חדשות, טיפול פסיכיאטרי, טיפול פסיכיאטרי למפגרים, מרב בטיטו

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

ת1

אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד… היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".

אז מה עושים בפועל?

"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".

ההורים מוזמנים מראש לוועדה?

"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".

כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.

"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".

יש נוהל כתוב לנושא הזה?

"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה – לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות – עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".

תגובות – "מתן יתר של תרופות – בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

ת1ת2ת3ת4ת5

איור פקידת סעד, חדשות, מרב בטיטו, עובדת סוציאלית לחוק הנוער, פקידת סעד, פקידת סעד לחוק הנוער, צבי גילת

"כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, 4)

המשל מדבר על "זרה" שע"פ המפרשים היא זונה או אפיקורסית, ובהחלקת לשון מפתה אנשים לעשות מעשים שפוגעים בהם בצורה קשה.

והנמשל הוא פקידת הסעד המציגה עצמה כפועלת לטובת הילד, ובאה לעזור ומפתה בני המשפחה לדבר ולמסור לה מידע, ומשתמשת במידע להרס וחורבן התא המשפחתי.

מתוך "יתומי הרווחה" – ידיעות אחרונות, פברואר 2008 , מאת מרב בטיטו , איור מירה פרידמן:

"העניין המטריד ביותר הוא הפגיעה במשפחות" אמר ד"ר צבי גילת מי שעמד בראש הוועדה "אלו אנשים פונים לגורמי הרווחה בבקשת עזרה, העובד סוציאלי הוא המושיע שלהם, הם מספרים לו את מצוקותיהם ואת כאבם, בתקווה לקבל סיוע, העובד סוציאלי הזה יישב בוועדת ההחלטה ויספר שם את כל מה ששמע תוך הפרה בוטה של חיסיון בין המטפל למטופל, ועל סמך זה יוציא את הילד מרשות הוריו. כל מה שאומר ההורה בחדרי חדרים בדם לבו יצוטט בתסקירים ובחוות הדעת שימליצו להוציא מידיו את הילד".

יתומי הרווחה
פקידת סעד – אילוסטרציה

 

התעללות בחוסים, מוסדות משרד הרווחה, מרב בטיטו, נווה מנשה

דו"ח מהאגף הנעול – מעון נווה מנשה

דוח מהאגף הנעול , מרב בטיטו-פריד | 10/2/2006  , nrg

עבריינים שסובלים מפיגור כלואים באגף הנעול של "נווה מנשה". שיטת הטיפול בהם כוללת אלימות, השפלה והזנחה. האחראי: החניכים מניפולטיביים 

עכשיו הוא כבר מחייך, אומר בנימוס תודה על חתיכת העוגה שהוגשה לו במשרדה של מנהלת המעון למפגרים שבו הוא שוהה, עוטף אותה בזהירות במפית הצהובה ומכניס לכיס. אי אפשר לדעת מה יקרה, הוא כבר קיבל הוכחה לכך ששום דבר לא בטוח, היום הוא פה, ומחר, מי יודע? הרי מכאן לקחו אותו יום אחד לפני שלוש שנים אל המקום הנורא ההוא.

המקום הנורא הוא האגף הנעול במעון למפגרים "נווה מנשה". זהו המתקן היחיד בארץ שאליו נשלחים עבריינים הסובלים מפיגור, או אולי מפגרים הסובלים מעבריינות.

תומר (שם בדוי) ריצה שם עונש במשך שנתיים ושמונה חודשים. זה היה אחרי שגילו כי באחת החופשות מהמעון עשה מעשה אסור, הביאו אותו לתחנת המשטרה ושלחו אותו לשם.

לא מזמן חזר הנה חבול ומוכה, חש בעורפו את נשימותיו הכבדות של הסיוט שבו חי חודשים ארוכים, נבעת כל פעם מחדש לשמע צעקה באישון ליל, מספר את שאירע שם לכל מי שמוכן לשמוע: "יום אחד היתה באגף שריפה", נזכר תומר, "החניכים אמרו לו שאני אשם בזה והוא האמין להם. הוא דחף אותי לרצפה, נתן לי בעיטות בפנים ובבטן ונתן לי לעבוד קשה. הרגשתי כמו בגטו".

מי זה "הוא"?
"ע', המנהל".

וזו היתה הפעם היחידה?
"מה פתאום. הוא גם היה מתסיס את המדריכים האחרים נגדי, אחד מהם בא ונתן לי ברך פה בצד (מצביע על הצלעות). כאב לי נורא, אז צעקתי לו'תפסיק!', והוא התחיל לצחוק. הלכתי למחסן ובכיתי".

תומר מדבר מהר, אבל ברור, לא שם פסיקים ונקודות, שופך הכל ונזהר לא לאבד אף טיפה בדרך. שום אירוע לא זוכה לתארוך מדויק, אבל הוא יודע להסביר איך התחיל כל סיפור, וכמה רע תמיד נגמר: "חניך אחד זרק סיגריה על מישהו, וע' שאל'מי עשה את זה?'. אף אחד לא ענה, ואחר כך אמרו לו שזה אני. הוא זרק אותי על הרצפה, בעט לי בבטן ואז לחץ לי עליה חזק עם הברך שלו. כל המדריכים עמדו מסביב ולא אמרו לו כלום. זה היה ליד המשרד שלו.

"היו עוד שלושה חניכים שהוא הרביץ להם. הוא היה מרביץ להם עם המפתחות שלו וגם שם את הכדור ביליארד בתוך גרב וככה מרביץ להם. ת' היה בוכה וצועק כשהוא היה מרביץ לו:'די! די! אמא, בואי תצילי אותי!'. הרגשתי שכואב לי בלב, אבל לא יכולתי להתערב, כי פחדתי על עצמי.

"היה שם גם י' שהיה דתי ולא רצה להתגלח ביום שבת, אז שני מדריכים השכיבו אותו על הרצפה וגילחו אותו בכוח, הוא לא הפסיק לבכות, אז הם לקחו ממנו את כל הדברים שלו. את הבגדים, את הכרית והשמיכה. הם לא מבינים שהוא דתי ושאסור לו להתגלח בשבת?".

שיטות הענישה מגוונות

החניכים השפוטים באגף הנעול יוצאים בכל בוקר אל מחוץ לאגף ועובדים במקומות שונים במוסד. תומר, שעבד במרפאה, מצא אוזן קשבת אצל האחות. "באתי אליה ובכיתי לה. סיפרתי כל מה שקרה. אמרתי לה שפתאום מתהפך לו השכל והוא מתחיל להתעצבן ולהרביץ".

כמה ימים לאחר מכן הודיעו לו שהוא מפסיק לעבוד במרפאה, שיותר לא ילך לשם: "הם ידעו שזה האור שלי. שאני קם בבוקר רק כדי לעבוד שמה, זה מה שהחזיק אותי, כי באגף זה סיוט. ובכל זאת ככה פתאום הפסיקו לי את העבודה".

לא רק אלימות פיזית כלל תפריט הטרור של המחלקה, שיטות הענישה מגוונות: "הוא היה לוקח ממני את המפתח של הארונית שלי וזורק אותו לתוך המחסן בגדים. התחננתי שיחזיר לי. בארונית יש את הבגדים והדברים שלי, סיגריות, קסטות. ככה שבועיים בלי המפתח, וכל פעם שאני צריך משהו אני מתחנן בפני המדריכים'בבקשה, תיתנו לי את המפתח'. לפעמים נתנו ולפעמים לא".

כמו ניצול ספינה טרופה, לא הפסיק לשגר קריאות אס-או-אס לכל מציל פוטנציאלי שזיהה בסביבתו המעונה. כשהגיע לביקור במחלקה נציג הקרן לחסויים (עמותה המשמשת אפוטרופוס למפגרים שאין להם משפחה), ניסה תומר להעביר לו איתות של מצוקה: "כתבתי על פתק שא' מרביץ לי ולוקח ממני את הסיגריות שלי, קיפלתי את הפתק קטן-קטן ונתתי לו ביד מתחת לשולחן. פחדתי שמישהו יראה וילשין לע' שכתבתי את המכתב. אמרתי שמה הכל, על המכות ועל הפחד, אבל שום דבר לא עזר".

בינתיים נמשך הסיוט של תומר וחבריו באגף הנעול. "מרוב המכות התחלתי לפחד מכל דבר. בלילה התקפלתי חזק מתחת לשמיכה, רעדתי בכל הגוף, הייתי כל הזמן בעצבים ורציתי לחתוך את היד שלי או לתלות את עצמי. אין לי מנוחה אף רגע. אחרי שח' חנק אותי ככה (מניח שתי אצבעות על קנה הנשימה) כמעט הלכתי למות. לא היה לי אוויר וצעקתי'הוא הורג אותי'. אז ע' אמר לי'לא אכפת לי, שיהרוג אותך'".

ראו אותי, פח זבל אנושי

שום דבר מהדברים שמספר תומר אינו סוד. הכל גלוי וידוע למנהל המוסד שבו נמצא "האגף הנעול", למפקחים במשרד העבודה והרווחה, לעובדים הסוציאלים, למדריכים במקום, לפקידי הסעד ולמי לא. המכות היבשות שאותן חטף במהלך שהותו שם אפילו לא קיבלו אזכור בדוח המפורט שאותו הגישה ועדת הבדיקה שמונתה על ידי האגף לטיפול באדם המפגר שבמשרד הרווחה.

הוועדה, שפרסמה את המסקנות הקשות בספטמבר 2005, עסקה במקרים הקשים יותר: אלו של א"ב שהגיע למרפאת המעון עם שבר באף וחבלה בגולגולת, של נ"נ שנשלח למרפאה עם פגיעה בצלעות, של א"נ שנחבל בראשו, נשרט באזורים שונים בגופו והגיע בפנים נפוחות למרפאה, של מ"א שדווח כי על גבו ובמותן שמאל נמצאו סימני חבלה קשים.

אבל לא רק בהם דנה הוועדה בראשות מנחם וגשל, ממלא מקום מנהל האגף, אלא גם בכשלים הקשים המאפיינים את עבודת המקום הזה, כמעט מיומו הראשון. התהפוכות הרבות והלבטים הקשים של אנשי המקצוע בנוגע לניהול המקום משקפים כנראה את המצב שבו חיים דיירי האגף הנעול. הסבל של החוסים כאן כפול ונובע מעובדת היותם מפגרים, כאלו שנולדו עם מנת משכל נמוכה במיוחד, וכן מהיותם עבריינים – קטנים יש לומר, הרי לא מדובר בפושעים מתוחכמים – שאינם יודעים להבחין כמו כל אדם אחר בין רע לטוב, בין מותר לאסור ובין נזק לתועלת.

דבר אחד ברור היום: מדינת ישראל טרם השכילה למצוא את הדרך לטפל באנשים הללו, למצוא את המקצוענים שיידעו לכוון אותם באהבה לדרך הנכונה ולהסיט אותם בעדינות מנורמות שליליות.במקום זה הם מושלכים כיום לאותם שני ביתנים קרים,שריד עלוב מתקופת המנדט הבריטי, שמשקופיו רקובים, קירותיו סובלים מרטיבות מתמדת, חלק מהזגוגיות המתחבאות מאחורי רשתות הברזל מנופצות וכל הווייתו אומרת: ראו אותי, פח זבל אנושי.

הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש

כבר בגלגולו הקודם, במעון למפגרים "כפר נחמן" ברעננה, בלטו המחדלים מצד הממונים. האגף הוקם בשנת 75' כדי לשמש כמתקן כליאה בעבור אסירים בעלי פיגור שכלי. כיום הוא משמש גם כמתקן אבחון עבור נאשמים לפני משפטם, אשר קיים לגביהם ספק בשאלה אם הם בעלי פיגור שכלי.

השהות המשותפת של אנשים שאובחנו כמפגרים, בכפיפה אחת עם עבריינים שטרם אובחנו ככאלה, ובכלל לא בטוח שיתגלו כמפגרים, הולידה אינספור סיטואציות בלתי אפשריות של ניצול ואלימות, שבהן החזק והמתוחכם נהנה מיתרון ברור על חסר הישע.

הורי המפגרים בכפר נחמן זעמו ודרשו להוציא את האגף הנעול משטח המעון. בעקבות זאת הוקמה ועדת בדיקה בשנת 84'. האגף נסגר לחצי שנה, הצוות הוחלף והמקום נפתח מחדש.

הבעיות, כצפוי, לא פסקו: אף אחד לא ידע מה עושים עם האנשים האלו. האם להתייחס אליהם כאל אסירים, או שמא כאל חוסים שסובלים מפיגור. ליתר ביטחון, פשוט לא טיפלו. בנובמבר 2000, לאחר מאבק ממושך של ההורים בכפר נחמן, הוחלט להעביר את ה"אגף הנעול" על יושביו אל המעון הממשלתי לאנשים עם פיגור שכלי "נווה מנשה", הנמצא בסמוך ליישוב פרדס חנה.

המקום החדש יפה, פסטורלי כמעט. המבנים חדשים, מטופלים ומתוחזקים. חדרים מבהיקים מניקיון, צוות מסור לבוש בחלוקים לבנים שעושה עבודה קדושה. כמו בן חורג – מפתה לומר חריג – עומדים שני הביתנים של האגף הנעול במרכז הכפר השליו. מושבת עונשין מגודרת העומדת למנהל אלי מגד כמו עצם בגרון.

"אין לי מושג איך מטפלים באנשים האלו", אמר במספר הזדמנויות. "אין לי את הכלים הבסיסיים להתמודד עם האוכלוסייה הזאת. הם זקוקים לטיפול ולשיקום מיוחד שאני והצוות לא מכירים. פשוט זרקו אותם כאן ואני לא יודע מה לעשות איתם".

ע', מנהל האגף. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי
ע', מנהל האגף. צילום: אלכס רוזקובסקי אלכס רוזקובסקי

 אווירה כוחנית

אילנה (שם בדוי) העובדת זה כחמש שנים באגף הנעול, לא יכלה לשאת את הדברים ודיווחה עליהם בעל פה שוב ושוב. אולם דבר לא השתנה. דיווחיה, בין שאר התלונות שטפטפו אל האגף לטיפול באדם המפגר, הם שהביאו בסופו של דבר להקמת ועדת הבדיקה, והיא גם זומנה להעיד בפניה, דבר שלא מנע ממעסיקיה להשעות אותה ממקום עבודתה שאליו חזרה רק בשבוע שעבר. לוועדה היא סיפרה הכל.

איתנו, בהיותה עובדת מדינה, לא יכלה לדבר, אולם הדברים הועברו באמצעות עורכת דינה ורד שדות: "באגף שוררת אווירה כוחנית. המקום מתנהל כאוטונומיה של איש אחד שההכשרה שלו היא של מטפל מוסמך, לא יותר. כל חניך יודע שאם יעשה דבר מה אסור יחטוף מכות".

לפני שנה בדיוק גוללה אילנה את הסיפור כולו בכתב: היא סיפרה על כאבם של החוסים, על המכות, על ההפחדה, על האיומים. היא תיארה בפרוטרוט את המקרים שעליהם שמעה ושבהם נכחה, וביקשה את התערבותם של הממונים באגף. היא לא ידעה כי המנהל הקודם של נווה מנשה, אריק כץ, כבר התלונן בעבר על ע' וביקש מהממונים לפטרו. היא רק ידעה שאינה יכולה עוד לשאת זאת.

עו"ד שדות: "אילנה מספרת על החניך א"ב שביקש לצאת לבקר את אמו בבית החולים. ע' הודיע לו שלא יאפשר לו לצאת כיוון שלא התנהג כראוי. שניהם יצאו מחדרו של ע', והוויכוח נמשך עד שא"ב נשמע צועק: 'למה אתה שופך לי את הקפה?'. אילנה רצה לשם, וכשנכנסה לחדר ראתה את ע' סוטר לא"ב ומטלטל אותו בכתפו. א"ב צעק: 'תפסיק, אתה מכאיב לי! תראי אילנה, הוא מרביץ לי! וגם אתמול הוא הרג אותי במכות והשביע אותי לא להגיד לך'.

"בעקבות הדיווח של אילנה לאם הבית הגיע מנהל המקום והורה לכתוב דיווח על האירוע, אולם ע' התעקש שאת הדיווח יכתוב דווקא מטפל שלא נכח במקום. אילנה חתמה על הדוח, ציינה ליד החתימה שלה שלא היא כתבה את הדוח ואמרה זאת למנהל. החניך א"ב נסע לבקר את אמו למחרת, ומשם ברח ולא שב למחלקה. רק לאחר שבוע וחצי הוחזר לשם".

א "ב, לפי דוח הוועדה, הוכה קשות. ממצאים רפואיים מעידים על שבר באף וחבלה בגולגולת. יום לאחר שהוכה אמר לאילנה: "אני אברח מכאן למיון של הלל יפה כדי שכולם יידעו מה ע' עשה לי". הוא הצליח לברוח, אך נתפס מיד, ורק כשנשלח להסתכלות ב"שער מנשה", המוסד הפסיכיאטרי הסמוך, נלקח לבית החולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנו החבלות בגופו.

עו"ד שדות מדווחת כי לפי תאוריה של אילנה קיימות באגף נורמות מעוותות לחלוטין: "לאחר שע' היה מכה חניך הוא היה מאפשר לו הטבות שלא מקובל בדרך כלל לתת לחניכים. הוא היה מאפשר להם לשתות קפה בשעות שאסור, להחזיק חפצים אישיים בזמן שלאחרים לא הותר לעשות זאת ובכלל הרשה לאחד מה שאסור לאחר. הדבר גרם לכעס ולתסיסה אצל חניכים אחרים, מה שהביא לאי שקט כללי באגף".

שמונה חודשים, כאמור, חיכתה אילנה ליום שבו תוחזר לעבודתה ואכן בשבוע שעבר נקראה על ידי אלי מגד לשוב לאגף הנעול. במכתב ששלחה עו"ד שדות ליועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה נכתב: "מששבה לעבודה באגף הנעול הזדעזעה מרשתי לגלות כי דיירי האגף חיים בתנאים של זוהמה ולכלוך, הזנחה, צחנה וטינופת, עד כדי סכנה במחלות ובזיהומים; לדבריה של מרשתי תנאי המחיה בפינת החי במקום ראויים יותר למגורי אדם מאשר התנאים במגורי הדיירים עצמם".

זה לא הכל

זה לא הכל. ע', מנהל האגף שכלפיו התלוננה אילנה ואשר נשאר בתפקידו למרות עדויותיהם של אילנה, אנשי צוות נוספים ומספר חוסים, ממשיך לטענתה להתנכל לה. וכך כותבת עו"ד שדות: "ביום 29.1.06 הגיעה מרשתי לעבודה במשמרת הבוקר; אחד החניכים, ז"ח, ששמע את מרשתי מורה לחניכים לבצע פעולות אלה ואחרות, אמר להם בקול רם, כך שהדברים הגיעו גם לאוזניה: 'אל תקשיבו לה ואל תעשו מה היא מבקשת, ע' שונא אותה ואמר לי לא לדבר איתה ולא לעשות מה שהיא אומרת, היא לא מטפלת כאן בכלל'.

"אותו חניך איים בהמשך על מרשתי במכות ושאל אותה מה היא חושבת לעשות אם חניך יאיים עליה בסכין. בעקבות דין ודברים נוסף בסגנון האלים והבוטה הנ"ל ולפי שמרשתי הודיעה לחוסה כי יהא עליה לדווח על האירוע כעל אירוע חריג, הבהיר לה החניך כי מדובר בהוראת הרכז ע', קרי שהחניכים (שכנורמה חוששים ממנו ביותר, כפי שגם עולה מדוח ועדת הבדיקה) יתנגדו לעבודתה של מרשתי באגף.

"זאת ועוד, ידוע למרשתי כי אחד המטפלים באגף הודיע לחניך כי היה ויאמר אמת לעובדת הסוציאלית (שעימה אמור היה אותו חניך להיפגש), הוא יוחזר לבית המעצר באבו כביר, ובכך הפעיל לחץ בלתי הוגן על אותו חניך, החושש ביותר מאקט זה".

ועדת הבדיקה שהוקמה על ידי האגף לאדם המפגר התייחסה גם היא בדיווחיה לתפקודו של ע' (להלן רכז האגף הנעול): "רכז האגף הנעול מונה לתפקידו לפני ארבע שנים על ידי המנהל הקודם ומנהל השירות שראו בו מועמד מתאים וראוי. בחירת הרכז נעשתה למרות עדויות ותלונות על אלימות ופגיעה בדיירים העולה מתיקו האישי של העובד ומתלונת מנהל המעון הקודם על התנהלות בניגוד לנוהלי המעון. חוות הדעת לגביו במהלך השנים לא עקביות וסותרות: מהתנהגות אלימה ובוטה ועד לתשבחות כמו מוטיבציה גבוהה, מחפש בכל הזדמנות להדריך ולשפר את איכות עבודתו של הצוות, אדם חרוץ, עקבי, ישר ומסור".

בהמשך כותבת הוועדה: "הרכז חסר כישורים מקצועיים מתאימים לריכוז וטיפול במגוון הרב של ההחלטות השוטפות והמורכבות בשגרת החיים באגף הנעול שלהן יש השפעה על עתיד הדיירים. כתוצאה מכך, ובהיעדר הכוונה, כלים והכשרה מתאימה, המדיניות באגף הנעול היא ענישתית וכוחנית שנועדה לשלוט בדיירים ולהרתיעם. ייתכן כי תגובת הרכז היא תגובת יתר למרות שלא מכוונת לכך, ובאה לידי ביטוי בהפעלת כוח רב עד כדי פגיעה בדיירים. דבר זה יוצר אווירת אלימות, כוח, הפחדה, והרתעת הדיירים כשיטה להתמודדות באירועים חריגים. חוסר פתיחות להנחיות מקצועיות, להבעת עמדות שונות בשקיפות ובצורה גלויה בכתב ובעל פה, כל זאת בעידודו של רכז האגף הנעול".

למרות שהוועדה לא יכלה להיות יותר נחרצת בקביעותיה הנוגעות לע', נראה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת: ע' לא הושעה ולו יום אחד מעבודתו. אין לדעת אם יש קשר בין הדברים, אולם כדאי לציין כי לע' שני אחים בעמדות מפתח. אחד מהם מנהל את המרפאה בנווה מנשה, לשם הגיעו חוסים שהוכו. האחר חבר בוועד העובדים של השירות למפגר. ע' כאמור ממשיך לכהן בתפקידו.

"המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים"

למעשה, גם מסקנותיה האחרות של הוועדה טרם זכו להתייחסות בשטח, למשל: "המבנה הפיזי של האגף אינו מתאים כלל לייעודו ומחייב שינוי והתאמה כפי שצוין בוועדות הקודמות". דוגמה נוספת: "האחות האחראית במרפאה טענה שעל הנהלת האגף הנעול לדווח למשפחות, והמרפאה מדווחת רק למשפחות הדיירים הרגילים. יוצא מכך שאף גורם לא דיווח למשפחות הדיירים שבאגף הנעול כשנפגעו".

לדוגמה: ח' סירב להחליף חולצה, המדריך א' התעצבן עליו ומשך בכל הכוח את השרשרת עם המפתחות שהיתה על צווארו של ח'. כתוצאה נחתך עורפו של ח' לכל האורך. הדבר קרה לפני כחמישה חודשים, המשפחה ועורכת דינה לא עודכנו על כך עד היום.

הוועדה מדגישה גם את העובדה שעבירות אלימות ומין שאירעו באגף לא הועברו לידיעת יחידת החקירות והמשמעת שבנציבות שירות המדינה "על מנת להרחיק את המעורבים ולמנוע הישנות התופעה".

גם עובדה זו לא טופלה עד היום, אנשי הסגל העבריינים עדיין משמשים בתפקידם. יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם, טוען שמדובר בזלזול מכוון ולא במחדל סתמי: "יש לי הרגשה שבגלל שמדובר באנשים עם פיגור שכלי שמעורבים בפלילים, המשטרה מקלה ראש וגוררת רגליים. כבר לפני שנה הוגשו תלונות על אלימות באגף ושום דבר לא קרה. הרי מדובר כאן באנשים חסרי ישע, המשטרה חייבת לפעול בנחישות ובזמן קצר כדי שההתעללות הזאת לא תימשך".

למלכה טענות קשות גם כלפי האגף לטיפול באדם המפגר: "בכל רגע נתון, הדיירים שם נתונים בסכנה. רכז האגף וחלק מהמטפלים, שהיו מעורבים גם באלימות כלפי דיירים חוסים וגם בהתנהלות מקצועית כושלת, ממשיכים לעבוד באגף הנעול. הרי כבר ברור שהיה שם כשל מקצועי, ברור כבר שתחת שרביטו של הרכז הזה נעשו מעשים איומים. הדרישה שלי אולטימטיבית: תוציאו משם את הרכז, אל תאפשרו לו שום מגע עם חסרי ישע, ובכל מקרה תזכרו שלאיש הזה אין שום כלים מקצועיים לטפל בחוסים".

אין כללים ברורים

במבוא לדוח שמסרה מציינת הוועדה כי הוקמה בעקבות 12 תלונות של אלימות ופגיעה בדיירים, ושמונה תלונות על גניבת כספיהם. אולם הדבר הבולט ביותר לכל אורך הדוח הוא חוסר המקצועיות שבה מנוהל המקום, והביטוי המובהק לכך הוא אכן רשימת הסגל המקצועי: רכז, חמישה מטפלים, פסיכולוג המועסק בשירות קנוי אחת לשבוע, עובד סוציאלי בחצי משרה. וזה הכל. ככה מטפלים כיום באוכלוסייה כה בעייתית וחסרת ישע.

וכך כותבת הוועדה: "תפישת העבודה בנווה מנשה אינה ברורה. . . אין כללים אחידים בנושא מדיניות ענישה, שלילת חופשה, שלילת ביקור. הסמכויות נתונות לרכז האגף הנעול ולמטפלים, שעצמאים להחליט על סוג העונש ועוצמתו על פי שיקול דעתם וללא התייעצות עם הצוות המקצועי. . . אין כללים ברורים לגבי משך השהייה המותר של דיירים בצינוק והמעקב הנדרש אחר הדייר בזמן שהייתו בצינוק, ואין שיתוף צוות מקצועי לאחר או לפני הפעולה".

הוועדה מציינת כי אין נוהל המחייב דיווח לפסיכולוג או לעובד סוציאלי בזמן אירוע חריג, למרות שהדבר הכרחי ונדרש כדי להפיק לקחים מקצועיים ולהבין את האירוע. במילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה.

"רוצה למות"

אמיר (שם בדוי) הכיר את אמו של חברו הטוב במועדון העירוני של אקי"ם. הוריו מבוגרים, עולים ותיקים שמעולם לא התערו בחיים כאן, והוא נמשך מיד אל שמחת החיים והחום של ציפי (שם בדוי). אמיר , שסובל מפיגור קל, חולה קשה במחלה כרונית המחייבת אותו לקחת עשרות כדורים ביום. הוא אמור היה להצטרף לטיול שארגן אקי"ם לאילת, אך בשל מצבו נראה הדבר בלתי אפשר.

"ריחמתי עליו, איזו עוד הזדמנות תהיה לו לנסוע לשם?", אומרת ציפי, "אז לקחתי על עצמי את הטיפול בו במהלך הטיול והתחייבתי בפני האחראים מטעם אקי"ם שאהיה צמודה אליו".

זה היה לפני שנתיים, וזו היתה תחילתה של ידידות מופלאה, לא פחות. "הוא ילד מתוק", מספרת ציפי. "חברותי מדי, מספר הכל, אבל מקסים ומלא אהבה. מאז הטיול נשמר בינינו הקשר, ומדי פעם גם נפגשנו בעיר. הוא הקפיד להרים טלפון מדי פעם לספר לי על העבודה שלו במע"ש (מרכז עבודה שיקומי) ולחלוק איתי חוויות. ידעתי שהוא בודד, וכמה הוא זקוק לתשומת לב".

לפני כשנה וחצי התקשר אמיר לציפי וסיפר לה שהיה מעורב באירוע אלים כלפי קרוב משפחתו. "הוא אמר שיהיה לו משפט וסיפר שהשופטת שלחה אותו כדי שיחליטו אם הוא מפגר או לא", היא מסבירה.

"ביקשתי ממנו שיהיה איתי בקשר גם בתקופה שהוא שם ואפילו הבטחתי לו שאבוא לבקר אותו במקום הזה שהוא אמר לי שקוראים לו נווה מנשה". בפעם הראשונה שיצא לחופשה, שבועיים אחרי שנכנס לשם, התקשר לציפי. "הוא אמר לי בטלפון שהוא בדיכאון, רוצה להתאבד, רוצה למות. לא רוצה לחזור לשם".

"מה זה משנה לך?"

כך היה מספר פעמים, עד שבבוקר יום ראשון אחד, לפני שחזר לשם, התקשר אליה שוב ואמר: "יש מדריך אחד שכל הזמן מרביץ לי. אני פוחד ממנו ולא רוצה לחזור". ציפי: "הוא אמר לי 'המדריך נתן לי אגרוף במפתח הלב. אני מרגיש שהשמים נפלו עלי'. כמובן שהזדעזעתי ואמרתי לו שייגש מיד למנהל וידווח על מה שעשו לו. אז הוא אמר לי: 'המנהל ע', מי שבא להתלונן אצלו חוטף מיד אגרוף בפנים. איך את אומרת לי ללכת אליו? אני לא יכול!'".

ציפי מספרת שהיתה במצוקה קשה: "אני בעצמי אם לילד מפגר. לא יכולתי לשאת לרגע את המחשבה שמישהו מתעלל בו בצורה כזאת. הרגשתי שהורגים לי את הילד שלי. אני חושבת שאין אמא שלא תבין אותי". ציפי ביקשה מאמיר שלא ייסע, אלא שייגש לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא, חרד ולחוץ שמא יאחר וייענש, אמר שהוא חייב לנסוע.

ציפי, חסרת מנוח, התקשרה בעצמה לעובדת הסוציאלית שהתייעצה עם המפקחת שלה, חזרה לציפי ואמרה לה שאין ביכולתה לעשות דבר ושאם היא רוצה שתיגש להתלונן בתחנת המשטרה. "הרגשתי שהם מתנערים ממני. במקום לעשות את העבודה שלהם, להרים טלפון אחד לאנשים הנכונים, הרי כולם שייכים למשרד הרווחה, הם שולחים אותי למשטרה. לאנשים האלו יש משרדים ומזכירות וטלפונים ותקציבים, אבל כל מה שהם יודעים לעשות זה לשלוח אותי, מתנדבת באקי"ם ואם לילד מפגר, להגיש תלונה".

ציפי השאירה את בנה במועדונית ורצה לתחנת המשטרה בעיר, שם הגישה תלונה נגד המטפל שהכה את אמיר. כשסיימה שאלה את השוטרת: "ומה יקרה עכשיו?". והשוטרת ענתה לה: "נעביר את התלונה למשטרת חדרה, והם יטפלו בזה". ציפי שאלה: "זה יטופל היום?". והשוטרת שאלה בחזרה: "מה זה משנה לך?".

ציפי הסבירה בסבלנות: "אני רוצה להיות בטוחה שאף אחד לא ירביץ לו יותר. אני רוצה לדעת שלא מסוכן לו שם. את יכולה להגיד לי שהוא יהיה בטוח שם?". והשוטרת שוב תמהה: "את חושבת שהוא בסכנה?". "כן", ענתה. "ואני לא חושבת כך", חתמה את הוויכוח השוטרת.

"התהפכה לי הבטן"

ציפי רותחת כשהיא נזכרת: "התהפכה לי הבטן. הילד הזה שם חוטף מכות ולאף אחד לא אכפת. פחדתי שהזקתי לו, שמא יתנכלו לו עוד יותר בגלל התלונה שהגשתי".

בשבועות שלאחר מכן סיפר אמיר לציפי על האווירה במקום: "הוא היה אומר לי: 'אני לא מדבר. לא מסתכל לאף אחד בעיניים ולא מתעסק עם אף אחד. החוכמה שלי זה להיות בשקט כל הזמן, וככה אני לא מסתבך‭.'‬ את מבינה? הילד האומלל הזה למד בדרך הקשה איך לשרוד בג'ונגל, שבו החזקים הם השולטים. הוא לא פחד רק מהמדריכים, הוא פחד נורא גם מחניכים אחרים שהיו עבריינים רציניים. מה הוא היה לעומתם? ילד קטן שלא יודע כלום‭."‬

לאחר מספר שבועות שוב סיפר לה על אירוע אלים: "אותו מדריך שהרביץ לי בפעם הקודמת בא אלי בלילה כשישנתי ונתן לי אגרוף כשהייתי ישן. לא יכולתי לנשום. בכיתי כל הלילה‭."‬ ציפי התעקשה שילך לעובדת הסוציאלית בעירייה, אבל הוא אמר לה שההורים שלו הורו לו לחזור לשם ולא להתלונן: "רק אז הבנתי שהם חוששים שמא יעבירו אותו משם לכלא רגיל ואז מצבו יהיה הרבה יותר גרוע, כי מול עבריינים חזקים לא יהיה לו שום סיכוי‭."‬

השופטת במשפטו של אמיר פסקה לו קנס סמלי והזהירה אותו לבל ישוב לעשות מעשים אלימים. יצא בזול הילד, אם לא לוקחים בחשבון את הייסורים שנאלץ לסבול באגף הנעול.

ההדבל בין אייקיו 69 ל-65

סיפורו של אמיר מאיר בעיה נוספת בסבך הגדול של האגף הנעול: ההגדרה הקלינית של מפגר היא אדם בעל מנת משכל פחותה מאיי-קיו 69. אולם החוק בישראל מגדיר אדם מפגר כבעל מנת משכל הפחותה מאיי-קיו 65, כלומר אדם שהוגדר כמפגר מבחינה קלינית אינו בהכרח כזה מבחינה חוקית.

"רוב העבריינים המפגרים נמצאים בטווח של ארבע הנקודות הללו", מסביר פרופ' אריק רימרמן, ראש הקתדרה למדיניות רווחה על שם קרוסמן באוניברסיטת חיפה: "אין באגף הנעול שום הפרדה בין עצירים הנמצאים שם למטרת אבחון ובין שפוטים שאובחנו כבר כמפגרים ומרצים שם את עונשם.

כאשר עורך דין מגיע לבית משפט, ולמרשו יש רפיסות מסוימת בשכלו או שהוא למד בבית ספר לחינוך מיוחד, הוא יעשה הכל כד י'להשחיל' אותו לנווה מנשה, שם נוח יותר לרצות מאסר. אותו עבריין 'יתערבב' עם אוכלוסייה מאובחנת כחוק ויזיק לה, ינצל את כוחו ואף ישתמש באלימות כלפיה. מי שסובל מהעירוב הזה הם המפגרים האמיתיים שצריכים להיות שם".

רימרמן מסביר כי בעולם המערבי נהוג לערוך אבחנה ברורה בין מפגרים שהם עברייני רכוש ובין מפגרים שהם עברייני מין, אבחנה בין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל גבוהה יותר ובין מפגרים עבריינים בעלי מנת משכל נמוכה וכו'. באין הבדלה כזו שוהים כולם יחדיו, לא זוכים לטיפול האישי המתאים להם ואף מזיקים אחד לשני.

רימרמן: "כל נושא העבריינות של מפגרים שכלית הוא שולי מאוד בישראל. לנווה מנשה זורקים את כל המורכבות האנושית הקיימת ומצפים שהצוות יעשה את הבלתי אפשרי: מבקשים מהם לשקם בזמן שהחוק דורש רק להגן. החוק הזה הוא משנת 69' והתיקון שלו משנת 75'. כבר אז ראה המחוקק שמדובר באנשים שאי אפשר לטפל בהם, לכן החליט לבודד אותם משאר האוכלוסייה:'אני לא רוצה לראות אותו, אז נזרוק אותו לפח הזבל'".

רימרמן מצביע על כך שהחוק אינו מקצה כלים שיקומיים ואינו מתנה את קיומו של אגף נעול בנוכחותם של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, אנשי חינוך או קרימינולוגים קליניים: "העובדה שיש שם אלימות אינה מפתיעה בכלל. זה נובע מכך שאין להם כלים לטיפול וזו לא הפעם הראשונה שיש בעיות במקום הזה. מאז שהוקם לא נמצאה דרך נכונה לקיים אותו".

"היום המאושר בחיי" האגף הנעול יכול לאכלס עד 18 דיירים. היו תקופות שהיו בו יותר, והיו שפחות. היום נמצאים שם 11 חוסים, עליהם אמון עדיין בדיוק אותו הצוות, תחת ניהולו של אותו רכז, הפועל לפי אותם כללים שאינם ברורים לאף אחד, הנהנה מאותה תמיכה ללא סייג של מנהליו.

אמיר, שבמקום לזכות לשיקום בנווה מנשה חטף מכות, ייאלץ ככל הנראה לבלות בקרוב מאוד במקום שממנו פחד פחדמוות: בעקבות השהות שלו באגף אובחן כבעל איי-קיו 69. מפגר קלינית, אך לא חוקית. אי לכך איבד את מקום עבודתו במע"ש, איבד את זכויותיו כמפגר והפך לעבריין במשרה מלאה.

משפחתו חששה להתראיין לכתבה, שכן ידעה כבר שבימים הקרובים ישוב לשם ופחדה שמא יבולע לו.
תומר מקלף מהקיר בחדרו ציור מקסים של אגרטל ופרחים, הוא רוצה לתת לי מזכרת, וגם מראה לי את התמונה של האחות במרפאה בנווה מנשה. "היא היתה האור שלי שם", הוא ממתיק.

אתה זוכר את היום שיצאת מהאגף הנעול?
"זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי. הייתי מוכן היום למות ולא לחזור לשם".

מה היה הכי קשה?
הוא שותק, מרכין את הראש ובוכה בלי דמעות. רק פיו רועד. "הכי קשה שלא יכולתי לספר לאף אחד. רציתי לספר לעובדת הסוציאלית, אבל אף פעם לא הצלחתי להיות איתה לבד. ע' אמר שאם אספר לה, יענישו אותי".

דוח מהאגף הנעול , מרב בטיטו-פריד | 10/2/2006  , nrg
אלימות כימית, אקי"ם, טיפול פסיכיאטרי לילדים, מפגר, מרב בטיטו, סמים פסיכיאטריים, פשעי משרד הרוחה

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד… היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".
אז מה עושים בפועל?
"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".
ההורים מוזמנים מראש לוועדה?
"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".
כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.
"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".
יש נוהל כתוב לנושא הזה?
"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה – לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות – עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".
תגובות – "מתן יתר של תרופות – בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

מעון מצפה ים, מעיין ספיר, מרב בטיטו, פשעי משרד הרווחה, רשות חסות הנוער, תחקיר, תחקיר משרד הרווחה

משרד הרווחה גרם לרציחתה של מעיין ספיר

רשויות הרווחה תולשות ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקירות אותם במוסדות סגורים לאורך שנים, תוך סימומם בסמים פסיכיאטריים כדי להוזיל עלות החזקתם. השבר וההרס נגרם לא רק וילדים ומשפחתם אלא גם למשפחות אחרות ולחברה כולה. הרצחה של מעיין ספיר בוצע ע"י נער שהופקר וסומם ע"י משרד הרווחה והפך לרוצח מסוכן. יום לאחר רצח מעיין ספיר טשטש משרד הרווחה את נסיבות הרצח בכך שהעלים כל תיקי הרווחה של הנער הרוצח.

תחקיר "7 ימים" – התיק הנעלם – מאת מרב בטיטו – ידיעות אחרונות – 1.5.2009

המדינה סערה כשמעיין ספיר בת ה- 15 נרצחה ע"י נער בן 16 ממעון "מצפה ים" של משרד הרווחה. עכשיו חושף "7 ימים" את מה שקרה במוסד הסגור בשבועות שקדמו לרצח. הכדורים הפסיכיאטריים שהנער סרב לבלוע, ניסיון הבריחה, ההחלטה לשחררו ביום הרצח, התיק הרפואי שנעלם והחורים השחורים בחקירה…

לקריאת התחקיר השלם הקלק כאן

תחקיר - התיק הנעלם - מאת מרב בטיטו - ידיעות אחרונות - 1.5.2009

ראה גם – רשויות הרווחה רצחו את רעות איש שלום

 רעות איש שלום היא דלית בספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד", הובלה באכזריות להרצחה ע"י פקידי סעד, ושופטים לענייני משפחה ונוער. השיטות הרצחניות של רשויות הרווחה בחטיפת ילדים טרם היוולדם.

//player.vimeo.com/video/36010543

התעללות נפשית, מדיניות משרד הרווחה, מעון גילעם, מרב בטיטו, פנימיות ומעונות, רשות חסות הנוער

מעון גילעם משרד הרווחה – כליאת ילדים בבידוד ימים שלמים ומתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח

נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים
17.05.2013 – "נעולים" – תחקיר מעון גילעם, מרב בטיטו , "7 ימים" , ידיעות אחרונות

17.05.2013 – "נעולים" , מרב בטיטו , "7 ימים" , ידיעות אחרונות
נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים

להורדת התחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

"תוציאו אותי מפה, אני לא יכול יותר, כואב לי".
זעק נער צעיר מתוך חדר הבידוד של המעון הנעול גילעם. זה לא עזר לו. כמה שבועות אחר כך אושפז הנער במחלקה לבריאות הנפש. עדויות שהגיעו ל"7 ימים" מתארות נערים הנשלחים לתקופות ארוכות בבידוד, היעדר אחות מוסמכת ומעטפה אחת, עם כדורים פסיכיאטריים, שמוכנה בערב למקרה של "מצבי התנהגות מסוכנת".
משרד הרווחה: "המעון עבר הרבה תקופות קשות בעבר, אך עשה תהליך מדהים בשנים האחרונות".
הזעקות שנשמעו מכיוון חצר הבידוד גילעם – מעון נעול שבו שוהים בני נוער בפרקי זמן משתנים בהתאם לצווי בתי המשפט ובתנאי פנימיה – לא פסקו במשך דקות ארוכות.
אהרון (שם בדוי), הנער שהוכנס לבידוד, לא הפסיק לקרוא שוב ושוב לאם הבית. "תוציאי אותי מפה", הוא קרא לה, אבל איש לא ענה לו.
בקטע וידיאו שהגיע לידי "7 ימים" נשמעות צעקותיו המחרידות של הקטין, שנמשכו דקות ארוכות, עד אשר הצילום נקטע.

"כואב לי, תוציאו אותי מפה, אני לא יכול יותר".
בכה אהרון, אך לא זכה לשום מענה. השעה היתה קצת לפני תשע בבוקר, וביום ראשון בשבוע משרדי המעון המו אנשי צוות.
"ישבתי מחוץ למשרד שלי ושמעתי את הצעקות ממרחק של עשרות מטרים", מספר אחד העובדים שהיו במקום. "היה איתי עובד נוסף, והמשרדים היו מלאים באנשי צוות. להערכתי, רבים שמעו את הצעקות, הן היו מקפיאות דם. זיהיתי את הקול שלו מיד, כי בעבר מצאתי אותו כשניסה לפגוע בעצמו".

– מה עשית כששמעת את אהרון צועק?

"פתחתי את דלת חדר הבידוד, כי ידעתי שהוא מסוכן לעצמו. דיברתי איתו, הוא התלונן שכואב לו, שהוא סובל ולא רוצים לפנות אותו. פתאום הגיע אחד מאנשי הצוות והתפלא שאני שם. הוא שאל: 'מה אתה עושה פה?', עניתי לו שהילד קרא לי, אז ניגשתי אליו ונכנסתי לבידוד. הוא כעס עלי ואמר: 'מי הרשה לך? מה אתה מתערב?', אז יצאתי החוצה כדי לא להתווכח ליד הילד. אמרתי לו שהנער מתלונן שכואב לו. הוא ענה לי: 'הוא סתם משחק אותה. אתה רופא? אל תגיד לנו מה לעשות. זה לא התפקיד שלך!"
העובד מיהר להוציא מזכר למנהל.
"כאשר הגעתי למעון בשעה 07:15 בעודי מדפיס את השעון, קרא לי נער מתוך הבידוד ורצה לדבר עימי" – כך כתב בו ביום למנהל המעון, יעקב כהן. "החלפתי עימו כמה מילים ובהן טען הנער כי נחבל. באותו רגע הגיע איש צוות והשתומם מדוע אני נמצא בבידוד ומדבר עם הנער, וטען שאסור לי לעשות זאת משום שזה אינו תפקידי".
העובד הוותיק ממשיך ומתאר את קורותיו באותו הבוקר: "ברצוני להזכיר כי בעבר הסתכלתי דרך פתח הבידוד, וראיתי את אותו נער מנסה לפגוע בעצמו. באותו רגע הגיע איש צוות ואמר לי שאסור לי לטפל בנער או לדבר עימו. שאלתי היא: האם במקרים כאלו, כשנער עלול לפגוע בעצמו, איני רשאי להתערב ולמנוע את הסבל, והאם אני רשאי לדבר עם נערים ולשמוע את מצוקתם ואולי גם לעזור להם? מבקש בזאת הנחיה לעתיד".
ביומן הבידודים של מוסד גילעם מאותם תאריכים, שהגיע לידי "7 ימים", מופיע שמו של הנער "אהרון" בן העשרה שוב ושוב: למרות שתואר בפנינו על ידי אנשי צוות כ"שקט וחמוד", הוכנס לבידוד כבר ביום הראשון של חודש אוקטובר, וגם במהלך חודש נובמבר. באמצע נובמבר הוכנס לשם שוב למשך כמה שעות, ובימים שלאחר מכן מצויין שמו בבידוד יותר מעשר פעמים.

בעקבות המכתב זומן העובד לשיחה עם המנהל: "הוא דרש ממני לא להתערב, אלא לקרוא למדריך", טוען איש הצוות, "אז אמרתי לו שעד שאני אקרא למדריך, הילד יכול למות. הוא לא קיבל את דבריי".
את המקום שבו מבודדים את הנערים החוסים תיאר אחד המדריכים: "זו חצר פתוחה עם גג חלקי וטלאי סורגים".
יומיים אחרי שתועדו זעקותיו של אהרון וימים רבים לאחר שהיה בבידוד, פונה הנער למרפאת זבולון בקריות, שם טופל רפואית.
שבוע לאחר מכן שוב פונה אהרון למרפאה בשל מצבו הבריאותי. גם לאחר מכן הוכנס לבידוד, אולם שבועות ספורים לאחר מכן אושפז הנער לראשונה בחייו בבית חולים לבריאות הנפש, ולאחר מכן הועבר למעון שיקומי אחר.
"7 ימים" מביא עדויות על אודות התנהלות בעייתית במעון הנעול גילעם. זו אינה הפעם הראשונה: כבר לפני כשלוש שנים וחצי חשפנו סיפורים קשים שהתנהלו בין כותלי המוסד.
במשרד הרווחה אומרים בתגובה, כי "ההתנהגויות שאיתן מגיעים נערים לגילעם הן קיצוניות ביותר, גם ברמה של האלימות כלפי הזולת וגם כלפי עצמם. זה מעמיד אתגר כמעט בלתי אפשרי בפני הצוות במעונות" – וכאן, מודים במשרד הרווחה, "אין לנו הכלים שישנם בשירות בתי הסוהר ובבתי חולים פסיכיאטריים", אך מוסיפים: "מעון גילעם עבר הרבה תקופות קשות בעבר, אך עשה תהליך מדהים בשנים האחרונות".

ההזדמנות האחרונה

חסות הנוער היא הרשות האחראית מטעם משרד הרווחה על טיפול חוץ ביתי במתבגרים המצויים במצבי קצה של סיכון ופשיעה, לאחר שמסגרות רבות כשלו במתן מענה טיפולי עבורם. הרשות הופעלה על ידי המדינה עד ראשית שנות ה- 80, ואז החלה הפרטת השירות.
כיום מספקות את השירותים ההכרחיים של חסות הנוער כמה עמותות, שהגדולות שבהן הן ענ"ב ואותו (לשעבר שח"ל).
בשתיהן יחד מועסקים יותר מ- 400 עובדים. שירותים אלו מתוקצבים על ידי משרד הרווחה.
בשנים האחרונות חלה ירידה הדרגתית בתנאי העסקתם של העובדים, והשכר של רובם נמוך מאוד ואף נושק לשכר מינימום. תנאי ההעסקה הירודים גורמים לתחלופת עובדים גבוהה ולקושי בגיוס כח אדם. הפגיעה בעובדים פוגעת באופן ישיר בנוער שנמצא תחת חסותם.
כך למשל, משך ההעסקה הממוצע של מדריך הוא פחות משנה וחצי, בזמן שאחד הגורמים החשובים ביותר לנער או לנערה שעברו חוויות קשות הוא קיומה של דמות יציבה ונורמטיבית בחייהם. כמו כן, הקושי בגיוס עובדים, על אף התקנים, יוצר מצב בלתי נסבל של נערים הנשארים ברחובות או נשלחיםם לבתי כלא כי אין עבורם מענה.
ובכל זאת, כיצד קורה שנער ללא עבר של אשפוז פסיכיאטרי מגיע בתוך חודשיים למצב כה קשה? מדריך, שעזב לאחרונה את עבודתו בגילעם, מספר: "אהרון קיבל כדורים יום-יום, מאז שהגיע אלינו".
– על פי איזה מרשם מחולקים הכדורים האלה?
"יש לנו פסיכיאטרית שבאה ומאבחנת. היא מגיעה אחת לשבוע-שבועיים ופוגשת בכל פעם שניים – שלושה נערים".
— ומי מחלק את הכדורים? אחות?
"לא. אין תקן לאחות. זה המצב זה שנים. מי שנותן את הכדורים לנערים היא אם הבית. בסוף יום העבודה היא משאירה את הכדורים של הערב אצל המדריכים. כל ההתנהלות הזאת לא תקינה בעיניי.
אני התרעתי כמה פעמים על הענין הזה, שלדעתי אחות צריכה לחלק את הכדורים ובוודאי לא מדריכים או אם הבית".
– בפני מי התרעת?
"עליתי למנהל, לרכז החינוך וגם לאם הבית. אמרו לי: 'אל תדאג, יש לנו את כל המסמכים במשרד'. אמרתי: 'תציגו לי אותם'. לא פעם איימתי שאני לא אתן כדורים".
– אתם המדריכים נותנים את הכדורים?
"מה שקורה הוא, שנותנים לנו כדורים בתפזורת. לגבי כל נער יש ערכה כזו שמכניסים לתוכה את הכדורים. בצהריים היא (אם הבית) נותנת. אם לא – אחד המדריכים נותן. בערכה עצמה לא פעם ולא פעמים גיליתי שכדורים הוחלפו בטעות".
– דיווחת על הטעויות הללו?
"בוודאי. תארי לך נער שקיבל בטעות כדור שהיה מיועד ללילה, ובמשך כל היום הסתובב כמו זומבי, חצי רדום. וגם ההפך קרה, שנער לא הצליח לישון כל הלילה והיה ערני מדי בגלל כדור שהוחלף, ובבוקר הוא שוב לא תיפקד אחרי לילה שלם שהיה ער".
ברווחה אומרים, כי "קרו פעמים בודדות שהכדורים נפלו, אך מאז הופקו לקחים והוסקו מסקנות".
הוריו של אהרון הילד אומרים שמעולם לא היה לבנם עבר של אשפוז פסיכיאטרי ומעולם לא נזקק לטיפול תרופתי לפני שהגיע למערכת המעונות.
כמה ימים מאוחר יותר, בשיחה נוספת עם אותו מדריך, הוא ציין בפנינו כי שקל כמה פעמים לסרב להוראה לתת כדורים פסיכיאטריים, אולם חשש כי יפוטר ולכן נאלץ להמשיך בזאת: "הם פגעו בשכרי בעבר לא פעם. רוב השכר שלנו מגיע מהמשמרות שאנחנו עושים, ועל כל סירוב כזה נענשתי בעבר בהורדה של מספר המשמרות". ברווחה מכחישים: "לא היו דברים מעולם".
עוד הוסיף המדריך: "הנערים שוחחו איתי על ענין הכדורים פעמים רבות. יש כאלו שמנסים להתחכם, לא בולעים את הכדורים".

– הנערים התלוננו על כך?

"בטח, כל הזמן. הם אומרים לי: 'אתם רוצים לשגע אותי? אתם רוצים לסמם אותי? מה אני משוגע?' לאחרונה קנו להם מרסק כדורים משום שהם מסרבים לקחת את התרופה, והרכז או המנהל או אם הבית נותנים את ההוראה לרסק כדור לנער מסוים. נער לוקח את הכוס וצריך לבלוע את הכדור בנוכחותי. למדריכים נאמר שהנער חייב לקחת את הכדור".
מדריך לשעבר בגילעם מספר כי זה שבע שנים שאין אחות במעון גילעם: "אם הבית נכנסה לתפקידה לאחר שפורסם מכרז, ולאחר שהפכה ממחסנאית לאם בית הפכה גם להיות האחראית על מתן הכדורים הפסיכיאטריים".

– כמה נערים מקבלים היום כדורים?

"מתוך 28 נערים במוסד, 22 מקבלים כדורים באופן קבוע".

מדריך אחר שעזב מספר כי המדריכים הנשארים למשמרות אחר צהריים ולילה מקבלים מעטפה עם כדורים, למקרה שאחד הנערים יצא מכלל שליטה. וכך נכתב על ידי אם הבית במסמך פנימי שהגיע לידי "7 ימים":

"במקרים של SOS (במצבי התנהלות מסוכנת לעצמו או לסובבים), יש לתת כדור שלם של 40 מ"ג. במעטפה יש 8 כדורים, אבקש לעדכן את אנשי הצוות מתי קיבל הנער כדור". חתומה: אם הבית.
"הם חיות? שואל המדריך, "צריך להרדים אותם כדי שיהיה שקט תעשייתי? ההתנהלות הזאת מפחידה אותי.

שער גילעם. כופים על הילדים לקחת כדורים פסיכיאטריים

"חום ואהבה"

במשרד הרווחה מופקד אגף תקון על מתן שירותי טיפול חברתי ופיקוח, שיקום ומניעה לעוברי חוק ולאוכלוסייה במצוקה קשה.
רשת חסות הנוער, הפועלת במסגרת אגף תקון, הינה הרשות המוסמכת לפתח, להפעיל ולבקר מענה חוץ ביתי לבני נוער עוברי חוק או טעוני הגנה, המוצאים מביתם לפי צווים שיפוטיים, או לפי המלצות של שירותי הרווחה, בהתאם להוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, וחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971.
בראש רשות חסות הנוער עומד הממונה על המעונות, והרשת מטפלת בכ- 2000 מתבגרים בשנה ברשת מגוונת של מסגרות: רוב האוכלוסיה המטופלת הינה בגילאי 12-18.
המוסדות הינם מעונות נעולים, ואליהם מגיעים נערים שנשפטו אך לא נשלחו לבית הסוהר, אלא לתקופת שיקום באמצעות כלים חינוכיים וטיפוליים, הקניית השכלה ושינוי דפוסי התנהגות, כשהמטרה הינה להשיבם לחברה נורמטיבית ולסייע להם לרכוש נורמות התנהגותיות ותפקודיות.
מתחילת שנות ה- 90 קבעה הממשלה מדיניות של העברת מוסדות הרווחה, שהופעלו בעבר על ידה, לרבות מעונות נעולים כמו גילעם, להפעלה בידי גורמים חוץ ממשלתיים.
מדיניות זו – על פי החלטה ממשלתית – מטרתה לייעל ולשפר את השירות הניתן במוסדות הרווחה. כך, משימות שבוצעו בעבר על ידי עובדי מדינה, בין אם מדובר בהוראה ובין אם בהדרכה, בתחזוקה או בבישול, מבוצעות כיום על ידי גופים חיצוניים המספקים את השירותים האלה.
בגילעם מופעלים השירותים הניתנים לנערים על ידי עמותת ענ"ב.
אחד המעונות השייכים לחסות הנוער הוא מעון ירכא, המצוי בכפר ירכא שבצפון ומהווה את הכתובת היחידה לבני נוער ערבים.
אבי בן שלום הוא מדריך ותיק בירכא, שעבד עד לפני כמה שנים גם בגילעם.

באוגוסט 2012 שלח בן שלום מכתב למנכ"ל עמותת ענ"ב, שי שער.
בן שלום התריע על "נורמה פסולה", לדבריו שהשתרשה במעון ירכא בנוגע לכליאת חוסים ולמתן תרופות פסיכיאטריות:

"כידוע, כליאת חוסים ומתן תרופות על ידי גורמים לא מוסמכים הינה עבירה על חוקי המדינה ומאסר בגינה… אין רצוננו בעריפת ראשים, אלא בסביבת עבודה חוקית למען אוכלוסיה שלשלומה אמונים אנו".
בתשובה קיבל בן שלום מכתב ממשרד הרווחה. לטענת בן שלום על כליאת חוסים, ענה המשרד:

"אבקש לחלוק על השימוש במינוח 'כליאת חוסים', ולהבהיר כי אין כליאה של נערים במעונות של חסות הנוער. אכן, כדי לשמור על שלומם ובטחונם של הנערים, ישנה האפשרות להשתמש באמצעי ריסון וכן האפשרות להחזיק נער בחדר נעול, הכל בהתאם לקבוע בסעיפים 41 א' ו- 41 ב' לחוק הנוער, התשל"א-1971".
לגבי השימוש בתרופות פסיכיאטריות, עונה המשרד: "מאחר שהמעון מהווה תחליף לבית, נעשית נטילת התרופות בדומה לאופן שבו היו הנערים נוטלים תרופות בביתם. סוגי התרופות ומינונן נקבעים על ידי רופאים, ונטילת התרופות מוסכמת על הקטינים ועל הוריהם, החתומים על מסמך שלפיו הם מסכימים כי הנערים ייטלו תרופות אלו. תפקיד המדריכים בהקשר זה הוא אך לדאוג להזכיר לנערים לקחת את תרופותיהם, תוך שאינם כופים זאת עליהם כמובן, ולוודא שנער שנטל תרופה חתם שעשה כן".
בן שלום לא הרים ידיים, ובחודש דצמבר האחרון כתב גם לשר הרווחה דאז (משה כחלון):

"כבוד השר, שנים ארוכות נכלאים החוסים במעונות החסות של משרד הרווחה… כליאתם נכפית על ידי עובדי ההוראה במקום. כמו כן מתן תרופות נכפה על עובדי ההוראה בניגוד לתקנות ולהוראות…".

על מכתבו זה טרם קיבל תשובה עד היום. בן שלום, יושב ראש עובדי ההוראה בירכא ובעבר בגילעם, מדגיש שלא יפסיק את מאבקו:

"הנערים האלה מגיעים לטיפול ולשיקום, אני מכיר אותם ועובד איתם שנים רבות. הם זקוקים לחום ולאהבה כדי שיוכלו לחזור לחיות בחברה נורמטיבית ולהביא תועלת לעצמם ולחברה הישראלית.
הם באים ממשפחות חלשות שאינן מודעות לזכויותיהן. הבידוד, למרות הכחשות הממונים – הינו מעשה חמור לדעתי.
גם המצב, שבו ניתנות להם תרופות ללא בקרה וללא פיקוח של איש מקצוע, לא היה עובר בשלום לו היה מדובר בבית 'האח הגדול' או בילדים הביולוגיים של האחראים על חסות הנוער".

נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים
נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים

נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים
נעולים – תחקיר מעון גילעם – כליאה בבידוד ימים שלמים, מתן סמים פסיכיאטריים ללא פיקוח לקטינים

קישורים:

"חומות של ייאוש" , מרב בטיטו , 7 ימים , ידיעות אחרונות – אוגוסט 2009 – במעון הסגור גילעם אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד …

נערים חוסים מוכים במעונות משרד הרווחה , הארץ , אוקטובר 2006 – בני נוער הנמצאים במעונות מתוקף צו בית משפט, סופגים מכות והתעללויות. יו"ר ועד עובדי משרד הרווחה מונע פיקוח על המוסדות. -בגיל-עם אף פעם לא אומרים בוקר טוב. בשש בבוקר פותחים את הדלת בטריקה וצועקים 'עוף מהמיטה'. אם אתה לא ישר קם, הופכים אותך מהמיטה או שופכים עליך מים. לפעמים ישר על הבוקר הייתי עף לבידוד, בעיקר כשהמדריך היה עצבני", (חוסה ממעון גיל-עם).

משרד הרווחה – ועד העובדים – ההנהלה – והשיקולים הזרים על גבם של החסויים והאזרחים- מעון "גיל עם" – בועדה שמינה רה"מ ושר הרווחה דאז אולמרט בשנת 2006 נמצאו כשלים חמורים והיעדר יד מכוונת בניהול משרד הרווחה. מטרת הוועדה היתה לבחון אי סדרים ברשות חסות הנוער שבמשרד, אולם הדו"ח שהגישה מעלה תמונה עגומה על דרך התנהלות המשרד. בין היתר מתוארת שורת מחדלים ברשות, לרבות עבירות על החוק, וכן מחנאות ומעורבות יתר של ועד העובדים. הדו"ח מתאר שורת מחדלים ברשות, לרבות עבירות על החוק וסיכון שלומם של חוסים בעשרות המעונות של הרשות, המטפלת בבני נוער שנפלטו מבתי ספר ו/או הסתבכו בפלילים. הוועדה תולה חלק נכבד מהאשם בהנהלת המשרד. "הוועדה מצאה כי במשרד בכלל, וברשות בפרט, חסרה 'יד מכוונת', דבר המביא לחוסר משמעת ולאי ציות בכל הדרגים בשטח ובמטה", נכתב בדו"ח, "לעומת חוסר הציות להוראות הממונים, קיים ציות יתר לוועד העובדים, גם כאשר הדבר פוגע בחוסים וסותר את החוק". … על רקע חולשת ההנהלה התעצם ועד העובדים (…) והפך לשחקן מרכזי הקובע את כללי המשחק. ועד העובדים נותן הנחיות לעובדים בתחומים מקצועיים שאינם מעניינו ואף סותרים את הוראות החוק, ומאיים על עובדים", נכתב בדו"ח…

עדויות ממעון גילעם – "המדריך הפשיט אותי ונתן לי מכות רצח" , הארץ , נובמבר 2006 – המקלחות היו מקום פרוץ ופתוח. אני זוכר שתמיד היה שם קר… היו מקרים במקלחות… הפשיטו ילדים, שפכו עליהם מים קרים. בלילה המדריך היה מעדיף ללכת לישון. היו נועלים אותנו בחדרים. היינו נעולים בביתן כ-12 עד 20 נערים. בלילה אתה לא ישן. הפחד חזק. פחד מנערים שיפגעו בך, היו מקרים של דקירות סכין או חפצים חדים. הרבה פעמים חשבתי לברוח משם, אבל פחדתי להסתבך יותר" (א', נער שחסה בגיל-עם) – "הגעתי לגיל-עם בגיל 14 והייתי שם שנתיים. הייתי בהמון תקריות של אלימות. אלימות בין הנערים וגם אלימות של המדריכים נגד הנערים. אף אחד לא רצה להתלונן במשטרה… המדריכים נהגו לאיים. 'נפתח לך תיק'. מה היה הדבר הכי אלים שחוויתי? אחד המדריכים לקח נונצ'קו, לקח אותי לבידוד, הפשיט אותי והכניס לי מכות רצח. זה היה בחורף, נשארתי שם לבד, כל הלילה, עירום. הייתי ילד בן 14" (חוסה בגיל-עם) ..

ועדה שמינה אולמרט: כשלים חמורים והיעדר יד מכוונת בניהול משרד הרווחה , הארץ נובמבר 2006 – מטרת הוועדה היתה לבחון אי סדרים ברשות חסות הנוער שבמשרד, אולם הדו"ח שהגישה מעלה תמונה עגומה על דרך התנהלות המשרד; בין היתר מתוארת שורת מחדלים ברשות, לרבות עבירות על החוק, וכן מחנאות ומעורבות יתר של ועד העובדים; המלצות לצעדים נגד חמישה מבכירי המשרד …

אתי דור, הונאות משרד הרווחה, חקירות ילדים, מדיניות משרד הרווחה, מרב בטיטו, רחל שרביט

רמייה הונאות וטיוח חקירות ילדים – סמנכ"לית משרד הרווחה רחל שרביט

פקידת הסעד אתי דור מגבעתיים מטייחת חקירת תקיפת ילדים במרכז חירום ויצו הדסים באבן יהודהעל מנת לקיים את מערך הרווחה המרושע נדרשת יכולת לסגור תיקי חקירות התעללות בילדים באין מפריע הרחק מהביקורת הציבורית. סגירת תיקי מקרי התעללות בילדים נועדה לטייח מקרי התעללות במוסדות הכפייה של משרד הרווחה, פנימיות, מרכזי חירום, אומנה, אימוצים, הוסטלים ועוד.

פקידי סעד ועובדים סוציאליים מרשויות הרווחה עושים סלקציה גם במקרי חקירות ילדים במשפחות כדי להביא לטיפולן משפחות מוחלשות מהן קל להוציא בכפייה ילדים כדי לאכלס את הפנימיות ושאר מוסדות הכפייה ברווחה.
פקידי הסעד אינם בוחלים ברמייה, וטיוח בכל דבר ועניין.
כתבתה של מרב בטיטו, "ילדים מחוקים" ידיעות אחרונות 27.1.12 (7 ימים עמ' 21) – מקור לשכת רווחה גבעתיים, לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח
זו אחת מרשימות ההמתנה הנוראיות בישראל: כ- 1,400 מחכים שחוקרי ילדים של משרד הרווחה יגיעו אליהם. יש שם את הסיפורים הקשים ביותר במדינה: מכות, התעללויות, פגיעות מיניות.
עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים" טוענות שכדי לצמצם את המספר הזה החליטו במשרד לעשות מעשה – פשוט להמליץ על ביטול חקירות בכ- 170 תיקים שטרם טופלו.
בין החקירות שהומלץ לבטלן: ילדה בת שמונה שהוריה היכו אותה ברחוב; בת 11 שהזעיקה משטרה כי אמה מכה את שני אחיה הקטנים; ותלונה על גבר שמכה את זוגתו ובנה בן החמש.

בינואר 2011, שנה שעברה צילצל אזרח נסער למוקד 100 של המשטרה. אני רואה זוג מבוגרים, גבר ואישה, מכים ילדה, הוא דיווח. הם מכים אותה ומנסים להכניסה בכוח לג'יפ, ככה, באמצע הרחוב. המודיע מסר פרטים על מיקום האירוע – יישוב במרכז הארץ – וניידת הוזנקה בבהילות למקום. בסדר העדיפויות המשטרתי של הטיפול בקריאות אזרחים, מקרים המכונים "אירועי אלמ"ב" (אלימות במשפחה) ממוקמים גבוה מאוד, ובצדק רב. הניסיון מוכיח כי מקרים כאלו עלולים להיות רק קצה הקרחון. גבוהים הסיכויים כי ילד או ילדה המוכים על ידי הורה באמצע הרחוב חיים בגיהינום, אולי אפילו עד כדי סכנה לחייהם.
הג'יפ אותר, ובתוכו זוג הורים וילדה כבת שמונה. השוטרים שוחחו עם הילדה בנפרד מהוריה ודיווחו כי סיפרה להם שהיא מפחדת מאבא ואמא. גם עדותו של האזרח הטוב תועדה. במקרים כאלו אמור להיכנס לתמונה חוקר ילדים: איש מקצוע שתחום התמחותו הוא בחינה מדוקדקת של מציאות חיי הילד שחווה התעללות. בישראל קיימים 100 תקנים למשרה זו (רק 85 מתוכם מאוישים), כולם עובדי משרד הרווחה.
חוקרי הילדים הינם בעלי הסמכות היחידים בישראל לבצע חקירות ילדים עד גיל 14.
לאחר שחוקרי הילדים מגבשים המלצות, התיק מוחזר למשטרה ולפרקליטות, שם מחליטים מה יהיה המשך הטיפול בילד: האם יש צורך בהתערבות משטרתית נגד המתעלל? האם הילד יופנה לגורמי רווחה? האם יוצא מביתו?
בתוך התהליך העדין הזה, המלצתם של חוקרי הילדים היא הרת גורל. בעבירות אלימות בתוך המשפחה, למשל, הילד שעבר התעללות הוא העד היחיד המסוגל להצביע על האשם. אם מסיבה כלשהי לא מתקיימת חקירת ילדים על ידי חוקר מוסמך, במקרים רבים התיק המשטרתי פשוט נסגר.
גם תיק הילדה מהג'יפ הועבר על ידי המשטרה לחוקר ילדים במחוז מרכז. אלא שאם בת השמונה עדיין זקוקה למלאך מושיע שישמע את זעקתה, היא צפויה להמתין עד בוש. מלאך כזה לא יגיע. על פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", החקירה הזו, כמו גם כ- 170 תיקי חקירות ילדים נוספים – פשוט קיבלו "המלצה לאי ביצוע חקירה", או בז'רגון הפנימי של חוקרי הילדים, "ביטול חקירה".
לא משום שהחוקרים הגיעו למסקנה שחייהם של אותם ילדים מאושרים ונורמטיביים לחלוטין. כלל וכלל לא. החקירות בתיקים הללו אפילו לא החלו – וכבר קיבלו המלצה לביטול, בהוראה מצמרת משרד הרווחה, וליתר דיוק בהוראת סמנכ"לית המשרד, רחל שרביט.
המשמעות היא שברבים מהמקרים הללו, גם המשטרה תיאלץ לסגור את התיק.
ומדוע החליטו במשרד להמליץ על אי ביצוע של כל כך הרבה חקירות ילדים? על פי עדויות של אנשי רווחה שהגיעו ל"7 ימים", הסיבה מקוממת: כדי לשפר את הסטטיסטיקה של המשרד. רשימת ההמתנה של הקטינים שחוקרי הילדים אמורים לטפל בהם זינקה בחודשים האחרונים לכ- 1,400. עכשיו יש כ- 170 חקירות פחות. מה קרה לאותם ילדים? כמה מהם ממשיכים לסבול? האם כמה מהם מצויים בסכנת חיים?
במשרד הרווחה דוחים על הסף את הטענות העולות בכתבה ומגדירים אותן "שיקריות וזדוניות". התגובה שלהם אחרת: במשרד גיבשו "תוכנית להתמודדות עם תור ההמתנה של חקירות ילדים". במסגרת זו נבחנו תיקים שטרם נחקרו, ובחלקם החליטו להמליץ על אי ביצוע חקירה. במשרד טוענים, כי "25 אחוז מהחקירות מוחזרות מדי שנה למשטרה, עוד בטרם החל כל טיפול, חלקן משיקולים טכניים וחלקן משיקולים מקצועיים".
על השאלות בכמה תיקים בדיוק המליצו על ביטול חקירה במסגרת אותה תוכנית וכמה מהם באמת בוטלו מ"שיקולים טכניים", העדיפו במשרד שלא להשיב.
גם את הנתון לגבי מספר חקירות הילדים שמתתינות עכשיו, אחרי ש"תוכנית ההתמודדות" יצאה לפועל, מעדיף משרד הרווחה לשמור לעצמו מסיבה כלשהי.

"היינו המומים"

תחילת אוקטובר האחרון (10/11). יו"ר הכנסת רובי ריבלין עולה לשידור בגל"צ. בחודשים שלפני כן לחם ח"כ ריבלין כדי להוסיף תקנים של חוקרי ילדים. הוא הצליח, ולמערך העמוס התווספו עוד 22 תקנים. זה היה אמור לצמצם מאוד את רשימת ההמתנה הנוראית הזו, אך זה לא קרה. איך יכול להיות, תמה המראיין רינו צרור, שהתקנים נוספו – אבל כ- 1,400 קטינים עדיין ממתינים שחוקר ילדים יגיע אליהם?
ריבלין הבטיח שאחרי החגים יערוך בירור מקיף. "מה שהדגיא מאוד את בכירי המשרד הוא מספר הילדים הממתינים לחקירה, אומרת איריס (שם בדוי), שהיתה בכירה במשרד הרווחה עד לאחרונה, ובעלת נסיון רב בתחום חקירות ילדים. "בכל פעם שעלה בתקשורת הדיון על מאות ילדים שעברו התעללות וממתינים לתורם להיחקר, הרגשתי שהם נכנסו ללחץ נוראי מהאופן שבו רואים אותנו בציבור."
על פי עדויות אנשי רווחה, כפי הנראה הפעם היה הלחץ גדול במיוחד. "גם במשרד חוקרי הילדים במחוז מרכז שמעו את דבריו של ריבלין", נזכרת איריס, "וממש באותו היום התקשרה לשם רונית צור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים.


רונית צור דיברה עם עובדת במשרד הרווחה והורתה לה להוציא תיקי חקירות שנמצאים בהמתנה מחודש ינואר ועד יוני 2011. היא אמרה לה: "אלו חקירות ישנות, נעשה ועדה ונראה איזו חקירה אפשר לבטל".

היינו המומים. מדובר במאות ילדים שהחוקרים אמורים לתחקר אותם, מה זאת אומר לבטל? הילדים האלו מחכים לנו!
במחוז מרכז מתנהלות כ- 50 אחוז מכלל חקירות הילדים בישראל. עד לעזיבתה, איריס הכירה היטב את הנעשה שם. לדבריה, מעולם לא נתקלה במקרה שבו מחליטים לסגור תיקים בכמויות ובבהילות כאלו. וגם לא בדרך שתתואר כאן.
כשבדקו במשרד כמה תיקים מהחודשים הללו טרם נחקרו, התברר שמדובר ביותר מ- 500. "בלתי אפשרי לצמצם מספר כזה", אומרת איריס. "מצד שני הלחץ היה גדול, ריבלין התחייב שמיד אחרי החגים הוא אישית יבדוק איך מספר הילדים נמצא בעליה מתמדת ובמשרד רצו לצמצם ככל האפשר את המספרים עוד לפני כן. הכל קרה באווירה של בהילות נוראית. אף אחד לא דיבר עם חוקרי הילדים, אף אחד לא התייעץ או ביקש את דעתם. יום אחד הם הגיעו למשרד וראו עשרות תיקים נלקחים".
התיקים נשלחו ל"מרכז ההגנה", שנמצא בתל השומר. מדובר בגוף חשוב שפעילותו מבורכת, המאגד תחת קורת גג אחת גורמי חקירה וטיפול בקטינים שעברו התעללות. עם זאת, לפחות במחוז תל איב, כך מעידים אנשי רווחה, מעולם לא הוצאו בבת אחת כל כך הרבה תיקים לגורם חיצוני.
שאלנו את משרד הרווחה כמה תיקים הועברו למרכז ההגנה, בכמה מהם הוחלט להמליץ על אי ביצוע חקירה ומי היו האנשים שהחליטו על כך.
במשרד הרווחה העדיפו לא לענות על השאלות הללו.
במקום זאת, בחרו להטיל את האשמה על חוקרי הילדים של מחוז תל אביב, שהם לדברי דוברת משרד הרווחה, "היחידים שלא עומדים במעמסת החקירות לחוקר", ואפילו, לטענת הדוברת, גורמים "פגיעה חמורה בילדים קורבנות התעללות".
לא ברור כמה המלצות לאי ביצוע חקירה יצאו ממרכז ההגנה, אבל איריס מעריכה שבסופו של דבר מדובר בכמה תיקים בודדים בלבד, רובם בתואנה שעבר זמן רב מאז האירוע. "נראה לי שאחרי שביטלו תיקים אחרים, הם הבינו שיש גבול".
בינתיים, במשרד הרווחה ביפו געשו הרוחות. "כל תלונה כזו היא עולם ומלואו של ילד סובל", אומרת איריס, "ילד שמחכה שנגיע אליו, שנשמע אותו, שנדאג להביא לדין את מי שהתעלל בו".
מה שהם עדיין לא ידעו בשלב זה היה שהתיקים הללו היו רק ההתחלה.

כל תיק, זה ילד

זה היה עוד בוקר שגרתי של סוף אוקטובר 2011 השנה במשרד חוקרי הילדים של מחוז מרכז ביפו. לפתע נכנסה למשרד אורחת בלתי צפויה: רחל שרביט, סמנכ"לית משרד הרווחה בכבודה ובעצמה.

"היא אמרה שלום, ניגשה לפקידה וביקשה ממנה להוציא מהארון תיקי חקירות של ילדים הנמצאים בהמתנה", מספרת איריס. "לא הבנו במה זכינו לביקור הזה. שרביט התיישבה החלה להרים טלפונים לפקידי סעד, ואמרה להם: 'המדריכות (חוקרות הילדים הבכירות, שאחראיות על חלוקת התיקים – מ"ב) עמוסות כרגע, אז אני עוזרת להן ובודקת אם יש עדיין צורך בחקירה זו וזו".
וחוקרי הילדים?
"היו המומים. בכל השנים שעבדתי ברווחה, מעולם לא קרה שדמות בכירה כל כך התיישבה במשרד והתחילה לעשות טלפונים כאחרון חוקרי הילדים".
על פי העדויות, ביקורה של שרביט נמשך כמחצית השעה. איריס: "היא אמרה לרונית צור (כאמור, מפקחת ארצית על חקירות ילדים – מ"ב): 'הנה, תראי. ישבתי והצלחתי בתוך זמן קצר לבטל ארבעה תיקים, אין סיבה שאתם לא תצליחו לעשות יותר מזה. עכשיו תושיבי את המדריכות שלך שיעשו אותו הדבר'".
לדברי בכירה במשרד הרווחה, חוקרי ילדים במחוז אכן קיבלו שיחת טלפון מרונית צור. "היא התקשרה ואמרה: יש הרבה חקירות שמחכות המון זמן, לא בטוח שצריך לחקור אותן. תעברו על זה ותתחילו להוציא ביטולים. זה ישן, וילדים כל כך הרבה זמן אחרי ההתעללות כבר לא זוכרים את הפרטים. היינו מזועזעים.
אתם נותנים לילדים הללו לחכות כל כך הרבה זמן, ואז אתם מבטלים את החקירות בגלל גורם ההמתנה הארוך שאתם אשמים בו?"
מה ענו לה החוקרים?
"הם פשוט סירבו".
הסמנכ"לית רחל שרביט, בשיחה עם "7 ימים", שיקרה וטענה כי לא המליצה אישית על ביטול ארבע חקירות. אלא שלידי "7 ימים" הגיעו ארבעת המסמכים, שכותרתם "אי ביצוע חקירת ילדים", ובהם נכתב כי "בהנחיית סמנכ"לית המשרד רחל שרביט" לא תתבצע החקירה. על המסמכים חתומה פקידת המשרד ביפו.
ואלו הסיפורים מאחורי ארבעת התיקים שבהם הנחתה הסמנכ"לית על אי ביצוע חקירה. בכל ארבעת המקרים לא מובא נימוק להמלצה על אי ביצוע חקירה, אלא נכתב רק כי הוחלט על כך לאחר "שיחה עם פקידת הסעד".
* התיק הראשון: מודיע אנונימי התקשר ומסר שראה הודעת אס אמס אס שבה כתבה ילדה בת 12 כי אמה מכה אותה ויש עליה סימנים כחולים, וזו לא הפעם הראשונה.
* התיק השני: תלונה שלפיה גבר פוגע בבנה של זוגתו, ילד בן חמש, וגם באישה עצמה.
* התיק השלישי: אביו של ילד בן שבע התלונן כי בן זוגה של האם מכה את בנו. האב סיפר בעדותו במשטרה כי גם האם היכתה בעבר את הילד.
* התיק הרביעי: התלונה שהוצגה בתחילת הכתבה, על ההורים שהיכו את בתם בת השמונה ברחוב.
איריס, מה עושה לך ביטול של כזה תיק, למשל?
"מדיר שינה מעיניי. היא לא היתה שם! היא לא דיברה איתם! אדם שמכה את ילדו בפרהסיה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא עושה מאחורי דלתות סגורות. כבוד השופט אהרן ברק כתב בדיוק על תיק כזה באחד מפסקי הדין שלו: 'אם אתה מעז לעשות דבר כזה בציבור, מה קורה בבית?'"

בארגזים, דרומה

עברו עוד כמה ימים, והסמנכ"לית רחל שרביט שוב הגיעה למשרד ביפו, הפעם בליווי עובד תחזוקה. איריס: "הפועל הגיעה עם עגלה גדולה וכמה ארגזים. הם אספו את כל הקלסרים והעמיסו אותם על הרכב של רחל שרביט".

התיקים, כולם של חקירו ילדים שהמתינו מחודשים קודמים, הועברו למחוז דרום.
משימת בחינת התיקים וההחלטה באילו מהם יומלץ על אי ביצוע חקירה – כזכור, אותה משימה שבמחוז תל אביב סירבו לבצע – הוטלה על חוקרת ילדים בכירה במחוז דרום.
במשרד ביפו התבוננו חוקרי הילדים כיצד מרוקנים הארונות, המדפים וכמעט כל קלסרי החקירות מועברים דרומה, ברכבה של שרביט.
בכירה במשרד הרווחה: "כשאחד מחוקרי הילדים העז למחות על כך, נאמר לו: 'הייתם מאוד עמוסים, אז ביקשנו מהחוקרת ממחוז דרום שתעזור לנו רק למיין מה כדאי לחקור ומה לסגור'. כשהם שאלו למה ממליצים לבטל תיקים שטרם נחקרו, אף אחד לא התייחס אליהם. הרי הם רק חוקרי ילדים".
מתוך מאות התיקים שהגיעו למחוז דרום, כ- 150 קיבלו המלצה על ביטול חקירה. המספר 150, נציין, הוא על פי הערכתה של איריס.
שאלנו, כמובן את משרד הרווחה בדיוק כמה המלצות כאלו לביטול חקירות התקבלו.
במשרד העדיפו שלא להשיב על השאלה הרגישה הזו. במקום זאת, מסרו כי "המהלך שביצעו רחל שרביט והחוקרת מהדרום אינו גחמה שלהן או המצאה שלהן – מדובר בהליך שאותו מבצעים באופן רגיל ויום יומי כל חוקרי הילדים עצמם.
איריס טוענת, כי מעולם לא הוצאו בבת אחת מאות תיקים, ברכבה של הסמנכ"לית, והועברו למחוז אחר. גם ראשי משרד הרווחה מאשרים כי צעד כזה מעולם לא ננקט קודם לכן. לשאלת "7 ימים", ענתה רחל שרביט: "זו אכן הפעם הראשונה שאנו עושים מהלך כזה. תמיד יש פעם ראשונה".
והכי חשוב: לטענת איריס – כאמור, בעלת נסיון רב ועשיר בתחום חקירות ילדים – בתיקים רבים מאלו שנשלחו לדרום היא עצמה לא היתה מקבלת החלטה להמליץ על ביטול חקירה. "7 ימים העביר לדוברת המשרד שאלה על כך: "האם אתם מחזיקים עדיין בטענה כי כל חקירות הילדים שבוטלו במסגרת מהלך זה היו צריכות להיות מבוטלות?"

המשרד העדיף שלא לענות.

"אגרוף לבטן"

לפני שבועות ספורים, הגיעה הפרשה לחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, יושבת ראש השדולה לטיפול בילדים ובני נוער בסיכון.
לוי אבקסיס שמעה לראשונה על השתלשלות האירועים ואף עיינה בחלק מהתיקים.
לוי אבקסיס החליטה לכנס בדחיפות את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת, שבה היא חברה. הדיון בנושא היה טעון.
"אני חייבת להגיד לך, אדוני יושב הראש", פתחה ח"כ לוי אבקסיס, "הדברים שאליהם נחשפתי… בתיקים מסויימים ולא בסמכות כדי לנסות ולצמצם, כדי שאפשר יהיה אולי להציע לשר החדש שרוצה לטפל בנושא הזה, להראות לו: הנה, עשינו כמה דברים, יש פחות תיקים. העניין היה ליצור מציאות וירטואלית באמצע יום".
לוי אבקסיס המשיכה לתאר את אשר אירע במשרד חקירות הילדים: "קיבלנו עדויות על כך שרוקנו ארונות שלמים מקלסרים שבהם יש המלצות לחקירות ילדים. חלק מן התיקים האלו הועברו, אולי לשם חתימת גומי. כשגילינו מה קרה לאחר מכן, ביותר מ- 100 תיקים פתאום היתה המלצה לבטל חקירות, בטענה ש'הן כבר לא רלוונטיות'. אם היה פה משהו קשה, סביר להניח שהילדה כבר יתה מתה. אלוהים ישמור, אלה התירוצים. זה גם לא עומד יד ביד עם הנושא של המלצה לסגירת חקירה".

לדיון הגיעה החוקרת ממחוז דרום, שהמליצה על רוב ביטולי החקירות בפרשה. "אני יודעת", פנתה אליה לוי אבקסיס, "אותך הביאו לכאן ממחוז דרום, היחידה שהסכימה לעשות את עבודתם של האחרים. אלי זרמו חלק מן התיקים, שנלקחו בגניבה או באיזושהי צורה כמו במשטרים אפלים, כדי להראות שמטפלים בדברים". גם הסמנכ"לית רחל שרביט היתה שם בישיבת הוועדה. "כך מתנהלים אצלכם במשרד. את שותפה לכל המחדל הזה, גבירתי", הטיחה בה לוי אבקסיס. "אמרת לי: 'לא היה ולא נברא', אמרת שלא תהיה שום חתימה שלכם לסגור תיקים, אבל במו עיניי ראיתי זאת. לכן כל מילה שלך שאת מפנה אלי לא נלקחת כאמת צרופה, מצטערת להגיד לך. כאשר אני נתקלתי בכתב ידך על תיקים מסויימים… כשאת אומרת, 'כבר לא רלוונטי, לסגור את התיק' כי הוא ישן, בלי לבדוק מה מצבה של הילדה, אז אני מצטערת, אינני מאמינה לך עוד. נקודה".

ח"כ אורלי לוי אבקסיס החליטה לפנות למבקר המדינה כדי שיבדוק את הפרשה. "מתוך עדויות, תלונות ומסמכים שהגיעו למשרדי על ידי גורמים שונים, נחשפתי לחומרים שיש בהם כדי להטיל צל כבד על התנהלותם של עובדי המשרד", כתבה בפנייתה למשרד המבקר. "עדויות ומסמכים אלה חשפו לנגד עיניי התנהלות מסוכנת המעלה תהיות רבות. בין יתר הדברים, עדויות בדבר ריקון ארונות וקלסרים עם המלצות לחקירות ילדים".
"בנוסף לכך", ממשיכה לוי אבקסיס, "הגיעו לידיי עדויות בדבר ילדים שהמתינו לחקירתם במשך כמה חודשים, אולם בחלק מן המקרים יצאה הוראה מפורשת, לכאורה על ידי בכירים במשרד, המבקשת לבטלם עקב עילות מופרכות כגון התיישנות או חוסר ענין לציבור".

אציין כי לפי עדויות אלה, השימוש בעילות אלו הינו תכוף, ולא בהכרח צודק. תחושתי היא כי הדברים נעשים שלא כדין ולא בסמכות".
.

מדיניות משרד הרווחה לטיפול והשגחה על ילדים בצו בית משפט לנוער, בפנימיות הרווחה ועמותות


.
קישורים: