית שאפשר לקבל החלטה לגביה על פי חוק הנוער. כלומר, זאת ועדה תיאורטית, שתוכל לשמש את רשויות הרווחה אחרי הלידה, כדי להראות שכביכול ניסו למצוא פתרונות עבור המשפחה.
"בוועדות האלה לא נאמר חד־משמעית 'אנחנו ניקח לכם את הילד', אלא רק מציינים את האפשרות הזאת, ומפנים אל ההורים שאלות כמו 'איך אתם מתכוונים לגדל את הילד?', 'האם אתם חושבים שאתם מסוגלים לעמוד בהתחייבות הזאת?' וכך הלאה.
"כלפי חוץ נראה שמטרת הוועדה היא לחשוב ביחד על פתרון הולם, אבל בפועל, ההתנהלות מובילה לכיוון של לקיחת הילד מההורים לאחר הלידה. למשל, בחמשת המקרים האחרונים שליוויתי התכנסה ועדה לפני הלידה, ובסופו של דבר האימהות יצאו מבית החולים ללא התינוק.
"היו מקרים שבהם אימהות לא זזו ממיטת התינוק, כי ידעו שעומדים לקחת להן אותו. אבל ברגע שהגיעה פקידת סעד, בליווי משטרה, הן נאלצו למסור את התינוק. לא פעם התינוק נלקח מזרועותיה של האמא, תוך שהיא בוכה וזועקת לעזרה, המחזה הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
"מניסיוני, הוצאת התינוקות מרשות הוריהם היא עדיין הפתרון המוביל מבחינת מערכת הרווחה בארץ. הפתרון הקל ביותר עבורה, והנורא ביותר עבור ההורים האלה. כמעט תמיד מדובר בהורים, או באמא חד־הורית, שבאים מרקע כלכלי קשה, ללא מערכות תמיכה ועם לא מעט קשיים. הרבה פעמים מדובר בילד ראשון, כך שמובן מאליו שאין להורים ניסיון בגידול ילדים.
"מקומֵם לראות איך שוללים מאנשים הורות לפני שבוחנים את ההורים בפועל. אפשר וצריך לתת לאנשים האלה סיוע והדרכה, גם מראש וגם לאחר הלידה".

• • •
לרוב, לאחר הלידה מתכנסת בבית החולים "ועדת חירום", שהרכבה דומה לוועדת טרום לידה, והיא כוללת גורמי רווחה וטיפול שונים – בהם עובדת סוציאלית לחוק הנוער, מנהל לשכת הרווחה באזור מגורי ההורים, עובדת סוציאלית לחוק האימוץ, מפקח מהשירות למען הילד, עובדת סוציאלית של המשפחה, עובדת סוציאלית של בית החולים ואחות ראשית.
"כשאני יושבת בוועדות האלה, בתור נציגה של הורים, או אימהות, זה ממש מדהים ומרתיח אותי", אומרת עו"ד גוהר. "כל חברי הוועדה יודעים מה השורה התחתונה ומה הם צריכים להגיד, וכולם אומרים את אותו הדבר ומחליטים פה אחד להפריד בין התינוקות להורים שלהם.
"הנוכחות שלי בוועדות כאלה היא חריגה. לרוב, ההורים יושבים שם לבד, בלי ייצוג. זה חוסר צדק שאין כדוגמתו. אדם שחשוד בביצוע עבירה פלילית זכאי עוד לפני החקירה לייעוץ משפטי, ולא מקיימים דיון עד שממונה לו סניגור מטעם המדינה. אבל הורים שאולי ינתקו מהם את התינוקות שלהם לא מקבלים את אותם תנאים. הזכות שלהם לייצוג לא מעוגנת בחוק.
"תחשבי על הסיטואציה: אמא צעירה, יום או יומיים לאחר לידה, לפעמים אחרי ניתוח קיסרי, כאובה ומטולטלת מהלידה, ומצד שני גם נרגשת ונקשרת לתינוק שלה – ופתאום מודיעים לה שבניגוד לכל האימהות סביבה, היא לא תצא מבית החולים עם התינוק שלה".
איך הן מגיבות להודעה?
"צורחות, בוכות, משתוללות. והתגובה הטבעית הזאת דווקא נזקפת לרעתן, הן סופגות על זה ביקורת. על אחת האימהות שייצגתי אמרו בדיון בבית המשפט, שהיא צרחה 'באופן לא פרופורציונלי' וש'היה מפחיד האופן שבו היא התנגדה ללקיחת התינוק', ועוד ביקורות מתנשאות ומכוערות. אני כל כך זועמת וכל כך מלאה בכאב על המקרים האלה. אלה דיני נפשות, ויש חוסר סימטריה במאזן הכוחות ובהליך שבו ידן של המשפחות על התחתונה".
על החלטות הוועדה בבית החולים לא ניתן לערער, אלא בהליכים שמתקיימים בהמשך בבית המשפט. זאת, למרות שבית המשפט אינו תחליף לפונקציית הערר; יש לציין כי ועדות מקצועיות שבחנו לאורך השנים את מנגנוני ההוצאה החוץ ביתית של משרד הרווחה מתחו ביקורת קשה על כך שלא מובטחת אפשרות הערר למשפחות.
אימהות שחוו ניתוק מילדיהן בבית החולים טוענות כי רשויות הרווחה לא עשו דבר כדי לסייע להן להתמודד עם הטראומה, או כדי לשפר את מצבן בחיים, כדי שיוכלו להשיב אליהן את הילדים.
"אני זוכרת איך התנהגו אלי כשילדתי את הילד הראשון", נזכרת רותם. "אחרי הלידה ביקשתי להיפגש עם עובדת סוציאלית, כי חשבתי שנותנים סיוע לאימהות שקשה להן. הייתי בת 24, בלי משפחה, בלי בן זוג, בלי בית, שנים מעטות אחרי שעליתי לבד מרוסיה.
"למחרת הלידה הלכתי לאכול בחדר האוכל של מחלקת היולדות, ופתאום ניגשה אלי פקידת סעד ואמרה לי, 'הילד לא יוכל לצאת מבית החולים'. היא הסבירה לי שאני לא בשלה לקחת אחריות על תינוק, שאני לא מסוגלת לגדל אותו. שהכי נכון בשבילי ובשביל התינוק שיגדל 'במשפחה מסודרת'.
"בהמשך זומנתי לוועדה בבית החולים. הייתי קפואה, המומה, חלשה, בקושי יומיים אחרי הלידה הראשונה בחיי. הגוף כאב לי.

איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו
איזוק תינוק בבית חולים מיד בלידתו כדי למנוע ממשפחתו לקחת אותו

 
"בוועדה הרגשתי שהעובדות הסוציאליות כל כך מזלזלות בי. שאני כלום. באמת היו לי קשיים. מצוקה כלכלית, לא היתה לי עבודה, לבד בארץ. לא ממש ידעתי להגיד להן איך אצליח לגדל לבד ילד, אז הן הציעו לשלוח אותו בינתיים למשפחת אומנה. זאת היתה העזרה מבחינתן. הסכמתי.
"אחרי שנתיים, האומנה הפכה לאימוץ. עדיין הייתי בקשיים כלכליים ולבד. פקידת הסעד שטיפלה בתיק שלי ליטפה לי את הגב ואמרה, 'זה נכון לילד לשלוח אותו לאימוץ. יהיה לך קשה להתמודד עם הגידול שלו'. האם היא ניסתה אי פעם לעזור לי לגדל אותו? האם מישהו יוכל אי פעם לשחרר אותי מהחוויות האיומות האלה? לא. ממש לא".
היום היא מקבלת עזרה מהרווחה. "עוזרים לי במימון המעון, עובדת סוציאלית מלווה אותי. אני מרגישה שעכשיו רואים אותי יותר. הצלחתי לגרום להם לתת לי הזדמנות להוכיח שאני מסוגלת להיות אמא. אבל תמיד אפחד שייקחו לי גם את הילד הרביעי. ככה זה".

• • •
האם בכלל נכון שצעדים קיצוניים כאלה של גורמי הרווחה יתנהלו בין כותלי בית החולים ומחלקת היולדות? "במשך שבועות הייתי מנסה להירדם בלילות ולא מצליחה", מספרת א', אחות במחלקת יולדות בבית חולים גדול במרכז. "הייתי שומעת את הצרחות והבכי של האמא שלקחו לה את התינוק אצלנו במחלקה.
"זאת היתה בחורה בת 18. על פניו נראה היה לי שהיא אולי סובלת מפיגור מסוים וגם מעוני, ולא מאוד מודעת למתרחש. היא ילדה בניתוח קיסרי, ויומיים לאחר מכן זומנה לוועדה בבית החולים, בנוכחות עובדות הרווחה של הרשות המקומית ועובדות סוציאליות מבית החולים.
"כשהיא חזרה למחלקה, היא פתחה את דלת הכניסה והתחילה לשאוג, 'הם רוצים לקחת לי את התינוק. הם יחטפו לי את התינוק'. זה היה טרגי ומזעזע. היא נצמדה לתינוק ובכתה נורא.
"אחר כך היא ישבה במחלקה והחזיקה את התינוק בידיה, כאילו גוננה עליו. פתאום ניגשה אליה אשת מקצוע כלשהי, תלשה לה את התינוק מהידיים ורצה איתו משם. הבריחה אותו מחוץ למחלקה דרך חדר צדדי. אנחנו היינו המומות. זה רגע שאת לא מאמינה שיכול להתרחש בזמנים כאלה ובמדינה שלנו.
"מה שקרה אחר כך היה טראומטי עוד יותר. האמא הצטנפה בפינת החדר ולא הפסיקה לבכות במשך שעות. היא היתה במצוקה, התייפחה וייבבה כמו חיה פצועה שפגעו לה בגורים".
"זה היה נורא, נורא, נורא", א' פורצת בבכי. "זה סיפור שירדוף אותי כל החיים. בחורה צעירה, אחרי לידה בניתוח קיסרי, כולה כאובה, ופשוט חוטפים לה את הילד מהידיים.
"בעיניי זה מחדל. לא יכול להיות שאי אפשר להתנהל אחרת. זה לא אמור להיות ככה, בטח שלא מייד אחרי לידה, ובתוך מחלקה עם עוד עשרות יולדות, שהסתובבו ממש מבועתות ונסערות אחרי המקרה.
"בעבודה שלי נתקלתי במקרים שבהם הרגשתי שמדובר באמא לא כשירה ושנכון למצוא לתינוק מסגרת אחרת לגדול בה. מהצד, ברוב המקרים האלה נראה שכשלוקחים את התינוקות מדובר בצעד שנעשה בהסכמה, או שמאוד משכנעים את היולדות שזה הדבר הנכון, עד שהן חותמות על הסכמה מרצונן. אני לפחות מקווה שזה כך.
"אחרי המקרה הזה, האחיות במחלקה היו במשבר גדול. בהמשך דיווחו לנו שהתינוק נשלח למשפחת אומנה, ושלאמא יש אפשרות לפגוש אותו. אמרו לנו שזה מה שהיה נכון לעשות במקרה הזה, לטובת התינוק. אני מאוד מקווה שזה באמת נכון".
"צו החירום", שבאמצעותו פועלים גורמי הרווחה בבתי החולים, הוא אחד הכלים הקיצוניים ביותר שניתנים בידי גורמי הרווחה. על פי החוק, כשאלה סבורים שנשקפת לקטין סכנה, הם "רשאים לנקוט את כל האמצעים הדרושים לדעתם למניעת אותה סכנה". הצו מותיר בידיהם חופש עצום לנקיטת צעדים לפי ראות עיניהם, מבלי להזדקק לאישור בית משפט, עד לתקופה של שבוע ימים (שבמהלכו עליהם לקבל אישור כזה). מדובר בפרק זמן ארוך לאין שיעור, כשמדובר בתינוקות רכים שרק נולדו, חלקם תינוקות יונקים.

• • •
הוצאת צו החירום בבית החולים מעוררת מחלוקת וביקורת. כך, למשל, כתב סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, בפסק דין שנתן ביוני האחרון על הוצאת תינוק בן יומיים ממשמורת הוריו והשארתו בפיקוח בבית החולים: "המדינה הוציאה צו חירום בעניינו (של תינוק), ושוב, במקביל לשיטותיה בתיקים אחרים ובתיק זה, במעמד צד אחד, כאילו אין לילד הורים, וכאשר הצו הוצא לילד בהיותו בן פחות מ־48 שעות".
דרורי ציין כי הוא "מפציר לשקול שבע פעמים ושבע האם להתחיל הליכים ביחס לילד בן מספר ימים. ראוי להשאיר את הילד בבית הוריו".
לאחר הוצאת צו החירום, הצעד הבא, על פי החוק, הוא בקשה למתן צו ביניים על ידי בית המשפט. ואולם, במקרים רבים, גם זה נעשה במעמד צד אחד, ללא נוכחות ההורים ובאי כוחם. "נציגי הרווחה מתייצבים בבית המשפט ולרוב מקבלים בקלות אישור לבקשתם", מספרת עו"ד ורדה שטיינברג, המרבה לייצג משפחות בהליכים מול רשויות הרווחה. "את ההורים לא מזמינים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש".
בנוסף, טוענת שטיינברג, בין הפעלת צו החירום להוצאת צו הביניים בבית המשפט, פועלים גורמי הרווחה בניגוד לחוק. כך, למשל, במקרה של ניצן (25), שהתרחש לפני כשלושה חודשים. כשבתה היתה בת 48 שעות, ודקות ספורות לאחר שרופא בית החולים איפשר לשתיים להשתחרר חזרה אל ביתן, הגיעו לחדרה במחלקת היולדות שתי פקידות סעד ובידיהן צו חירום, שהורה על השארת התינוקת בבית החולים.
"במקרה הזה גורמי הרווחה פעלו בניגוד לחוק", אומרת שטיינברג, המייצגת את ניצן. "הם למעשה פעלו כדי להשאיר את התינוקת באשפוז ללא אמה. אבל לפי חוק הנוער אסור לאשפז קטין ללא הסכמת האחראים עליו – כלומר, הוריו, אפילו לדקה אחת. רק לאחר שפניתי ליועץ המשפטי של בית החולים והבהרתי שזה צעד שנעשה בניגוד לדין, שיחררו את התינוקת הביתה עם אמא שלה.

עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף
עו״ד ורדה שטיינברג // צילום: יהושע יוסף

"הם לא ויתרו על כוונתם, כמובן, ופנו לבית המשפט. אחת מדרישותיהם העיקריות היתה לשלוח את התינוקת למשפחת אומנה זמנית, כדי שבזמן הזה תיבדק המסוגלות ההורית של ניצן – תהליך שיכול להימשך חודשים.
"למה לא ערכו לה את המבדקים האלה לפני הלידה? הרי ברווחה ידעו היטב על ההריון שלה. הם העדיפו לחכות עד אחרי הלידה, ורק אז דרשו לשלוח את התינוקת לקלט חירום. גם האבא לא נבדק מעולם. יתרה מזאת – להורים לא נאמר מראש שהרווחה מתכוונת לנתק אותם מבתם אחרי הלידה.
"אני משערת שהוצאת התינוקת סומנה מראש. הרווחה שמרה את זה בסוד, גם מההורים וגם ממני, כעורכת הדין שלהם, כדי לשלול מהם את הזכות להיאבק על החלטה קיצונית ואכזרית כזאת. אחרי שתינוקת מופרדת מהוריה, ההליך המשפטי להחזרתה הוא לא פשוט. כל יום בלי התינוקת הוא קריטי וקשה לכל הצדדים, ולחץ הזמן הזה בוודאי לא מועיל".
לניצן סיפור חיים דומה לזה של אימהות נוספות שפגשנו. היא עלתה לארץ מרוסיה עם הוריה כשהיתה ילדה, למדה במסגרות החינוך המיוחד, התקשתה להשתלב ולתפקד במסגרת, והוצאה מביתה לפנימייה על ידי רשויות הרווחה. בגיל 18 החלה לעבוד כסייעת בגן ילדים.
כשהיתה בת 22 הכירה את בן זוגה ונכנסה להריון. "הוא חשב שמוקדם מדי להביא ילד, אבל אני לא הסכמתי איתו", היא מספרת. "היה לנו משבר, ונפרדנו. אני חלמתי להיות אמא. הרבה שנים רציתי להקים משפחה, כי אני לא גדלתי במשפחה, כמו כל הילדים. אני מרגישה שאני יכולה, אם רק יעזרו לי ויבינו אותי".
את בתה הגדולה, היום בת שנתיים, ילדה לבד וגידלה בעזרת אמה. בחודשים הראשונים התגלו קשיים בהורות שלה, וגורמי הרווחה, שכבר הכירו אותה, התערבו. סברו שהיא חסרת כישורי הורות, שאינה מספקת את צרכיה של הפעוטה, שאינה מפגינה אחריות ויציבות, ועוד. עד מהרה הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את הילדה למסגרת חוץ־ביתית.
כמוצא אחרון לפני ניתוקה מבתה, נשלחו ניצן ובתה לבית שבתי לוי. "המקום הזה לא התאים לי בכלל", היא מספרת. "לא הסתדרתי שם, לא היה לי אוויר. הרגשתי כלואה".
היא הוצאה מהמוסד ושבה להתגורר עם אמה. כעבור זמן קצר, נשלחה התינוקת למשפחת אומנה.
"סילוקה של ניצן מהמוסד ללא בתה נעשה בניגוד לצו בית המשפט", טוענת שטיינברג. "צו בית המשפט כולל את האם והקטינה יחד. אסור לסלק את האם ולהחזיק בקטינה".

• • •
אחרי שהילדה הועברה לאומנה, חזרה ניצן להיות בקשר עם אביה של הילדה, והיום הם מנהלים ביחד מאבק משפטי להשיבה. לפני שלושה חודשים הם הביאו לעולם עוד תינוקת, שבתום הליך משפטי קשה, הצליחו להותיר בידיהם, והם מגדלים אותה ביחד.
שטיינברג: "בית המשפט לנוער החליט, בהמלצת פקידת הסעד, שגם התינוקת השנייה תוצא ממשמורת הוריה לאומנה. עירערנו על ההחלטה למחוזי, והוא הורה על ביטול ההחלטה.
"לרגע לא טענתי שמדובר באמא חפה מקשיים. האימהות שעומדות בסיטואציה הזאת הן בדרך כלל נשים שחוו הרבה מאוד קשיים בחייהן, שחסרים להן כלים, שיש להן בעיות אובייקטיביות. הכל נכון. זה לא אומר שאין דרכים לסייע להן ושצריך לשלול דבר כל כך בסיסי כמו הורות, ועוד באופן טראומטי ואכזרי כזה, בבית החולים. הרי זאת המשמעות של שירותים סוציאליים. יש פה אנשים. יש פה בני אדם".
שטיינברג היא זאת שיצרה והציעה מעטפת תמיכה וליווי, כדי לשכנע את הרווחה לתת הזדמנות להורי התינוקת. האב, אדם נורמטיבי ומתפקד, שהביע רצון עז לגדל את בתו, יצא לחופשת לידה של שלושה חודשים ונטל את מלוא האחריות על גידולה. ניצן התחייבה לעבור פעמיים בשבוע טיפול אצל פסיכולוג, שמכיר אותה מימיה באחת הפנימיות שבהן גדלה.
בנוסף, התחייבו ההורים בבית המשפט לעבור הדרכה הורית, להגיע לטיפולי אם וילד סדירים ולעמוד בכל מה שיידרש מהם מצד גורמי הרווחה. כמו כן הוענקו להם שעות ליווי של סומכת מטעם הרווחה, וקרובת משפחה, כמו גם אמה של ניצן, התחייבו לסייע להם בגידול התינוקת.
גם האפוטרופוסית לדין, שמונתה לתינוקת מטעם המדינה, תמכה במתן הזדמנות להורים, ובפרט לאב. היא טענה ש"חשוב לאפשר לו לגדל את בתו ביחד עם האם, לפני שממהרים למסור את התינוקת לידיים זרות. האפשרות לשלוח תינוקת בת מספר ימים למוסד סגור או למשפחת אומנה פחות טובה מאשר לאפשר לאב לגדל את התינוקת, תחת תנאים שייקבעו על ידי בית המשפט".
• • •
חגית (30) עברה חיים קשים מאין כמותם. היא הוצאה מביתה בגיל 9, גדלה במוסדות, ונפגעה מינית. "הבית שבו גדלה הוא בית קשה וחלש, והיא עצמה בהחלט מונמכת מבחינה קוגניטיבית", מספרת עו"ד שטיינברג, שייצגה אותה. "בשורה התחתונה, היא דוגמה לילדה שהוצאה מביתה על ידי הרווחה כדי שהזנחתה תימנע, אבל המדינה הזניחה אותה לא פחות".
בעבר היא היתה נשואה, והריונה הראשון, לפני שמונה שנים, הסתיים במות העובר ובלידה שקטה. היא ילדה עוד שני ילדים מחוץ לנישואים, היום בני 5 ו־6, ושניהם נמסרו מייד לאימוץ. "למיטב בדיקותיי, הדבר נכפה עליה", אומרת שטיינברג. "אף אחד לא ניסה לסייע לה לגדל אותם. נשבר לי הלב כשהיא אומרת שהיא מקווה להחזיר אותם אליה, כי אין לה סיכוי. לא אחרי שנמסרו לאימוץ.
"על פניו מדובר באישה לא כשירה, אבל אני לקחתי את התיק הזה מתוך אמונה שלמה וידיעה שהיא מסוגלת להיות אמא, כמו שהיא חולמת, בעיקר בזכות בן הזוג שלה, אבי התינוקת. הוא בחור דתי בן 42, שהתאהב בה, שמאמין בה. בחור חרוץ שעובד קשה בעבודות ניקיון כדי לפרנס את המשפחה, וגם מתנדב במשטרה. הוא חבל ההצלה שלה במציאות שהיתה רק אכזרית.
"ביחד עם חגית, ועם תמיכה נכונה, הם יכולים לגדל את התינוקת. למה לא למצוא כל דרך כדי לעזור להם?
"לפני שנה נולדה להם תינוקת, והרווחה הוציאה נגדה 'אזהרת לידה'. כשהיא היתה בת יום הוצמד לרגל שלה אזיקון אלקטרוני. את מבינה? אזיקון מוצמד לרגל של תינוקת בת יום, כדי להבטיח שהוריה לא ייקחו אותה מבית החולים.
"לאחר מספר ימים, היא נשלחה למשפחת אומנה לשבועיים, ובמהלכם ניהלנו את המאבק בבית המשפט, כדי להחזיר אותה להורים. לשמחתנו, הצלחנו".
מאז חלפה כמעט שנה, והתינוקת גדֵלה אצל הוריה. ההורים חיים ביחד ומתכננים להינשא בקרוב. לפני שבועיים ביקרתי אותם בביתם הצנוע, בשעה שהשכיבו את הילדה לשנת הלילה.
"אנחנו ההוכחה שהכל אפשרי, אם לא מוותרים", אמר לי האב. "ניסו לשבור אותנו. הסתכלו עלינו בעין עקומה מהרגע הראשון. אמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם גידול הבת שלנו. התייחסו אלינו כמו פושעים, ושמו עליה אזיקון. אבל תראי אותנו ותראי את הילדה. אנחנו משפחה, כמו שלכל אחד יש זכות להיות".
"חגית היא אישה חיובית, מתפקדת, מסורה ורגועה", אומרת ורדה שטיינברג. "היא עברה בדיקה פסיכיאטרית, שהראתה שאין בה מסוכנות. וזאת אישה שפקידת סעד נזפה בה באחת הוועדות, בנוכחותי, 'את לא יכולה לגדל את הילדה, את מפגרת'.
"בתחילת השנה הילדה השתלבה במעון. חגית אוספת אותה משם אחר הצהריים, וקצת אחר כך האבא חוזר מהעבודה, ויחד הם מגדלים אותה. היא רשומה לחוגים מסובסדים, ואני מקבלת דו"חות טובים מהמעון ומטיפת חלב. שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, כתב בשנת 2010, כשדן בתיק אימוץ: 'בהיעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים'. זה המשפט שלאורו אני פועלת".
naamal@israelhayom.co.il
(כל שמות ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק. השמות האמיתיים שמורים במערכת)

משרד הרווחה: "מדובר במקרים ספורים וסבוכים"
ממשרד הרווחה נמסר: "המונח 'אזהרת לידה' אינו מוכר ואינו מקובל במשרד הרווחה. בהתאם למדיניות החדשה של משרד הרווחה, שכבר מיושמת במחלקות לשירותים חברתיים ואישיים, במצבים מיוחדים שבהם האם נמצאת בהריון וקיים חשש ממשי לגורלו של הילד העומד להיוולד, תתקיים ועדה טרם היוולדו, שמטרתה גיבוש תוכנית טיפול עתידית וראשונית להבטחת המוגנות של הילד מייד לאחר הלידה. לאחר הלידה תתכנס הוועדה לגיבוש תוכנית טיפול, בהתאם לכל הכללים והנהלים.
"נציין כי מדובר במקרים ספורים וסבוכים, שבהם עולה דאגה לשלומו של הוולד עוד בשלבים מוקדמים יותר של טרום לידה. כמו כן, מדובר במקרים המוכרים לשירותי הרווחה או לשירותים אחרים, ושעולה מהם חשש על רקע ניסיון עם ילדים קודמים של אותה אם, או מתוך ההתנהלות שלה במהלך ההריון או בשל מצבה של האם.
"לאור העובדה שלפני הלידה התינוק אינו ישות משפטית, יכולה להתקיים ועדת תכנון טיפול כפורום התייעצות, שבו תיעשה הערכה לגבי צורכי האם, מקורות התמיכה שלה, קיומה של משפחה מורחבת מיטיבה והמוכנות שלה להיעזר בגורמי טיפול. לרוב, ההורים (אם קיימים זוג הורים) או האמא יהיו חלק מהדיון.
"במידה ונבנית תוכנית טיפול שבה ניתן להבטיח כי התינוק הנולד מוגן על ידי מבוגרים אחראים, הוא ייצא עם האם מבית החולים תוך המשך סיוע ומעקב בקהילה. במצבים שבהם יש התנגדות לשיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים, ובמצבים שבהם יש יסוד סביר להניח שהאם תבחר ללדת במקום שבו לא מכירים אותה ובכך לא יידעו את שירותי הרווחה מחשש שיגיעו ויוציאו את הילד ממשמורתה, עו"ס לחוק הנוער יבקש להודיע לבית החולים על האפשרות שיולדת אמורה להגיע, ויבקש שיודיעו לו על כך, כדי שיוכל להיערך להתערבות במידת הצורך.
"נדגיש כי שירותי הרווחה עושים ככל האפשר כדי לשקם אימהות ומשפחות, ואם ניתן – להימנע מלהוציא את הילדים ממשמורת הוריהם, בתנאי ששלום הילדים, הטיפול המיטיב והתפתחותם הסבירה מובטחים.
"אכן, יש אימהות שברחו משירותי הרווחה וילדיהן לא הוצאו ממשמורתן, או הוחזרו. אך זה תמיד נעשה בכפוף לתוכנית טיפול שהן הסכימו לשתף עימה פעולה ועם הערכה שניתן יהיה להבטיח את שלומם של הילדים.
"אין מניעה חוקית לקיום התייעצות בין גורמי מקצוע, שמטרתה היערכות לצורך הגנה עתידית על קטינים. נציין כי יש פעמים רבות טענות הפוכות ('היכן היו שירותי הרווחה') כשיש חשש לשלומם של קטינים.
"איננו יכולים להתייחס לטענות על מקרים פרטניים".
ד"ר זהר לביא סהר, מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשפחה ותקיפה מינית בשירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות, מסרה: "מדובר במקרים ספורים וחריגים, שבהם גורמי הרווחה סבורים כי יש חשד לקטין בסיכון. הגורמים המשפטיים במשרד הבריאות אישרו את ההיבטים המשפטיים הכרוכים בנושא.
"עם זאת, אנו מודים על הפנייה למשרד הבריאות ומתחייבים לבחון את הדברים מחדש ולעומק. נשוב ונבדוק את המקרים שהתרחשו בשנים האחרונות גם מול מערכת הרווחה, כדי לבדוק את יעילות, חיוניות ונכונות ההליך. במידת הצורך, נחדד או נתווה קריטריונים מדויקים יותר, גם ברמת האיתור של הצוותים הרפואיים וגם בהתייחס לוועדות החירום המתכנסות בבתי החולים".

אלימות עובדים סוציאליים, הוצאת ילדים מהבית, מוסדות משרד הרווחה, מירי אלוני, נעמה לנסקי

מירי אלוני מספרת על פשעי רשויות הרווחה נגד משפחתה

מירי אלוני מספרת על התנהלותם הפושעת של העובדות הסוציאליות נגד משפחתה: הסתה נגד ההורים, עלילות בבתי משפט, כליאת הילדים בפנימיות, ועוד…

היזהרו מרשויות הרווחה

מתוך הכתבה "אני רק מבקשת להמשיך לעבוד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , 08.07.2016

מה קרה ביניכם?

"בשנים האחרונות לפני ששמוליק פרש לפנסיה, הוא עבד כמנופאי, כנהג משאית, ניהל פרויקטים של בניין, הפעיל ציוד מכני כבד. התפרנס מעמל כפיו. איש מקצוע מאוד רציני, לא חלטוריסט. בגיל 65 הוא איבד בן, פוטר מהעבודה ומצב הבריאות שלו הידרדר. אני הייתי אז בגרמניה, ועול הפרנסה היה מוטל עלי. הייתי שולחת כסף לארץ.

"בגיל 67 שמוליק היה צריך לעבור ניתוח קשה בעיניים. הוא גידל לבד את הילדים, שהיו בני 14 ו־15. יש לי רגשות אשמה איומים שלא הייתי בארץ, אבל זה סיפור שהתגלגל, מאז רצח רבין. לא היתה לי ברירה.

"לפני שעבר את הניתוח, חשבנו מה יהיה עם הילדים, כי הניתוח דרש החלמה ממושכת. היועצת בבית הספר המליצה על פנימייה בתל אביב. הגעתי ארצה לראות את המוסד. הייתי באה לארץ לכמה ימים, בצ'ארטרים. לא היינו משופעים בכסף. חיינו על הכספים שהרווחתי בגרמניה ועל קיצבת הביטוח הלאומי של שמוליק.

"הפנימייה בדיוק עברה אז שיפוץ. חדרים יפים, מחשבים, שניצלים וסלט בחדר האוכל. המנהלת קיבלה אותי במאור פנים. היא אמרה, 'אל תדאגי, הם יהיו כמו הילדים שלי'. היא לרגע לא סיפרה לי שכל הילדים נמצאים שם מכוח צו בית משפט, שאלה ילדים ממשפחות קשות.

עם שמוליק אומני. "לא בורר מילים" // צילום: רוני שיצר

"לא הכרתי את היועצת בבית הספר מעולם. גם לא הכרתי עובדות סוציאליות מימיי, רק כשהייתי מופיעה בהתנדבות בכל מיני מוסדות רווחה לצורך גיוס כספים.

"אמרנו, טוב, הילדים יהיו פה חודשיים, עד החופש הגדול, שמוליק יחלים והם ייצאו משם וימשיכו בבית הספר. זה נראה סידור נהדר. שמתי אותם שם מרצוני החופשי, וכעבור חודשיים הוציאו צו שהם חייבים להישאר בפנימייה".

איך זה הגיע לכך?

"פימפמו אותם נגד אבא שלהם. אמרו להם, 'איזה אבא הוא, לא אכפת לו מכם, ואמא שלכם עזבה אתכם. מה אתם צריכים אותם בכלל, יש לכם פה בית'. ממש הסיתו אותם. הם היו אמורים לנסוע אלי לברלין בחופש הגדול, ובפנימייה חשבו שככה יאבדו אותם, שהם לא יחזרו. והיו הרבה מיטות ריקות למלא בפנימייה ההיא, כשעבור כל ילד מקבלים כסף.

"סידרו ריב בין שמוליק לילדים. למשל, המנהלת אמרה לשמוליק שיוסף רוכב על הסקטבורד בפנימייה, וזה לא בא בחשבון, אז שייקח לו את הסקטבורד. הוא עשה את זה, ונוצר ריב.

"ערב אחד הילדים באו לבקר בבית, רבו עם שמוליק ולא חזרו לפנימייה. הם הלכו להסתובב בשבוע הספר. ובפנימייה היה חוק, שצריך לחזור עד 9 בערב. ב־11 בלילה התחילו לחפש אותם, עד שהם חזרו לבד בחצות.

"למחרת שמוליק בא לפנימייה, לברר מה קורה, והשערים היו נעולים בפניו, לראשונה. עד אותו יום יכולנו להיכנס בלי בעיה. אחרי כמה ימים קראו לו לפגישה בפנימייה, ושם המתינו לו כל הקלפטעס, כל הנשמות הטובות, עשר כאלה, והתנפלו עליו, 'מה אתה עושה לילדים, מה אתה הורס את הילדים'. תיק־תק הוציאו צו. בהתחלה לשבוע, אחר כך לחודש, ואז לשלושה חודשים. אין ילדים".

ואיפה את בכל הזמן הזה?

"אני לא בארץ. ידעתי שאין לי מה לבוא, כי לא נתנו לנו לפגוש את הילדים. אחרי שלושה חודשים הגעתי, ולא איפשרו לי להיכנס לפנימייה. שמוליק ואני קראנו לילדים מעבר לגדר. יוסף התקרב לגדר, וקרעו אותו משם. כמו בשואה.

"אני מגדירה את העובדות הסוציאליות האלה, עובדות הרווחה, כמאפיה. יש להן כוח הרבה מעל הסביר. הדברים שלהן בבית המשפט הן כמו דברי אלוהים חיים.

"הייתי צריכה להפוך עולמות כדי לראות את הילדים, והצלחתי לפגוש רק את יוסף. ביקשתי מהרופא שטיפל בו בילדות, בבית החולים תל השומר, שיזמן אותו לבדיקות, כדי שגם אני אגיע. זה הצליח.

"ישבתי עם יוסף בקפטריה של תל השומר, כשעובדת סוציאלית יושבת לידנו ומפקחת עלינו. אמרתי לו, 'פה אבא הציל את החיים שלך כתינוק'. והוא אמר לי, 'כן. חבל'. למצב הנפשי הזה הוא הגיע. וברגע שהתחילו לזלוג לו דמעות, העובדת הסוציאלית קפצה עלינו כמשחרת לטרף, כאילו להציל אותו מפניי, כי בגללי הוא בוכה. רק בזכות הרופא, שהזמין אותנו אליו לחדר, הצלחתי לשבת איתו שעה שלמה בארבע עיניים, לפני שהוא נלקח שוב לפנימייה".

מה היו הטענות כלפיכם?

"שאנחנו לא הורים טובים. אני בחו"ל, שמוליק קשוח. מה אני יודעת מה הם אמרו. אולי הם ניזונו מהשמועות הרעות שהידרדרתי בגרמניה. שאני במצוקה, שאין לי כסף לחיות, שאני מופיעה בפאבים.

"ניהלנו משפט מולם, שילמנו לעורך דין אלפי שקלים. עברנו שבעה מדורי גיהינום. יוסף לא רצה להיות שם. יש לי מכתב שבו הוא כותב שהפנימייה היא כמו בית סוהר. אחרי כמעט חצי שנה נתנו לו לחזור הביתה. טענו שאין לו יכולת היפרדות מאבא שלו. כאילו זה פגם.

"ירמי, לעומתו, רצה להישאר, למרות שניסינו להחזיר אותו הביתה. ביקשנו שלפחות לא יהיה תחת צו. אם הוא רוצה להישאר, שיישאר, אבל לא תחת צו, כי אנחנו לא משפחה איומה שחייבים בדין לקרוע את הילד מהוריו. אבל הצו נשאר, וירמי לא חזר. מאז נותק הקשר איתו. הוא כועס עלינו ואומר שלא היה לו טוב איתנו".

ועדת החלטה, נעמה לנסקי

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מנותקים" על ועדות החלטה

27.05.2016 –תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי, "מנותקים" מגיליון 20.05.2016

כואב לקרוא

קראתי את הכתבה וחשתי שגופי מכווץ ומשותק מאימה. לא יכולתי שלא לחשוב שהדברים האמורים מתאימים יותר למדינות נחשלות, מדינות העולם השלישי, ולא למדינת ישראל שאני מחשיבה אותה למדינה מתוקנת. כואב לקרוא, אך חשוב יותר שהדברים הועלו על הכתב. כולי תקווה שבג"ץ, האמון על זכויות האדם, יעשה "סדר בדברים," ויפה שעה אחת קודם.

לימור ברוך

המצב גרוע אף יותר

קראנו בעיון את הכתבה והזדהינו עם כל מילה. חשוב לומר שהמצב אף גרוע יותר חווינו חוויות קשות מאוד רק בשל העובדה שבתום לב שאלנו את גורמי הרווחה אם ניתן לקבל דרכם ייעוץ לגיל ההתבגרות.

מה שקרה הוא שהגישו נגדנו תלונות בשל אי דיווח על מריבות בין האחים. הקלטנו שיחות שבהן המליצו לנו, ההורים, להיפרד, סתם כך. וכן שיחה שבה מנהלת לשכת הרווחה אומרת לנו שהם משמידים את הפרוטוקולים של ועדת החלטה לאחר שהיא מכינה סיכום של הוועדה, ועוד שקרים מגמתיים רבים.

שמואל

יחס עוין לאם הביולוגית

קראתי בעיון את הכתבה ושמחתי למצוא סוף סוף התייחסות למה שקורה בוועדות ההחלטה. שימשתי במשך 12 שנים אם אומנת, וסיימתי את תפקידי לפני מספר חודשים, כאשר בני, בן האומנה, הגיע לגיל .18 סיום התפקיד הוא כמובן רק בהיבט הרשמי, כאשר בפועל ה"ילד" ממשיך להיות בננו לכל דבר. חשוב לי לציין גם שתמיד היינו, ונמשיך להיות, בקשר מצוין עם האם הביולוגית.

אני הגעתי פעמיים לוועדת החלטה, אך בפעם השלישית החלטתי לוותר. פשוט לא הייתי מוכנה לראות שוב את היחס של הוועדה לאם הביולוגית, ולא ראיתי צורך להגיע לפגישה שבה הכל נקבע מראש, כפי שתואר בכתבה.

ראוי שלכל משפחה יהיה נציג מטעמה בוועדת ההחלטה ואפשרות לערער על החלטת הוועדה. ר' (השם המלא שמור במערכת)

הנושא הבוער במדינה

יישר כוח על העלאת הנושא הכי בוער בחברה הישראלית בקרב האוכלוסיות המוחלשות. לוועדות ההחלטה במשרד הרווחה, נושא פחות מוכר בקרב הציבור הישראלי, ניתנו שמות שונים ומשונים, שנועדו לחפות ולהסתיר את מהותן האמיתית – הוצאת ילדים מבתיהם ובמקרים חמורים יותר, הפקעת אפוטרופסות מהורים. הכתבה פורסמה בעיתוי ובתזמון מושלמים עם הגשת בג"ץ מצד האגודה לזכויות האזרח נגד משרד הרווחה, שם נדרשת המדינה להסביר מדוע לא תעגן בחקיקה את ועדות ההחלטה.

כיום, כולם יודעים כי ועדת החלטה היא פוסקת עליונה ולא ניתן לערער על תוצאותיה, כך שמדובר בעוול. אט אט נחשפים פשעים חמורים כלפי משפחות שמבוצעים בדלתיים סגורות, מחטפים, וזעקות השבר של ההורים בוקעות את תקרת הזכוכית של משרד הרווחה.

יש לקוות כי התחקיר המזעזע, שהבאתם בשפה נהירה לכל אזרח על עוולות נגד אזרחי המדינה, יגיע לדרגים גבוהים בכנסת ובראשות המדינה, ויחולל את השינוי המיוחל: שימת הילד והמשפחה במרכז, חיבוק ואיחוד המשפחה ולא קריעתה.

לורי שם טוב, בלוגרית בתחום הרווחה

פלייליסט – ועדות החלטה של משרד הרווחה ברשויות מקומיות

הוצאת ילדים מהבית, ועדת החלטה, נעמה לנסקי, תחקיר ועדות החלטה, תחקיר משרד הרווחה

"מנותקים" – תחקיר פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

משרד הרווחה - פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה
משרד הרווחה – פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה

מאי 2015 – מנותקים, נעמה לנסקי , ישראל היום , 20.05.2016

תחקיר על פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

בכל שנה מתנהלים בלשכות הרווחה ברחבי הארץ כ- 40 אלף דיונים של "ועדות החלטה," שבהם מחליטים אם להוציא ילדים מחזקת הוריהם › ההליך מעולם לא הוסדר בחקיקה, אלא מתבסס רק על נהלים פנימיים – שגם עליהם אין הקפדה › "לא פעם מחליטים על הדברים לפני שהוועדה פוגשת את ההורה," אומר עובד סוציאלי שהשתתף בעשרות דיונים › עורכי דין מעידים: "לא נותנים לנו בכלל לדבר בוועדה" › והכי גרוע: אין להורים אפשרות מעשית לערער על ההחלטות › משרד הרווחה: "אחד העקרונות החשובים שלנו הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים בהליכים" › בקרוב תגיע הסוגיה לבג"ץ
נעמה לנסקי איור: רות גוילי

כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי.

"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים."

על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה." " כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים. "לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים.' "ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל'? אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי."

היא בת 29 אם חד-הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל."

הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה," שמכונה גם "ועדת החלטה." היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.

בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב. אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.

"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת," אומר י,' עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות. "לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי. "בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם."

במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים. מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב," מספרת הדר "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים,' ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי."

נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ- 366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון." כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה. למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד-הורית. גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים.
אלא שבאופן מדהים, לב ההליך – ועדות ההחלטה – מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס) מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק. יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ- 14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן," אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא. "בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי," אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות – כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה. "אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט. "יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות. "הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות. "למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק. "מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ. "יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית. "רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שב – מסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ- 80 אחוזים מההוצאות החוץ-ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן."

ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי. "ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון," אומר י.' "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים." "זה קשה מאוד לאדם אחד לעמוד מול הרכב רחב שיש לו יכולת השפעה אדירה על החיים שלך," אומרת ש,' עובדת סוציאלית ותיקה, שהשתתפה בעשרות ועדות החלטה. "הבדידות הזאת משתקת. גם אני, אדם עם כוח, הייתי מתקפלת ומאבדת את המילים בסיטואציה כזאת. במיוחד אם היו דנים בנושאים כמו האם להוציא את הילדים שלי מהבית, או האם להחזיר לי אותם אחרי שנים. "יש לשכות רווחה שהדיונים בהן מפרים, מעמיקים, מכבדים את ההורים, ויש לשכות שלא קורה בהן כלום, למעט פרוצדורה שסופה ידוע. הדברים בנויים כך שלא מתאפשר מקום אמיתי להורה להיות שותף לתהליכים. הורה מגיע ולא באמת יכול להביע את דעתו, לחשוב במשותף. הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל הגוורדיה של האנשים הזרים שיושבים מולו, והוא לא יכול לפתוח את ליבו מולם. במקרה הטוב, הוא מכיר שם רק את העובדת הסוציאלית של המשפחה. "יש תחושה שלא משנה איך יגיבו ההורים, זה יהיה לא בסדר. אם יכעסו ויצעקו, המשמעות היא שהם 'בהתנגדות.' אם יבחרו בגישה פשרנית, הם ייתפסו ככאלה שלא נלחמים מספיק. כל אלה יכולים להשפיע לרעה על המלצת הוועדה. "בוועדות שאני משתתפת בהן, אני מאוד מקפידה להגיד להורים משהו על הילדים שלהם. למשל, לומר לאמא, 'את יודעת, יש לך ילדה מקסימה.' אחרי שאני אומרת משהו כזה, ההורים מתחילים מייד לבכות. כי באמת, בלא מעט מקרים אף אחד לא טורח לדבר איתם, לראות אותם באמת, להתייחס אליהם ישירות. והם מתגעגעים לילדים שלהם, רוצים את הילדים שלהם, אוהבים אותם. הדיון מתנהל במשך כשעה ולהורה ניתנת זכות הדיבור רק בסוף. אם במהלך הדיון הוא יזרוק הערה או יגיב, יגידו לו, 'כשיגיע תורך תדבר.' קשה מאוד לדבר בסוף הליך כזה. ההורים כל כך פגועים, שהם מדברים מתוך כעס וכאב. "יש מקרה שקרה לפני מספר שנים ומהדהד לי עד היום. כשהגיע תורה של האמא לדבר בוועדה, היא ירדה על הברכיים ופשוט התחננה על חייה ועל חיי הילד שלה, שהיה במשפחת אומנה ורצו שיעבור לאימוץ. אמא עם עבר קשה ללא ספק, שהגיעה לוועדה לבדה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא לרדת על הברכיים ולהתחנן. היא אמרה, 'אני אעשה כל מה שאתם רוצים – רק אל תוציאו את הילד שלי לאימוץ.' בסופו של דבר, הילד לא הועבר באותו שלב לאימוץ, אבל כעבור זמן זה נעשה." חשוב לש' לומר שהיא מתנגדת למתקפות על העובדים הסוציאליים ולהתייחסות אליהם כאל "חוטפי ילדים." "אני לא מקבלת בונוס כספי על כל ילד שאני מטפלת בו. להפך כל ילד שמוצא מהבית מוסיף לעומס העבודה שקיים ממילא. יש הרבה עובדים סוציאליים שמנסים לעשות את המירב בתוך המערכת, למען המשפחות האלה, ומעל לכל, למען הילדים. אבל אני לא מסוגלת לשתוק עוד לנוכח הדברים שאני רואה בוועדות."

מורין ,(29) אם לילד בן ,4 השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שי›צא מהבית. "ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק," היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים." את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה – את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שק›ל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת? "הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת,' או 'את מוציאה דברים מהקשרם.' לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם. כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר." 

ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר ,2014 ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם – לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה – לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע." אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות.
י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין. "השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק,' מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר "היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל.' " בסוף, הוועדה המליצה על נזקקות. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקק›ת ברגע שהנושא עלה." ,'העובדת סוציאלית שהשתתפה בכ- 100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם".

היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם. "היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ.' כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ,(ל" האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה." › › › מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים. "מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש," אומרת עו"ד ורדה שטיינברג, שמייצגת הורים בהליכים הקשורים להוצאה מהבית, ושנכחה בעשרות ועדות החלטה. "השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה,' יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.
"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן. "אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא – מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום-יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות"? את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש? "אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר." גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית. "יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת.' אלה דברים שאסור שיקרו. "יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר – המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה.' " היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת. "למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים. "אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים." חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה? "אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי." הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה? "אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית. "יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו. "בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות. "היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו."

שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח. "קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות," מספר עו"ד יוסי נקר, שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט."

נקר מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט."'
לאחר ויכוח ממושך וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים. "יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך," הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה." "זה פשוט לא חוקי," אומרת עו"ד בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין-שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ". " מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י.' "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר."

ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען בכתבה, המשרד רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא ועדות תכנון טיפול והערכה. בשנת 2009 גיבש המשרד הצעת חוק השמה חוץ-ביתית של ילדים (ועדות תכנון טיפול ואומנה.( הצעה זו נועדה להסדיר את תחום ההשמה של ילדים בפנימיות ובמשפחות אומנה. בהצעה יוחד פרק לסדרי עבודתן של הוועדות לתכנון טיפול, ובו פורטו תפקידי הוועדה וסמכויותיה, העילות להתכנסותה, הרכבה, אפשרויות ערר על החלטותיה ועוד "אחד העקרונות החשובים שעומדים בבסיס מדיניות המשרד הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים ושותפים בהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לילדם שבסיכון. נציין כי הוועדה הינה תהליך טיפולי ולא משפטי. ההורים זכאים לקרוא ולקבל כל חומר הנוגע לעניינם, בכלל זה הדו"ח הסוציאלי, תיעוד עיקרי הדיון והתוכנית הטיפולית. "המועד שבו מתכנסת הוועדה נקבע בדרך כלל כשלושה שבועות לפני הדיון, אלא אם מדובר במצבי סיכון וסכנה שהילד נמצא בהם, המחייבים דיון דחוף. "נבקש להוסיף שמשרד הרווחה מפעיל תוכנית ייחודית לשיקום משפחות, שנותנת מעטפת טיפולית לחיזוק המשפחות ולמניעת הוצאה מהבית. בנוסף, המשרד פועל לקידום חקיקה, שתשלים את חוק האומנה ותסדיר את שיקום המשפחות".
naamal@israelhayom.co.il

פלייליסט ועדות החלטה

"ההורה מגיע לסיטואציה שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה," אומר י,' עובד סוציאלי

עו"ד בנדל. "הליך לא הוגן"

"אתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית," אומרת ש'

עו"ד שטיינברג. "אין טיפול"

גירושים, הסדרי ראיה, טראומת מרכזי קשר, מיכל יעקב יצחקי, מרכז קשר, נעמה לנסקי, תחקיר מרכזי קשר

תחקיר מרכז קשר הוא מרכז נתק, ראיון ישראל היום עם מיכל יצחקי ונעמה לנסקי

18 בפבר׳ 2014 – אלפי ילדים בישראל פוגשים את הוריהם במרכזי קשר, על רקע של סכסוכי גירושין או חשד לאלימות במשפחה, בעקבות תחקיר "שישבת" שפורסם בסוף השבוע האחרון, מספרות העיתונאיות נעמה לנסקי ומיכל יעקב-יצחקי על אותם מבנים, אליהם מגיעים הורים שפקידי הסעד המליצו כי ייפגשו עם ילדיהם תחת פיקוח.
לטענת לנסקי ויעקב-יצחקי, לא תמיד קיימת סכנה במפגש בין אותו הורה לילד, והמקרים המתוארים בתחקיר שפורסם בסוף השבוע האחרון חושף כי גם כשיש הורים שזוכו לחלוטין מאשמה, עדיין עליהם להפגש עם ילדיהם באותו מרכז קשר, וזאת לאחר שהגיעו עם ההורה השני למצב של סכסוך גירושין, בו כל צד מנסה למשוך בחוטים ולקבל קצת יותר הטבות.