המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, לאון גרינהאוס, משרד הבריאות, ניגוד עניינים

הפסיכיאטר לאון גרינהאוס הורשע בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בניגודי עניינים וניצול משאבי המדינה לצרכיו

פסיכיאטר לאון גרינהאוס - הורשע והודה בניצול משאבים ציבוריים לטובתו האישית וניגודי עניינים

ינואר 2013 – בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה – בד. 2013-128 – בד"מ 100/12 – כנגד הפסיכיאטר פרופ. לאון גרינהאוס עמדו 4 אישומים קשים והוא הודה בכולם במסגרת עסקת טיעון. לאון גרינאוס שימש כמנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש, כיו"ר תת הוועדה במועצה הלאומית לבריאות הנפש הועמד לדין בגין 4 אישומים:

האישום הראשון – שימוש בתפקידו הבכיר לניצול משאבי המרכז לצרכיו הפרטיים, תוך דרישה ממזכירות הכפופות לו לבצע עבורו מטלות פרטיות למכביר.

האישום השני – דיווחים כוזבים אודות שעות עבודתו במרכז לבריאות הנפש, וקבלת שכר במרמה מהמדינה עבור ימי עבודה בהם לא עבד במרכז. הנאשם יצא את עבודתו במרכז למרפאתו הפרטית, או לעיסוקיו הפרטיים האחרים, אולם דיווח כאילו שהה בעבודתו במרכז. הנאשם אף הפר את תנאי ההיתר לעיסוק בפרקטיקה פרטית שנקבעו לו על ידי משרד הבריאות, ובכללן שעות העיסוק בפרקטיקה האמורה.

האישום השלישי – פעולה בניגוד אינטרסים בכך שהעסיק רופאה בכירה, במרכז לבריאות הנפש, במרפאתו הפרטית. הגם שאותה רופאה היתה כפופה לו במסגרת עבודתם במרכז, הוא המליץ ואישר לה את  הפרקטיקה הפרטית במרפאתו הפרטית. במהלך עיסוקה של הרופאה במרפאתו העבירה לו אחוזים  מסויימים מהכנסותיה.

האישום הרביעי – ביצוע פעולות תוך ניגוד עניינים בכך שקיבל בחינם מחברות תרופות מסויימות כמויות רבות של תרופות, ונטל אותן למרפאתו הפרטית. בנוסף, ביצע עבודה פרטית בתשלום עבור חברת תרופות ובה בעת טיפל בבקשתה להמליץ על תרופה מסויימת בפני ועדת סל התרופות.

בגזר הדין כתבו השופטים:

 "לאחר ששקלנו את כל השיקולים שציינו לעיל, דעתנו היא שהסדר הטיעון מקל הקלה מופלגת עם הנאשם. הנאשם נכשל כשלון חרוץ באורח התנהגותו וביטל נורמות מוסריות מסויימות כעפרא דארעא, ולמרות זאת יהא זכאי לתשלומי גימלה מתקופת המדינה, מיד עם פרישתו מהשירות, דהיינו כשנתיים לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק… עם זאת, איננו יכולים לקבוע שאמצעי המשמעת המוסכמים אינם סבירים באופן בולט, שהרי לאחר פרישתו יאסר על הנאשם, לחלוטין לעסוק בכל תפקיד ניהולי במשרד הבריאות. בנוסף התחייב שלא לעבוד בשירות המדינה בעתיד בכל תפקיד, לרבות בתפקידי ייעוץ. כן התחייב לא להעניק לשירות המדינה שירותים חיצוניים בעתיד, לרבות שירותים קבלניים. בסופו של עיון, ונוכח האמור לעיל, החלטנו, לאחר שישבנו על המדוכה, לכבד את הסדר הטיעון.

… יוטלו על הנאשם אמצעי המשמעת הבאים:
1. נזיפה חמורה.

2. פסילה ללא הגבלת זמן לכל תפקידי ניהול במשרד הבריאות.
3. הורדה בדרגה אחת (מדרגתו בגימלה) למשך שנתיים.

בנוסף רשמנו לפנינו התחייבויותיו הבאות של הנאשם:
1. לפרוש לאלתר משירות המדינה.

2. לא לעבוד בשירות המדינה בעתיד בכל תפקיד שהוא, לרבות בתפקידי ייעוץ.
הנאשם גם לא יעניק למדינה שירותים חיצוניים בעתיד, לרבות שירותים קבלניים.

גזר הדין ניתן ביום 29.1.13 ,…

גזר דין - לאון גרינהאוס
גזר דין – לאון גרינהאוס
אח בבית חולים, בית חולים הדסה עין כרם, התעללות בנפגע תאונת דרכים, משרד הבריאות

אימה בבית חולים הדסה עין כרם – אח שיכור מתעלל במאושפז

האח המתעלל: כך נשמעו רגעי האימה בבית החולים
הקלטה מצמררת שהגיעה לידי חדשות 2 חושפת את ההתעללות הקשה שחווה צעיר שנפגע בתאונת דרכים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. במשך 40 דקות הכה אח בבית החולים, שעל פי החשד היה שיכור, את נ' חסר האונים
יוסי זילברמן | חדשות 2 | פורסם 14/01/14 

40 דקות נמשכה התקיפה האכזרית של אח בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שהכה מטופל שאושפז לאחר שנפגע בתאונת דרכים. הקלטה בלעדית שהגיעה לידי חדשות 2 Online חושפת את רגעי האימה הארוכים, שבמהלכם הכה האח את המטופל בכל חלקי גופו.

בהקלטה המצמררת נשמע האח לוחש למטופל: "יש פה איזה רוסי שמפרק לך את הצורה", בעוד נ' זועק ונאנק מכאבים. נ', שאושפז עקב פציעה קשה ברגלו, מתחנן שוב ושוב מהאח לעזוב אותו, אך ללא הועיל. "זה כואב, לך ממני", נשמע נ' מתחנן. "למה אתה מרביץ לי?".

בשיחה עם חדשות 2 Online תיאר נ' את החוויה הקשה שחווה. "לחצתי על הפעמון כדי שיבואו לעזור לי ואחרי עשר דקות הוא בא אליי, תפס לי את הידיים ואמר לי 'אני אהרוג אותך, אני אקח לך את הנפש'", מספר נ'. "הוא בעט לי ברגל, נתן לי אגרוף. הייתי לבד, לא היה לי אף אחד שיכול לעזור לי".

המשטרה עיכבה את האח לחקירה

על פי החשד, במהלך הלילה הגיע אח שהיה שיכור והחל להתעלל בנ', כשהוא לא מסוגל להתנגד לו. האח חשוד כי משך בשערותיו, סטר לו, צעק עליו וקילל אותו. נ' שלא היה מסוגל להתנגד, ניסה לזעוק לעזרה, אך במשך דקות ארוכות איש במחלקה לא שמע את קריאותיו, והסיוט נמשך.

כעבור זמן מה אחד המאושפזים האחרים במחלקה ששהה בחדר אחר שמע את הצעקות והזעיק את אנשי האבטחה למקום. המאבטחים עצרו את האח ושמו קץ להתעללות. הוא נדרש לעזוב את המחלקה ובמקביל הוזעקה המשטרה אל בית החולים.

הבוקר הגיעו בכירי בית החולים להתנצל בפני נ' על המקרה החריג והבהירו כי הלקחים מהמקרה יופקו. במשטרה אישרו לחדשות 2 Online כי הוגשה תלונה על המקרה. "החשוד עוכב לחקירה והורחק לחמישה ימים מבית החולים", הוסיפו במשטרה. "החקירה נמשכת".

מבית החולים הדסה עין כרם נמסר כי מנהל בית החולים, ראש האגף האורתופדי ומנהלת הסעוד בודקים את המקרה באופן אישי. מהבוקר כבר ננקטו צעדים כדי שמקרה דומה לא יישנה בעתיד. כמו כן נמסר כי על האח נאסר להיכנס לבית החולים עד להודעה חדשה.

קישורים:

 בית חולים אלישע חיפה – התעללות קשה בחוסה – לשכת הרווחה מנותקת מהמתרחש במוסדותלשכת הרווחה חיפה ומשרד הרווחה מנותקים מהתעללות בחוסים במוסדות –אוקטובר 2013 – יואב איתיאל – מגזין המושבות – בית חולים אלישע חיפה: חשד להתעללות מחרידה במאושפזת ביה"ח – אמה של צעירה בת 23 מספרת: "ביום הם מפחדים מאחראי המחלקה. אבל כשהוא הולך, הגיהנום מתחיל", היא מספרת, "הראש שלה הפך לידית משיכה. במקום להרים אותה מושכים אותה מהשערות בכל הכוח, פשוט אנשים אכזריים. אין לי מילים. חסרי לב. מלאים שנאה כלפי אדם ללא כל סיבה. זה לא שהיא קמה. אין לי איך להסביר את זה. ככה נראה הרוע". כשד' לא יכולה היתה להתאפק, והתעמתה עם אחד מאנשי כוח העזר במחלקה, ענה לה לדבריה, "שקרנית". היא אומרת שאחות שעמדה לצידו אמרה "אל תדאג אני אעיד בשבילך"…

בית חולים פסיכיאטרי, משרד הבריאות, פשעי הרווחה, פשעים נגד האנושות, שוחד

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

בית חולים פסיכיאטרי, משרד הבריאות, פשעי הרווחה, פשעים נגד האנושות, שוחד

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

אנשים עם מוגבלויות, דנה ויילר פולק, משרד הבריאות, נווה יעקב, פנימיות ומעונות, פשעי משרד הרווחה

מעון "נווה יעקב" של משרד הרווחה – תרבות הסאדיזם – ככה זה עובד

תרבות הסאדיזם של רשויות הרווחה, איומים, הפחדות, עלילות, אלימות, הזנחה, סמים פסיכיאטריים, קשר שתיקה, תאוות בצע ועוד

המאמר האם מטופל ב"נווה יעקב": "צוות סדיסטים, אנחנו בגיהנום" , שבתי בנדט ודנה ויילר-פולק , וואלה חדשות , אוקטובר 2012

משפחות מטופלים במוסד בו נחשפה פרשת התעללות מתארים שנים של הזנחה ואלימות. "היו לו פנסים בעיניים, כוויות על הגב", מספרת אחת האמהות.

בעקבות חשיפת פרשת ההתעללות בבית החולים לפגועי נפש "נווה יעקב" בפתח תקווה היום (רביעי), מספרים בני משפחה של חוסים המטופלים במקום על מסכת ההתעללות שעברו יקיריהם, ועל התלונות שלא קיבלו מענה. אמו של צעיר בן ה-24, השוהה במוסד זה שלוש שנים בשל פגיעת ראש שנגרמה בתאונת דרכים, אמרה כי הבינה מהר מאוד להיכן נשלח בנה. "כבר כשנכנס למקום היו מופיעות שריטות, פגיעות, 'פנסים' בעיניים. הוא סיפר לי שמרביצים לו, שהיו מקרים של הטרדה מינית, אך כשפניתי ושאלתי אמרו לי 'הוא מדמיין', 'הוא דופק את הראש בקיר'", מספרת האם.

פלייליסט – מעון נווה יעקב של משרד הרווחה

"עם הזמן, אני רואה שהוא נופל ובקושי הולך ואומר שנותנים לו זריקות וכדורים. פתאום הילד מתחיל להתכווץ, ואחרי שצעקתי התברר שזה קרה בעקבות טיפול תרופתי לא מתאים. ככה לא אמורים לטפל באנשים, זה לא טיפול. אנחנו בגיהינום הזה שלוש שנים. זו מערבולת שאין איך לצאת ממנה", היא ממשיכה. "מדובר בצוות של סדיסטים שמכים ומאביסים אותו בכדורים כדי להשבית אותו".
לדבריה, בנה סבל מחבלות רבות: "הוא נחבל בראשו מספר פעמים ונפתח לו הראש. היו לו פנסים בעיניים מאגרופים שהוא קיבל. הרגליים שלו היו נפוחות מבעיטות שהוא חטף. באחת הפעמים ראיתי שהוא נכווה בגבו, וכששאלתי איך זה קרה הוא לא ידע להסביר, ואמר שאולי הדליקו מצית אבל הוא לא ראה".
לטענתה, כל הצוות שותף להתנהלות הזו. "מדובר בצוות סדיסטי שכולם שותפים לעניין. האחות הראשית אפילו מצ'פרת את מי שמתעלל יותר", הוא אומרת. "כשפניתי למנהל, הוא קילל אותי וצעק עליי. באחת הפעמים הוא אמר לי שאני לא אוהבת את הבן שלי. כששאלתי אותו אם הוא מאיים להתנקם בו, הוא ענה לי שאת זה אני אמרתי. הבן שלי מבין מה קורה והוא פשוט מפחד כבר מהם. הבן שלי מבין ומדבר, ולפעמים הדיבור שלו נפגע מרוב כדורים ואני ממש לא יודעת מה לעשות, אין לאן לקחת אותו כי הבעיה שלו גבולית ואנחנו לא ידועים מה לעשות. זו ההתנהלות של הצוות במקום, אבל כולם מפחדים לדבר ואומרים שהכל בסדר. כל מי שהתלונן מהעובדים פשוט פוטר".


"אמרו לי שאם אני רוצה אני יכולה לקחת אותו הביתה"

 פשיטת המשטרה על מוסד נווה יעקב של משרד הרווחה ומשרד הבריאות (צילום: יותם רונן)
 פשיטת המשטרה על מוסד נווה יעקב של משרד הרווחה ומשרד הבריאות (צילום: יותם רונן)
הוריהם של החוסים לא מורשים להיכנס לחדרים של ילדיהם במוסד. אמו של הצעיר מספרת כי פעם אחת נכנסה לאזור המוגבל, וחשכו עיניה: "ראיתי סיוט מול העיניים", היא אומרת בבכי, "הבן שלי יושב צמוד לקיר, מעשן סיגריה ובצמוד אליו יושבת אישה מבוגרת עירומה. הייתי בהלם, הוצאתי אותו משם בבכי ולא הייתי מסוגלת לעזוב את המקום. בשלב זה, עוד ניסו לתת לי תקווה ואמרו שיסדרו לו מקום אחר, אבל זה לא קרה".
האם לא השלימה עם המצב, והמשיכה לפנות למשרד הרווחה והבריאות, אך לדבריה אף גורם לא עשה דבר עם תלונותיה. "הסברתי שמתעללים בבן שלי, אך התשובות היו שיבררו עם המוסד ולאחר מכן טענו שהדברים נובעים ממצבו של בני. אני כבולה למקום הזה. מסבירים לי שהוא לא מפגר, לא חולה נפש ולא אוטיסט, על כן אין מוסד אחר בשבילו, ואם אני רוצה אני יכולה לקחת אותו הביתה. אני באמת לוקחת אותו כל סוף שבוע כדי שייצא מהמקום הזה, אבל אני עובדת ואנחנו לא אנשים עשירים. אין לי אופציה להשאיר אותו בבית ולהישאר איתו בבית", היא מסבירה.

  "ניסו לתת לי תקווה ואמרו שיסדרו לו מקום אחר, אבל זה לא קרה" (צילום: יותם רונן)

אחות של אחד החוסים במוסד, בן 51, אומרת כי היא המומה ממה שהיא שומעת, אבל עכשיו היא מתחילה להבין כל מיני דברים. "בסך הכל מדובר בצוות שנראה מסור, אבל לפעמים ראיתי אותו לא נקי ואולי קצת מוזנח ואני לא אוהבת את זה. חבר טוב של אחי כל הזמן אמר לי כשבאתי שהרביצו לו, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. עכשיו אני מתחילה להבין שאולי הוא לא דיבר סתם, זה פשוט לא ייאמן".
עו"ד דוד הורביץ, המייצג את בעלי המקום, אומר שהוא סבור כי ההר הוליד עכבר. "למיטב ידעתי, יש תלונות מלפני חצי שנה. הורים של חוסה אחד טענו שהכו אותו, אבל הצוות מספר שהוא מאוד אלים ובאחד המקרים הם פשוט ניסו להשתלט עליו. בעקבות ההתנהגות האלימה שלו הם העבירו אותו למחלקה סגורה ועל זה ההורים מתרעמים".

המאמר ביקור במוסד ב-2011: "אלימות, צחנה ועירום" , כתבי ynet  , אוקטובר 2012
בעיטות, אגרופים, תנאי מחיה בלתי נסבלים וחוסים שמסתובבים ללא בגדים – כבר לפני יותר משנה קיבל סגן השר ליצמן תלונות על הזוועות ב"נווה יעקב", רק באפריל הוגשה תלונה. עד פשיטת המשטרה המשיכו החוסים לפי החשד לסבול מהתעללות והזנחה
שנים התלוננו בני משפחותיהם של החוסים במוסד נווה יעקב לחולי נפש על התעללות והזנחה – אבל רק אתמול בבוקר (יום ד') פשטה המשטרה על המוסד שבפתח תקווה, חקרה עשרות עובדים ועצרה 13. מפרוטוקול שהגיע לידי ynet עולה כי כבר לפני יותר משנה קיבל סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, דיווח על הזוועות במקום – אך המוסד המשיך לפעול עד עתה.

במשרד הבריאות אמרו אתמול כי באפריל 2012 הגישו תלונה למשטרה, אבל כבר באוגוסט 2011 שלחו ח"כ אילן גילאון (מרצ) וארגון "בזכות" לסגן השר ליצמן מכתב עם רשמים מזעזעים מהמקום בעקבות שני ביקורי פתע שערכו.

"זהו ביקורנו השני במקום, ולשמחתנו גילינו כי תוקנו מספר ליקויים שעליהם הצבענו בעקבות ביקורנו הקודם, לפני כחודשיים", נכתב לליצמן, "במקלחות הוצבו וילונות פלסטיק כדי לשמור מעט יותר על פרטיותם של המתקלחים, השירותים במחלקה היו נקיים והחצר נשטפה".

עם זאת, ח"כ גילאון ועדי סרגוסטי ונעמה לרנר מ"בזכות" התלוננו על ליקויים מהותיים שמצאו במוסד וסיפרו כי אחד החוסים התלונן בפניהם על אלימות מצדם של חלק מאנשי הצוות. "אנו מזכירים שגם בביקורנו הקודם ניגשו אלינו לפחות ארבעה דיירים ודיווחו על אלימות מצד המטפלים", כתבו, "לארגון 'בזכות' הגיעו גם דיווחים של בני משפחה שראו סימני אלימות על גופם של יקיריהם".

מיטות חלודות ומקקים

בנוסף, הצביעו השלושה על כך שבשירותים במוסד אין הפרדה בין נשים לגברים ומחו על כך שבמחלקה הפסיכיאטרית שוהים אנשים שאינם סובלים מבעיות נפשיות. הם גם טענו כי המקום נראה מוזנח ואין בו סממנים ביתיים, אף על פי שחלק מהחוסים מתגוררים בו שנים רבות: "בחדרים מיטות ברזל ישנות וחלודות, קירות עירומים, היעדר פרטיות (ארבעה-חמישה דיירים בכל חדר), היעדר מקום לאחסון חפצים אישיים ומראה כללי מוזנח".

ח"כ גילאון, סרגוסטי ולרנר ציינו כי מצאו ליקויים גם בתחום ההיגיינה: "בביקורנו הקודם במחלקה נתקלנו בזוהמה, כולל צואה שהייתה מרוחה על רצפת חדרי השירותים ובריח חריף של צואה ושתן. לשמחתנו לא נתקלנו במראות וריחות אלו בביקור הנוכחי, ונראה כי ניקוי המחלקה הסתיים רגעים ספורים לפני תחילת הביקור. עם זאת, המקקים שראינו בעת ביקורנו המשותף מעידים על כך שרמת ההיגיינה במקום אינה משביעת רצון". בנוסף, ציינו כי חוסים סיפרו להם שסדר היום שלהם כולל עישון סיגריות ותו לא.

צילום: חגי דקל - החשודים בהתעללות בחוסים בבית המשפט
צילום: חגי דקל – החשודים בהתעללות בחוסים בבית המשפט

אחד החשודים בהתעללות בחוסים במוסד נווה יעקב  בבית המשפט (צילום: עידו ארז)
אחד החשודים בהתעללות בחוסים במוסד נווה יעקב  בבית המשפט (צילום: עידו ארז)
נווה יעקב, אחרי הפשיטה (צילום: ירון ברנר)
נווה יעקב, אחרי הפשיטה (צילום: ירון ברנר)

 ב-16 במאי 2012, כמעט שנה לאחר מכן, נשלח מכתב נחרץ הרבה יותר מארגון "בזכות" לסגן השר ליצמן, ששולט בפועל במשרד הבריאות. הארגון דרש שמשרדי הבריאות והרווחה יקימו ועדת חקירה שתבדוק את הטענות הקשות בנוגע למקום, ואם הן יימצאו נכונות – לסגור את המוסד.

"בשנים האחרונות ואף בימים אלה ממש מגיעות לארגון 'בזכות' שוב ושוב פניות של דיירים, בני משפחה ואנשי מקצוע, בדבר התעללות ואלימות מצד הצוות, יחס משפיל, תנאי חיים קשים והזנחה פושעת בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב", נכתב במכתב שהועבר גם לשר הרווחה משה כחלון.

למה פוטרה האחראית על העו"סים?

עוד נכתב כי נוהלי משרדי הבריאות והרווחה "נרמסים ברגל גסה" על-ידי מנהלי המקום וכי "מושקע מאמץ רב על-ידי הנהלת המקום להסתרת המתרחש במקום מפני גורמי הפיקוח וזאת תוך הטעיה, טיוח ודיווחים לא אמינים". בארגון ציינו כי הם מסתמכים בין היתר על עובדת סוציאלית ששימשה במשך חמישה חודשים כאחראית על העובדים הסוציאליים במוסד, ופוטרה מתפקידה באפריל "בשל הביקורת הרבה שלה נגד המקום והנהלתו".

במכתב מוזכרים כמה מקרים של אלימות כלפי חוסים. לפי המכתב, אחד הדיירים התלונן כי עובד כוח עזר תקף אותו כמה פעמים: "פעם אחת בעט בראשו וגרם לזעזוע מוח שהביא לאשפוזו בבית חולים ופעם אחרת הפיל אותו לרצפה ובעט בו". במקרה אחר, דייר במקום התלונן על כך שקיבל אגרוף בעינו מאחד מאנשי העזר, מה שגרם לעין להתנפח. "בשני המקרים הללו נעשה ניסיון לטשטש את אירועי האלימות מצד ההנהלה", נכתב. אחד העובדים המכים פוטר רק לאחר שהבכירה שפוטרה התלוננה במשטרה.

פשיטת המשטרה על נווה יעקב של משרד הרווחה (צילום: ירון ברנר)
פשיטת המשטרה על נווה יעקב של משרד הרווחה (צילום: ירון ברנר)

מוסד נווה יעקב – "קשה להתעלם מהצחנה" (צילום: ירון ברנר)

הארגון תיאר כיצד החוסים והחוסות הסתובבו בשטח המוסד עירומים כביום היוולדם: "לאחר המקלחות, הנשים מתלבשות בשטח הציבורי של המחלקה, חשופות לעיני כול. כך גם גברים מסתובבים בחלק מהמחלקות בעודם עירומים".

עוד נכתב לליצמן וכחלון כי במשך חודשים, אחת הדיירות נקשרה על-ידי הצוות לכיסא פלסטיק באמצעות סדין מגולגל, מדי יום, תוך הפרה של תקנות טיפול בחולי נפש. תקנות אלה מגבילות את הקשירה לארבע שעות אלא אם כן רופא נתן הארכה של ארבע נוספות, וכן קובעות שהקשירה צריכה להיות מקצועית ולא מאולתרת כמו במקרה הזה.

"אנשים מסכנים שאף אחד לא סופר אותם"

ח"כ גילאון סיפר ל-ynet על ביקורי הפתע שערך במוסד. "כבר בפתח המקום היה קשה להתעלם מהצחנה הרבה שהייתה בכל המחלקות ורעש עצום של מיקרופונים שקוראים לאנשים בכל רגע, לדוקטור כזה ודוקטור אחר". לדבריו, "אנשים הסתובבו שם בחוסר מעש, בצחנה מחרידה, אין הפרדה בין נשים לגברים בשירותים. זה היה נורא".

"כשהאחראית של המקום עזבה אותי", סיפר חבר הכנסת, "הגיעו אליי מטופלים שסיפרו שהם קיבלו מכות. כמובן מיד דיווחתי לשר הרווחה ולשר הבריאות ושם אמרו לנו שהמטפלים המכים פוטרו. ליצמן הגיע איתי לשם אחרי שלושה חודשים לסיור. הבעיה היא שמשפחות מפחדות להתלונן".

ח"כ גילאון הוסיף כי "במקום הזה, נווה יעקב, לקחתי על עצמי להיות מפקח במקום מפקח משרד הבריאות. דיווחתי אז וגם היום אני מדווח על כל ביקור שלי לפרטי פרטים. אני נתקל באנשים מסכנים שאף אחד לא סופר אותם. בנווה יעקב יש אנשים יותר מ-20 שנה ואין להם אף אחד בעולם. זה המקום שלהם".

גם נעמה לרנר מ"בזכות" סיפרה ל-ynet על הביקורים במוסד: "דיירים ניגשו אלינו ופשוט סיפרו סיפורים קשים. 'זה מרביץ לי, זה מתעלל בי'. פנינו לסגן השר ליצמן ולחבר הכנסת גילאון, הם דווקא התייחסו לזה יחסית מהר והזדעזעו מהמצב. לזכותו של משרד הבריאות צריך לומר שנתנו לנו להיכנס מתי שאנו רוצים למוסד".

מוסד נווה יעקב – "ניסיון לטשטש את אירועי האלימות" (צילום: ירון ברנר)

"הפרשנות שלנו היא שברגע שיש מקום סגור ופרטי שפועל ממניעים כלכליים, והצוות לא מוכשר ולא מקצועי, ויש אוסף גדול של אנשים עם בעיות התנהגות וליקויים קוגטיביים, נוצרת בערה", הוסיפה לרנר, "אם אתה לא איש מקצוע – לא נותר לך אלא לנסות לטפל בזה באלימות ובעונשים".

אתמול הובאו 13 העצורים לדיון בהארכת מעצר בבית משפט השלום בפתח תקווה. מעצרם של חלק הוארך בכמה ימים, אך אחרים שוחררו למעצר בית, בהם אחד הבעלים. עו"ד עמיר מלצר, שייצג חלק מהחשודים יחד עם עו"ד דוד הורוביץ, מסר ל-ynet: "כנראה גם בית המשפט הבין שההר הוליד עכבר. אני בטוח שלא יוגשו כתבי אישום, וגם אם כן – אנו נוציא אותם זכאים". לאחר חצות הודיע עורך הדין מלצר כי שני מנהלי המוסד, האחות הראשית ושתי הסגניות שוחררו למעצר בית עד יום ראשון.

מלשכתו של ליצמן נמסר בתגובה: "סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ערך במקום ביקור פתע לפני תקופה, בעקבות פניות רבות על חוסר באיכות הטיפול לחוסים. בביקורו נחשף לליקויים שונים, במספר תחומים, שהועברו מיידית לטיפול הגורמים הנדרשים. בוצע מעקב אחר יישום ההערות השונות. במקביל הוגשה תלונה למשטרה בידי פסיכיאטרית מחוז המרכז. סגן השר סומך על המשטרה שתפעל כנדרש".

דיכוי מח עצם, דיפירון, דן אבן, טבע, כשל מערכת חיסונית, משככי כאבים, משרד הבריאות, תופעות לוואי

דיכוי מח עצם – גבר ואשה מאושפזים במצב קשה לאחר שנטלו אופטלגין

הכתבה גבר ואשה מאושפזים במצב קשה לאחר שנטלו אופטלגין , הארץ , דן אבן , אוקטובר 2012 לפחות עוד שני מקרים דומים נרשמו לאחרונה. משרד הבריאות בודק חשד לכשל במשכך הכאבים השנוי במחלוקת, אך לא מפסיק את שיווק התרופה

משרד הבריאות בודק דיווח על לפחות ארבעה אשפוזים לאחרונה של מטופלים שנטלו משכך כאבים מסוג אופטלגין ופיתחו דיכוי במח העצם (הפוגע בייצור כדוריות דם). מתוכם שניים עדיין מאושפזים במצב קשה במרכז הרפואי מאיר: גבר צעיר בשנות ה-20 לחייו מקלנסוואה, המאושפז מזה חודש ביחידה לטיפול נמרץ, וצעירה בת 25, גם מקלנסוואה, המאושפזת במחלקה פנימית. גם תושב כפר סבא בשנות ה-60 לחייו היה מאושפז עד לאחרונה וכבר שוחרר לביתו. במאיר שמו לב לצירוף המקרים לאחר שנודע להם על אדם נוסף במרכז הרפואי וולפסון המאושפז עם דיכוי חמור של מח העצם, שהשפיע על ייצור כדוריות דם לבנות ואדומות וכן טסיות דם. לאחר שגובש החשד, משרד הבריאות פנה לכלל בתי החולים וקופות החולים כדי לבדוק אם קיימים מקרים נוספים. בבדיקה התברר כי לפני כשבועיים אושפזה צעירה במרכז הרפואי סורוקה עם סימפטומים דומים, ולפני כשנה שני מקרים נוספים בצפון, בבתי החולים בנהריה ובצפת.
לפי תחקיר ראשוני, כמה מהמאושפזים נטלו אופטלגין בכדורים וכמה בנוזל, ולא מדובר בפגם בייצור של סדרה מסוימת של המוצר. בתחקיר נשלל הקשר בין המקרה בוולפסון לבין השימוש באופטלגין. במשרד הבריאות הוחלט לעת עתה לאסוף את התיקים הרפואיים של שבעת המקרים שאותרו ולבדוק אם יש חשד לקשר בין נטילת האופטלגין לבין דיכוי מח העצם.
ההתייעצות מבוצעת בשיתוף אפידמיולוג, מומחה למחלות זיהומיות ומומחים מהמרכז הלאומי לבקרת מחלות. לדברי ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות הפרופ' ארנון אפק, "ייתכן שאדם חולה נטל אופטלגין ופיתח דיכוי של מח העצם בעקבות הווירוס המקורי בו חלה. נעבור על כל המקרים ונבחן אותם לעומק".
אפק טוען כי דיכוי מח העצם מוכר כתופעת לוואי של אופטלגין, המתרחשת לפי הספרות הרפואית בשיעור של אחד למיליון. התרופה אף אסורה לשימוש בקרב אנשים שמח העצם שלהם מוחלש, למשל לאחר טיפול כימותרפי. 
במשרד הבריאות הוחלט שלא להפסיק את שיווק התרופה, אף לא בבתי החולים, שם השימוש בה נרחב, גם במחלקות שבהן מאושפזים אנשים בעלי מערכת חיסונית מוחלשת. לדברי אפק, "אנשים צריכים להתנהג כרגיל. אין סיבה להפסיק ליטול אופטלגין. מי שנטל אופטלגין ופיתח סימפטום חריף, מומלץ שיפנה לרופא, כמו בימים כתיקונם".

העיסוק באופטלגין, המכילה את החומר הפעיל דיפירון, הוא נושא רגיש במשרד הבריאות. בארה"ב אסר מינהל המזון והתרופות את השימוש בתרופה ב-1977 ובשוודיה התרופה נאסרה כבר בשנת 1974, זאת על רקע דיווחים על תופעת לוואי נדירה אך קטלנית המכונה 'אגרנולוציטוזיס'. התגובה מתבטאת בדיכוי חמור של המערכת החיסונית שעשוי לגרום למוות

בכמה מדינות, ארגנטינה למשל, השימוש באופטלגין מותר במרשם רופא בלבד. ואילו במדינות אחרות, לרבות ישראל, ספרד וחלק ממדינות מזרח אירופה, התרופה נמכרת ללא מרשם. אופטלגין הוא אחד ממשככי הכאבים הפופולאריים בארץ. במארס 2012 הוחמר העלון המצורף לתרופה בישראל, והוכנסו בו אזהרות חדשות מפני תגובות חריגות של המערכת החיסונית.

מחברת "טבע" נמסר כי "השמירה על בריאותם של המטופלים נמצא בראש מעייננו. אנו מצרים על המקרים ונשתף פעולה באופן מלא עם רשויות הבריאות על מנת ללמוד את הפרטים, שבשלב זה אינם ידועים לנו. לפי נתונים אשר נאספו במשך עשרות שנים על מיליוני מטופלים, עולה כי שכיחות דיכוי מח עצם חמור עם אופטלגין היא תופעת לוואי נדירה ביותר ומוערכת באחד למספר רב של מיליוני שימושים. יש לציין שהמוצר משווק בישראל ובעולם עשרות שנים והיעילות והבטיחות שלו נבדקו וממשיכים להיבדק באופן רציף על ידי משרד הבריאות הישראלי ועל ידי רשויות בריאות מרכזיות בעולם".

קישורים:

התרופות ללא מרשם שיכולות להרוג אותך – משככי כאבים: נורופן, אקמול, אדוויל, אופטלגין…– הכתבה התרופות ללא מרשם שיכולות להרוג אותך , ד"ר איתי גל , ynet, מרץ 2011 – הן נמכרות ללא מרשם וללא פיקוח רפואי, אך התרופות הנפוצות לשיכוך כאבים, כמו נורופן ואקמול, רחוקות מלהיות תמימות. לעתים, כמו במקרה של שירלי מרדר שפורסם לראשונה ב-ynet, לאחר שימוש ארוך טווח מתגלות השפעות מזיקות, החל בהרס הכבד והכליות ועד התקפי לב ושבץ. מהן הסכנות ואיך ניתן להימנע מהן?…

סכנה במשככי כאבים – אלגוליזין פורטה, פרוקסול, פרוקסול פורטה ורוגען – הכתבה סכנה במשככי כאבים , דן לביא , ישראל היום , 21.11.2010 – מינהל התרופות האמריקני (FDA) הפסיק את שיווקן של תרופות המכילות פרופוקסיפן • לידיעת משתמשי אלגוליזין פורטה, פרוקסול, פרוקסול פורטה ורוגען…

מחדלי משרד הבריאות – עוד משכך כאבים יורד מהמדפים: למה רק עכשיו? – הכתבה עוד משכך כאבים יורד מהמדפים: למה רק עכשיו? , שרית רוזנבלום , ידיעות אחרונות , זמנים בריאים, דצמבר 2010 – בארה"ב נאסרה לשימוש תרופה פופולרית וותיקה נגד כאבים, שנמכרת גם בישראל, בגלל תופעות לוואי. בישראל הסיכוי למנוע את הסכנות קטן אף יותר: הרופאים מתעצלים למלא טופס, ומשרד הבריאות לא תמיד מואיל בטובו לפעול. "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" בודק…

היזהרו ממשככי כאבים – הכתבה היזהרו ממשככי כאבים , זיוה מוגרבי , ישראל היום , מרץ 2008 – לרגל יום הכליה הבינלאומי, רופאים מזהירים: שימוש ממושך בתרופות להקלת כאבים עלול לגרום לאי־ספיקת כליות ? בין התרופות המסוכנות: אדוויל ואופטלגי. רופאים מזהירים כי שימוש ממושך בתרופות לשיכוך כאבים, שרובן אף נמכרות ללא מרשם רופא, עלול לפגוע בתפקודי הכליות ואף לגרום להן לנזק בלתי הפיך…

בית חולים, בית חולים אסף הרופא, משרד הבריאות, רשלנות רפואית, שיבא, תחקיר

מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

התחקיר מי מטפל בך , ישראל היום ,  רן רזניק , יוני 2012

כך בכל בתי החולים: הרופאים הבכירים הולכים הביתה והטיפול באלפי חולים נותר בידיהם של רופאים צעירים, מתמחים וסטאז'רים. וכך, חוסר ניסיון ורשלנות גורמים למקרים טרגיים

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

מי מטפל בך - מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים
מי מטפל בך – מרכזים רפואיים או בתי מטבחיים

 הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה – פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ־20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'" בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.
חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.
מנהלת בית החולים "כרמל" מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד שהמתמחה – "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה – החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.
למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי – מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים, הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית חולים.

איפה התיעוד?

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים "כרמל", במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב כרשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול – החל מחוסר הליווי של רופא מומחה, דרך הביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.
הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה…
"לא ברור האם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור האם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

דלקת הגרון הפכה קטלנית

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב־10 בינואר באותה שנה, היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף־אוזן־גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטראגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן – רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה – הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.
הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".
בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.
פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, מבלי שלכל אורך הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".
הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי־ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו… אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה – סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.
פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי־נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד לנקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר – הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם – לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".
במקביל להליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".
התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.


"הילד סובל מהתייבשות"

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה – ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד לבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.
רק ב־7:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה־8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.
חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה – שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה – הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".
הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.
בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. במקביל, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורי כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.
הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.
ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.
על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל – את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוזיקה – ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".
לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה… התירוץ לפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".
גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.


הרופא התורן ייעץ בטלפון

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה – ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר – והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין כתורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".
רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' – והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.
במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר סירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock) עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע (אילוסטרציה) (צילום: ShutterStock)

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמחָה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן – מנהל המחלקה האונקולוגית־המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.
על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה – שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.
תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, התדרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.
באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.
משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

הכתובת על הקיר

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים־בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ ניתן למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.
הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעתים אף להציל את חייהם.
הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.
רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת, למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.
במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות – ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".
קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצדו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

אז מה עושים – לדרוש בדיקה של רופא בכיר

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. בכל מקרה קשה או מסובך כדאי לדרוש מהרופא התורן במחלקה לערב את הרופא הבכיר ולנסות לשכנעו שהמומחה יגיע פיזית לבית החולים ויאבחן את החולה בעצמו. צריך להדגיש: גם רופא מתמחה יכול לתת אבחון וטיפול טובים, אולם אין תחליף לידע ולניסיון של הרופאים המומחים. בכל מקרה, אפשר לשאול את הרופא שמטפל בכם מהי הכשרתו – הוא מחויב להשיב על כך.
כדאי לזכור גם שלכל מחלקה בבית החולים יש תמיד כונן בכיר, וגם מנהל המחלקה נמצא בכוננות מתמדת. שניהם מקבלים על כך תשלום גבוה. רופאים בכירים מחויבים להגיע לבית החולים אם הרופא הזוטר מבקש זאת מהם, ורק במקרים נדירים מתעקשים הזוטרים להימנע מכך, גם במחיר של עימות עם החולים ומשפחותיהם. אם בקשותיכם נענות בסירוב או בהתחמקות, דרשו מהרופא שירשום בתיק הרפואי שהחולה ביקש להיבדק על ידי רופא בכיר. לרוב, אמירה כזאת תגרום לרופא מומחה להגיע במהירות למיטת החולה.
ועוד משהו: אם הרגשתם שהטיפול הרפואי שניתן אינו מספיק טוב – אל תהססו לפנות למנהל המחלקה שיתערב בעניין, או אפילו ישירות אל הנהלת בית החולים. בשל החשש מתביעות, פניות אלו מטופלות לרוב באופן מהיר מאוד.
ויש גם לקח חשוב עבור ציבור הרופאים. רופאים זוטרים, ש"ימחלו על כבודם" ויקראו לכונן הבכיר להתערב בטיפול, עשויים למנוע מעצמם ומהחולים טעויות טראגיות; רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצוּוים, על פי הוראות משרד הבריאות, להתעדכן מיוזמתם במצב החולים במחלקה, לערוך ביקור בבית החולים לפחות פעם אחת בתורנות ולהיות זמינים וקשובים לרופאים הזוטרים.

מבית החולים לבית המשפט – א' מאשימה: "שיבא הסתיר וטייח"

תביעתה של א' נגד בית החולים שיבא בתל השומר, שבה היא טוענת כי התעוררה באמצע הניתוח, כוללת גם טענות רבות נוספות על התנהלות בית החולים והנהלתו – רובן תקדימיות מבחינה ציבורית ומשפטית.

כתב התביעה, אותו הגישו עורכי הדין דורון כספי ומאיה סופר־פלדמן ממשרד כספי־סרור ושות', כולל באופן חריג גם את מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ש"מתווה את התנהלות בית החולים במקרי כשל רפואי… אופן התנהלות בית החולים בזמן אמת מלמד על מדיניות פסולה של הסתרה וטיוח, לה, מן הסתם אחראי רוטשטיין בתוקף תפקידו, וזאת גם במחיר הפרתם הבוטה של הכללים הבסיסיים ביותר לניהול רשומה רפואית, ואף יותר מכך – במחיר פגיעה אפשרית בבריאותה של א'…
"למרות חומרת המקרה, ולמרות שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, גברו שיקולי הסתרת המקרה וטיוחו על שיקולי טובת המטופלת, ואיש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא: לתובעת נעשה תחקור קצר, שכל מטרתו דיווח לניהול סיכונים (המחלקה המטפלת באירועים רפואיים חריגים, ר"ר), ולאחר מכן היא 'נזרקה' במהירות לביתה, ללא כל עזרה".
בית החולים שיבא טרם הגיש כתב הגנה, ואולם בתגובתו להליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא טען כי "בית החולים נהג בשקיפות מלאה וכל טענה אחרת ראוי שלא תישמע. ניסיון להטיל דופי במניעים ובכוונות להעברת התיעוד שבידי בית החולים, כאילו מדובר בניסיון התחמקות מתוצאות משפטיות, הינו ניסיון נואל ופסול… בית החולים דאג להעביר לתובעת את תיקה הרפואי המלא, לרבות תיעוד תלונותיה, כפי שנרשמו בכתב ידו של הרופא ששימש כתורן המרדים בחדרי הניתוח".
עם זאת, בית החולים הודה כי לא הקים ועדת חקירה לבדיקת המקרה, ואף לא דיווח על המקרה למשרד הבריאות, מאחר ולטענתו, מקרה זה אינו מצוי ברשימת האירועים המחייבת דיווח.


"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות"

בפרשת מותו של אלי בסון מסרה מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא: "מר בסון ז"ל פנה למיון בשל קוצר נשימה, שהופיע כ־8 חודשים לאחר ניתוח מעקפים. לאחר צילום חזה, ובהמשך CT של בית החזה, הוא אובחן כסובל מנוזל בבית החזה. בהתייעצות של התורן עם הכונן הוחלט להכניס נקז בין־צלעי, כמקובל במקרים אלה, לחבר את הנקז לשאיבה על מנת לנקז את האוויר שהצטבר בבית החזה. עוד הוחלט שלא לבצע את הפעולה בחדר מיון, אלא לקבלו לאשפוז ולבצע את הכנסת הנקז במחלקה לניתוחי לב וחזה.
"מדובר בפעולה בסיסית ביותר בניתוחי לב וחזה, המבוצעת עשרות פעמים על ידי כל אחד מהמתמחים בניתוחי לב לאורך השנה, ולעתים אף מספר פעמים במהלך תורנות אחת. פעולה זאת מבוצעת בדרך של שיגרה על ידי רופאים מתמחים, למעט במקרים יוצאי דופן המוערכים מראש כמסובכים, אך בוודאי שלא במקרים כמו זה. זאת, משום שמדובר בפרוצדורה בטוחה יחסית. הרופא התורן באותו יום הכניס טרם האירוע מספר רב של נקזי חזה. המנקז שהוכנס פצע את הכבד. מדובר בסיבוך נדיר של הכנסת מנקז מימין. התורן הזעיק מייד לבית החולים את הכונן, שהיה בקרבת מקום והגיע תוך דקות, את צוות ההחייאה של בית החולים וכן כירורג כללי ומרדימים. בחולה בוצעו פעולות החייאה שכללו מתן נוזלים, עירויי דם ועיסוי לב. בהמשך בוצעה פתיחת החזה מימין, ותפירת החתך בכבד. יש לציין כי מיידית הצטרף לטיפול בחולה ולהחייאה רופא בכיר נוסף, ששהה במחלקה באותו זמן. לא היה איחור במתן הטיפול, במקום נכח מנתח לב בכיר מתחילת האירוע, וצוות ההחייאה הגיע מייד.
"לאחר חזרת פעילות הלב והתייצבות המודינמית (הדופק ולחץ הדם), הורד החולה לחדר ניתוח לעצירת דימומים וסגירת בית החזה. כל פרטי האירוע נמסרו למשפחה מייד לאחר האירוע על ידי הכונן אישית, אשר המשיך לעדכנם לאורך האשפוז באופן שוטף, כמו גם שאר הצוות, בלי להסתיר דבר. לצערנו הרב, החולה נותר מחוסר הכרה ונפטר לאחר מספר חודשים מחוץ לכותלי בית החולים.
"יש תיעוד מלא המפרט את כל ההתרחשויות באותו ערב ולילה וביום למחרת, שנכתב על ידי התורן ועל ידי הכונן. ייתכן וחלה תקלה בהדפסת כל החומר הקיים בתיק הרפואי הממוחשב. במידה ויורשיו החוקיים של מר בסון ז"ל יבקשו, נוכל להעביר העתק נוסף של הרשומה הרפואית. האירוע נבחן, נלמד ונדון על ידי צוות המחלקה בישיבות הצוות בסמוך לאירוע, ולא נמצא צורך בשינוי נוהלי העבודה במחלקה בנוגע להכנסת מנקזים.
"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות. הצוות עשה את המירב על מנת לטפל במר בסון ז"ל בעת האירוע ולאחריו והקפיד על עדכון של המשפחה ועל התיעוד המלא בתיקו של החולה. אנו מבינים את תחושותיה הקשות של המשפחה ומשתתפים בצערה הכבד. במידה ואכן המקרה לא דווח למשרד הבריאות, זוהי תקלה. לאחר שלא נראתה התאוששות של מר בסון ז"ל היה צורך לעדכן את משרד הבריאות על פי הנוהל. אנו נעשה זאת כעת, בדיעבד".
בפרשת מותה של שני ברוקמן נמסר מבית החולים רמב"ם: "בעקבות האירוע ודו"ח ועדת הבדיקה נערכו מספר ישיבות של הנהלת ביה"ח עם צוות מחלקת אף־אוזן־גרון. הליקוי של היעדר תרשומת רפואית ע"י רופאי המחלקה הובהר היטב, ומנהל המחלקה וסגנו קיבלו על עצמם להקפיד, באמצעות הרופאים הבכירים, על תרשומת רפואית מסודרת וראויה.
"ביחס לנהלים וסדרי העבודה במחלקה, נערכו ריענון וכתיבה חדשה של חלק מהנוהל. מנהל המחלקה מחויב שהנוהל מצוי בידיו של כל רופא במחלקה, כולל תורני חוץ, וכולם מודעים לו ופועלים על־פיו". לגבי שני הרופאים התורנים שהיו מעורבים בטיפול בברוקמן נמסר: "לאחד מהם נערך שימוע קפדני ומפורט, שבסיומו הוחלט לאפשר לו להמשיך בהתמחותו אולם הוכנסה הערה לתיקו האישי. המתמחה השני היה רופא ברוטציה מבית חולים אחר. הרוטציה שלו הופסקה, והוא חזר לעבודתו בבית החולים האחר, ואינו מבצע עוד תורנויות במחלקת אף־אוזן־גרון ברמב"ם".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "ההליך המשמעתי טרם הסתיים, ותגובת המשרד לעתירה המנהלית תוגש לביהמ"ש על ידי הפרקליטות בימים הקרובים".
בפרשת ההרדמה הכושלת במהלך הניתוח של א' נמסר מבית החולים שיבא: "למיטב ידיעתנו, התובעת התלוננה על כך שהיא התעוררה בשני ניתוחים שונים שהתקיימו בשני בתי חולים שונים. הטיפול בתלונותיה הגיע לבירור בבית המשפט, בתום הדיון המשפטי נדע את תוצאותיו".
בפרשת מותו של הנער מאור שריקי נמסר מבית החולים מאיר:
"ד"ר פנחס פיינמסר עוסק ברפואת ילדים וברפואה דחופה זה עשרות שנים, שבמהלכן הגיש טיפול מסור ואיכותי לעשרות אלפי ילדים והציל את חייהם של ילדים רבים. ברצוננו להביע צער על מותו של מאור שריקי ז"ל. במקרה זה הוקמו שתי ועדות בדיקה נפרדות – של קופת חולים כללית ושל משרד הבריאות, ובאף אחת מהן לא נקבעו כל ממצאים או מסקנות המעידים על פגם כלשהו, וכל שכן רשלנות, מצדו של ד"ר פיינמסר.
"יתרה מכך, תוכן הקובלנה והאישומים המועלים סותרים את קביעתם של מומחים ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ילדים ונוירו־כירורגיה, שהשתתפו בוועדות הבדיקה. מעבר לכך, חוזר משרד הבריאות קובע כי במקרים של חבלת ראש ניתן להעביר ילדים למחלקת ילדים להמשך השגחה, כפי שנעשה, ואין הכרח לבצע בדיקת סי.טי. לאור כל אלה, לא ברור לנו מדוע הוחלט להגיש את הקובלנה בנושא זה, ומדוע היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ד"ר פיינמסר".
בפרשת כריתת רגלה של הנערה בת ה־14 נמסר מבית החולים איכילוב:
"כבר לאחר הבדיקה הראשונית של פרטי האירוע ביקש בית החולים ממשרד הבריאות למנות ועדת בדיקה חיצונית של המשרד, שתחקור את האירוע המצער. מסקנות הוועדה מצאו כי אי בדיקת הדופק בגפה המנותחת בזמן הביקור היתה חריגה משמעותית מבדיקה סבירה, היות שזו רוטינה הכרחית. לאור ההמלצות הוחלט לקיים בירור משמעתי עם ד"ר נירקין, שעדיין לא הסתיים. בעקבות המקרה החליט מנהל המחלקה על החלת חובת נוכחות של רופא בכיר אחד לפחות בזמן ביקור רופאים".
בפרשת מותה של הילדה מהדרום נמסר מבית החולים סורוקה:
"אנו משתתפים בצערה ובכאבה של המשפחה. מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. מייד לאחר פטירתה של הילדה נבחן המקרה לעומק על ידי צוות החטיבה לרפואת ילדים בבית החולים ונלמדו מסקנות ועדת הבדיקה של משרד הבריאות.
"הסימנים הראשונים למחלתה של הילדה לא היו ספציפיים. מדובר במחלה נדירה בילדים, סוערת ופרוגרסיבית מאוד במהלכה, שהתדרדרותה עלולה להיות פתאומית ולהסתיים במוות, כפי שלדאבוננו קרה במקרה הנוכחי. פרופ' קפלושניק הוא רופא מוערך בבית החולים, בעל ניסיון רפואי עשיר, שטיפל באלפי ילדים חולי סרטן והציל חיים של רבים מהם. אופי ופרטי הקובלנה כלפי הרופא יתבררו בזמן הקרוב מול משרד הבריאות".

קישורים: