אימוץ, אימוץ סגור, הונאות השירות למען הילד, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, משפחה מאמצת, נעמה לנסקי

השקט שנשאר – סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק

איור: רות גוילי
איור: רות גוילי

בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד – בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר – זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".
אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.
עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".

"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".
"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".

 

"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages

בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".
שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו – מתי שרק ירצה.
"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •
משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".
כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".
לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים – אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין – נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.
שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.
משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף

"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו… (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ – מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".

• • •

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il

מודעות פרסומת
אימוץ, השירות למען הילד, חטיפת ילדים, משפחה מאמצת, משפחת אומנה, סחר בילדים, פקידת סעד

פקידת הסעד אמרה, תחתמי פה ופה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה – הארץ 8.5.98 , מרב שרי

מלכה תושבת צפון הארץ. לא העלתה בדעתה שפנייתה לרשויות הרווחה שיסייעו לה בטיפול בשלשת ילדיה תביא ללקיחתם ולמסירתם לאימוץ. עתה היא מואשמת בחטיפתם. דו"ח מבקר המדינה מהשבוע מותח ביקורת על תפקודם של שירותי האימוץ.

חודשיים אחרי היטלטלה מלכה (שם בדוי) בין יישובים ברחבי הארץ, ממעטת לאכול ומרבה לעשן. בידיה תצלומיהם של שלושת ילדיה הקטנים, הסתובבה בקניונים, בבתי ספר, פנתה לעוברי אורח ברחוב, נקשה על דלתות בדירות מגורים ושאלה אנשים אם ראו את הילדים.
"אמרו לי שהילדים בארץ, ושהם ביחד אצל אותה משפחה. זו ארץ קטנה, האמנתי שאמצא אותם", הסבירה.
לפני כארבע שנים חתמה מלכה המתגוררת ביישוב בצפון הארץ, על טופס הסכמה לוויתור על שלושת ילדיה הצעירים למען אימוצם. מאז נלקחו ממנה הילדים, תחילה למשפחה אומנת ואחר כך למשפחה מאמצת. כנהוג במקרים אלה, פקידת הסעד לחוק האימוץ חתמה על הצהרה שלפיה הבהירה לאם את משמעות הסכמתה.
על פי גרסת האם, היא הוחתמה ברמייה. לדבריה, נמסר לה שהיא חותמת על הסכמה לוויתור זמני על קיצבאות הילדים לשם מסירתם, לזמן קצוב, למשפחת אומנה.
רק חודשים אחדים לאחר חתימתה , התברר לה כי ויתרה כליל על ילדיה. אף שבאותה עת הם עדיין לא אומצו, לא הופסקו הליכי האימוץ, ומלכה יצאה למאבק.
היא מצאה את ילדיה ויצרה קשר עמם, ואף לקחה אותם מבית המשפחה המאמצת לביתה. משום כך הוגש נגדה כתב אישום שעל פיו היא חטפה את הילדים ממשמורת.
בשבוע הבא יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה דיון שני בתיק. מלכה כופרת באשמה. לדברי בא כוחה, עו"ד אייל אורטל,  היא שוקלת לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיחקור חשדות לעבירות פליליות שעשו פקידות סעד והשירות למען הילד שבמשרד הרווחה.
מלכה, בת 41, תווי פניה נאים ומודגשים, לבושה בפשטות, בחולצה לבנה ובנעלי התעמלות. באחרונה התקשטה בנזם אופנתי. במעטפה ירוקה שהיא מוציאה מתיקה טמונים תצלומי הילדים ותצלומים שלה. את תצלומיה שלה היא מסווגת לתקופה שלפני הסמים: לתקופה שהיתה מכורה להוראין, בהסנפה ולא בהזרקה; ולתקופה הנקייה, מאז שנת 1992 שבה נגמלה ועד היום. "נדרתי נדר שאם אחזור לסם – אני יורה לעצמי כדור בראש", היא פוסקת.
בתיקה שמורים העתקי מכתבים לראש הממשלה, לשרת הרווחה לשעבר, אורה נמיר, לנשיא המדינה, לאגודה לזכות האזרח, לאל"י – האגודה לזכויות הילד, לשדרן יוסי סיאס. רוב התשובות שקיבלה סתמיות, בנוסח "הנושא בטיפול", אבל את קבלות הדואר הרשום לכל מכותב שמרה. בתיק גם טופס רפואי המעיד שדמה נקי מסם.
בפנקס כתובות קטן שקיבלה מתייר באחד מבתי המלון שעבדה בהם כחדרנית רשמה שמות ומספרי טלפון רבים, וכן תאריכים חשובים, כמו הימים שבהם נפגשה עם ילדיה לאחר שהוצאו מחזקתה.
בפנקס גם רשומים תקציבי שיחות שקיימה עם פקידים.
כל המסמכים והפרטים משמשים למלחמתה בממסד למען השבת ילדיה.
"לא קל ללכת נגדם, הם גדוד, אבל אני לא מפחדת", היא ומרת.
מלכה נישאה בת 17. זמן קצר לאחר שנולד בנה הבכור התגרשה. לימים נישאה שנית וילדה עוד בן. שני הבנים, האחד בן 22, לאחר שירות צבאי, והאחר בן 17 וחצי, מתגוררים עמה כיום. בעלה השני של מלכה התעלל בה נפשית ופיסית. היא שהתה במקלט לנשים מוכות אבל חזרה לבעלה, שהבטיח לשפר את התנהגותו. כשהרתה, שב להכות אותה, והתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת מתה. בעקבות האסון התגרשה מלכה גם ממנו.
לאחר גירושיה הכירה גבר ערבי מכפר בגליל המערבי והחלה לחיות עמו ביישובה. לשניים נולדו שלושה ילדים, בת ושני בנים. בתקופה שחיו יחד התמכרה לסמים קשים. לטענתה, "אפילו בתקופה שהייתי בסמים – זה לא פגע בילדים. עסקתי בסחר סמים, היתה לי תחנה, ולילדים לא חסר כלום. הם ילדים בריאים, מושלמים, נקיים ומצוחצחים. כשהייתי באה לאסיפות הורים, המחנכת היתה אומרת שאין לה מה להגיד לי".
לדבריה, שירותי הרווחה ביישוב מגוריה ידעו שהיא מכורה לסמים, אבל איש לא התערב בחייה. הבעיות החלו דווקא כשנגמלה. כאשר שהתה במרכז גמילה טיפלה אמה בילדים. בערך באותה עת, בעודה חלשה ובתהליך שיקום, נפרדה מבן זוגה לאחר שנודע לה כי בגד בה. "הייתי במשבר עמוק. אמי עברה בדיוק ניתוחי עיניים ולא רציתי להעמיס עליה את הטיפול בילדים. ידעתי שאסור לי בשום מחיר לחזור לסם".
מלכה פנתה ביוזמתה לשירותי הרווחה ביישוב, וב- 31 במארס 1994 ביקשה למצוא לשלושת ילדיה הקטנים סידור זמני במשפחה אומנת, עד שתתאושש. בתה הגדולה היתה אז בת שמונה, בנה בן ארבע והצעיר ביותר בן שנתיים.
"העובד הסוציאלי שאל אם אני מוכנה לוותר על קיצבת הילדים שלי לטובת המשפחה האומנת. הסכמתי מיד. אחר כך הסיעו אותי לחיפה, לשירות למען משפחות אומנות. פקידת הסעד הוציאה שלושה טפסים, מילאה פרטים ואמרי לי, תחתמי פה ופה. לא ממש קראתי את הטופס, האמנתי להם.
זה היה היום השחור שלי. אם הייתי יודעת שזה טופס לאימוץ, בחיים לא הייתי חותמת.
פקידי הסעד ניצלו את החולשה שלי ואת התלות שלי בהם".
הטפסים שחתמה עליהם באותו מעמד עסקו בהסכמתה למסור את ילדיה לאימוץ.
פקיד סעד, שהוא עובד סוציאלי, מתמנה לבצע את הוראות החוק כדי להגן על אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, כמו קטינים או חולי נפש. הוא מוסמך ליזום הליך בבית משפט כדי לכפות טיפול על קטין נזקק נגד רצונו, או בניגוד לרצון האחראי לו.
דוח מבקר המדינה שהתפסם השבוע, מותח ביקורת נגד מצב שכיח שבו נמנע מהמטופלים לעיין בחוות הדעת של העובדים הסוציאליים והם אינם מעודכנים דיים ביחס להליכים המתוכננים נגדם. "במקרים חריגים, קובע הדוח, נמצא כי פקידי סעד מסרו לבית המשפט נתונים לא מדויקים".
מעיון בתיקי אחת מלשכות הרווחה ובפרוטולים של בית משפט השלום לנוער התברר למבקרת כי
"בכל התיקים שנבדקו היו כל המשיבים (שהם לרוב הורי הקטין) ללא ייצוג משפטי".
מבקרת המדינה גם קבעה כי "בתסקירים אחרים לא דייקו פקידי הסעד בפרטים מסוימים, מהם חשובים לקבלת החלטה בעניינו של הקטין".
פקידי הסעד גם לא תמיד פירטו בתסקירים ובתיקים שניהלו בלשכות הרווחה את דרך הכנת התסקיר או את פרטי ביקורי הבית.
לאחר שחתמה מלכה על טופס הוויתור על ילדיה, הם נמסרו למשפחת אומנה עד לאיתור משפחה מאמצת. גם במעקב אחר הטיפול בילדים באומנה מצא דוח מבקר המדינה ליקויים. כך, למשל, "בבדיקה נערכה בלשכות הרווחה של ארבע רשויות מקומיות נבדקו כל התיקים של המשפחות האומנות (32), שבהן שהו 39 ילדים באומנה.
לגבי 14 ילדים לא נמצא בתיק תיעוד של ועדת החלטה בדבר השמתם באומנה". כמו כן, "לגבי כל הילדים לא נמצא דיווח על ביקורי בית של מנחי האומנה (עובדים סוציאליים) במשפחות האומנות ברציפות ובתדירות הנדרשת".
לדעת המבקרת "בהעדר התיעוד האמור נפגמת יכולת המעקב והפיקוח על התהליך הטיפולי בילדים השוהים באומנה".
ועדות החלטה, הפועלות בלשכות הרווחה, קובעות את עצם הצורך בהעברת קטין אל מחוץ לביתו ואת סוג הטיפול בו משפחת אומנה, מעון ובוודאי מסירה לאימוץ.
על פי מכתב של אלה בלאס – פקידת הסעד הראשית לחוק אימוץ ילדים ומנהלת השירות למען הילד – פקידת סעד נפגשה עם מלכה במשך דיוניה של ועדת החלטה בעניין ילדיה ושוחחה עמה על האפשרות להסכמה לאימוץ, ולבסוף ביקשה מלכה עצמה למסור את ילדיה לאימוץ.
לפי גרסתה של מלכה, היא מעולם לא הוזמנה לוועדת החלטה ולא השתתפה בה. עו"ד אורטל אמר כי עד כה לא ראה שום מסמך המוכיח שהתקיימה ועדת החלטה בעניינה.
לאחר שחתמה על טופס האימוץ נסעה מלכה לאילת והחלה לעבוד בבית מלון. לדבריה, התקשרה לעתים תכופות לשירות למען הילד, התעניינה בילדיה ונענתה: "הילדים בסדר, את תדאגי לעצמך". רק לאחר חודשים מספר, כששבה לאיתנה וביקשה להתראות עם ילדיה, נודע לה כי לא תוכל לראות אותם מאחר שהתירה לאמצם.
אז יצאה נגד רשויות הרווחה.
בנסיעותיה ברחבי הארץ הצליחה לאתר את בתה ולאחר מכן את שני בניה, בעת שהיו אצל משפחה מאמצת לתקופת ניסיון. באוגוסט 1995 – עוד לפני שהליך האימוץ הסתיים וכאשר עוד היתה אפשרות משפטית לבטל את רוע הגזירה – הוצא צו האוסר על מלכה להיפגש עם ילדיה ולהתקרב לאזור מגוריהם.


"הנימוק היה שהיא הטרידה את הילדים בכך שביקרה אותם והקשתה את השתקמותם".
לטענתו,
"לשירותי הרווחה יש שיטה שמתאימה לשנות ה- 50. אז הפקידים הרגישו בעלי בית ושליטה על אנשים חסרי אמצעים כספיים וכושר ביטוי, ויצרו מנגנון שמתאים לאותה תקופה".

כעבור חצי שנה, בפברואר 1996, הוצא צו האימוץ. באוקטובר 1997 נוצר שוב קשר טלפוני בין מלכה לילדיה והיא נסעה במונית לבית המשפחה המאמצת ואספה אותם לביתה שבצפון הארץ. אל הבית הגיעו שוטרים ועובדות סוציאליות. לדברי מלכה, "כשהילדים היו אצלי, הבן הגדול שלי, שסייע בגידולם כתינוקות, שיחק איתם. העובדות הסוציאליות שבאו אמרו לו, 'אל תשחק איתם, הם לא אחים שלך".
בהתערבות המשטרה הוחזרו הילדים לידי משפחתם המאמצת וכיום שלושתם שוהים אצלה.
"לילדים לא טוב במשפחה", טוענת מלכה. "שינו את שמותיהם בכפייה. הבת הגדולה התנגדה בתוקף לשינוי שמה והוא הושאר, אבל שמות הבנים הצעירים שונו". לדבריה, אחד מבניה נולד שנה בדיוק לאחר מות אביה ונקרא על שמו.
"אני רוצה את הילדים בחזרה", היא מדגישה. "כל עוד הנשמה בי אף אחד לא ייקח את הילדים שלי. אף אחד לא יאהב אותם כמו שאני אוהבת אותם. היום כשאני נקייה מסם – לא יעשו לי משחק כזה".
לפי כתב האישום נגד מלכה, היא הסכימה בכתב למסור את ילדיה לאימוץ וכעבור זמן קצר נעלמה והשאירה אותם ברשות הגופים המטפלים של משרד הרווחה. כשבאה לקחתם מבית המשפחה המאמצת אמרה להם "כי הם נוסעים לחמש דקות לקניון הסמוך לפגוש את סבתם".
עוד נאמר בכתב האישום שהאם "הוציאה במעשה ובפיתוי את שלושת הקטינים, שטרם מלאו להם 16 שנים, ממשמורת של המאמצים", ללא הסכמתם של אלה וללא ידיעיתם.
לאחר שמלכה לקחה את הילדים לביתה ושוחחה עימם, הגישו היא ובתה למשטרה תלונות שלפיהן המאמצת נוהגת להכות את ילדיה ולהעליב אותם. "כשבתי ביקשה ממנה עגילים, היא אמרה לה: 'תדחפי עגילים בתחת שלך'", טוענת מלכה.
על פי עדות הבת, "חוה – המאמצת, מרביצה לאחים שלי עם הידיים ונותנת להם מכות בכל מיני מקומות". לדברי הילדה, באחד המקרים הכתה המאמצת בראשו של אחיה בסיר.
בעקבות תלונות אלה ביקשה המשטרה את חוות הדעת של משר הרווחה. אותה פקידת סעד לחוק אימוץ, שהחתימה את מלכה על מסמכי האימוץ, הודיעה לפקידת הסעד המקומית כי תמליץ למשטרה שלא לפתוח בחקירה. שכן, כדבריה, "סביר שבעקבות התנהגויות מכעיסות של הילדים היו תגובות לא נשלטות של ההורים. לאו דווקא מכות, אלא גם תגובות מילוליות כועסות שהיה בהן גוון מעליב. בפירוש לא התרשמתי שמדובר בהורים שמשתמשים במכות ובאלימות באופן עקבי וזדוני".
דוח מבקר המדינה מציין מקרה דומה, שבו קטין נמסר למשפחה שביקשה לאמץ אותו ובית המשפט איפשר לאם הביולוגית להיפגש עם בנה במשרד. באחת הפגישות עם האם הראה לה הילד סימני חבלה. בית המשפט החליט להשיב את הקטין לאמו, בין השאר מכיוון שהאומנים שגידלו את הילד לא ראו שהוא חבול, וכן מאחר שהקטין העדיף להראות את הסימנים לאמו ולא לאומנים.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה על עניינה של מלכה כי "הנושא יתברר במשפט".

לקריאת המאמר הקלק על התמונה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה - הארץ 8.5.98 , מרב שרי
פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה – הארץ 8.5.98 , מרב שרי