אימוץ, אימוץ סגור, חדשות, חטיפת ילדים לאימוץ, מיכל יעקב יצחקי

סיפורה של גלית שילדיה נחטפו לאימוץ ע"י השירות למען הילד

"הבת שלי, שנלקחה ממני לפני 16 שנים, תעמוד מולי" , מיכל יעקב יצחקי ,  07.04.2017 , ישראל היום

להורדת הכתבה בפורמט PDF הקלק כאן

רותם וניר נלקחו לאימוץ כשהיו פעוטות, בגלל מצבם הכלכלי הקשה של הוריהם. כשהאם גלית התאוששה וביקשה להחזיר אותם לידיה, כבר היה מאוחר מדי • היא עברה מאז תלאות רבות, אבל לא היה יום שבו לא חשה את הגעגוע העצום, המכרסם • כתבת "שישבת" ליוותה את השתיים בפגישה

השעה שתיים בצהריים של יום שני, גלית לא ישנה כל הלילה. מהרגע שמישהו ברשויות הרווחה לחש על אוזנה שרותם, בתה שנלקחה לאימוץ לפני 16 שנה, היא היום חיילת בודדה, החליטה גלית שלא תנוח עד שתמצא אותה.

היא התיישבה ליד המחשב עם סיגריות וכוס קפה, שהתרוקנה והתמלאה ללא הפסקה. נכנסה לדף הפייסבוק של קבוצת החיילים הבודדים והחלה לעבור על הפרופילים של אלפי החברים. עיניה היו כבדות, העייפות כמעט הכריעה אותה. כך עברה אחד אחד, תמונה אחר תמונה.

פרופיל אחד לכד את עינה. מהתמונה ניבטה צעירה יפת מראה, שלראשה זר פרחים לבן ושפתיה משוחות באודם אדום בוהק. את השם היא לא הכירה, שמות של ילדים מאומצים הרי משתנים מרגע שהם מועברים למשפחה המאמצת. אבל משהו בפניה של הצעירה פילח את גופה והעביר בו זרמים חמים, בדיוק כמו אלה שהרגישה ביום שבו ילדה את רותם.

גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי
גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה
המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי

היא לחצה על בקשת החברות. אחרי שתי דקות של מתח, הצעירה אישרה. גלית מיהרה לשלוח לה הודעה פרטית. "היי, אפשר שאלה?"

"כן", ענתה הצעירה.

"את מאומצת? סליחה, אני פשוט מחפשת את הבת שלי. היא פתחה תיק באימוץ ולא נותנים לה אינפורמציה".

"זאת אני".

גלית חשה את ליבה הולם בפראות. "מה??.. אני מתה".

"לא.. רגע.. מה אמרת?", שאלה הצעירה. וגלית כתבה ביד רועדת: "אני אמא שלך. תדעי שמשפחה שלמה מחכה לך".

בפנים שטופות דמעות היא מיהרה לנבור במחשב ולשלוח לצעירה תמונות ילדות שלה ושל אחיה הקטן, שהיה בן שנתיים כשנלקח איתה לאימוץ. אחר כך שלחה גם את תעודות הלידה שלהם, מתקשה להאמין ש־16 שנים של חיפושים בלתי פוסקים הגיעו אל סיומן. "תוכלי לשלוח לי את הטלפון שלך?"

אחרי דקה הן כבר דיברו בטלפון, בוכות במשך דקות ארוכות, מתקשות למצוא את המילים. במשך שעות דיברו, וב־9 בערב יצאה רותם למרכז כדי לפגוש, לראשונה מאז גיל 3, את אמה הביולוגית.

האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית
האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית

השעה כבר עשר בערב, וגלית (38), לבושה בחולצה לבנה ומכנסי טרנינג אפורים, שיערה אסוף ברישול, מתהלכת חסרת מנוחה בבית אחותה במרכז הארץ, לא יודעת את נפשה. לידה בנה בן ה־13, בתה בת החצי שנה, ובעלה לשעבר, בני, אבא של רותם (כל השמות בכתבה בדויים).

"אני לא מעכלת שבעוד רגע הדלת תיפתח והיא תעמוד מולי", אומרת לי גלית. "כמה שנים ייחלתי לרגע הזה. כמה דמיינתי אותו בעיני רוחי בלופ בלתי פוסק. ועכשיו, אחרי כל הבכי והכמיהה, זה קורה. הגוף שלי רועד, הלב עוד רגע מתפוצץ ויוצא לי מתוך הגוף".

16 שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה היא חיבקה את רותם, בתה הבכורה, הסניפה את ריח שיערה וניגבה את דמעותיה, תוך שהיא מבקשת ממנה לשמור על אחיה הקטן, ניר. מבחינתה היה מדובר בפרידה זמנית, רק עד שהמצב הכלכלי בבית יסתדר, רק עד שהמקרר יהיה מלא בכל טוב. אבל זה לא קרה.

"הרווחה החתימה אותי על מסמכים, שבהם אני מאשרת להם להעביר את ילדיי באופן זמני למשפחת אומנה. בפועל התברר לי שהיא החתימה אותי על מסמכים שמאשרים את העברתם לאימוץ. כשגיליתי את זה, פניתי לבית משפט, היו דיונים במשך כמה חודשים, אבל השופט החליט שטובת הילד היא להשאיר אותם באימוץ".

בכל השנים שעברו מאז היא חיה את חייה בצל ילדיה האבודים. התנחמה בדו"חות השנתיים שהרווחה העבירה לה על מצבם המצוין של ילדיה, חגגה להם ימי הולדת בלעדיהם עם עוגות מעוצבות, וייחלה לרגע שרותם תגיע לגיל 18 ותבקש לפתוח את תיק האימוץ.

ואכן, בגיל 18 בדיוק התייצבה רותם בשירות למען הילד וביקשה לפתוח את התיק. אבל בעוד שהשירות למען הילד מתעכב ודוחה את פתיחת התיק, מסיבות לא ברורות, הצליחה גלית, באופן בלתי ייאמן, למצוא את רותם בכוחות עצמה.

צלצול בדלת. נשימתם של כל הנוכחים בחדר נעתקת. גלית פותחת.

מולה רותם שלה, במדי חיילת, וקשה לטעות בדמיון ביניהן. גלית קרבה אליה בהליכה איטית. "אני יכולה לחבק אותך?", היא שואלת בקול חנוק מדמעות, ורותם מהנהנת בחיוב ופורשת את ידיה לחיבוק. היא מניחה את ראשה על כתפה של אמה, וכך הן עומדות במשך דקות ארוכות, חבוקות, בוכות בכי עצור של 16 שנה.

בני, האב, עומד בסמוך במבט מבויש, כמו מתייסר שאיפשר לפרידה ההיא להתרחש. בצעדים חוששים הוא ניגש אל בתו ומעניק לה חיבוק מלא אהבה. כך עושה גם אחיה למחצה, שבמשך כל שנות חייו גדל לצד החלל העצום שהיא הותירה אצל אמו.

רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"
רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"

באלבום המשפחתי שמונח על השולחן, נחשפת רותם לראשונה אל דמותה כתינוקת. היא שותה את התמונות בשקיקה, כשהדמעות שוטפות את לחייה. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי ושאין לי אבא, שהוא היה רק סטוץ?", היא מושכת עוד טישיו מהקופסה המתרוקנת שעל השולחן. "למה אמרו לי שאמא שלי לא רצתה אותי? אני מסתכלת על החיוך שלי בתמונות, ואני יכולה להגיד לך שבכל השנים שלי לא תראי אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו. למה עשו לי את זה?"

ליבה של גלית מתכווץ. היא שולפת כתבה ישנה שהתפרסמה באוקטובר 2002, שנה לאחר שרותם וניר נלקחו לאימוץ. בכתבה היא מגוללת את המאבק שניהלה כדי שהרווחה תחזיר לה את ילדיה. היא מראה לה גם את הדו"חות השנתיים שהעבירו לה אנשי הרווחה מדי שנה.

רותם לוקחת את הדו"ח מלפני שנתיים וחצי, כשהיתה בכיתה י'. "לילדים קשר מיטבי עם הוריהם המאמצים, ניכר כי טוב להם והם מאושרים", נכתב שם. "הם מצליחים בלימודים, והקשר בין רותם לניר קרוב והדוק".

"זה לא נכון מה שכתוב פה", היא ממררת בבכי. "על איזה קשר טוב עם ההורים שלי הם מדברים? מסוף כיתה ו' אני מתגלגלת בין פנימיות, כל שנה בפנימייה אחרת. אמא שלי אף פעם לא רצתה אותי ואת ניר. היא לא הרשתה לנו לקרוא לה אמא. היא תמיד צעקה עלי, 'אני לא אמא שלך, לא רציתי אותך בכלל, זה רק בגלל אבא שלך, הוא זה שרצה שניקח אתכם'. ואני הייתי בוכה ואומרת לה, 'אבל אני אוהבת אותך, את אמא שלי'.

"היא היתה מסתכלת עלי בבוז, נותנת לי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה כדי שהיא תהיה אמא שלי. תמיד אמרה שהיא רוצה ילדה עם שיער חום ועיניים גדולות, וכשגדלתי קצת, צבעתי את השיער שלי לחום. אבל איך אני יכולה להגדיל את העיניים שלי?"

גלית שומעת את הכאב בקולה של רותם, וכעס עז ממלא אותה. "את מבינה מה הם עשו? במקום לסייע לי כלכלית עד שאתייצב, הם לקחו את הילדים שלי ונתנו אותם לאימוץ לאמא שבכלל לא רצתה אותם. כל הזמן הזה אני פה, מנדנדת להם ולא מרפה, לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים וגם לא אחרי 16 שנים. אתם רואים שלא טוב לה, אז למה לא החזרתם אותה אלי? יותר טוב לשלוח אותה לפנימיות ולהעביר אותה סבל נוראי שכזה?

האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"
האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"

"אצלי הילדים בחיים לא היו מוזנחים. הם היו מוקפים באהבה. יש לי אמנם בית קטן, אבל לב ענק. אולי הרווחה הצליחה לעבוד עלי ולנצח אותי כשהייתי אמא צעירה בת 21, אבל היום אני שועלת קרבות, לא אתן להם לחמוק מעונש. הם ישלמו לילדים שלי על מה שהם עשו להם. זה אולי לא יחזיר להם את הילדות, אבל יסייע להם לבנות את העתיד".

"כואב לי לשמוע את מה שאמא שלי מספרת", אומרת רותם, בלי לשים לב באיזו טבעיות היא כבר קוראת לגלית אמא. "זה מדהים איך הכל פתאום מרגיש לי נכון ושלם. בפעם הראשונה בחיים אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסיכות ולהיות אני. תראי כמה אהבה יש בבית הזה, תראי מה נחסך ממני כל השנים. עדיף לב מלא באושר מאשר ארמון מלא בעצב".

הטלפון של רותם מצלצל, על הקו אחיה, ניר בן ה־17 וחצי. היא מתלבטת אם לספר לו, לפי החוק הוא יוכל לבקש לפגוש את אמו הביולוגית רק בעוד כמה חודשים, כשימלאו לו 18. אבל היא לא מתאפקת ומבשרת לו בהתרגשות: "מצאתי את אמא. אני נמצאת אצלה עכשיו".

"אני לא מאמין", אומר ניר. הוא מתעקש להגיע לבית אמו כבר בבוקר. כולם כבר מבינים שהחיים גדולים יותר מכל חוק שחוקק אי פעם. הרי אף אחד לא מצפה מאמא ומאבא שיפנו לבנם עורף אחרי שמצא אותם.

רותם נשארת לישון עם הוריה בבית דודתה. אמא שלה, גלית, לא תעצום עין כל הלילה. בבוקר תמהר אל מיטת בתה ותרעיף עליה חיבוקים ונשיקות.

בסביבות 9:30 בבוקר שוב תאפוף את הבית התרגשות גדולה, כשניר ידפוק בדלת. הוא ילד גבוה ויפה תואר, עם חיוך מבויש ו"הליכה שמזכירה מאוד את בני", אומרת גלית. בערב, כשרותם נאלצת לחזור לבסיס שבו היא משרתת, ניר מודיע לגלית שהוא נשאר לישון.

גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"
גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"

דבריה של רותם מציתים אצל גלית כאב כפול ומכופל. כשהיא עצמה היתה בת 3, אמה נפטרה, ויחד עם אחותה ואחיה הקטן, היא הועברה למשפחת אומנה.

"אני כל כך מבינה מה שרותם מתארת פה על תחושת חוסר השייכות. זה משהו שהרגשתי כל החיים. אני יודעת מה זה לרצות להיות נאהבת ולקבל חיבוק חם, אבל כשאין מי שיעניק לך אותו, זה שורף את הנשמה ומצלק אותה".

את בני הכירה כשהיתה בת 18. "גרתי אז בהוסטל במרכז הארץ, ועבדתי כאחראית במטבח. חברה משותפת הכירה לי אותו. הוא היה גדול ממני בעשר שנים, שומר במלון בירושלים. בחור שקט ומופנם, אני הייתי כמו רוח סערה לידו, אבל אהבתי את השקט שלו.

"הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה שתהיה רק שלי. רציתי לאהוב, ושיאהבו אותי בחזרה. בסוף יום העבודה שלו, בני היה בא ואוסף אותי מההוסטל, מפנק אותי ואוהב אותי".

במארס 1998, אחרי חצי שנה ביחד, החליטו להתחתן. גלית כבר היתה בחודש השני להריונה.

"עברנו להתגורר בבית אמו שבירושלים. הרגשתי שהחיים מחייכים אלי. באוקטובר, רותם נולדה, ואני הרגשתי שאני מרחפת. סוף סוף היתה לי משפחה של ממש.

"רותם היתה תינוקת מדהימה. ילדה יפה עם עיניים גדולות, שכל הזמן מחייכת. אחרי שנה וחודשיים כבר ילדתי את ניר, ואז החלטנו לשכור דירה מרווחת יותר בירושלים, לא רחוק מהבית של חמותי.

"ניר נולד בדיוק עם האופי של בני. הוא היה בוכה רק כשנזקק למשהו, ואני הייתי הכי מאושרת בעולם. הרגשתי שסוף סוף, בגיל 21, הגשמתי את החלום הכי גדול שלי.

"הקושי התחיל כשהוא היה בן חצי שנה. בני התקשה למצוא עבודה. אני הייתי חצי שנה אחרי לידה, ולא עבדתי. הבית הפך להיות סיר לחץ. היינו רבים הרבה, הכל סבב סביב הבעיות הכלכליות. בערבים הייתי יוצאת עם חברים, רק כדי להתרחק קצת מכל הבלאגן. הרגשתי איך מגדל הקלפים היציב מתפרק לי, ואני לא מצליחה לייצב אותו.

"בני החליט לעזוב לבית אמו, ופתח תיק גירושים. נשארתי עם שני הילדים לבד, ולכן החלטתי להכניס את ניר למעון ולצאת לעבוד. מצאתי עבודה בחנות בגדים, ונעזרתי בסבתא ובאחים שלי, שהלוו לי כסף. מכרתי את הרכב כדי שנוכל לשלם את השכירות. מהמשכורת שלי קניתי אוכל, אבל זה לא הספיק".

אחרי שלושה חודשים, שבהם גלית כמעט לא הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, היא העבירה את הילדים לבני ועברה לגור עם חברה בהרצליה. "ידעתי שהדרך היחידה שלי לייצב את החיים שלנו זה לעבוד הרבה ולהרוויח מספיק כסף. התקבלתי לעבודה כמוקדנית בקניון. עבדתי בלי הפסקה מסביב לשעון, לפעמים 17 שעות ברצף.

"בכל הזדמנות שהיתה לי נסעתי לירושלים לבקר את הילדים. היה לי קשה להתרחק מהם, אבל הייתי במלחמת הישרדות. בני התקשה לתפקד. בתמימותו הוא פנה לרווחה בבקשה לעזרה כלכלית. הם הציעו לו שייקחו את הילדים לשלושה חודשים למשפחת אומנה, ובזמן הזה נוכל לשקם את החיים ולייצב אותם.

"הוא התייעץ איתי. הדברים שאמרו לו נשמעו לי מוזרים, לא יכולתי לחשוב על זה שאנשים זרים יגדלו לי את הילדים, אבל הייתי אבודה. הם הצליחו לשכנע אותנו".

הפרידה היתה קשה וכואבת לשני הצדדים. בני, שהתפנה מגידול הילדים, מצא מייד עבודה. אחרי חודש וחצי בלי הילדים, הרגישו בני הזוג שהם עומדים על הרגליים, ופנו לרווחה בבקשה לקבל את הילדים בחזרה.

"ברווחה אמרו לי שרק בית המשפט יכול להחליט אם להחזיר לי את הילדים. פנינו לבית המשפט. פקידת הסעד אמרה לשופט שאנחנו הורים לא טובים, ושאין לילדים מה לאכול. אני הוכחתי לשופט שאין אמא טובה ממני, ושאם רק יעזרו לנו קצת כלכלית, הכל יהיה בסדר.

"השופט החליט להחזיר לי את הילדים. הוא קבע שאקבל סיוע כלכלי, וביקש ששירותי הרווחה ימשיכו את המעקב כדי לוודא שהכל מסתדר".

גלית ובני קיבלו את ילדיהם בחזרה. גלית לקחה אותם אל דירת חברתה בהרצליה, בהסכמת בני, כדי שתוכל להמשיך לעבוד.

"אחרי חודשיים הגיעה אלי עובדת סוציאלית מהרצליה. היא אמרה שקיבלה דו"ח מהרווחה בירושלים, ושהיא צריכה לבדוק את התנאים שבהם הילדים גדלים. לתומי חשבתי שהכל בסדר. זו היתה אמנם דירה קטנה מאוד, אבל הילדים ישנו איתי במיטה גדולה. במקרר לא היה שפע, אבל היו מוצרים בסיסיים שהספיקו.

"מהרגע שהיא נכנסה אלי הביתה, היא כל הזמן ביקרה אותי. אמרה שזה לא בסדר שהילדים ישנים במיטה שלי, ושהאוכל במקרר לא מספק. היא הצליחה לערער לי את הביטחון, עד שהתחלתי באמת להרגיש שאני אמא לא טובה. זה ממש הכניס אותי לדיכאון.

"לקחתי את הילדים לבני, ואמרתי לו שאני חייבת לעבוד המון שעות כדי להרוויח הרבה כסף. ביום הילדים היו במעון בירושלים, ואחרי הצהריים אמא של בני שמרה עליהם. פעמיים בשבוע הייתי באה לבקר אותם. הם היו החמצן שלי, עד המפגש הבא. ידעתי שאני מקריבה את הזמן שלי איתם לטובת העתיד, וזה נתן לי כוח.

"יום אחד התקשרו מהרווחה לאמא של בני ושאלו אותה מה שלום הילדים. היא אמרה להם שהיא חולה ומבוגרת, ושקשה לה לגדל אותם. הם החליטו מייד לקחת אותם בחזרה לאומנה. בני, שהיה נוכח בבית, התקשר אלי מייד ואמר לי לבוא מהר, כי הרווחה בדרך.

"כשהגעתי לבית של חמותי, הרווחה כבר היתה שם. בכיתי וצרחתי. לא הייתי מוכנה לאבד שוב את הילדים.

"בני עמד בשקט בצד. אני זוכרת שכעסתי עליו, אבל כשניתקו אותם ממני בכוח, הבנתי שבמערכה הזאת הפסדתי. ידעתי שעכשיו אני צריכה לעשות הכל כדי להתאפס על עצמי, להרוויח כסף ולהחזיר את הילדים".

גלית הרגישה שסיפור חייה חוזר אליה, רק שהפעם הילדים שלה הם אלה שגדלים אצל אנשים זרים, במקום עם אמא שלהם.

כדי לשמר את הקשר עם הילדים, נקבעו לגלית ולבני מפגשים שבועיים איתם במרכז קשר, והוחלט שבכל סוף שבוע שני הילדים יבואו לישון אצלם.

"חזרתי לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אליהם. בני נשאר בבית של אמו. בכל פעם שהילדים היו באים אלי הביתה לסוף שבוע, הם היו מאוד עצבניים ומוזנחים. הראש שלהם היה מלא כינים, והיו להם דלקות עיניים.

"הצלחתי לאתר את המעון שלהם. הייתי מסתובבת סביבו וצופה בהם, שולחת להם נשיקות. הגננת אמרה לי שרותם יושבת הרבה בפינה עם עצמה, ולא משתלבת. בהמשך הצלחתי לאתר גם את המשפחה שהם היו אצלה. הייתי מתקשרת ומדברת עם רותם בטלפון. היא היתה שרה לי 'אמא יקרה לי', ואז היו מנתקים לנו את הטלפון. הייתי מתפרקת ובוכה.

"החלטתי ללכת לרווחה. אמרתי להם שלילדים לא טוב, התחננתי שיחזירו לי אותם. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, כי אני עוד לא מסודרת. הציעו לי לשלוח אותם לאימוץ. נחרדתי מהמחשבה הזו, דחיתי אותה על הסף, ואז הם אמרו שהם מוכנים להעביר אותם למשפחה אחרת, אבל אני חייבת לחתום מהר על המסמכים. הם מאוד הלחיצו אותנו, ובתוך מספר ימים כבר היינו שם וחתמנו להם. הרגשתי קצת הקלה.

"ביום שלישי שאחר כך, התייצבנו במרכז הקשר לפגישה השבועית עם הילדים, אבל הילדים לא הגיעו. אחרי שעה של המתנה התקשרנו לרווחה, לשאול איפה הילדים, ולמה הם לא הגיעו לפגישה. העובדת הסוציאלית אמרה לי שבעקבות החתימה שלי על המסמכים, הילדים הועברו לאימוץ.

"קיבלתי בום. לא האמנתי למה שאני שומעת. לא האמנתי שככה הם יעבדו עלי וירמו אותי. כעסתי על עצמי, כעסתי שלא קראתי את המסמכים. כעסתי על בני, שפנה לרווחה לעזרה. כעסתי על כולם.

"למחרת הלכתי לגן של הילדים ולקחתי אותם משם. הרווחה שלחה מייד משטרה כדי לקחת אותם ממני. אמרו שחטפתי אותם. אבל אלה הילדים שלי, מה פתאום חטפתי, הם אלה שחוטפים לי אותם.

"הבנתי ששוב הפסדתי, ביקשתי מעובדת הרווחה שהתלוותה לשוטרים שייתנו לי זמן להיפרד מהם. הם הסכימו לחכות שעתיים. חיבקתי ונישקתי אותם בלי הפסקה. נתתי להם אלבום תמונות משפחתי, כדי שיידעו תמיד כמה אני אוהבת אותם. מהרווחה ביקשו ממני לכתוב להם מכתב פרידה, אבל לא הסכמתי. היה ברור לי שהם עוד יחזרו אלי.

"כשהגיע רגע הפרידה, היו צריכים לקרוע ממני את הילדים. כולנו בכינו וצרחנו, אפילו השוטרים הקשוחים ביותר לא עמדו במחזה. צרחתי לרותם שאני אוהבת אותה, שתשמור על ניר, ושאני עוד אחזור".

רותם: "כל חיי היה לי חלום סיוטי אחד, שחזר על עצמו. ראיתי את עצמי בתוך מכונית לבנה, במושב האחורי. ניר יושב לידי, שקט ורגוע, ורק אני מניחה את היד על החלון וצורחת בהיסטריה. עכשיו אני מבינה שבמשך כל השנים האלה, חייתי מחדש את רגע הפרידה".

"במשך חצי שנה לא תיפקדתי", ממשיכה גלית. "עברתי להתגורר בבית אחי ברמלה, ולא יצאתי מהבית. התמוטטתי, לא יכולתי לתפקד. חייתי מזריקת הרגעה אחת לשנייה. מהמתח לא אכלתי, ירדתי מאוד במשקל, הייתי ממש במצב של תת־תזונה.

"התחלתי לשתות כדי להתנתק מכל מה שקורה סביבי. עברתי חצי שנה של גיהינום. יום אחד החלטתי שזהו, אני חייבת שוב לאסוף כוחות כדי להילחם על הילדים שלי. סבתא שלי נתנה לי 50 אלף שקל כדי להילחם על הילדים. שכרתי עורך דין והגשתי תביעה נגד משרד הרווחה על תרמית והטעיה.

"במקביל, התחלתי להסתדר כלכלית. גרתי בבית של סבתא שלי ברמלה, עבדתי כקופאית בסופר, השלמתי הכנסה בניקיון בתים ובניית ציפורניים, ועשיתי הכל כדי להגיע לשופטת עם הוכחות שאני מסוגלת לדאוג לילדים.

"למרות זאת, ידעתי שהמשפט לא יהיה קל. את הילדים לא ראיתי כבר שנה שלמה, אבל לא היה לי ספק שהם יזכרו אותי".

המשפט הסתיים בתחילת 2003. גלית הפסידה.

"בגלל שעבר הרבה זמן, השופטת החליטה שטובת הילדים היא להשאיר אותם אצל המשפחה המאמצת. לא רצו לטלטל אותם. חטפתי עוד סטירת לחי.

"הייתי מתקשרת לרווחה שלוש־ארבע פעמים ביום, בוכה וצועקת שאני רוצה את הילדים שלי. אחרי תקופה מסוימת, הם הסכימו לתת לי פעם בשנה דו"ח עדכני על הילדים, ולהראות לי תמונה שלהם. זה קצת הרגיע אותי.

"כל הזמן הכנסתי לעצמי לראש, שאם הם אצל משפחה מאמצת, כנראה שמדובר באנשים מאוד טובים, וכנראה שלא חסר לילדים כלום. הרי מי שמאמץ ילד, כמֵהַ לכך בכל ליבו".

רותם לא זוכרת את השנים הראשונות אצל המשפחה המאמצת. "אני זוכרת רק שגרנו במשך תקופה מסוימת אצל המשפחה של האבא המאמץ שלי. היה לנו קשה. האבא אהב ואוהב אותנו בכל ליבו, והוא תמיד היה שם בשבילנו, אבל לא לאמא הזו פיללנו.

"אמא שלי היא אישה מאוד נחשבת ומוערכת בקהילה, אבל בבית לא זכינו לקבל ממנה אהבה. היא תמיד היתה הודפת אותנו, מעדיפה לטפח את הילדים של אחותה מאשר אותנו. היא מעולם לא הלכה איתנו לקנות לנו דברים, לא באה לחוגים, לא לקחה אותנו לטיולים. רק אבא היה לוקח אותנו.

"אוכל היא בקושי הכינה לנו. אני זוכרת בעיקר פסטה. כשקצת גדלנו, התחלנו להכין לעצמנו, או קנינו בחוץ.

"מאז ומתמיד ידעתי שאני מאומצת. אני לא זוכרת את הרגע שהם סיפרו לי, פשוט גדלתי עם הידיעה הזו, זה תמיד היה על השולחן. כבר כילדה קטנה, כשאמא שלי היתה צועקת עלי שאני לא הבת שלה, הייתי מטיחה בה שיבוא יום שאני אמצא את האמא האמיתית שלי, והיא תאהב אותי ותיקח אותי אליה.

"לקראת כיתה ו' היינו צריכים להכין עבודת שורשים, ואני לא ידעתי מה המוצא שלי. לא הכרתי את השם רותם, הוריי אמרו לי שהגעתי אליהם בלי שם. איך ילדה בת 3 מגיעה בלי שם? אף אחד לא נתן לי תשובות.

"התקשרתי לשירות למען הילד, לאשת הקשר שלי שם, שאותה הכרתי מאז שהייתי בכיתה ה'. ביקשתי לדעת מי היו הוריי.

"זכרתי שפעם אחת ההורים סיפרו לי שלקחו אותנו לאימוץ מבית ילדים בירושלים, כשבפועל הבנתי שהיינו אצל משפחת אומנה. החלטתי שאני הולכת לחפש את אמא שלי בעצמי. לקחתי את ניר ונסעתי איתו באוטובוס לירושלים. עברתי דלת־דלת, הסברתי להם שאנחנו מאומצים, ושאנחנו מחפשים את אמא שלנו. אבל לא הצלחתי.

"בסוף כיתה ו' החלטתי שאני מעדיפה לצאת מהבית. היה לי רע. לא קיבלתי אהבה, לא השתלבתי בכיתה. תמיד הייתי הילדה המאומצת, הלא שייכת. החינוך בבית היה מאוד נוקשה. לא הרשו לי לצאת לערבי כיתה, לא הרשו לי ללכת עם בגדים קצרים, וזה נידה אותי עוד יותר.

"בגלל שלא פחדתי לענות לאמא שלי, חטפתי את כל האש. היא היתה דוחפת אותי, צורחת עלי, נותנת לי מין צ'פחות כאלה. אם רק הייתי מעזה להיכנס לחדר השינה שלה, היא היתה צורחת עלי. את ארון הבגדים שלה היא היתה נועלת עם שרשרת. פחדה שאקח לה בגדים משם.

"אבא שלי מאוד דאג לי. אפילו למסיבת יום ההולדת של חברה בכיתה י' הוא לקח אותי וחיכה לי עד שאסיים, רק כדי שלא אשאר לבד ואעשה שטויות, או כדי שלא ינצלו אותי. כשהייתי שואלת אותו אם אני יפה, הוא תמיד אמר לי שאני הכי יפה בעולם, וש'זה עובר בגֶנים'. אבל זה לא הספיק כדי שארצה להישאר בבית הזה".

בעקבות הלחץ של רותם על הוריה המאמצים, הם רשמו אותה לפנימייה. אבל המעבר לפנימייה לא היטיב איתה כפי שקיוותה. גם כאן נתקלה בקשיי הסתגלות.

"כמעט בכל כיתה ז' לא למדתי. בסוף השנה רמזו לי שכדאי שאעזוב מרצוני, כדי שלא ירשמו שהעיפו אותי. חזרתי הביתה. הייתי הולכת לחברות רק כדי לא להיות בבית.

"בכיתה ח' העבירו אותי לפנימייה אחרת. גם שם לא הסתדרתי. שמו אותי עם בנות שגדולות ממני, והן היו מתעללות בי, מסנג'רות אותי, לוקחות לי אוכל. התחלתי לברוח מבית הספר ולשתות אלכוהול. אני זוכרת שלקחתי בקבוק של וודקה מהבית, ושתיתי את כולו לבד מאחורי בית הספר. מאז אני שותה כמויות. מגיעה לא פעם למצב של אובדן הכרה. גיליתי שזה עוזר לי להתנתק מהכל, לא להרגיש את הכאב הזה שיש לי בלב".

היא נזרקה מהפנימייה והועברה לפנימייה שלישית. "מבחוץ זה נראה כמו כלא עם גדר גבוהה, אבל דווקא שם היה לי טוב מבחינה לימודית. זה היה בית ספר מקצועי, למדתי בו ספָּרות, ואפילו הצלחתי. אבל גם נחשפתי לסמים ולניצול מיני.

"תמיד היה לי קטע כזה, שאהבתי ללכת למקום מבודד ולשבת בשקט עם עצמי, עם בקבוק בירה. יום אחד הצטרף אלי תלמיד מכיתה י' ואמר שהוא רוצה לשכב איתי. לא הסכמתי, והוא פשוט כפה את עצמו עלי.

"לא סיפרתי לאף אחד, פשוט ברחתי משם ונסעתי הביתה. למחרת, כשחזרתי לפנימייה, כבר הייתי בן אדם אחר. הסתגרתי בתוך עצמי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. כל מי שהיה פונה אלי, קיללתי.

"הבנתי שבעולם שלי יש מנצל ומנוצל. החלטתי להפוך להיות בן אדם חרא, להיות זאת שמנצלת ולא מנוצלת. אחרי כמה חודשים, עוד לפני שהשנה הסתיימה, העיפו אותי מהפנימייה".

בכל הזמן הזה מישהו מהרווחה מטפל בך?

"הרווחה התייחסו אלי רק כשאיימתי להתאבד, או כשאמרתי להם שאני חוטפת מכות. רק ככה הצלחתי למשוך את תשומת ליבם. כשהייתי מספרת שאמא שלי מתנהגת אלינו נורא, הם היו אומרים שאני סתם ממציאה, ושהיא בן אדם טוב. בסוף התייאשתי מהם".

אחרי שנזרקה משלוש פנימיות, היא הועברה לבית הספר האזורי שליד מקום מגוריה. "שם, בכיתה י', הכרתי את מי שהיה החבר שלי בשנה הזו. הוא היה בן 17, גדול ממני בשנה, והוא לא רצה ממני כלום, רק את תשומת הלב שלי. הוא היה אי של שפיות בתוך כל החיים שלי. כשהייתי רעבה, הוא היה עולה על האופנוע שלו ומביא לי אוכל.

"בשבתות הייתי אוכלת אצלו בבית, כי אצלנו לא היה דבר כזה, ארוחות שישי. גם לא חגים. הייתי הולכת עם המשפחה שלו לים, והרגשתי שיש לי סוף־סוף חיים נורמליים. אחרי כמה חודשים זה נגמר בינינו, אבל נשארנו חברים טובים.

"לקראת סוף השנה, רגע לפני הבגרות במדעים, נשברתי לרסיסים. החלטתי לספר לאבא שלי על האונס. הוא היה בשוק, לא הצליח לעכל. זה בכלל לא היה באשמתי מה שקרה. לא רציתי ללכת להתלונן, ואף אחד גם לא עודד אותי לכך.

"כשהוא סיפר לאמא שלי, היא הטיחה בי מילים קשות. במקום לחבק אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי, היא אמרה לי שאני מביאה את זה על עצמי, ושאהיה זונה כמו אמי הביולוגית. זה שבר אותי. קניתי בקבוק וודקה ושתיתי את כולו. הגעתי הביתה שיכורה מוות. ישבתי על שרפרף באמבטיה, כשהמים זורמים לי על הגוף, והלב שלי דפק בחוזקה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאם היא לא מוציאה אותי עכשיו מהבית, אפגע בעצמי.

"הגיעה משטרה, והוציאו אותי לבית של חברה ביישוב הסמוך. שם פגשתי ילד, שגם אמא שלו אומצה כשהיתה ילדה. הוא סיפר לה את הסיפור שלי, והיא רצתה לפגוש אותי. מאותו רגע עברתי לגור אצלה".

"כששמעתי את הסיפור של רותם, לא נשמתי", מספרת ל', שבביתה עברה רותם לגור. "היא סיפרה לי שאמא שלה לא מטפלת בה, ושהיא לא מרשה לה לקרוא לה אמא. אמרתי לה שלא אתן לה לחזור הביתה. שוחחתי עם עובדת הרווחה, והוציאו צו חירום שהיא תועבר אלי.

"לגדל אותה היה מאוד לא פשוט. היא היתה ילדה פצועה, שסיגלה לעצמה חיים של ילדת רחוב שורדת. למרות שהיה לה טוב אצלנו, ועד היום אני בקשר איתה, היו פעמים שהיא ברחה ממני כדי לשתות. אני הייתי יושבת ערה כל הלילה כדי להשגיח עליה. היא נכנסה לי ללב, ולא רק לי. כל הבית התגייס לטובתה. גם בעלי ושלושת הילדים שלי, שכבר חצו את גיל 20".

למרות החיים הקשים שעברה, סיימה רותם את הלימודים בהצטיינות, עם ממוצע בגרות של 93. היא החליטה שלא תמתין עד גיל 18 כדי למצוא את אמה.

"כשהייתי בכיתה י"א רצו לעשות בתוכנית 'הצינור' כתבה על נערות בסיכון, וביקשו נערה עם קול נעים. מנהל בית הספר שלי, שרצה לעודד אותי, שלח אותי. שם סיפרתי, בין היתר, שאני מחפשת את אמא שלי. קיוויתי שאולי מישהו מהמשפחה הביולוגית שלי ישמע ויבין שזאת אני. לצערי, זה לא הצליח.

"לפני שבעה חודשים התראיינתי ברשת ב', ואמרתי שאני מחפשת את אמא שלי. אפילו שרתי את השיר 'בואי אמא', והקדשתי לה אותו".

גלית לא ראתה את התוכנית בטלוויזיה, וגם לא שמעה את התוכנית ברדיו. היא היתה עסוקה בהישרדות האישית שלה. במשך השנים שעברו היא חיה את חייה מדו"ח לדו"ח, מתמונה לתמונה. במקביל, ניסתה למלא את החלל העצום שנפער בה.

בספטמבר 2003 נולד בנה, שהפך להיות כל עולמה. מאז הספיקה לעזוב את האב ולהתחיל מערכת יחסים בריאה עם בן זוג חדש. הם נישאו, ולפני חצי שנה נולדה להם בת.

באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה־18 של רותם, החליטה גלית, לראשונה, שהיא לא מכינה לרותם עוגה – כי את יום ההולדת הזה הן יחגגו יחדיו. באותו יום, בצירוף מקרים מופלא, פנתה כל אחת מהן, בעיר מגוריה, אל השירות למען הילד. רותם ביקשה לפתוח את תיק האימוץ, כדי למצוא את הוריה הביולוגיים. גלית ביקשה לברר אם בתה כבר ביקשה לפתוח את התיק.

רותם: "אמרו לי שאני לא יכולה לפתוח את התיק, כי לניר עוד לא מלאו 18. אמרו לי שזה החוק. בנוסף, אמרו לי שיכול להיות שלא אוהַב את מה שאמצא, כי אולי אמא שלי הביולוגית היא זונה או נרקומנית, ואולי היא אפילו לא בחיים. לא הבנתי על סמך מה הם אומרים לי כזה דבר. חטפתי עצבים, הפכתי להם את השולחן ויצאתי.

"מצאתי בגוגל את כתובת המייל של מנהלת השירות למען הילד בירושלים, ושלחתי לה את הבקשה שלי. העובדת הסוציאלית שטיפלה בי כל השנים חזרה אלי עם תשובה, ואמרה לי שהיא מעלה את המקרה שלי לבית המשפט, ויכול להיות שעד סוף השנה כבר אדע מי אמא שלי. התחלתי לחגוג. מאז עברו מספר חודשים, ועד לרגע זה לא שמעתי מהם כלום".

גלית: "לי אמרו שביקשת לפתוח את התיק, אבל בגלל שניר קטין, לא ניתן לעשות את זה עד שהוא יגיע לגיל 18. פניתי לעורך דין שמתמחה באימוץ והבנתי ממנו שאין חוק כזה, ושכל ילד מאומץ יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו מגיל 18. חזרתי לרווחה ועימתתי אותם עם האינפורמציה. העובדת הסוציאלית חזרה בה והסבירה לי שאכן לא מדובר בחוק, אבל 'זה הנוהל'.

"הרגשתי שעוד רגע הם יעשו לי שוב מחטף, ויוציאו החלטת בית משפט, שלא תאפשר לרותם להגיע אלי. התחלתי להפציץ את הרווחה בפקסים, שבהם אני מבקשת להעביר לבת שלי את הפרטים שלי. העליתי לפייסבוק תמונות, שבהן רואים בטשטוש את רותם, וביקשתי שכל מי שיודע משהו, שיגיד לי. קיוויתי שזה יגיע אליה.

"אפילו כתבתי פוסט ב'חיילים מצייצים'. עכשיו התברר לי שגם רותם חברה בקבוצה הזאת, אבל היא לא ראתה את ההודעות שלי".

לאחרונה התגייסה רותם לצה"ל, אחרי מאמצים רבים. "לא רצו לגייס אותה, בגלל העבר שלה ובגלל חוסר ההסתגלות למסגרות ולסמכות, אבל היא התעקשה", מספרת ל'.

"יום אחד היא התקשרה אלי בוכה, ואמרה לי שאין מי שילך איתה לבקו"ם ביום הגיוס, שאת ההורים שלה זה לא מעניין, שאמרו לה שהם לא מוכנים להפסיד יום עבודה בשביל זה. אני ובעלי לקחנו חופש מהעבודה והלכנו איתה לבקו"ם. יום קודם לקחתי אותה לקניון וקניתי לה את כל מה שהיא צריכה, גרביים ותחתונים ותיק וטלפון סלולרי חדש במקום הטלפון השבור שלה, רק שלא יחסר לה כלום".

רותם התגייסה במעמד של חיילת בודדה, ונשלחה לשרת ביחידת חי"ר, הרחק מבית הוריה המאמצים.

"ביום שני שעבר, היום שבו מצאתי אותה, החלטתי לקחת על עצמי יום צום", אומרת גלית בעיניים נוצצות. "ביקשתי מבורא עולם שייתן לי להיפגש עם הילדים שלי. כשמישהו ברווחה פלט שהיא חיילת בודדה, ידעתי שזה עניין של יום ואני מוצאת אותה. וכך היה. קיבלתי את הילדים שלי בחזרה, אין מאושרת ממני".

שבוע חלף מאז המפגש הראשוני. הקשר בין רותם לאמה ולשאר המשפחה הולך ומתחזק. גם בני, האב, מקפיד לשמור על קשר הדוק. המעמד קשה לו מאוד.

"כל החיים ייסרתי את עצמי על שנתתי שייקחו לי את ניר ורותם", הוא מספר בכאב. "לא התחתנתי בשנית, ואין לי עוד ילדים.

"לאורך כל השנים נשארתי עם גלית בקשרים מאוד טובים. כשהיא התקשרה אלי ביום שני בצהריים להגיד לי שמצאה את רותם בפייסבוק ושהיא באה להיפגש איתנו, הייתי בהלם. עזבתי הכל ונסעתי לבית של אחותה. עד עכשיו אני עדיין לא מעכל".

גלית: "אני ורותם כל היום בטלפון ובווטסאפ. היא קוראת לי אמא, ואני נמסה. יום אחרי המפגש לקחתי אותה ואת ניר לקניות בקניון. תמיד חלמתי ללכת לקנות להם בגדים, וכשהיא באה מאחוריי וחיבקה אותי, חשבתי שעוד רגע אני מתעלפת. זה חלום".

רותם: את יודעת שמעולם לא הלכתי ככה עם אמא לקניות? זאת חוויה ראשונית גם בשבילי. אני מרגישה שזאת התחלה חדשה לכולנו, ואני מתכוונת לגרום לכך שלא ניפרד יותר לעולם".

איך את רוצה שיקראו לך? בשמך הביולוגי, או בשם שנתנו לך ההורים המאמצים, שגדלת איתו כל החיים?

"אני חושבת שתמיד אשאר עם השם שההורים המאמצים נתנו לי, אבל אני גם אוהבת שהם והדודים שלי קוראים לי רותם. זה מרגיש לי נכון וטבעי. אולי בעתיד אשנה את השם לרותם, כרגע זה עוד מוקדם מדי".

עכשיו, כשאת שומעת שאמא שלך לא זנחה אותך, את כועסת?

"אני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה. רוב החיים גדלתי בתחושת כעס על אמא, כי אמרו לי שהיא לא רצתה אותי. על אבא לא התעכבתי, אמרו לי שהוא בכלל לא היה בתמונה. עכשיו, כשאני יודעת ששיקרו לי, ואני חושבת רק על כל הסבל שיכול היה להיחסך ממני, אני רותחת.

"כמעט התקשרתי לעובדת הסוציאלית להטיח בה את כל מה שגיליתי, ולהגיד לה שהם שקרנים, אבל התאפקתי. הם ישלמו על מה שהם עשו לי, ואני רק מקווה שלא יהיו עוד ילדים שיחוו את מה שאני חוויתי".

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"
עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

עכשיו הם מתחילים לרקום ביחד חלומות לעתיד. "אני גרה בדירת עמידר של שני חדרים", אומרת גלית, "אבל אם צריך, אם הם יעברו לגור איתי – אעבור דירה. אני מקווה שעמידר ייתנו לי דירה יותר גדולה, וגם אם לא, נסתדר. לא זאת תהיה הבעיה. בעלי מאוד מכיל, והוא זורם איתי בכל החלטה שאקבל. הוא יודע שהילדים האלה הם כל חיי. יש להם בית פתוח ואוהב אצלי, אצל בני ואצל אחותי. רק שיבואו, וכמה שיותר".

רותם: "אני רוצה ללמוד קרימינולוגיה ולהקים משפחה. עכשיו אני יודעת שיש לי אמא שתלווה אותי לחופה".

ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "ילדים נמסרים לאימוץ בהתאם להחלטת בית משפט או בהסכמת הוריהם, וכך היה גם לגבי אימוצם של קטינים אלה, שטרם האימוץ עברו טלטלות ומעברים רבים. נציין שהמאומצת והמשפחה המאמצת הללו קיבלו סיוע וליווי מקצועי לאורך שנות ילדותה והתבגרותה של המאומצת, ויש עימם קשר רציף גם כעת.

"על אף זאת, מעולם לא הושמעו טענות מצד הילדה או מצד המשפחה ביחס לטיפול בילדה בתוך המשפחה המאמצת, ועל כן יש לדחות את הטענות הללו מכל וכל. בנוסף, אין כל שחר לטענות שנוגעות לסיבות כביכול שהביאו לשליחת הילדה לפנימייה, שכן מדובר בשיבוץ בהיעדר מסגרת לימודית אחרת ביישוב שבו התגוררה.

"לעניין פתיחת תיק האימוץ, החוק קובע כי מאומץ בהגיעו לגיל 18 רשאי לפתוח את התיק ולפגוש את ההורה הביולוגי, אולם החוק אינו מאפשר להורה הביולוגי ליזום פתיחת תיק. כאשר שני אחים נמסרים לאימוץ, פתיחת התיק לגבי שניהם מתעכבת עד ששניהם מגיעים לגיל 18, כדי לאפשר למאומץ הצעיר יותר להשתתף בהליך פתיחת התיק כשהוא בשל ומוכן לכך. במקרה זה, האם לקחה את החוק לידיה ופעלה באופן עצמאי ושלא בהתאם להוראות החוק.

"הליווי המקצועי של השירות למען הילד עם מאומצים ועם הוריהם הביולוגיים (ולעיתים בשיתוף ההורים המאמצים) בהליך פתיחת תיק האימוץ מסייע לשני הצדדים בקיום מפגש וסגירת מעגל, שלעיתים הינו כאוב ביותר. מטעמי צנעת הפרט אין באפשרותנו למסור פרטים נוספים".

מודעות פרסומת
גירושים, הסדרי ראיה, טראומת מרכזי קשר, מיכל יעקב יצחקי, מרכז קשר, נעמה לנסקי, תחקיר מרכזי קשר

תחקיר מרכז קשר הוא מרכז נתק, ראיון ישראל היום עם מיכל יצחקי ונעמה לנסקי

18 בפבר׳ 2014 – אלפי ילדים בישראל פוגשים את הוריהם במרכזי קשר, על רקע של סכסוכי גירושין או חשד לאלימות במשפחה, בעקבות תחקיר "שישבת" שפורסם בסוף השבוע האחרון, מספרות העיתונאיות נעמה לנסקי ומיכל יעקב-יצחקי על אותם מבנים, אליהם מגיעים הורים שפקידי הסעד המליצו כי ייפגשו עם ילדיהם תחת פיקוח.
לטענת לנסקי ויעקב-יצחקי, לא תמיד קיימת סכנה במפגש בין אותו הורה לילד, והמקרים המתוארים בתחקיר שפורסם בסוף השבוע האחרון חושף כי גם כשיש הורים שזוכו לחלוטין מאשמה, עדיין עליהם להפגש עם ילדיהם באותו מרכז קשר, וזאת לאחר שהגיעו עם ההורה השני למצב של סכסוך גירושין, בו כל צד מנסה למשוך בחוטים ולקבל קצת יותר הטבות.

הוצאת ילדים מהבית, ועדה לזכויות הילד, יוני שטבון, מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי, פנינה תמנו שטה

חה"כ פנינה תמנו שטה ויוני שטבון – הצעה לסדר היום – הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

 להורדת הקובץ PDF הקלק כאן

י"ט בטבת תשע"ד
23 בדצמבר 2013
1946

לכבוד
יו"ר הכנסת, ח"כ אדלשטיין יולי יואל
אדוני היושב ראש,
אבקש להעלות על סדר יומה של הכנסת הצעה דיון מהיר בנושא:
הקלות בה מוצאים ילדים מבתיהם ומופרדים מהוריהם על ידי פקידי הסעד

דברי הסבר:

בסוף השבוע האחרון פרסמו מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי ב "ישראל היום" כתבת תחקיר מקיפה על התנהלות פקידי הסעד בהוצאת ילדים מבתיהם ובהפרדתם מהוריהם. התחקיר מציג תמונת מצב מדאיגה מאוד על האופן בו מתקבלת החלטה גורלית וטראגית כל כך. התחושה היא שישנה קלות בלתי מתקבלת על הדעת שבה מוצאים ילדים מביתם, והדבר המדאיג עוד יותר שניכר שאין גוף ביקורת ראוי לפיקוח אחר התנהלותם של פקידי הסעד. בנוסף, יש לתת דגש והתייחסות להתנהלותם של פקידי הסעד בסכסוכי הגירושין. מהכתבה עולה כי פקידי הסעד נוטים לאמץ לא פעם את עמדת האם תוך הפקעת הורותו של האב ובכך גורמים לליבוי הסכסוך בין ההורים ולניתוק אחד ההורים מחייו של הילד לצמיתות.

השרטוט העולה מן הכתבה הוא שנוכח עומס המקרים המתדפקים על דלתות בתי המשפט לנוער ולמשפחה עיקר כוח ההחלטה מובא לפתחם של פקידי הסעד. אף שנעדרים הידע המקצועי למבחני ראיות ומסוגלות הורית בכל זאת ניתנת להם תוקף ההחלטה שבניתוק ילד מהוריו. מהכתבה עולה כי ישנה קלות כמעט מיידית להכריז על ילד כמצוי בסכנת חיים ממשית, ובמקום לסייע להורים ולהבטיח כל שביכולתם להמשיך את חייו של הילד בסביבת הגידול הטבעית שלו, ממהרים פקידי הסעד
להרחיקו מהוריו. התחושה היא, שהוצאת ילד מביתו במקום שתהיה המוצא האחרון ומדיניות אין ברירה הפכה למוצא ראשון ולהחלטה לכתחילאית.

לפיכך, אבקש לדון בסוגיה בדחיפות בוועדה לשלום הילד. באחריותו של בית המחוקקים לדון בשאלה הקריטית כל כך, מדובר בדיני נפשות של ממש ונראה שמשהו בנוהל התקין יצא מכלל שליטה.

בכבוד רב,
חברת הכנסת תמנו שטה פנינה
חבר הכנסת שטבון יוני

הוצאת ילדים מהבית, ועדת סילמן, יוסי סילמן, מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי, שר הרווחה מאיר כהן

צביעות משרד הרווחה – מתיר דם הורים ילדים וקשישים ומיילל על הביקורת נגד פקידות הסעד

נעמה לנסקי - כתבת ישראל היום
נעמה לנסקי – ישראל היום

המאמר וכעת, ליישם את דו"ח סילמן , נעמה לנסקי , ישראל היום , מרץ 2014

בפתח דו"ח הוועדה לבחינת מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים מביתם ונושא הסדרי הראייה, שהוצג שלשום, נכתב: "בעקבות כתבה ב'ישראל היום' שכותרתה 'זהירות, פקידי סעד', התרבו הקולות המאשימים את פקידי הסעד במדיניות נמהרת בהחלטתם להוציא ילדים מהבית, ונראה כי הותר דמם של העובדים הסוציאליים".

זהו משפט שראוי להתעכב עליו. חלקו הראשון נכון. בחודשים האחרונים צללנו, מיכל יעקב־יצחקי ואני, אל עולמם של הורים שנותקו מילדיהם: אם במסגרת סכסוכי גירושים שבמהלכם נמנע מאחד ההורים, רבים מהם אבות, כל קשר עם ילדיו, ואם זה התקיים בצל קורתו של "מרכז קשר" מאובטח ומנוכר למשך כשעה מפוקחת וממושטרת בכל שבוע. במקרים האלה גורמי הרווחה נמצאו נטולי כלים של ממש להתמודד עם הליכי גירושים בקונפליקט גבוה, ובפתרונותיהם הדלים הותירו מאחור הורה מנופץ לרסיסים וילדים מבולבלים, מפוחדים ומצולקים. מהורים אחרים, בייחוד אמהות, נלקחו הילדים והושמו במרכזי חירום, בפנימיות ובמשפחות אומנה. עבור רבות מהן אובדן הילד, או הילדים, קשור באופן הדוק לתנאי חיים בעוני או לבדידות חברתית, שהובילו להתערבותם של גורמי הרווחה. אך במקום להשקיע תקציבים בטיפול ובשיקום בקהילה ובתמיכה כלכלית במשפחה, העדיפו להשקיע תקציבים ציבוריים גדולים בהרבה בניפוח מערך הוצאת הילדים מהבית. מאחור נותרה משפחה המומה מהאסון שניחת עליה, ובמשרד הרווחה לא התעכבו על שיקום הריסותיה.
מרגע שפורסמו כתבותינו במוסף "שישבת", צלילתנו לתוך הנושא הפכה לטביעה. טבענו בתוך כמות הפניות אלינו. פניות נואשות לעזרה של הורים, שבמשך שנים לא ראו את ילדיהם כמעט או בכלל ושאין להם למי לפנות. דלתות נטרקו בפניהם והם חשו חסרי קול. והנה, בחודשים האחרונים, כפי שנכתב בדו"ח הוועדה, הבינו כולם שמדובר במגיפה. שהאסון שלהם דומה לאסונן של משפחות רבות אחרות. ואז החלה להישמע ביתר שאת הביקורת. אמרו שבישראל חוטפים ילדים, ששומר נפשו ירחק מגורמי הרווחה, שבתי המשפט הם חותמת גומי של פקידי הסעד. האמירות האלה פגעו בפקידי הסעד, ובצדק. הן קשות, בייחוד כשהן מלוות בצעקות ובניבולי פה. אבל איך הם היו מרגישים לו תינוקם היה נקרע מהם ביום בהיר אחד ובמשך שנים לא היו מצליחים להחזירו אל חיקם? אם היו ניצבים מול ועדת החלטה, בעוד שורה ארוכה של פקידי סעד מטיחים בהם האשמות מבזות והם היו נטולי כלים להשיב? האם היו מסכימים שינהגו בהם כפי שפקידי סעד נוהגים, לעיתים, במשפחות בישראל? דמו של מי הותר פה?

שלשום נשא שר הרווחה מאיר כהן מילים יפות וכנות במסיבת העיתונאים שנערכה עם הגשת הדו"ח. "אני מאמין גדול בתא המשפחתי", אמר, "לא ייתכן שהמערכת לא תהיה שקופה ופתוחה לביקורת". הוא הבטיח ייצוג משפטי במימון המדינה לכל הורה, מינוי נציב קבילות ציבור חיצוני, ועדות ערר על ועדות ההחלטה וטיפול בתופעת צווי ההרחקה שניתנים לאבות שלא בצדק. ואנחנו שמענו את המילים וקראנו אותן בדו"ח עב הכרס שהגיש מנכ"ל המשרד יוסי סילמן, ובליבנו ייחלנו שהמילים יהפכו למעשים שיתבטאו בשטח. שטח ההפקר של ניתוק הורים מילדיהם בישראל 2014.

הודעת שר הרווחה מאיר כהן על מסקנות ועדת סילמן

הסדרי ראיה, מדיניות משרד הרווחה, מיכל יעקב יצחקי, מרכז קשר, נעמה לנסקי

מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח

פברואר 2014  – מאחורי הקלעים של המרכזים בהם הורים נפגשים עם ילדיהם תחת פיקוח , ישראל היום, ראיון עם  מיכל יעקב יצחקי ונעמה לנסקי

בעקבות תחקיר "שישבת" על מרכזי הקשר, בהם נפגשים אלפי ילדים בישראל עם הוריהם • "אסור לחבק יותר מכמה שניות וחותמים על כתב התחייבות לפיו אסור ללחוש לילד"

אלפי ילדים בישראל פוגשים את הוריהם במרכזי קשר, על רקע של סכסוכי גירושין או חשד לאלימות במשפחה, בעקבות תחקיר "שישבת" שפורסם בסוף השבוע האחרון, מספרות העיתונאיות נעמה לנסקי ומיכל יעקב-יצחקי על אותם מבנים, אליהם מגיעים הורים שפקידי הסעד המליצו כי ייפגשו עם ילדיהם תחת פיקוח.


 צמרת משרד הרווחה: יוסי סילמן, אמיר שוורץ, מאיר כהן, מנחם וגשל - נעדרים כל אמפתיה בסיסית לאוכלוסיות אותם אמורים לשרת

לטענת לנסקי ויעקב-יצחקי, לא תמיד קיימת סכנה במפגש בין אותו הורה לילד, והמקרים המתוארים בתחקיר שפורסם בסוף השבוע האחרון חושף כי גם כשיש הורים שזוכו לחלוטין מאשמה, עדיין עליהם להפגש עם ילדיהם באותו מרכז קשר, וזאת לאחר שהגיעו עם ההורה השני למצב של סכסוך גירושין, בו כל צד מנסה למשוך בחוטים ולקבל קצת יותר הטבות.

על מרכזי הקשר: "לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו"

"מרכזי קשר הם מבנים, לעיתים מחולקים לחדרים, לעיתים מבנה בעל חדר אחד מרכזי, אליהם מגיעים הורים שיש סכנה בזה שהם יפגשו את ילדיהם ללא פיקוח, מאבות שנמצאים בבית סוהר עד אמהות והורים שהוציאו את הילדים למסגרות חוץ ביתיות ואפילו מקרי סכסוכי גירושין שאחד מההורים התנגד להסדרי ראיה מכל מיני סיבות, אם זה אלימות, חשד לאלימות, או חשד לאלימות מינית כלפי הילד. פקידי הסעד לרוב ממליצים על מפגשים מוגנים באותם מרכזי קשר תחת פיקוח של עובדות סוציאליות".
השתיים מספרות על המפגשים הטעונים במרכזי הקשר. מדובר במקומות מוקפים גדרות, הכוללים מאבטח, גלאי מתכות וטלויזיה במעגל סגור. "חדרים קטנים ושומר עם נשק שמסתובב במרכז ליד ילדים קטנים והורים שמרגישים שנעשה להם עוול נוראי. יש כללים לביקור כזה, צריך עובדת סוציאלית שכל הזמן מפקחת במרחק זה או אחר, אתה חותם על כתב התחייבות מראש שאסור לך ללחוש לילד שלך אפילו מילות אהבה, אסור לחבק בכלל או למשך יותר מכמה שניות מאוד ממושטר. מפגשים לא טבעיים ולא נורמלים, לא מקום שהורה נורמטיבי צריך לפגוש בו את הילד שלו".

"ממהרים לנתק ילד מההורים שלו – והנזק הוא לילד"

"נתקלתי במקרים האלה באבות שמספיק שהאישה תגיד לפקידת סעד שהאב יכול לפגוע בילדים או שהיא מפחדת שיפגע בילדים. מאוד ממהרים לנתק ילד מההורים שלו בארץ". על פי לנסקי ויעקב-יצחקי, הדבר מעיד על שתי בעיות עיקריות במערכת הרווחה בארץ. לטענתן, זוהי מערכת שלא פתוחה לביקורת ולא שקופה, ואפילו מתנגדת לביקורת. "אנחנו ראיינו את פרופ' ורד סלונים נבו ופרופ' ישראל צבי גילת, שניהם עמדו בראש ועדות שבחנו את התנהלות משרד הרווחה בעניינים האלה ודרשו מנגנון ביקורת, ויש התנגדות לזה. מערכת שממש מסרבת שתהיה עליה בקורת. התחושה הברורה היא שארגז הכלים של המערכת דל והם בעצמם מודים בזה, הרבה עובדים סוציאליים הגיבו לכתבות שלנו,  ולכן ממהרים לחתוך ולנתק. ולא רק מנתקים ילד מהורה אחד כמו אבא, אלא זה בא עם כל החבילה, עם כל הצד של ההורה, הסבים הסבתות, הדודים, והנזק הוא לילד".

"יש וועדה שהתכנסה לפני למעלה מחצי שנה, בראשה עומד יוסי סילמן, מנכ"ל משרד הרווחה, הוועדה אמורה למסור את מסקנותיה, אך אנו פוחדות שזה יתמסמס, כמו בכל הוועדות הקודמות. כעת, מחכים למסקנות הוועדה כדי לכנס שוב את הועדה לזכויות הילד בכנסת. ח"כ אורלי לוי אבקסיס התחייבה כי אחרי שיפורסמו המסקנות,  שוב תתכנס הוועדה בניסיון להזיז משהו שלא זז כאן כבר שנים. יש הרבה עבודה יש מה לעשות צריך לבדוק אותם והם צריכים להיות מוכנים לקבל את הביקורת ולהיות מוכנים לשינויים כי צריכה להיות מהפכה בהתנהלות". 

קישורים:

הסדרי ראיה, מדיניות משרד הרווחה, מיכל יעקב יצחקי, מרכז קשר, נעמה לנסקי, פשעי משרד הרווחה

תחקיר: טראומת מרכזי הקשר

בקלות בלתי נסבלת יכולים הורים גרושים נורמטיבים לגמרי, בעיקר אבות, להישלח לראות את ילדיהם לשעה בשבוע, במקום קר ומנוכר, ולעיניהן הבוחנות של עובדות סוציאליות שמשגיחות ומעירות על כל צעד. לפעמים אסור אפילו לחבק ולנשק את הילד.

תחקיר: טראומת מרכזי הקשר , ישראל היום , מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי , פברואר 2014

"ברגע הפכתי להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו'" • עדויות ממרכזי הקשר

טראומת מרכזי הקשר. איור: עציון גואל

בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי. אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים.

אז הוא היה מקדים, תמיד. בשעה שלוש בדיוק היה נכנס בשערי מרכז הקשר, פוסע בשביל הגישה כשמצלמות מתעדות את צעדיו. בכניסה היה נבדק באופן יסודי על ידי מאבטח חמוש, עובר תחת גלאי מתכות ומתיישב לחכות לילדה בחדר האחד ששימש עוד הורים המנותקים מילדיהם. 
במרכז נאסר על גילי לחבק את בתו, לנשקה או ללחוש באוזנה הקטנה עד כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה, ושהיא הסיבה היחידה שהוא מוכן לסבול את הביקורים המשפילים האלה. "בחדר היחיד שעמד לרשותנו ישב אבא נרקומן, כשבנו הקטן משחק על הרצפה, לידו ישבה אמא שהידרדרה לזנות ולסמים, ואני, אבא נורמטיבי שבחיים לא פגע בזבוב, אבל עם הגירושים הפך ברגע להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו', זה מה שטענה גרושתי.
"בשעה היחידה הזאת בשבוע שבה ראיתי את הבת שלי, כל מה שעבר לי בראש היה איך אני מצליח במקום ההזוי הזה, שלא שייך אלי או לחיים שלי, לקיים מפגש עם הבת שלי, שייראה הכי נורמלי שבעולם. ניסיתי לדחוס לתוך השעה הזאת את כל מה שאפשר.

"בגלל שתמיד יש עובדות סוציאליות במקום, שמפקחות עליך, מקשיבות ומתעדות כל מה שנאמר ומתרחש, המצאנו לעצמנו עם הזמן שפת סימנים, שתהיה רק שלנו. שני מצמוצים בעיניים זה 'התגעגעתי'. מצמוץ אחד ארוך וחזק: 'אני אוהב אותך'. וכשהילדה שלי היתה משפשפת את העיניים באגרופים הקטנים שלה, זה היה כדי להגיד לי שלא אדאג לה, שהכל יהיה בסדר. בפעם הראשונה שהירשו לנו לצאת לבד אל הגינה היא רצה אלי ואמרה לי, 'אבא, בוא נצא מהר ונתחבק חזק חזק, לפני שיגידו לנו שאסור'". 
גילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים המוזכרים בכתבה), בן ה־45, מצא את עצמו במרכז קשר בעקבות גירושים מרים מאשתו, כשבתו היתה בת חמש. הוא אדם מפורסם, שכולכם מכירים – מה שמעיד שהסיפורים האלה אינם פוסחים על אף אחד. בארבעת החודשים הראשונים אחרי הגירושים, עד שהוסדרו הביקורים במרכז הקשר, היה רואה את הילדה בקושי שעה בחודש.
"גרושתי התלוננה באוזני פקידת הסעד שאני נוגע בבת שלי באופן מיני. בהמשך היא הגישה נגדי שלוש תלונות במשטרה בטענה שאיימתי עליה. זימנו אותי לחקירה, אבל אפילו לא פתחו לי תיק. הבינו שהכל המצאה". ולמרות כל זאת, מרכז הקשר הפך למסגרת האבהות שלו למשך שנתיים.
כש־60 הדקות עם בתו היו מגיעות אל קיצן, היה גילי נותר בכיסאו בתוך מרכז הקשר, בעוד בתו יוצאת החוצה אל אמא שלה, שבאה לאסוף אותה. הסיבה: "נימוקי ביטחון ומניעת חיכוך בעת העברת הילדה מאביה לאמה". גילי נאלץ להמתין כעשרים דקות, "ואני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת: אני מביט במסך הטלוויזיה במעגל סגור ורואה את הבת שלי הולכת בשביל ומתרחקת ממני, ויודע שהנה מתחיל עוד שבוע קשה של בכי, עד למפגש הבא".
מרכזי הקשר הופיעו בישראל בשנות התשעים, עבור הורים בלתי מתפקדים, שזאת דרכם לפגוש את ילדיהם, או עבור הורים שבשל טיעוני מסוכנות הוצאו ילדיהם אל מסגרות חוץ־ביתיות. עם השנים ועם עליית מקרי הגירושים, הפכו מרכזי הקשר לברירת המחדל של שירותי הרווחה ומערכת המשפט במקרים של סכסוכים קשים בין ההורים, מחלוקת על הסדרי ראייה, ותופעות של ניכור הורי: הימנעות או סרבנות של הילד לקשר עם אחד מהוריו, לא פעם בשל הסתה מצד ההורה השני. גם ילדים השוהים עם אמהותיהם במקלטים לנשים מוכות עשויים לפגוש כך את אביהם, וכן ילדים של הורים פגועי נפש, נרקומנים או אלכוהוליסטים. 
מרכזי הקשר כפופים לשירותי הרווחה העירוניים ומאוישים בעובדים סוציאליים, שמפקחים על ההורים בעת המפגשים עם הילדים. לעיתים משרתות שם בנות שירות לאומי. המפגשים במרכזי הקשר מתחלקים לשלושה סוגים: מפגשים בפיקוח מלא, שבהם העובד הסוציאלי יושב ליד ההורה והילד לאורך המפגש כולו; מפגשים בפיקוח חלקי, שבהם נוכחותו הפיזית של העובד הסוציאלי אינה רציפה, או שהפיקוח נעשה מרחוק, באמצעות מראה חד־צדדית או טלוויזיה במעגל סגור; ומפגשים בלי פיקוח, שמתקיימים מחוץ לכותלי מרכז הקשר, כשהמרכז משמש רק נקודת מסירה והחזרה של הילד, כדי למנוע חיכוכים בין שני ההורים.


64 מרכזי קשר, 4,100 ילדים

בישראל פועלים לא פחות מ־64 מרכזי קשר. על פי נתוני משרד הרווחה, שאותם מציג המשרד מכוח חוק חופש המידע, עמד תקציב המרכזים בשנת 2012 על כארבעה מיליון שקלים וחצי. באותה שנה טופלו במרכזי הקשר 2,540 משפחות; כמעט 4,100 ילדים פגשו כך אחד מהוריהם או את שניהם. בממוצע, כל מרכז קשר משמש כ־65 ילדים למפגשים עם הוריהם.
בשנת 2004, לשם השוואה, היו בישראל 67 מרכזי קשר, אך טופלו בהם רק 1,774 משפחות, קרוב ל־3,100 ילדים. במילים אחרות: בתוך שמונה שנים זינק מספר המשפחות המטופלות במרכזי קשר בישראל ב־43 אחוזים. מספר הילדים שפגשו את הוריהם במרכזי קשר עלה ב־33 אחוזים.
התקציב של מרכזי הקשר בשמונה השנים האלה אף זינק יותר: ועלה ב־91 אחוז – מ־2.3 מיליון שקלים ב־2004, ל־4.4 מיליון ב־2012.
על פי ההוראות המפורטות בתקנון העבודה הסוציאלית (תע"ס) של משרד הרווחה, מרכז הקשר "נועד לבנייה והבנָיה מחדש של הקשר בין הורים לילדיהם. המגמה היא לבנות, במידת האפשר, תוכנית התערבות שתאפשר בצורה הדרגתית, לפי הצרכים והיכולות של הקטינים וההורים, לעבור מהסדרי ראייה במסגרת מוגנת להסדרי ראייה עצמאיים ללא פיקוח".
ההפניה אל מרכז הקשר נעשית באמצעות פקיד הסעד ובכפוף לצו בית משפט. יש מקרים שבהם בית המשפט מעניק לפקיד הסעד את הסמכות להחליט על משך הביקורים עד לחזרה להסדרי ראייה עצמאיים. אפשר להניח כי בראש מעייניהם של פקידי הסעד עומדת טובתם של הילדים, הצורך להגן עליהם ולנקוט זהירות מרחיקת לכת כדי שלא ייפגעו. 
המפגשים במרכז הקשר נמשכים בשלב הראשון חצי שנה, ואז מתבצעת הערכה תקופתית ראשונה בין הגורמים השונים המלווים את המשפחה, כדי להחליט אם להמשיך בהם. אם מוחלט שהם יימשכו, מובא המקרה אחת לכמה חודשים לעיונה של "ועדת תסקירים", שבה נוכחים שני ההורים, נציגים של המחלקה לשירותים חברתיים, פקיד סעד מחוזי לסדרי דין ופקידי סעד נוספים, ולעיתים עובדים סוציאליים המלווים את המשפחה. בעת הכנת הכתבה שוחחנו עם הורים שפגשו את ילדיהם במרכזי קשר במשך שנים. המקרה הממושך ביותר שהובא לידיעתנו הוא של אב שפגש את בתו במרכז קשר במשך שש שנים.
"ברבים מהמקרים, ההורים יושבים בוועדת התסקירים בלי ייצוג", אומר עו"ד שחר שוורץ, המתמחה בדיני משפחה. "הזמן קצר וקצוב, ואנשים מרגישים שלא שומעים אותם. אחרי הוועדה, ההורים בדרך כלל לא מקבלים את סיכומי הפגישה. במקרה הטוב הם יראו את הדו"ח יומיים לפני הדיון בבית המשפט. במקרים רבים עורך הדין לא רואה את הדו"ח, והשופט נאלץ לעשות הפסקה של כמה דקות כדי לאפשר לעורך הדין ללמוד אותו".
הורים רבים, בעיקר אבות, וכן אנשי מקצוע שעימם שוחחנו, טוענים שהורה יכול למצוא את עצמו בקלות נשלח למרכז קשר – ללא צורך ושלא בצדק. על פי נתונים לשנת 2010, שנאספו על ידי "הקואליציה למען הילדים והמשפחה", ארגון הפועל למען אבות גרושים וילדיהם, בין 25 ל־33 אחוזים מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחו למרכזי קשר.
משרד הרווחה, לעומת זאת, טוען כי השיעור עומד על כ־15 אחוזים בלבד – 1,725 אבות מתוך 11,500 תסקירים שנערכו בעקבות גירושים. לצורך ההשוואה: בארה"ב השיעור נע בין אחוז אחד לשניים, ובאוסטרליה הוא עומד על כשלושה אחוזים. יצוין כי משרד הרווחה לא נענה לבקשתנו לקבל נתונים מספריים מדויקים הנמצאים בידיו, על הפילוח המגדרי ועל סיבות ההפניה אל מרכזי הקשר. 
"בכל מצב שבו יש התנגדות של האם להסדרי ראייה רגילים בין הילד לאב, האב מופנה אוטומטית למרכז קשר", אומרת ד', שבמשך שנים הועסקה כעובדת סוציאלית במרכז כזה. "לצערי הרב ראיתי מקרים של אבות נורמטיביים לחלוטין, שלא היוו שום סכנה לילדים, ובכל זאת, האימהות, שידעו שהם יהיו מוכנים להרבה ויתורים כדי לראות את הילד, ניצלו את זה והשתמשו בילדים. אני מעריכה שקרוב לעשרים אחוז מהאבות הגרושים שמגיעים למרכז הקשר לא צריכים להיות שם.
"גם כשהפגישות מתקיימות במרכז קשר, יש אימהות שמערימות קשיים נוספים על ידי התנגדות לשעת המפגש, או שהן מודיעות ברגע האחרון שהילד לא יגיע כי הוא חולה. היו מצבים שבדקתי את האישור הרפואי שהאם שלחה וגיליתי שהוא היה שקרי. אבל ידינו כבולות. למערכת הרווחה יש כללים ברורים מאוד, ומי שיוצאת נגדה, נפגעת.
"היה לי מקרה שבו זיהיתי שהאם עושה שימוש בילדים כאמצעי ניגוח מול האב. כשניסיתי להתריע על כך בפני האב ובפני העובדות שאיתי, ננזפתי. לא אהבו את ההתערבות שלי ואת נקיטת העמדה. זו מערכת שלא מוכנה ולא מסוגלת לקבל ביקורת".


חצר עירומה ורהיטים חומים

לפני כמה שנים, בראיון שהעניקה פקידת הסעד הארצית לסדרי דין סימונה שטיינמץ לעיתון "הארץ", היא טענה כי במרכז הקשר מתקיים "הליך טיפולי, שבסופו של יום יבנה קשר נורמטיבי מחוץ למרכז הקשר". ד' טוענת שהדברים האלה רחוקים מאוד מהמציאות.
"אנחנו לא דמויות טיפוליות, אסור לנו לטפל באנשים שמגיעים למרכז – רק לפקח ולהתבונן. אחרי כמה חודשים אנחנו כותבות חוות דעת, שמועברת לפקידות הסעד. בינתיים ההורה והילדים חווים כאב עצום.
"על סמך חוות הדעת שלנו ועל סמך כל המידע שנמצא אצל פקידת הסעד היא כותבת תסקיר, שאותו היא מעבירה לבית משפט עם ההמלצה שלה אם אפשר להפסיק את הביקורים במרכז הקשר או שצריך להמשיך אותם. לרוב, בית המשפט מקבל את המלצת פקידת הסעד. יש מצבים שבהם חוות הדעת של העובדת הסוציאלית במרכז היא חיובית, אבל היא לא באה לידי ביטוי בתסקיר של פקידת הסעד".
את מיקומם המדויק של מרכזי הקשר לא מפרסמים ברבים, מחשש לפעולות מחאה ונקמה מצד ההורים. באוגוסט 2012 הגישו כמה אבות גרושים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהלתיים בירושלים מתוקף חוק חופש המידע. העתירה כללה שישים סעיפים הנוגעים למדיניות משרד הרווחה בנוגע לטיפול בזכויותיהם של ילדים שהוריהם מצויים בהליכי גירושים, וביקשה בין היתר כי משרד הרווחה יפרסם בפומבי את רשימת המרכזים, לרבות כתובותיהם. משרד הרווחה אמור להגיש את תשובתו לעתירה עד השבוע הבא.
ניסינו להיכנס לכמה מרכזי קשר. בכל המקרים נתקלנו במאבטח או בעובדת של המרכז, שאסרו עלינו לעבור את שער הברזל הנעול ללא ליווי של פקידת סעד או עובדת סוציאלית.
לבסוף הצלחנו להיכנס למרכז הקשר בנס ציונה, הממוקם בשכונה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. כמו מרכזי קשר נוספים, גם הוא מגודר בגדר גבוהה, ובכניסה ניצב שומר. החצר הקטנה עירומה ממשחקים, נטולת פרחים או דשא, למעט עשב שוטה ועץ פיקוס גדול, המטיל עליה את צילו, וממילא, ההורים אינם מורשים לצאת החוצה עם ילדיהם.
המרכז ממוקם בקומתו התחתונה של בניין דו־קומתי. הוא שקט מאוד, קירותיו בהירים, והמבואה כמעט נטולת חפצים או קישוטים כלשהם. שני חדרים משמשים למפגשים בין ההורה לילד, וגודל כל אחד מהם – כתשעה מטרים רבועים. בכל חדר ספה קטנה, כמה כורסאות או כיסאות, שטיח ושולחן קפה. בפינת החדר מחשב הניצב על שולחן קטן, והוא משמש את העובדות הסוציאליות כשאין משפחות במקום.
מרכז קשר בנס ציונה. צילום: יהושע יוסף
מרכז קשר בנס ציונה. צילום: יהושע יוסף
 הריהוט והווילונות הם בגוונים של חום ואפור, נטולי כל קישוטים. אין בהם דבר המזכיר סביבה חמה, שמחה ומחבקת, כמו סביבה שבה אמורים לשהות ילדים. בכל אחד מחדרי הקשר היו מונחים בפינה כחמישה משחקי קופסה וכמה ספרים, ותו לא.
על קיר החדר מותקנת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, ועל אחד הקירות קבועה מראה חד־כיוונית גדולה, שמעברה השני אפשר לצפות ולפקח על ההורה וילדיו. יש גם רמקול, שבו יכול העובד הסוציאלי להרעים את הערותיו ואיסוריו. שני חדרי הקשר תחומים מצד אחד במטבחון ובחדר ישיבות, המשמשים את עובדי המרכז, ומהצד השני בחדר מזכירות. 
עוד בשלב שלפני תחילת המפגשים עם הילד במרכז הקשר, מחויב ההורה לחתום על כתב התחייבות משפיל, הכולל בין היתר "הסכמה לבדיקת חפציי ולבדיקה גופנית שתיעשה בכניסתי למפגש, בהתאם לשיקול דעת המאבטח", וכן התחייבות לסדר את חדר הקשר בתום המפגש. ההורה מתחייב "שלא להתלחש עם הילד/ים במהלך הביקור ולא לערב את הילד/ים בנושא הסכסוך על ידי תחקורים, האשמות או העברת מכתבים או כספים להורה המשמורן".
סעיף מקומם במיוחד קובע כי "ההורה מתחייב שלא לצלם את הילדים (במצלמת סטילס או וידאו) ולא להקליטם, ללא אישור צוות המרכז".
ההורה מתחייב "לא להעניש את הילד/ים בזמן הביקור, לא לנהל ויכוחים במרכז עם ההורה השני ו/או עם צוות המרכז". כמו כן, על ההורה להצהיר כי "ידוע לי שאם צוות המרכז מתרשם מהתנהגות שאינה מאפשרת את קיום הביקור, הוא לא יתקיים, או יופסק" – סעיף המותיר חירות מוחלטת בידי עובדי מרכז הקשר לשלוט בקיומם של המפגשים.
איחור ללא הודעה מוקדמת של יותר מעשרים דקות יגרום לביטול המפגש. אי עמידה באחד מסעיפי כתב ההתחייבות עלולה לגרום להפסקת הביקור, ואף לביטול מוחלט של הסדרי הראייה, עד להחלטה של בית המשפט, מה שעלול להימשך חודשים ארוכים.
"אם תלחשי לילד שלך 'מתוק שלי, אני אוהבת אותך' – העובדת הסוציאלית מייד תתערב ואת תסתכני בביטול המפגש", מספרת לילך (45), שפוגשת כך את בנה, היום בן תשע, בארבע השנים האחרונות. בעלה לשעבר התלונן נגדה על אלימות, הילד הוצא מהבית לפנימייה, ולאחר שהושב אל אביו הוסת נגדה. כל התלונות נסגרו מזמן מחוסר אשמה.
"במרכז הקשר שלנו, כולם יושבים באולם אחד. דוחסים שם אינספור משפחות, ואת צריכה להילחם על פינה שקטה. זה מקום משפיל ומייאש, שבו את מקיימת פגישה מהונדסת תחת אורות ניאון, עם הדבר הכי יקר בחיים שלך.
"אני מרגישה שאני חייבת ללחוש לו באוזן, כדי שתיווצר בינינו איזושהי קירבה, אבל אסור לי. יש זמן קצוב לחיבוק. אם הבן שלי מתרפק עלי יותר מכמה שניות, הן יפסיקו את זה. ואני רק רוצה לעטוף את הילד שלי ולהצמיד אותו אלי ולנשק אותו בלי סוף. איזה מין קשר מוזר ומעוות זה?
"בגלל שיש לי רק שעה וחצי בשבוע להיות איתו, הכל אצלי מתוכנן על הדקה. עשר דקות למשחק קופסה – יש שם משחקים מעטים, שכבר נגעו בהם אלפי ידיים – ארבע דקות לציור, רבע שעה לעדכונים שוטפים. אני מנסה להכניס לתוך שעה וחצי את כל מה שאמא רגילה אמורה להספיק בשבוע. לכן בזמן הזה אני לעולם לא עונה לטלפונים, לעולם לא הולכת לשירותים, ואפילו לא שותה כוס מים. איזה הורה שפוי יכול לשרוד בתנאים כאלה? 
"אין שם ספונטניות, אין יכולת לזרום עם הילד. הכל מדוד, מתועד, מדווח. את כל הזמן במבחן ואת כל הזמן חוששת שייקחו פעולה מסוימת שלך, שאת חושבת שהיא הכי תמימה ונכונה, ויפרשו אותה לא נכון. 
"אני כל כך מקנאת בהורים רגילים", היא אומרת וקולה רועד. "הורים שיכולים להיות עם הילדים שלהם מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. אני זוכרת איך פעם יצאתי מהבית עם הבן שלי בלילה לראות עטלפים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לי, זה אסור, זה לא בסדר. אני מפספסת את השנים הכי יפות בחיים של הילד שלי". 


"זה מקפיא את הדם"

קופל אליעזר, מנהל מכון סבר, המתמחה בתופעת הניכור ההורי, אומר שמרכזי הקשר הפכו להיות ערוץ נוסף שבו מעמיקים סכסוכי הגירושים. "מרכזי הקשר לא מעניקים שום מסגרת טיפולית. הם משמשים מקום שיפוטי וענישתי לכל דבר, שלא רק לא מאפשר בניית קשר, אלא אף מסייע בניתוק קשר.
"לכל הורה שמגיע למרכז קשר מתייחסים כאילו הוא המסוכן ביותר, וזה גורם נזק עצום לכל הצדדים. הורה שנמצא שם בלי סיבה מוצדקת מרגיש תסכול והשפלה. ילד שרואה את ההורה שלו במקום כזה, חוֹוה אותו כלחוץ ומושפל.
"התחושה הזאת, של ההורה ושל הילד גם יחד, מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שההורה השני לא נדרש לביקורים במתכונת כזאת. רבים מההורים שואלים את עצמם אם הנזק שנגרם לילד ולהם שווה את הביקורים במרכז. רבים מחליטים, מתוך תחושת אחריות לילדיהם, לוותר על הקשר ולמנוע את הנזק הזה".
יוני (50), גרוש זה עשר שנים ואב לילדה בת 12, נמנה עם ההורים שהחליטו שהנזק הנגרם מהפגישות במרכז הקשר עולה על התועלת. הוא לא ראה את בתו בכלל במשך שנתיים, עד לאחרונה. זה מקרה אחד מני רבים שהובאו לידיעתנו, שבהם הפך מרכז הקשר למרכז נתק.
יוני, גרוש ואב לילדה בת 12. החליט לוותר על המפגשים במרכז הקשר ולא ראה את בתו שנתיים. צילום: יהושע יוסף
יוני, גרוש ואב לילדה בת 12. החליט לוותר על המפגשים במרכז הקשר ולא ראה את בתו שנתיים. צילום: יהושע יוסף
 "עד לפני ארבע שנים לא היתה שום בעיה בהסדרי הראייה שלי עם גרושתי, וגידלתי את בתי מחצית מהזמן. נקודת המפנה היתה בערב חג בשנת 2010, כשגרושתי התלוננה תלונת שווא שאני עושה בילדה מעשים מגונים. לפי הסדרי הראייה, הבת שלי היתה צריכה להיות איתי לכל תקופת החג, והדרך היחידה שבה גרושתי היתה יכולה למנוע את זה היתה הגשת תלונת שווא במשטרה. התלונה נסגרה בלי שבכלל נפתח נגדי תיק, אבל זה הספיק כדי שלא אראה את בתי קרוב לחודשיים.
"חצי שנה לאחר מכן הגיעה תלונה נוספת, ואז פקידת הסעד שטיפלה בנו המליצה שניגש למבחני מסוגלות הורית. לא היה לי ספק שאעבור את המבחנים האלה בהליכה, הרי אין אבא טוב ממני. במכון קבעו שהאינטראקציה שלי עם הילדה מעולה, אבל 'הילדה חרדה'. בית המשפט קיבל את המלצות המכון, והורה לי לעבור טיפולים במכון, שרק אחריהם אוכל להתחיל את הסדרי הראייה במרכז הקשר בפיקוח מלא".
יוני הלך לראות את מרכז הקשר בעירו. במשך שלוש שעות עמד מחוץ לבניין והתבונן בבאים בשעריו. ילדים בוכים, הורים מתוסכלים וכעוסים, ובעיקר אבות שמשפילים את מבטם ונכנסים או יוצאים בצעדים מהירים. "יותר מעשרים ילדים באו לשם בשלוש השעות האלה. זה נראה כמו תעשייה שלמה. לא ייתכן שבמדינת ישראל מוציאים כל כך הרבה ילדים למרכזי קשר. לא ייתכן שברגע שאתה מתגרש, אתה הופך פתאום מהורה נורמטיבי ותורם – להורה בסיכון שמידרדר למקום כזה.
"אמרתי לעצמי שאני לא אתן יד לדבר הזה. לא אתן שעל גב הילדה שלי, המכונים שהרווחה עובדת איתם ומרכזי הקשר יעשו עלי קופה. יש גבול למה שהורה יכול לסבול בחסות המדינה. לבת שלי, ולכל ילד אחר, לא מגיע לראות את האבא שלו במקום אפל ומשפיל. 
"נפגשתי עם העובדת הסוציאלית, והיא שאלה אותי, 'נו, נכון שזה לא כזה גרוע?' הסתכלתי עליה ולא האמנתי. אמרתי לה שזה יותר גרוע ממה שדמיינתי, זה מקפיא את הדם. אין מצב שהבת שלי תראה אותי במקום שבו מתייחסים אלי כמו אל אחרון העבריינים. ואז, בשיא הטבעיות, היא אמרה לי שאולי כדאי שאלך למרכז הקשר במודיעין, כי הוא מהמפוארים שיש, והאוכלוסייה שמגיעה לשם היא האליטה של מדינת ישראל: טייסים, רופאים ועורכי דין".


"איפה חזקת החפות?"

בשנה האחרונה עמד יוני בכל בוקר בכניסה לבית המשפט שבו התנהל משפטו, כשבידיו שלט שבו הוא מאשים את השופט בכך שאינו רואה את בתו. לאחרונה הוא התבשר שעקשנותו והאמונה בצדקת דרכו השתלמו: אחרי שבקשתו לדיון נוסף התקבלה, ואחרי חצי שנה של תסקירים נוספים ודיונים ארוכים, החליט בית המשפט שיוני ישוב בהדרגה לראות את בתו שלא במרכז קשר.
"שני המפגשים הראשונים שלי עם בתי נערכו אצל המטפלת להדרכה הורית ברווחה, ואחריהם היו כמה מפגשים שבהם לקחתי אותה אלי אחרי בית הספר, עד השעה 8 בערב. בקרוב היא חוזרת לישון אצלי, בדיוק כמו שהיה פעם. בדיוק כמו שהיה צריך להיות בכל התקופה הזאת. העובדה שבסוף לא נכנסתי למרכז קשר רק מוכיחה שמלכתחילה לא היה בהם צורך, כי לא היתה בי שום מסוכנות".
שמונה שנים חלפו מאז שרונן (40), שוטר במקצועו, פגש את בנו הפעוט במרכז קשר. אבל תחושות העלבון וההשפלה לא מרפות ממנו עד היום. הוא הגיע לשם לאחר שגרושתו הביעה חשש שהוא יפגע בילד כדי לפגוע בה; זה הספיק לפקידות הסעד ולבית המשפט כדי להוציא צו שחייב אותו לפגוש את בנו בחדר קטן, מאחורי סורג ובריח. הילד היה אז בן פחות משנתיים.
מרכז קשר בפתח תקווה. צילום: יהושע יוסף
מרכז קשר בפתח תקווה. צילום: יהושע יוסף
 "הייתי בא לשם אחרי שכל היום רדפתי אחרי פושעים והגנתי על אנשים בגופי. בבת אחת החלפתי תפקידים והפכתי להיות כמו אסיר, ללא זכויות. האבסורד הכי גדול הוא שכאשר היו התפרעויות במרכז הקשר, העובדות קראו לי לסייע. הן אמרו לי שכשאני נמצא שם הן רגועות, והיו מתגאות שיש להן שוטר אישי שדואג להן.
"בשלב מסוים לא יכולתי יותר לשאת את תחושת העלבון, כשכל הזמן יושבת לידי וליד הבן שלי עובדת סוציאלית, משגיחה עלי ומקשיבה לכל מילה. הרמתי ידיים והפסקתי להגיע. התביישתי. לא רציתי שהבן שלי, למרות שהיה קטנטן, יחשוב שאבא שלו באמת אדם מסוכן שזקוק לשמירה.
"חצי שנה לא ראיתי את הילד, עד שהגעגועים הכריעו אותי. למרות שהעובדות הסוציאליות ידעו שאין באמת סיבה שאהיה שם, הן לא כתבו מפורשות בחוות הדעת שלהן שצריך להפסיק את ההתעללות הזאת בי. גרושתי היתה מגישה נגדי אינספור תלונות. כל שני וחמישי נקראתי למח"ש, הקידום שלי נפגע, ורק בנס לא איבדתי את מקום העבודה שלי. בשלב מסוים הם כבר הבינו שהיא מעלילה עלי, אבל הם היו חייבים לחקור. אחרי שלוש שנים כל התלונות שהיא הגישה נגדי נסגרו".
לדני (32) הספיקו שני מפגשים בלבד במרכז הקשר כדי להבין שהוא לא יוכל לעמוד בחוויה הזאת. הוא הגיע לשם בעקבות תלונה שהגישה גרושתו על אלימות שהפעיל כלפי בתו. חצי שנה הוא לא נפגש עם בתו, הקשר נפגע מאוד, וכשהגעגועים הכריעו, הוא חזר למרכז לתקופה נוספת של חצי שנה.

דני (32). "בסוף התלונה נגדי נסגרה וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם". צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"התחננתי בפני העובדת הסוציאלית שתוציא אותי, הרי היא ראתה עד כמה הקשר שלי עם בתי מצוין", הוא מספר. "התחושה במרכז הקשר היא שאתה הופך להיות עכבר מעבדה, שבוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת. כל מילה או מעשה שלא נראו להם, פסלו אותי כאב וזיכו אותי בעוד מפגשים תחת פיקוח ובהארכת תקופת הביקורים במרכז הקשר.

"אני זוכר שפעם אחת, הבת שלי סיפרה לי שאמא שלה ביקשה ממנה לקרוא לחבר החדש שלה אבא. היא היתה מאוד מוטרדת מכך ושיתפה אותי. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה שרק אני אבא שלה, ושהיא לא חייבת לקרוא לאף אחד אחר בשם אבא. העובדת הסוציאלית במרכז דיווחה על כך מייד לפקידת הסעד שלי, וכבר למחרת היא נזפה בי. היא אמרה לי שאסור היה לי לדבר על כך עם הילדה.
"בסוף, המערכת הבינה שאני לא אב מתעלל, התלונה נגדי נסגרה, וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם". 
"המציאות במרכזי הקשר משפילה מאוד", אומר עו"ד שחר שוורץ. "אתה נמעך שם, כהורה וכאדם. בא לך לזעוק – מי אתם שתקבעו איך אני מחבק את הילדים שלי ואיך אני מדבר עם הילדים שלי? מי שלא עבר את זה יתקשה להבין".
שוורץ לא מדבר רק מניסיונו כעורך דין. הוא עצמו הגיע למרכז קשר עקב תלונות של גרושתו לגורמי הרווחה ולמשטרה על כך שהוא אלים כלפיה. רק אחרי שכבר הותר לו לפגוש את בנותיו שלא במסגרת מרכז קשר הוגש נגדו כתב אישום, והוא נלחם על חפותו ויצא זכאי.
"במשך שנה פגשתי שם את שתי הבנות התאומות שלי, שהיו אז בנות שנה. ילדות שחיכיתי הרבה שנים עד שבאו לעולם. שעה אחת לשתיהן, כשמתוכה, 15 עד 20 הדקות הראשונות נגזלות בגלל קשיי פרידה מאמא שלהן. כשנגמר הזמן הפגישה נחתכת בגסות, באכזריות, באופן לא טבעי ובלי שום התחשבות בסיטואציה. אומרים לאמא להיכנס ולקחת את הילדות, וממש לא משנה אם אנחנו באמצע משהו.
"התקופה במרכז הקשר היתה כל כך קשה, שהייתי קרוב לוותר על הילדות שלי. אבל ידעתי שאם אוותר, לא אוכל להסתכל להן ולעצמי בעיניים. מצד שני, יש לי לקוחות שוויתרו, ואני מבין אותם. כל ההורות שלך משובשת במקום הזה. בישראל, אם אחד מבני הזוג רק טוען על השני שהוא אלים כלפיו, הדרך למרכז הקשר מתחילה להיסלל. איפה חזקת החפות?"


פגישה בליווי אנשי ביטחון

את מרכזי הקשר פוקדים לא רק הורים גרושים. איציק (54) מגיע למרכז הקשר כדי לפגוש שם את נכדו בן השנה וחצי, תינוק בלונדיני ופעלתן, שעיניו גדולות ויפות. התינוק נולד לבנו המוגבל נפשית, שעובד ומתפקד ביומיום, מאישה צעירה הלוקה בנפשה ומתגוררת בהוסטל בקהילה.
"עוד בבטן אמו נחרץ גורלו והתקבלה החלטה שיהיה במשפחה אומנת, ויוכרז כבר אימוץ", מספר איציק. "כשראינו אותו בבית החולים, כשהיה בן כמה שעות, זה נעשה בליווי אנשי הביטחון, כאילו היינו פושעים. מייד לאחר שערכנו לו ברית, שגם על קיומה נאלצנו להיאבק, התינוק נלקח מאיתנו למשפחת אומנה חסויה, אנחנו לא יודעים מי והיכן. רק אחרי שפנינו לבית המשפט ודרשנו לראות את התינוק איפשרו לבני, לאשתי, לבתי הצעירה ולי לפגוש אותו במשך שעה אחת בשבוע, שהיא בפועל חמישים דקות, במרכז קשר שמרוחק שעת נסיעה מהבית שלנו.
"אני בן יחיד להורים ניצולי שואה, ואני לא יכול לשאת את המצב שבו אני רואה את הנכד שלי שעה בשבוע בְמקום נורא ואיום כזה".
איציק מנהל מאבק ער ועיקש בשני מישורים. תחילה הוא נאבק בהחלטה לייעד את נכדו לאימוץ ולשלוח אותו לאומנה חסויה ולא לאומנה פתוחה, שבה יוכל לבקר את התינוק באופן חופשי יותר ולשמור עימו על קשר בסביבה טבעית. בהמשך הוא מבקש לאמץ אותו בעצמו, שיחיה איתו ועם אשתו ובנו. לשם כך הוא אוסף מכתבי המלצה ממעסיקיו; ביום פגישתנו הראה לנו את תעודת השחרור שלו מצה"ל, לאחר ששירת כאיש קבע שלושים שנה. הוא ביקש עכשיו שיוציאו לו אותה מחדש כדי להציג אותה לרשויות הרווחה. 
"התמונה המצטיירת היא שרשויות הרווחה עושות הכל כדי שהתינוק יישלח לאימוץ", אומר עו"ד רמי מרמלשטיין, המייצג את הסבא. "הן מסרבות לאומנה פתוחה בטענה ש'התינוק לא ערוך לכך'".
בינתיים, איציק ומשפחתו נאבקים על כל דקה עם הנכד. איציק שולף תיעוד מדויק, שלפיו לפחות פעם בחודש מבוטלים מפגשיהם עם הנכד במרכז הקשר. "פעם אחת משפחת האומנה לא יכלה להביא אותו, פעם אחרת הם נסעו לטיול, או שהעובדת הסוציאלית היתה חולה, או שטענו שהילד בוכה מאוד ולכן לא כדאי שנגיע. חלק מהביטולים נמסרו לנו בסמסים, כאילו שמודיעים לי על ביטול של משהו סתמי, ולא של הדבר שכל חיינו סובבים סביבו עכשיו. וכמובן לא קובעים ביקורים חדשים, שזאת הפרה גסה של צו בית משפט.
"בשבוע שעבר העובדת הסוציאלית שלחה לי סמס שבו נכתב: 'לצערנו הרב כנראה שהביקור במרכז הקשר יתבטל, כי פקידת הסעד לא העבירה למרכז הקשר את התשלומים'. אלה דברים הזויים שזועקים לשמיים. למה אנחנו צריכים להיענש על עניינים ביורוקרטיים שאינם קשורים בנו?
"שוב ושוב אני מוצא את עצמי מגיע לבית המשפט, משקיע כספים ונלחם על חמישים הדקות האומללות האלה עם הנכד שלי. חמישים דקות בשבוע. אני לא מבין למה משפילים אותנו ומתייחסים אלינו ככה. המצב מספיק כואב כפי שהוא, בייחוד בכל פרידה שבה הנכד שלי מורחק מאיתנו, תוך כדי שהוא מסתכל עלינו לאחור, והלב של כולנו נשבר לרסיסים".

"אפלה, חושך ועצב גדול"

"תהום. חושך. שיתוק. מוות". אלו המילים שריקי (45) משתמשת בהן שוב ושוב כדי לתאר את התקופה שבה פגשה את ילדיה במרכז קשר. היא אמא לארבעה ילדים שנולדו לאותו גבר, שחי לצידה ולצד ילדיה, אך היה מתנתק מהם לסירוגין לפרקי זמן ארוכים.
"כשנולד בן הזקונים שלי, לפני שמונה שנים, הבנתי שאני לא סופר־וומן. הבן הקטן אושפז בבית חולים כי לא אכל מספיק, ושם הרווחה סימנה אותי וראתה בזה הזנחה. אז עלתה על הפרק האפשרות של הוצאת הילדים מהבית. בהתחלה נלחמתי נורא, אבל ככל שהזמן עבר, הרווחה המשיכה לפקח עלי ופקידת הסעד דיברה איתי על הוצאת הילדים הקטנים מהבית כעל משהו שגרתי. היה קיץ, הם היו בבית כל הזמן והיה לי קשה לבד. היא מצאה אצלי אוזן קשבת להצעה שלה, ואני הסכמתי לזה בטיפשותי. הסיכום היה שהם יילקחו לחודש או חודשיים לבית ילדים, ושאוכל לבקר אותם כמה שארצה". 
שני הילדים הקטנים, בני שנתיים וחמש, הועברו לבית לילדים בסיכון באזור ירושלים, שממנו מועברים הילדים לפנימיות ולמשפחות אומנה. ריקי מספרת כי בתחילה, לתדהמתה, לא ראתה אותם חודש שלם. היא לא ידעה בדיוק איפה הם נמצאים, ולא איפשרו לה לשוחח איתם בטלפון. רק אחרי חודש התאפשר לה לראות אותם במרכז קשר.
"המפגש הראשון היה מלא בושה. הקריעה הזאת מהילדים הכניסה אותי לשיתוק. שמונה חודשים נפגשנו כך. במהלכם, גם אחותם הגדולה, שהיתה בת שמונה, הוצאה מהבית לחודש אחד, לבית ילדים אחר באותו אזור, אבל הצלחתי להחזיר אותה הביתה. אחר כך הצלחתי להחזיר גם את אחיה הקטנים והם כולם איתי עד היום, תחת צו השגחה. אבל את השעה הזאת בשבוע במרכז הקשר, השעה האכזרית הזאת, אני לא אשכח בחיי".  
ממעמקי כאבה כתבה ריקי באותם ימים מכתב אל השופטת שדנה בתיקה, שבו תיארה בזמן אמת את חוויותיה ממרכז הקשר: "שעה קצובה אחת בשבוע, שאותה יש למצות, ובמהלכה לתת כמה שיותר חום ואהבה, כדי שלא ישכחו את אמא. במתחם מוקף סורגים, שעה נטולת פרטיות ואינטימיות משפחתית, תחת עינו הפקוחה של העובד הסוציאלי. ואז הוא מודיע: עוד חמש דקות. דקירה בלב.
"הילדים ואני לא רוצים שהדקות הקצובות ייגמרו, והוא שוב מודיע: עוד נשיקה אחת וחיבוק אחד ולהיכנס למונית. סופרים וקוצבים לי את האהבה. ובפרידתנו – בכי ובקשות לחזור איתי הביתה. ומבטים מבולבלים של הילדים, והמונית שנעלמת עם היקר לי מכל. ואז מגיע הרגע ההוא הנורא, שבו האפלה שוב יורדת לחייך. חושך ועצב גדול, דממת תקשורת עד לשבוע הבא. כיבו את האור על הקשר המיוחד עם ילדיי. הפקיעו מאיתנו את הזכות לאהבה, לחופש בחירה, למגע.
"זהו עולם של מפגשים אפלים בין הורים לילדיהם. אתה חש בו כבתוך מרתפים חשוכים של עלבון, השפלה ורמיסת כבוד האדם. אף אחד מהילדים שם אינו צוחק או אפילו מחייך. הורים מהססים להתקרב, מדברים בלחישה ולא בקול רם, כפי שמדברים בדרך כלל עם ילדים. אלה ילדים אבודים, שלא יודעים למי הם שייכים".
אבי ילדיה של ריקי מספר שכשהילדים שבו הביתה אחד מהם רץ סביב שכונת מגוריהם וצעק: "אני חופשי, אני חופשי". הילד, היום בן 12, זוכר איך באחד הביקורים ניסה לברוח ממרכז הקשר במכוניתו של הדוד שלו, שהצטרף לביקור. "אני זוכר שבהתחלה הייתי בוכה כל יום במיטה, לפחות שבועיים", מספר הילד. "כשהמדריך במרכז הקשר היה אומר 'זהו, מספיק', אני תמיד הייתי מבקש עוד קצת, עוד קצת עם אמא. אז אמא היתה קונה לי ביצת קינדר כדי שאשמח. תמיד שאלתי את אמא מתי נחזור הביתה, ולמה אני לא יכול לחזור. אבל אני לא זוכר מה היתה התשובה".
פרופ' ורד סלונים נבו, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, עמדה בשנת 2008 בראש ועדת סלונים נבו לבדיקת עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין – אותן פקידות סעד האמונות על הטיפול בסכסוכי גירושים. אחת מהמלצותיה המשמעותיות היתה מינוי "אומבודסמן" – נציב קבילות חיצוני, שאליו יהיה אפשר לפנות.
"מצאנו שאנשים נותרים חסרי אונים ולא יודעים אל מי לפנות בתוך הסבך של שירותי הרווחה", היא אומרת. "היו הורים רבים שטענו בפנינו כי לא שמעו אותם, וטענות על כך ששירותי הרווחה אינם ממלאים אחר תקנות רבות. לא ייתכן שבנושאים כל כך קריטיים לא יהיה בפני מי להתלונן ובפני מי לערער".
המלצתה נדחתה על הסף על ידי משרד הרווחה ושר הרווחה דאז, יצחק הרצוג. "כשר הרווחה תמכתי ברוב המלצותיה של פרופ' סלונים נבו, וחלקן גם יושמו", אמר לנו הרצוג השבוע. "אני מודע לכך שיש ביקורת, אבל מינוי אומבודסמן חיצוני היה עלול לחשק את המערכת, לסכן את חופש העבודה של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים וליצור עוד רובד של ערעורי סרק ואיומים – כשיש עליה למעשה מספיק מנגנוני ביקורת כמו בתי המשפט, מערך של התייעצויות פנימיות וועדות שונות. מדובר בעובדי מדינה שמתמודדים עם מקרים קשים ביותר".

"אי אפשר להקליט"

גם פרופ' ישראל צבי גילת מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה מתקומם על היעדר הביקורת והשקיפות. גילת עמד בשנת 2002 בראש ועדת ייעוץ לקביעת סמכויותיהן של "ועדות ההחלטה" (שבהן מוחלט אם להוציא ילדים מבתיהם) ודרך ההתנהלות שלהן. הוועדה מונתה על ידי שר הרווחה דאז, שלמה בניזרי.
"חברי הוועדה ביקשו שההליכים יהיו שקופים והוגנים", אומר פרופ' גילת, "ואז אין כל בעיה להוציא ילדים מהבית, לשלוח ילדים לפנימיות ולהכניס משפחות למרכזי קשר. אבל אני בטוח שאם הכל היה שקוף ופתוח לביקורת, הדברים האלה לא היו קורים. הבעיה היא שזו מערכת שאינה פתוחה לביקורת. אם אדם מבקש, למשל, להקליט את הנאמר או לקבל פרוטוקול של מה שנאמר בוועדת החלטה או בוועדת תסקירים ולא מאפשרים לו, מה זה מלמד אותנו?
"אלו ישיבות שבהן מוטחת ביקורת קשה בהורים, והם מצידם אמורים להעלות את טענותיהם. אז מדוע שלא יוכלו להקליט? או לאפשר לאדם נוסף להתלוות אליך או לייצג אותך? טובת הילד היא לא עיקרון פסיכולוגי, אלא עיקרון מוסרי".
"צריך לראות בהורים שותפים, לא עבריינים מועדים", מוסיפה ורד סלונים נבו. "לא הייתי מבטלת את מרכזי הקשר, אבל הם צריכים לשמש למצבי חירום והגנה בלבד, במקרים של סכנה ממשית ואלימות. הבדיקה של הדברים צריכה להיות קפדנית ביותר, בשיתוף ההורים והמשפחה. צריך לשאול, עם יד על הלב, האם באמת יש צורך בסביבה הזאת, שהיא כל כך קשה ולא טבעית.
מרכז קשר בתל אביב. צילום: יהושע יוסף
מרכז קשר בתל אביב. צילום: יהושע יוסף
 "מחקרים בעולם מראים שכאשר משקיעים בתוכניות טיפול רבות ומגוונות ורואים במשפחה שותפה לתהליך, התוצאות נפלאות – ומביאות להפחתה במספר המקרים הדורשים את הוצאת הילדים מהבית או מרכזי קשר. לכן, לדעתי, יש להשקיע בפיתוח עמוק של הכלים הטיפוליים והשיקומיים שקיימים היום".
ד"ר אלישבע זוהר רייך (67), מנהלת מרכז יחסים לטיפול זוגי, משפחתי ואישי, ועד לפני כחצי שנה מומחית מטעם בית המשפט, מסכימה עם הגישה הזאת.
"ריבוי מקרי הגירושים והסכסוכים בתוך המשפחה, ריבוי תלונות השווא של נשים באין מפריע, וכן טראומות שונות המלוות אנשים רבים, כל אלה זקוקים לטיפול מקצועי שלא קיים היום", היא אומרת. "מרכזי הקשר צריכים להיות תחנה בדרך, עד לרגע שמבררים אם ההאשמות כלפי ההורה הן נכונות. אבל אם מרכז הקשר הופך למהות – לא פותרים את הבעיות, אלא מנציחים אותן.
"לצערי, בפורמט הנוכחי מרכזי הקשר לא יכולים להעניק מענה לקשר נורמטיבי. מדובר במפגש של שעה עד שעתיים, פעם בשבוע. בינתיים נוצרים נתקים בין ההורה לילדיו, ולא מתקיים קשר עם המשפחה המורחבת של אותו הורה. ההורה שמגיע לפגוש את ילדיו במרכז קשר נתפס בעיני הילד כלא ראוי, בעייתי, נוטש, אדם שצריך להיזהר ממנו ושחייב שמירה. הניתוק הזה גורם לילד לחוות נטישה מדמות משמעותית בחייו, והוא נצמד עוד יותר להורה המגדל, כי הוא מפחד לאבד גם אותו.
"העובדים הנמצאים במרכזי הקשר עובדים קשה כדי שזיק הקשר האחרון בין ההורה לילד לא יינתק, אבל אין בכך כדי לבנות קשר משמעותי. הם רואים מספר רב של משפחות בו בזמן. כל עוד הם הכלי היחיד שמחזיק את הקשר, אז ודאי שאין ביכולתם לחולל מהפכות ולהביא לריפוי.
"אני מאמינה שחלק מעובדי מרכז הקשר צריכים להיות מטפלים משפחתיים, שיכולים לתת טיפול בזמן אמת. הטיפול צריך לכלול מעת לעת את שני ההורים, כדי ששני ההורים יהיו מעורבים בתהליך הקשר ובהתפתחותו, מה שיסייע בעתיד לבניית קשר מיטבי גם מחוץ למרכז הקשר".
זוהר רייך מבקרת את המערכת, שאינה פועלת למיגור תופעת תלונות השווא, ולא פחות מכך את עורכי הדין, שבוחרים ללבות את האש בין בני הזוג. "כדי למנוע ניתוקים והפניות שלא לצורך למרכז קשר, על המערכת להגיב במהירות ובזמן אמת. אני חושבת שמרבית הבעיות היו נפתרות אם מערכת המשפט היתה מפעילה סנקציות קשות נגד הורים מסיתים, שמשתמשים בילדים למניעת קשר ואי קיום הסדרי ראייה".
לדבריו של קופל אליעזר, הצעד הראשון שצריך להינקט במרכזי הקשר הוא פתיחתם לעיניים הציבוריות. "מרכזי הקשר צריכים לעבור נורמליזציה. בסיטואציה שנוצרה במרכזי הקשר כפי שהם היום, אין שום דבר נורמלי. בתקציבים המוזרמים למרכזי הקשר, ניתן בהחלט להפוך אותם למרכזים טיפוליים, לימודיים וחווייתיים לכל המשפחה. במקום עובדים סוציאליים ובנות שירות לאומי, שנמצאים שם היום על מנת לפקח על באי המרכז, הייתי ממנה צוות טיפולי המורכב מפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכותרפיסטים".


יום הולדת עצוב במרכז

את יום הולדתה השביעי של בתו חגג גילי במרכז הקשר. הם היו רק שניהם, לבד. באופן חריג איפשרו לו העובדות הסוציאליות לצלם ולתעד את יום ההולדת. היא בת 12 היום, חמש שנים לא ראה גילי את הסרטון, והצפייה המחודשת בו מנפצת אותו לרסיסים.
זו המסיבה העצובה ביותר שראינו מימינו. בלונים צבעוניים פזורים על רצפת חדר מרכז הקשר, וצלחות מלאות בממתקים שהילדה הכי אוהבת מונחות על השולחן הקטן, לצד כמה עוגות יום הולדת. אף אחד מבני משפחתו של גילי לא הורשה להצטרף, ודאי שלא חברים מכיתתה של הילדה.
פרץ של אהבה כלפי בתו מביא את גילי לחבק אותה. חיבוק קטן. חיבוק שנקטע מהר בשל מבטיה החודרים של העובדת הסוציאלית המפקחת עליהם.
"אחרי מסיבת יום ההולדת הזאת לא ראיתי את הבת שלי במשך שלושה שבועות", הוא מספר. "העובדות הסוציאליות טענו שזה הציף אותה רגשית, ושצריך לתת לה זמן להירגע. הרגשתי שאני עומד למות. באיזשהו שלב החלטתי לשבת ליד מרכז הקשר ולא לזוז משם עד שיסכימו לחדש בינינו את המפגשים, ואחרי כמה ימים, זה מה שקרה.
גילי המשיך לפגוש את בתו במרכז הקשר במשך חצי שנה, "עד שהביקורים הופסקו, כשכבר לא נשארו להם תירוצים להשאיר אותי שם, וכשלאמא נהיה קשה להביא את הילדה בכל שבוע. פתאום, אחרי כמעט שנתיים, הסיוט נפסק. בבת אחת, בלי תמיכה, בלי טיפול על הנזק שנגרם, ככה ביום בהיר אחד. פגעו וברחו, והשאירו אותי להתמודד עם הנזק.
"המדינה הכניסה אותי למרכז הקשר בלי סיבה, והיא צריכה לשלם על מה שהיא עשתה לי ולבת שלי. אני עדיין מפחד לפעמים לחבק אותה, כדי שלא יגידו שאני נוגע בה בצורה לא הולמת, והיא נרתעת גם מחיבוקים מאנשים קרובים כמו סבא וסבתא שלה. למזלי, הקשר בינינו היום חזק ונפלא. אף אחד לעולם לא יוכל להפריד בינינו יותר. אבל אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שנותרתי אדם נכה". 
פלייליסט – מרכזי קשר


קישורים:

שר הרווחה מאיר כהן משפיל הורים במרכזי קשר – מחאה דימונה אוקטובר 2013 – 17 באוקטובר 2013 – שר הרווחה מאיר כהן משפיל ומבזה הורים וילדים במרכזי קשר. תאוות הבצע של עובדים סוציאליים ברשויות הרווחה אינה יודעת גבול. העובדים הסוציאליים כופים על הורים וילדים ללא רבב, על לא עוול בכפם להיפגש במרכזי קשר בתנאים משפילים ולא לא יראו אחד את השני.

פלייליסט – מרכזי קשר רשויות הרווחה – ינואר 2012 – מרכזי קשר רשויות הרווחה משמשים למפגשים בין הורים לילדיהם הנמצאים בטיפול ובהשגחת המדינה, כאשר פקיד הסעד סבור כי ההורה מהווה סיכון לילד באם יפגשו לבדם. אמנם בית המשפט (משפחה או נוער) קובע את הסדרי הראיה במרכז הקשר אך המדיניות היא שהשופט משמש מעין חותמת גומי של פקידי הסעד…

פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור מציגה טיפול במרכז קשר – נובמבר 2011 – תכנית המקור – ערוץ 10 – פקידת הסעד לחוק הנוער נרי מנור ממינהל השירותים החברתיים תל אביב מציגה את דרכי הטיפול והסיוע הסוציאלי לילד ומשפחתו במרכז קשר. פקידת הסעד לחוק הנוער היא "תובעת" מטעם המדינה בחוק הנוער להוציא ילד מביתו ולהעבירו למסגרת אחרת מופרטת בד"כ, אומנה, אימוץ סגור, פנימיה ועוד מסגרות שונות ומשונות. בנוסף פקידת הסעד קובעת את הסדרי הראיה של הילד עם הוריו במרכז הקשר, מפקחת, משגיחה וגם מטפלת באמא ובילד במרכז הקשר. פקידת הסעד אפוא, לא רק מציגה את ההורים בפני בית משפט לנוער אלא גם בפני בנם, בפני ועדת החלטה או כל גורם אחר מאבחן ומטפל, מכאן הכוח לפקידת הסעד לכוון את ההליך השיפוטי כראות עיניה לכל כיוון שתחפוץ. בתי משפט לענייני משפחה ונוער הם חותמות גומי של פקידות הסעד ורואים המלצותיהן כסוף פסוק…

מחדלי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה – מדיניות מופקרת הסדרי ראיה ומרכז קשר לילדי הורים גרושים – מרץ 2011 – הזכות לחיי משפחה אינה מכובדת ע"י בתי משפט לענייני משפחה ועובדות סוציאליות הממונות כפקידות סעד לסדרי דין כמעט באורח קבע בכל סכסוך נורמטיבי. הרשויות מתעמרות בבעלי הדין, משפילות אותם, אוספות רסיסי לשון הרע, מעלות אותם על הכתב, מנתקות ללא רחמים הורים מילדיהם, עיכובים יזומים בכתיבת תסקירים,..

רוני מלקאי – דוברת משרד הרווחה: תגובה מדובררת לכאבם וסבלם של הורים לפגוש ילדיהם במרכזי קשר – דצמבר 2011 – המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג'קי לוי – גלי צה"ל – תגובה מדובררת ומזלזלת של עו"ד רוני מלקאי דוברת משרד הרווחה על כאבם וסבלם של הורים הכמהים לפגוש את ילדיהם במרכזי קשר של משרד הרווחה…
סיפורה של אם ששירותי הרווחה מונעים ממנה לראות את ילדיה – דצמבר 2009 – סיפורה של מירי (האמא ל') אם חד הורית לשני ילדים בני 4 ו-6 שפקידות הסעד של לשכת הרווחה בעירייה מונעות ממנה לראות את ילדיה. מירי מספרת על שני מפגשים מרגשים עם ילדיה במרכז קשר תחת עיניהם הפקוחה וידם הקשה של פקידי שירותי הרווחה בעיריית גבעתיים מערימים קשיים על האמא ל' לפגוש את ילדיה במרכז קשר. פקידות הסעד והעובדות הסוציאליות פועלות בדרך של הפחדה השפלה ועלילה על מנת למנוע המפגשים בין האמא ל' לילדיה…