בידוד חוסים במוסדות פסיכיאטריים, חדשות, מוסד פסיכיאטרי גהה, פייסבוק

תא בידוד בית חולים גהה

מתוך דף פייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" , 18.07.2017

אפרת מספרת: חשוב לי לפרסם את מה שראיתי כשביקרתי בגהה, בתגובה לפרסומת (שקופת חולים כללית השקיעו בה לא מעט כסף, במקום לטפל באפליה הממסדית.)

לא מזמן ביקרתי מטופלת במחלקה סגורה בגהה. היא הייתה בבידוד שבוע, קשורה ללילה אחד. בתא הבידוד לא מצאתי כלום למעט מיטה מוברגת לריצפה – לא סדין, לא כרית, לא בקבוק מים, לא שמיכה. על הקיר היה מאוורר שלא פעל, החלון מאחורי הסורגים היה פתוח. שיא הקיץ, לחות נוראית וחום. אמרתי שאני בת דודה של המטופלת ולכן הרשו לי ביקור, בנדיבות הכניסו כיסא פלסטיק עבורי אך כשביקשתי עבור המטופלת סדין כרית שמיכה, האח התעלם. אותו האח לא היה מוכן להקשיב לבקשות של המטופלת, הסתכל עליה כמו על אוויר. היא לא רצתה לאכול ולשתות יותר מדיי כי לבקש ללכת לשירותים זאת בעיה רצינית – עליה לדפוק על הדלת מאד חזק במשך זמן רב וכשפותחים ייתכן שיאשימו אותה "באלימות" ועוד יקשרו אותה. הכל תלוי במצב הרוח של הצוות. שוחחנו וצחקנו, ישבנו על המיטה הצרה אך חברתי רצתה לנוח, עברתי לשבת על הריצפה מתחת למצלמה. כעבור שעתיים וחצי מישהו מהצוות נכנס והיה ממש מופתע למצוא אותי בתא הבידוד, נפל להם מהזכרון שיש לה מבקרת. יצאתי בשקט, חברתי ישנה כמו תינוקת, ושאלתי: "מדוע אתם לא בודקים אותה כל חצי שעה על פי הנהלים של משרד הבריאות?" לא קיבלתי תגובה.

בידוד בית חולים גהה
תא בידוד בית חולים גהה

בידוד בית חולים גהה - פייסבוק

 

מודעות פרסומת
חדשות, יחצנות מוסדות פסיכיאטריים, מוסד פסיכיאטרי גהה, פייסבוק

בית חולים גהה – יחצנות מול מציאות

מתוך דף פייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" , 16.07.2017 – בית חולים גהה

רוני: שלום לכולם!

בסרטון תדמית חדש של גהה, מככבים אנשי הצוות שלו, כשעל פניהם מרוח חיוך רחב. הם מספרים כמה הם מחויבים ל"לקוחות" (המטופלים) שלהם, על תחושת השליחות, כמה חשוב להם לעזור לחולי הנפש הנפלאים, שבכתבה מוצגים כמו אנשים נורמלים ומאושרים עם בגדי יום יום מהודרים. על הדשא הירוק מתרוצץ ארנב, השמש שוטפת את הכל, חולי הנפש והצוות חותכים ביחד סלט נפלא מהירקות שקטפו הרגע בגינה.

כל אדם שלא ראה מימיו מוסד פסיכיאטרי מבפנים, עלול בתמימותו להאמין לבדיחה הגרועה הזאת, אבל לשמחתכם, אני כאן לשירותכם. אני כאן, אני אחשוף כרגיל את כל מה שאחרים מעדיפים לשכוח ולהצניע, ואספר לכם את האמת: אני *כן* ראיתי את גהה מבפנים. ועכשיו תוכלו לדעת ממקור ראשון, איך באמת נראית מחלקה סגורה מבפנים:

בבוקר הראשון שלי פתחתי את העיניים על מיטת בית חולים חורקת וישנה, ביחד עם עוד שלוש בנות אחרות באותו החדר. לא לבשתי בגדים יפים ומהודרים כמו בפרסומת, אלא כמו כולם – פיג'מת בית חולים שגדולה עלי בכמה מידות, שעברה גילגולים רבים ומשום מה גם היה עליה כתם יבש של דם, שאני לא רוצה לדעת מאיפה הגיע. ביד שלי תפרים טריים, ואני עדיין לא התאוששתי משלושה אנטומין שדחפו לי לילה לפני.

מיד כשאני פוקחת את העיניים עומד מולי ראש המחלקה וסביבו צוות של אנשים שאני לא מכירה, כולם לבושים בחלוקים ובוהים בי כאילו הייתי אוויר. ראש המחלקה אומר להם בטון יבש: "suicide attempt". אני מנסה לומר לו שלא ניסיתי להתאבד, אבל לא יוצא לי קול, כי הפה שלי יבש מכל האנטומין. "יהיה נחמד אם תטרחי לשבת כשאנחנו מדברים איתך" הוא אומר בעצבים. אני מתיישבת וסופסוף מצליחה לומר: "סליחה, אני לא יודעת מי אתם". אני שואלת אותו מתי מעבירים אותי למחלקה פתוחה כמו שהבטיחו לי. הוא מסתכל עלי בגיחוך ואומר: "בן-אדם שניסה להתאבד? את תשארי פה הרבה זמן". לא ניסיתי להתאבד האמת, אבל לא נראה שאכפת לו, או שמישהו מאמין לי.

יצאתי לכיוון ארוחת הבוקר, החלונות מסורגים ואין שום שמש. בן אדם אחד לא הפסיק להפליץ ולדבר אל עצמו כל הדרך לחדר האוכל. גבר אחר הסתכל אלי במבט מפשיט ושאב רוק בהנאה. אני מאיצה את הקצב כדי לברוח ממנו. ארוחת הבוקר הייתה קורנפלקס מפורר לגמרי עם חלב בצלחת פלסטיק מלוכלכת, אולי היה גם ביצה וקוטג' ודייסה של בית חולים. אתם צמחוניים? טבעוניים? בעיה שלכם.

האחיות העצבניות פקדו עלי לשבת כבר. יש נס קפה – המים שלו קרים כי אסור מים רותחים, גם לא חמימים, הסוכר מעורבב עם הנס עם השחור והכל מטונף ושפוך על השולחנות.

אני חוזרת למחלקה אחרי הארוחה המגעילה ונועלים מאחוריי את הדלת הכפולה שלא תבייש את האגפים הכי סגורים בבית סוהר. אין מה לעשות בגהה. אין שום פעילות, לא כשאני הייתי שם בכל אופן. שמים את כולם מול הטלויזיה וכולם בוהים בה מהבוקר עד הערב.

מישהי מצביעה על האחות וצועקת "מכשפה, מכשפה, מכשפה". מישהי אחרת מבקשת ממני סיגריה בשביל הבן שלה שנמצא במלחמה. אומרים לי לא להאמין לה, שככה היא אומרת מאז שהבן שלה מת, אל תתני לה סיגריה.

זאתי שצעקה קודם מכשפה עשתה עכשיו פיפי על עצמה, הפיפי נטף ממנה על כל הספסל. באים שני מאבטחים או אחים ג'אברים ולוקחים את האישה הזאת שיכולה להיות סבתא שלי בכוח, אחות אחרת צועקת עליה שהיא מגעילה. תוך כדי האישה הזקנה צועקת להם שיעזבו אותה, צעקות מטורפות של כאב וצער שלא שמעם בחיים שלכם. הם סוגרים אותה בחדר נעול וקושרים אותה למיטה והיא ממשיכה לצעוק שם.

מישהי אחרת עושה קולות של כבשה או משהו. אני מפחדת. יש גם מישהי על כיסא גלגלים שמזילה ריר ונראית חצי מעולפת – עשו לה מכות חשמל בבוקר.

הצוות עצבני ועייף ואין לו כוח לכלום, הם מביטים במטופלים בגועל. הפיפי ממקודם נשאר על הכיסא כל הלילה, אף אחד לא ניקה. אני בוכה בפיג'מה המכוערת שלי בלי הפסקה. אף אחד לא מסתכל עלי. אני מתחננת לאמא בטלפון שתקח אותי משם. עד שהיא מסכימה. אני הולכת, אבל הם נשארים שם. חלקם נשארים שם חיים שלמים.

הכדורים שמקבלים שם בכמויות מטורפות יכולות להפיל שור, אני לא צוחקת. היחס משפיל. אתה בודד שם יותר מבכל מקום אחר. נשים (חלקן עברו פגיעה מינית) מאושפזות עם גברים (חלקם הגיעו אזוקים בניידת, אלוהים יודע למה או מה הם עשו). אין שם שקט, אין שם אנושיות. זה המקום הכי עצוב ובודד ביקום.

ככה אני זוכרת את גהה כשהייתי שם. וככה אני זוכרת את איתנים וביננו גם את שלוותה המהולל. את המחלקות הסגורות – ככה בדיוק אני זוכרת.

זהו, זה פחות או יותר מה שבאמת קורה במקומות האלה. אני לא חושבת שאי-פעם באמת נזקקתי לאשפוז פסיכיאטרי, לא הייתי פסיכוטית. הייתי בעיקר מאד מאד עצובה ואבודה, והמקומות האלו רק העמיקו את התחושות הקשות.

אני לא מציעה לכם להאמין לשקרים שהמערכת הפסיכיאטרית מנסה למכור לכם. המצב בארץ בזבל. במקום לבזבז זמן על פרסומות שקריות, אולי כדאי לתקן את העוול שנעשה לעשרות ומאות אלפי מתמודדי נפש בארץ?

פייסבוק גהה

אשפוז כפוי, גננת, לשכת הרווחה פתח תקווה, מוסד פסיכיאטרי גהה, עופרה ענקרי

סיפורה הטראגי המזעזע של אם שאושפזה בכפיה:"אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן"

סיפורה הטראגי המזעזע של אם שאושפזה בכפיה:"אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן" , עופרה ענקרי , 02.01.2016 , חדשות השרון

תושייתה של מיכל הובילה אותה לכתיבת פוסט בפייסבוק, בו סיפרה על התקרית עם הגננת של בנה אשר בעקבותיה אושפזה בכפייה ב"בית החולים הפסיכיאטרי גהה" .כך בעצם נחשפתי לסיפורה והרגשתי חובה להגיע אליה הביתה ולראיין אותה.

מיכל, בת 36 אימא לשלושה ילדים מהעיר פתח תקווה, גרושה כחמש שנים ומגדלת את ילדיה באהבה ודאגה רבה. אישה חזקה היא מיכל ומאוד ממוקדת ועניינית, חייכנית עם עיניים חכמות וטובות. ישבתי אצלה בסלון והתרשמתי מילדיה הטובים והשמחים ומהחיבור מלא האהבה ביניהם.

מיום שהתגרשה היא מטופלת במשרד הרווחה בעיר פתח תקווה, כשהעזרה העיקרית לה היא זקוקה, היא הנחה בתשלום למועדונית ולצהרונים העירוניים. מיכל מתפקדת ומגדלת את ילדיה באחריות רבה ומעולם לא היו לה בעיות עם משרד הרווחה. לאורך השנים מיום גירושיה, דאגה תמיד עו"ס המשפחה לברכה, ולומר לה שהיא אימא חזקה וטובה.

בשנת 1984- "מבצע משה" עלתה מיכל עם משפחתה לארץ ישראל מאתיופיה. הוריה התגרשו כשהייתה קטנה ואביה שנותר באתיופיה, חי כל השנים עם ידיעה שגויה שבתו נפטרה במהלך המסע לארץ ישראל. בשנת 1991 עלה אביה לארץ ישראל ונוצרה הזדמנות לאיחוד משפחות מרגש. תשע שנים לאחר עלייתו נפטר האב, ונחמתה של מיכל היא בסגירת מעגל.

לא פשוט לעזוב מדינה בה נולדת, ולעלות למדינה חדשה עם שפה חדשה ומנטאליות שונה. ההתאקלמות הייתה קשה בעיקר למבוגרים, וכך גם לאמה היא מספרת. ייתכן מאוד שבשל המעבר החד ופרידת האם ממולדתה ומשפחתה, חלה הידרדרות מסוימת במצב רוחה של האם, והיא נשלחה לאבחון. האימא, ללא ידיעת השפה העברית, עולה חדשה בארץ זרה עם מנטאליות שרחוקה ממה שידעה באתיופיה, לא יכלה להביע את עצמה. הוחלט שהאימא סובלת מקושי נפשי כלשהו, ומאז בעצם היא מתויגת ונחרץ גורלה.

בתאריך 26.11.15 יום ה'(התאריך חרוט במוחה של מיכל) מספרת כי לקחה יום חופש מהעבודה כדי להתכונן ולהתארגן לקראת אירוע משפחתי. היא החליטה להוציא את ילדיה לפניי תום יום הלימודים, כדי ליהנות מזמן איכות עימם, ולהתארגן בנחת לקראת האירוע המשפחתי הגדול.

מיכל אספה את בתה מבית הספר, ומשם פסעו שתיהן אל גן הילדים כדי לקחת את בנה הצעיר וללכת הביתה. סייעת הגן מסרה לה את בנה, אך לפני לכתה עימו, ביקשה הסייעת את חתימת האם על טופס יציאה. מיכל נדהמה ושאלה את הסייעת מדוע ועל מה עליי לחתום?"אני אימא שלו!"..

הסייעת השיבה שזה החוק וההוראה של משרד החינוך. בסיום הדיאלוג הקצר, פנתה מיכל ללכת עם ילדיה להמשך דרכה, אך התערבותה של הגננת עצרה בעדה. לדבריה: הגננת יצאה אליה ומשכה את בנה אל בין זרועותיה.. מתוך אינסטינקט אימהי סטרה לגננת ומשכה בחולצתה ,ובשל כך כפי הנראה הגננת נשרטה בפניה וחולצתה נקרעה.

הגננת הגיבה בשאגות וכינתה אותה "פרא אדם" "קרעת אותי לגזרים" "תראי מה עשית לי", ותוך כדי השתוללות כשהילד אחוז בזרועותיה, מיהרה הגננת אל הגן ונעלה במהירות את השער, תוך שהיא מאיימת שתזמין לה משטרה.

מיכל טוענת שהגננת לא הסבירה לה שהחוק מחייב חתימה ומעבר לכך ההתנפלות של הגננת הייתה כל כך מהירה ואגרסיבית, שלא היה זמן לדבר. "נותרתי עומדת מול שער הגן, בוכה וצועקת לאלוהים, כשלצידי בתי הקטנה והמבוהלת שהייתה עדה למחזה הנוראי. כל אותו הזמן היה השומר של הגן עד למחזה, אך בחר לא להתערב, וצפה בדממה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה ניידת המשטרה וביקשו ממיכל לדאוג לסידור לילדים כדי שתוכל להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בפ"ת. בהגיעם למשטרה, הורו לה השוטרים בתנועת יד מזלזלת, להיכנס לתא המעצר. לכך סירבה מיכל בתוקף "מדוע אני צריכה להיכנס לתא המעצר? אני לא פושעת", היא צעקה. "על גופתי המתה אכנס לתא מעצר", והמהומה החלה. "הקשיתי על השוטרים", היא מספרת" וממשקל 50 ק"ג נהייתי 100 ק"ג. לא הרבצתי ולא קיללתי, רק בכיתי מהפחד ובגלל הלחץ נכנסתי מתחת לשולחן כדי שיעזבו אותי וזרקתי מילים ומשפטים כדי שיניחו לי, אבל זה לא עזר. הם היו נעולים להכניסני לתא המעצר. מעולם לא נעצרתי, ואין לי עבר פלילי. השוטרים לא היו קשובים אליי, ולא נענו לבקשתי לספר את שאירע". סיטואציה זו גרמה לשוטרים לאזוק את מיכל בידיה, ולהובילה לבית החולים הפסיכיאטרי "גהה".

האם היה לשוטרים צו אשפוז מבית המשפט?

"לא היה להם. בעקבות סירובי להיכנס לתא המעצר, והמהומה שהקמתי במקום, הם גררו אותי בכוח לבית החולים הפסיכיאטרי-גהה. זה הרגיש לי כמו הוצאה להורג".

בפגישה עם הפסיכיאטר בחדר המיון, תיארה בפניו את אשר אירע עם הגננת ובתחנת המשטרה. השוטרים שנכחו בפגישה דיווחו על התנהגות חריגה ובילתי נורמטיבית. במעמד זה הודיע לה הפסיכיאטר כי תישאר להשגחה ללילה אחד מהחשש שהיא עלולה להזיק לעצמה ולילדיה. היא נדרשה לבלוע כדור הרגעה, ואוימה שאם לא תבלע את הכדור, הם יאלצו לקשור אותה ולתת לה זריקה, או לדחוף לה את הכדור בכוח.

מיכל, מספרת על תופעות לוואי קשות מאוד מהכדור, על תחושה של איבוד שפיות, איבוד תאבון, עיוות ונפיחות חמורה בפניה.הנפיחות בפניה נמשכה מס' ימים. למחרת בבוקר(יום ו') פנתה מיכל לחדר הקבלה וביקשה להיפגש עם הרופא שאשפז אותה ללילה אחד בלבד והתשובה שקיבלה מהאחיות היא שאין רופא בשישי ובשבת ולכן את נשארת לישון כאן. ביום א' שוב פנתה מיכל אל הרופא שאשפז אותה, וביקשה להשתחרר הביתה. תשובתו הייתה כי החליט להשאירה להסתכלות למשך שבעה ימים וטרח להסביר לה שמצבה לא טוב, ושהיא שומעת קולות ושלא משנה מה היה, לכל דבר יש לך הסבר ותירוץ. 'החלטתי שאת מאושפזת בכפייה! ואת חייבת לבלוע את הכדורים שינתנו לך'.

האם התקיימה ועדה פנימית בגהה לגבייך?

"כן. התקיימה וועדה פנימית שבה ההמלצה הייתה להאריך את אשפוזי לעשרה ימים עד שבועיים. ועדה פנימית בגהה מתקיימת אחת לשבוע ביום ג' בלבד".

איך הגבת להמלצה להאריך את אשפוזך?

"מייד יצרתי קשר עם הגורמים החיצוניים שתמכו בי בעקבות הפרסום שלי בפייסבוק. ביניהם עו"ד מעמותת טבקה, עו"ד מסיוע משפטי, ועו"ד מזי טזזי מהעדה האתיופית שסייעה לי רבות. הרעש החיצוני הוביל ללחץ כבד על בי"ח גהה, ובזכות כך אישרו לי ערעור חריג בבית החולים שלוותה".

במהלך יום א' הגיעו לבקרה המנהלת שמעסיקה אותה בגן הילדים, ואב ילדיה. שניהם המכירים אותה היטב, הביעו תדהמה ותרעומת על אשפוזה בכפייה. ראוי לציין את טיפולו המסור של האב בילדיהם 24/7 בימים בהם הייתה מאושפזת. בביקור זה סיפר לה אב ילדיה כי מתוכננת להתקיים ועדה בימים הקרובים במשרד הרווחה פ"ת, בה ידונו על גורל ילדיהם. פקידות הסעד שכה חוששות לכאורה לגורל הילדים הצעירים, דאגו למהר ולהניף את הדגל המפורסם שלהן עם הסלוגן "טובת הילד".

בו ברגע שמיכל שמעה את הבשורה, והבינה שגורל ילדיה תלוי בה, היא החליטה לפרוץ עם סיפורה דרך הפייסבוק ,ופנתה לדף -"אתיופיה הקטנה", וביקשה את עזרתם המהירה. "רציתי שישמעו אותי ושמישהו יציל אותי ואת ילדיי. הם כל עולמי ואהבתי!".

הפוסט המרגש הפך במהירות לויראלי עם מאות שיתופים, והמוני אזרחים דאגניים שביקשו לעזור.

"אתיופיה הקטנה" הם שהובילו להצטרפותם של אנשים חשובים בעלי מעמד שנלחמו בתקיפות על גורל ילדיה וקהל עצום של אזרחים שתמכו והביעו את זעמם, ועטפו אותה בחגורת הגנה.

בתאריך 2.12.15 התקיימה וועדה במשרד הרווחה פ"ת בה השתתפו בין היתר הגננת של בנה, עו"ס המשפחה עו"ד ועוד…חוות הדעת מפי הגננת ומפי עו"ס המשפחה, היו טובות ומלאות שבחים. ספק רב אם השבחים להם זכתה מיכל, היו נאמרים במעמד בו לא היו משתתפים אנשים חזקים בעלי מעמד והשפעה שאינם שייכים למערכת הרווחה. "אין לי ספק שהבאזז התקשורתי הגדול והגעתם של אזרחים רבים לבניין משרד הרווחה ביום הוועדה, הייתה משמעותית ובעלת משקל". בוועדה קריטית זו מיכל לא השתתפה משום שעדיין הייתה מאושפזת..מזל ונס גדול שהיה מי שעמד על זכויותיה וזכות ילדיה.

האם חשת התנכלות כלשהי בעבר כלפייך, מצד חברים, שכנים, משפחה?

"כן. ידוע לי בוודאות על דיווח כוזב מלפניי חצי שנה של קרובת משפחה שפנתה למשרד הרווחה וטענה שנעלמתי. לדעתי היא התנכלה לי בעקבות ניתוקי ממנה קודם לכן. בשל כך הגיעו אליי במפתיע צוות עו"ס לביקור בית, ומצאו שהכול תקין ואין אמת בדיווח".

שעתיים מלאות ישבתי לצד מיכל והקשבתי לה. התבוננתי באישה התבונתית עם העיניים החכמות והקשבתי לייסורים שפקדו אותה "אני ילדת רווחה", היא מספרת. "גדלתי בפנימיות בגלל קשיי קליטה שאפיינו את העולים החדשים, והפתרון הקל היה להוציא את ילדיי העולים לפנימיות. כך היה כבר אז וכך נהוג גם היום. מפרידים בין ילדים להורים בגלל קשיים ועוני. מכעיס אותי שמשייכים את המשבר הנפשי שחוותה אמי בהיותה עולה חדשה ומלבישים עלי מחלה לכאורה אורגנית. זה מצב בלתי נסבל ולא ייתכן שבכזאת קלות הובילו אותי לתהום כשכל זה נעשה בשם החוק ובחסות החוק. אני אישה בריאה ומעולם לא טופלתי בכדורים פסיכיאטריים. מעולם לא עלה חשד או חשש כלשהו לגבי מצבי הנפשי. צלבו אותי והכתימו את שמי הטוב, הרסו לי את סדר החיים. אני באה ממקום של להפריח ילדים ואני מרגישה נבגדת ע"י המדינה אותה שירתי בכבוד. השייכות שלי למדינה עמוקה, נטעתי בה שורשים ועצים. אך המדינה משקה את העץ בזפת, ומצפה שהוא יצמח".

עוד היא אומרת שקיימת סבירות גבוהה לכאורה בין הדיווח הכוזב של קרובת משפחתה, ובין מצב בריאותה של אמה. "אני חושדת שהחומרים הללו הועברו למשטרת ישראל ע"י משרד הרווחה, והועברו לבית החולים גהה. חיטטו לי בחיים כדי לאחוז בדבר שאין לו משענת, כדי לתפור לי תיק רפואי. אם זה קרה לי בכזאת קלות,זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו מוגן!".

היא מבטיחה לי ולכולם שהיא לא תתמוטט. "אני אפיץ את אהבתי בכל דרך. אדאג לאוכלוסיה המבוגרת, ואפקח את עיניהם של החלשים והתמימים. אני אמצא את הדרך כדי לספר על החוויה הקשה שעברתי, וזאת כדי שמקרים כאלה לא יקרו שוב לעולם".

ח"כ לשעבר ועורכת הדין-פנינה תמנו שטה שהייתה מעורבת בנושא מסרה:"נושא האשפוזים הכפויים הם דיני נפשות. חייב שיהיה פיקוח מוגבר בייחוד כשמדובר באשפוז כפוי שנעשה לבקשת משטרת ישראל, רווחה או משרד הבריאות. אני מקווה שהמקרה של מיכל יבדק על ידי צוות בדיקה במשרד הבריאות, ושיוסקו המסקנות לבירור המיקרה. כך או כך, ראיתי לנכון לפנות למפקחת הארצית של בריאות הנפש, מיד עם היוודע לי המקרה של מיכל בזמן אשפוזה. על פניו המקרה והשתלשלותו תמוהים ומעלים שאלות קשות על הקלות הבלתי נסבלת, והמהירות שאדם נורמטיבי יכול למצוא את עצמו במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש בעל כורחו. מדובר בדיני נפשות, ומשכך יש לבדוק את הוראות החוק המאפשרות הוצאת צו אישפוז בכפייה על ידי המערכות, ולבדוק ראוי שיש מסננת ופיקוח ראויים, בטרם מוצא צו שכזה. אני מתכוונת לפנות לחברי כנסת ממפלגתי בכדי שיתקיים דיון בנושא לבחינת הוראות החוק, ואם צריך לדאוג שיוגשו תיקונים לחוק בכדי להגן על זכויות בסיסיות של אזרחים, לצד אפשרות אשפוז למי שצריך."

תגובת דובר עיריית פתח תקווה, חזי חקאק: "עקב צנעת הפרט, לא ניתן למסור מידע, אך ברצוננו להבהיר כי הילדים לא הוצאו מביתם, אלא נמצאים בחזקת המשפחה. תפיסת העבודה של האגף לשירותי רווחה ובריאות היא לשמור על הילדים בסביבת המשפחה כל זמן והם מוגנים ומטופלים כהלכה. תפקידנו הוא להגן על הילדים, ולכן כל החלטה שתתקבל תהיה כשטובתם מונחת לנגד עיני אנשי המקצוע.

נושא המעצר והאשפוז בכפייה אינו באחריות העירייה, אלא באחריות משטרת ישראל ומשרד הבריאות בלבד, והעירייה אינה צד בכך".

תגובת משרד הבריאות:"מפאת חיסיון רפואי לא ניתן להתייחס למקרה הספציפי. בהתאם לחוק, פסיכיאטר מחוזי ראשי להורות על בדיקה כפויה של אדם במקרים הבאים:

בדיקה כפויה דחופה

6. (א) פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב כי אדם יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית, אם הובאו בפניו ראיות לכאורה כי נתמלאו באדם כל התנאים האלה:

(1) הוא חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות;

(2) הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי;

(3) הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.

בהתאם לתוצאות הבדיקה רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בכפיה, כדלהלן:

הוראת אשפוז כפוי ותקפה

9. (א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.

(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.

(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה".

דובר המשטרה, זיוון פריידן מסר בתגובה:"ללא קשר לפניה, איננו נוהגים להתייחס לנושאים העוסקים בצנעת הפרט. שוטרי משטרת ישראל פועלים עפ״י חוק ובשלב החקירה מציגים את ממצאיהם בפני התביעה והרשות השופטת כאשר הם נדרשים לכך".

אליאס אינברם, איש תקשורת ומרצה חברתי ומי שפירסם את הסיפור בדף הפייסבוק שלו, התייחס לארוע הקשה :"מהירות ההפניה של גורמי האכיפה, את מיכל, לפסיכיאטר הן תופעות של דעות קדומות, שכל התנהגות או התנגדות לכאורה יכולה להתפס "כמחלה"- לראיה, עם פירסום דבר המקרה ברשת החברתית, הוועדה המחוזית התכנסה במהירות ושיחררה את מיכל מהאישפוז הכפוי. כך גם לגבי הפניית תלמידים יוצאי אתיופיה לחינוך מיוחד, או אישפוזים למיניהם בגלל כישורי אבחנה לקויות או חסכים של המאבחנים. הדרך עוד ארוכה עד להחלמת חלקים מסויימים בחברה הישראלית, בעיקר בקרב מקבלי החלטות מהנגע הזה.יש תקווה!".

מוסד פסיכיאטרי גהה, מוסדות פסיכיאטריים, נעם ברקן, תחקיר, תחקיר מוסדות פסיכיאטריים

משרד הבריאות מפקיר נשים וילדים לאונס במוסדות פסיכיאטריים – תחקיר ידיעות אחרונות

משרד הבריאות מפקיר נשים וילדים לאונס במוסדות פסיכיאטריים - תחקיר ידיעות אחרונות

מאחורי דלתיים סגורות , נעם ברקן איור: רות גויולי, 7 ימים , ידיעות אחרונות, 7.8.2015

חשיפה: בשלוש השנים האחרונות הוגשו למשטרה לא פחות מ- 35 דיווים על חשד למגע מיני ומעשים מגונים במטופלות בבתי חולים פסיכיאטריים. על פי הערכות במציאות המספר הזה גבוה בהרבה, כי חלק מהנפגעות מתקשות להתלונן – ולאחרות פשוט לא מאמינים. תחקיר "ידיעות אחרונות" מגלה: איך שדווקא נשים שהכי זקוקות להגנה, בתוכן כאלו שכבר עברו תקיפות מיניות בעברן – הופכות לקורבנות דווקא, במקום שבו הן צריכות להיות הכי מוגנות?

לקריאת התחקיר השלם (קובץ PDF) הקלק כאן

זה קורה הרחק מעין הציבור, במחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, אליהן מגיעות נשים במצב נפשי מעורער, לעיתים בזמן התקף פסיכוטי, לפעמים לאחר ניסיון התאבדות. אבל דווקא במקום שאמור לטפל בהן ולעזור להן להשתקם, הן מותקפות. מאחורי הדלתות הסגורות של מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, במקום הכי מוסתר ומורחק מעין הציבור, מאושפזים גברים, נשים וילדים במצבים הקשים והחלשים ביותר. המאושפזים במחלקות הסגורות סובלים פעמים רבות מכושר שיפוט לקוי.

לחלקם יש תפיסת מציאות מעוותת, חלקם נאבקים בדחף המוות ובקושי נאחזים בחיים ולא אחת הם מסוכנים לעצמם או לסביבתם, ורובם מצויים תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות חזקות. התרופות האלה, כמו גם המצב המאני של חלקם, מעוררים בהם לעיתים דחפים מיניים חזקים ובלתי נשלטים.

לשיעור גבוה מבין הנשים המאושפזות יש רקע של פגיעה מינית בעברן, וחלקן נוטות ליפול שוב ושוב קורבן לאלימות מינית, ללא יכולת להתנגד או לשמור על עצמן. בלא מעט בתי חולים פסיכיאטריים בישראל מאושפזים במצב הזה יחד נשים וגברים, נערות ונערים – ללא הפרדה מגדרית.

לבקשת "ידיעות אחרונות" נמסר ממשרד הבריאות, כי בשלוש השנים האחרונות אירעו 35 מקרים של חשד לכאורה למגע מיני או מעשה מגונה בין מטופלים שדווחו למשטרה, ושני מקרים של הטרדה מינית של מטופלים על ידי מטפל. מדובר בדיווח שהתקבל משישה מתוך שמונה בתי חולים פסיכיאטריים של משרד הבריאות בישראל.

מאחורי המספרים מסתתרת מציאות עגומה וכואבת, שבה מרבית התיקים ייסגרו כנראה עוד לפני שייפתחו, שכן המטופלים, הפוגעים לכאורה, אינם כשירים לעמוד לדין בשל מצבם הנפשי. גם המטופלות או המטופלים הנפגעים מתקשים בדרך כלל למסור עדות קוהרנטית שניתן להסתמך עליה. ואם לא די בכל זה, מומחים בתחום מבהירים שזהו כנראה רק קצה הקרחון, שכן לטענתם מרבית המקרים כלל אינם מדווחים, וחלקם מושתקים בטרם הדיווח הרשמי. כך היה במקרה של אביגיל (שם בדוי). היום היא בת 25, סטודנטית באוניברסיטה שבונה את חייה מחדש. אבל כשזה קרה לה, היא אומרת, התרסקה. בגיל 16 היא אושפזה באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ כשהיא סובלת מפוסט טראומה בעקבות התעללות מינית שעברה בילדות ולאחר כמה ניסיונות התאבדות.

במחלקת הנוער, היא נזכרת, הרגישה שמצבה משתפר, אך כשהועברה למחלקת המבוגרים, מצבה לדבריה רק החמיר:

"יש שם שיעמום גדול שמוביל מטופלים לעשות כל מיני דברים. יש שם מטופלים שהסתובבו כל היום עם היד בתחתונים. מגיעים לשם אנשים במצבים נפשיים קשים מאוד.

באחד הימים שם כיביתי על עצמי סיגריה, ומישהו מהמטופלים ראה וסיפר לצוות והחליטו לקשור אותי. על הסיגריה הזו הייתי קשורה יותר מ- 24 שעות ברציפות וקיבלתי זריקות. חדר הקשירה הוא החדר השנוא על כל מטופל. בשביל לעשות צרכים משאירים סיר מתחת למיטה, את שוכבת עליה קשורה ועם בגדים – הם נרטבים וזו השפלה איומה.

כשאת צריכה לאכול נכנסת לחדר אחות ומאכילה אותך. כשיצאתי משם לא יכולתי לקפל את הרגליים. שתי אחיות גררו אותי לחדר ונזרקתי על המיטה, מותשת פיזית ותחת השפעת הזריקות.

אחרי כמה דקות אחד המטופלים, אדם מבוגר שהיה במאניה, נכנס לחדר שלי והתחיל לגעת בי. ממש נשכב עלי והתחיל ללטף אותי בכל הגוף. לא הייתי במצב פיזי שיכולתי לצעוק, לדחוף או להדוף אותו, הזריקות הפילו אותי.

כמה דקות אחר כך נכנס מטופל אחר לחדר, ראה את זה ומשך אותו ממני. כמה שעות אחר כך נכנסתי להתקלח וראיתי 'היקי' ענקי בצוואר. ניגשתי לאחות ואמרתי לה את שם המטופל שנגע בי. היא אמרה לי: 'די אביגיל, מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך', והמשיכה ללכת.

התחושה הזאת של חוסר האמון, מלווה אותך לכל אורך החוויה האשפוזית. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. גם לא הייתה לי שום דרך להוכיח את זה. וגם אם היו מאמינים לי, מה היו עושים לו? הוא היה מאני".

אביגיל, אושפזה בגיל 16: "אמרתי לאחות שהמטופל נגע בי. היא אמרה לי: 'מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך'. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. וגם אם היו מאמנים לי, מה היו עושים לו? הוא היה במאניה

האותיות הקטנות

בשנת 1991, לפני לא פחות מ- 24 שנים הוגש למשרד הבריאות דוח ועדת שרשבסקי, שדן בנושא ההגנה על חולי נפש מאושפזים מפני תקיפה וניצול מיני. בבדיקת הוועדה נמצא ש"יש מקרים של פגיעה וניצול מיני בחולי נפש מאושפזים", וכי "היו מקרים של הריונות ולידות אצל חולות נפש, כשהכניסה להיריון התרחשה במהלך השהות במחלקה פסיכיאטרית וכתוצאה מזה בוצעה לפעמים הפסקת היריון". עוד נכתב בדוח, כי "יחסי מין לא מבוקרים שאירעו במהלך אשפוז פסיכיאטרי הביאו לפעמים לפירוק משפחות. לא כל האירועים מובאים לידיעת מנהלי בתי החולים".
בדוח צויין כי עד שנות ה- 60 הייתה הפרדה מגדרית מלאה במחלקות הפסיכיאטריות, אך מאוחר יותר התפתחה נטייה לעבור למחלקות מעורבות, מתוך תפיסה מקצועית שלפיה "במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים את עצמם עקב נוכחות בני המין השני", וכי לנוכחות הנשים יש השפעה מרסנת על אלימות הגברים.

עם זאת ציין הדוח ש"פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז עלולה להוות מכה קשה ביותר ואף לגרום לבעיות נפשיות, הזקוקות לעיתים לטיפול נוסף". הדוח העלה את השאלה: "האם מוצדק לאשפז חולה במחלקה מעורבת כאשר הוא עלול להיפגע פגיעה קשה, אם כי חלק מהחולים האחרים עשויים להפיק תועלת מאשפוזו איתם?", התשובה החד משמעית הייתה שלילית:


"מידת ההגנה הנדרשת כדי למנוע פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים מחייבת קיום מחלקות נפרדות חד מיניות",

קבעו חברי הוועדה בסיכום הדוח. אך למרות ההמלצה החד משמעית, בבתי חולים רבים לא בוצעה הפרדה מגדרית.

במאי 2013 מינה מנכ"ל משרד הבריאות דאז, רוני גמזו, ועדה נוספת לבדיקת הנושא. ועדת קרון המליצה לערוך בדיקת עמדות בקרב מתאשפזים מעל גיל 18 בנוגע להעדפתם ביחס להפרדה מגדרית, לאסוף נתונים שיטתיים על תופעות שעלולות להיות מושפעות מאשפוז מעורב, להבטיח אפשרות לאשפוז במחלקות נפרדות במקרים שדורשים זאת, ולפרוש מחלקות נפרדות באופן שיאפשר נגישות גיאוגרפית סבירה. עוד המליצה הוועדה כי במקרים של אשפוז מרצון, המהווים 70 אחוז מכלל האשפוזים הפסיכיאטריים, תינתן לחולים האפשרות להתאשפז במחלקות נפרדות בהתאם לבקשתם.

במשרד הבריאות החליטו לאמץ את ההמלצות, והיום אכן קיימת פרישה של מחלקות נפרדות מגדרית בבתי החולים באר שבע, איתנים, אברבנאל, באר יעקב, לב השרון, מעלה הכרמל, מזור ותל השומר, אף שמחלקות הקטינים בארבעה מבתי החולים האלה לא נפרדות.

בבתי החולים הפסיכיאטריים שער מנשה, שלוותה וגהה אין הפרדה מגדרית כלל.

במרבית המרכזים לבריאות הנפש קיימת הפרדה מגדרית, מחלקת אשפוז לנשים ומחלקת אשפוז לגברים או אגפים נפרדים, אומרים היום במשרד הבריאות ומציינים כי הוחלט גם לאפשר לחולים המתאשפזים מרצון לבחור במחלקה נפרדת, החלטה שאף עוגנה בנוהל משרד הבריאות: "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש", מנובמבר 2014.

הבעיה, כרגיל, טמונה באותיות הקטנות, שכן הנוהל עצמו מסייג וקובע כי אדם אכן יוכל לבחור איפה להתאשפז, בתנאי שהתפוסה בבית החולים הנבחר אינה עולה על 95 אחוז. אלא שעל פי נתוני אתר משרד הבריאות, המתעדכנים אחת לשבוע, ברוב רובם של בתי החולים הפסיכיאטריים התפוסה עולה על 100 אחוז ותפוסה של פחות מ- 95 אחוז קיימת לעיתים רחוקות, אם בכלל. כך למשל, נכון לשעת ירידת העיתון לדפוס, רק בבית חולים אחד מתוך שמונה שבהם יש הפרדה מגדרית, נרשמה תפוסה של פחות מ- 95 אחוז. בבתי החולים הפסיכיאטריים האחרים המאפשרים הפרדה, נרשמו תפוסות של 101 אחוז, 111 אחוז, ואפילו 121 אחוזי תפוסה.

אם מוסיפים לכך את העובדה שהחולים והחולות לא תמיד מודעים לזכותם לבחור היכן יתאשפזו וכי גם שיעורי תפוסה נמוכים בבית החולים אינם מבטיחים מקום פנוי במחלקת הנשים – מבינים שאפשרות הבחירה המדוברת נראית אולי יפה על הנייר, אך בפועל לא תמיד קיימת.

חשוב להבין שגם במחלקות נפרדות היו לא מעט תלונות על מגע מיני של גבר עם גבר או של אישה עם אישה, כך שלא נכון להגיד שהפרדה תפתור את הבעיה, אומר ד"ר יהודה ברוך, לשעבר מנהל בית החולים אברבנאל ובכיר במשרד הבריאות. עם זאת, תפקידו של הצוות הוא להגן על החולים וזה תפקיד מורכב כי בהגדרה אסור לנו לשים מצלמות, לא בחדרים ולא בשירותים או במקלחות. מדובר באנשים החולים ביותר בתחום הפסיכיאטריה, במאושפזים במחלקות הסגורות. הם זכאים לשמירה מפני אובדנות, מפני תוקפנות שאינה מינית. אנחנו צריכים לשמור על כבודם ועל ההיגיינה שלהם. הבעיה המרכזית היא בעיה של תקינה. כשיש מצוקות צוות ויש שלושה עובדים בערב ושניים בלילה על 34 – 35 חולים, מספיק שאחות אחת מכינה אוכל, אחת מחלקת תרופות והשלישית מקלחת, ואין מי שישמור.

— מה היחס למאושפזות שהן נפגעות תקיפה מינית?

כשאנחנו יודעים מראש שיש מישהי עם פגיעה מינית בעברה, אנחנו לוקחים אותה לשיחה ואומרים לה שאם יש בעיה שתודיע לנו. אנחנו לא נעניש את הבן אדם, אבל נשמור עלייך. צריך לזכור שגם החולה השני עושה זאת לפעמים מחוסר שיפוט, והבעיה היא שגם מצד הקורבן יכול להיות חוסר שיפוט ורק בהמשך היא תחוש שהיא קורבן, כך שהיא לא תתלונן מיד או בכלל. כשחולה מספרת אנחנו מאמינים לה, אבל צריך לזכור שגם הצד השני חולה. שני הצדדים מאושפזים במחלקה סגורה וכמעט בהגדרה בלתי כשירים לעמוד לדין על מעשיהם, לכן אין פה מקום לענישה, יש מקום להפריד ולטפל.

במקרים נדירים, כשהתוקף אינו פסיכוטי אלא סובל מהפרעת אישיות, אנחנו מתערבים ומערבים משטרה. אבל אלה המקרים היותר נדירים.

לדברי ר', אשת צוות באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לעיתים נדרש הצוות להגן על הנשים מפני עצמן. במחלקוט מעורבבות ודאי שקורים דברים, לכן חייבת להיות מחלקה עם הפרדה, היא אומרת. אצלנו יש גם מחלקה מעורבת וגם מחלקות נפרדות, וכשיש מאושפזת חסרת שיפוט, מעבירים אותה להפרדה. ישנם גם גברים וגם נשים במצבים האלה, וכשהצוות רואה שהם מחפשים מין, צרי להפריד ביניהם. הנשים חשופות גם לאלימות מצד גברים וגם למין ללא שליטה. יש לי, למשל, מטופלת עם מגבלה שכלית-התפתחותית שמתפשטת כל הזמן ואני צריכה להלביש אותה. היא לא שולטת בזה.

— ומה קורה במחלקות הילדים?

יש מחלקה מעורבת. אי אפשר לשים לב 24 שעות ביממה. יש מצלמות, אבל לא בחדרים וזה לא קל לשבת ולהשגיח. יש שירותים, יש חדרי מגורים שבהם זה יכול להתפקשש.

אב של מטופלת: בבית החולים אמרו לנו בדרך אגב שבתנו קיימה יחסי מין עם מטופל אחר ושלא ברור אם זה היה בהסכמה. הוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו שהיא פיתתה אותו. האשימו אותה. כשהיא חוותה התקף נוסף, ביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת, אבל אמרו שאין מקום

אב של מטופלת: בבית החולים אמרו לנו בדרך אגב שבתנו קיימה יחסי מין עם מטופל אחר ושלא ברור אם זה היה בהסכמה. הוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו שהיא פיתתה אותו. האשימו אותה. כשהיא חוותה התקף נוסף, ביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת, אבל אמרו שאין מקום

לא סיפרו לנו כלום

אלא שעבור המטופלת ומשפחתה, מדובר בהרבה יותר מסתם "פקשוש". בשבוע שעבר הגישה עו"ד רוני אלוני סדובניק, תביעה נזיקית נגד בית חולים גהה, בגין אונס שבוצע על פי הנטען בין כתליו בצעירה שהיא מייצגת.

לפני כשבע שנים, כשמיה (שם בדוי) חוותה התקף פסיכוזה, הוריה הגיעו איתה לחדר המיון בבית חולים קרוב למקום מגוריהם, ומשם היא הועברה לאשפוז במחלקה הסגורה של גהה, שאליה הייתה משויכת גיאוגרפית. לרוע מזלה, לא הייתה בה מחלקה נפרדת לנשים.

לפני שנפרדו ממיה, מספר האב: "היא הייתה במצב מאני, שמחה ואושר והמון אנרגיות". כשפגשו אותה למחרת, הוא אומר, היא כבר הייתה כבויה. "למחרת אשתי באה לבקר. הפסיכולוג קרא לה ואמר שהוא מציע להעביר את מיה למחלקה סגורה בבית חולים אחר, שם יש מחלקה נפרדת לנשים, כי יש למיה התנהגות מינית 'חסרת שיפוט'. כשאשתי ראתה אותה, מיה הייתה שפופה ומנותקת. ראו עליה שמשהו מאוד רע קרה לה, אבל בבית החולים לא סיפרו לנו כלום".

למחרת, נטען בכתב התביעה, הועברה מיה לבית חולים כללי, ושבועיים מאוחר יותר החלה להתלונן על כאבים באיבר מינה. הוריה התעקשו שתיבדק על ידי גיניקולוג, אך לדבריהם נתקלו בשלב הראשון בסירוב. רק כשהתעקשו בשנית להוציא אותה לבדיקה, נכתב בתביעה, נאמר להם שבתם "קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה, וכי לא ברור אם יחסי המין היו בהסכמה", וכי על כן הוחלט להעבירה לבית החולים שבו היא נמצאת. "אמרו לנו את זה בדרך אגב", אומר האב בכעס. גם הבדיקה הגניקולוגית, נכתב בתביעה, בוצעה רק לאחר התעקשות ההורים.

בכתב התביעה נטען שבזמן שמיה שהתה בחדר העישון, ניגש אליה אחד החולים "הוריד את מכנסיה ואת תחתוניה, אנס אותה בניגוד להסכמתה והכל נעשה בנוכחותם של חולים אחרים ובחדר מרכזי במחלקה".

וכך התובעת, כותבת עו"ד אלוני-סדובניק, "אשר אושפזה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי בשל מצב פסיכוטי במטרה להגן עליה, הופקרה על ידי אותם אלה שהיו צריכים להגן עליה, אותם אלה אשר היו צריכים לפקח עליה פיקוח הדוק, וכתוצאה מכך נאנסה בחדר מרכזי במחלקה מבלי שאיש טרח להתערב ו/או להגן עליה בכל צורה ואופן".

לאחר שחרורה של מיה מבית החולים, נכתב בתביעה, פנו ההורים לפסיכיאטר המחוזי, עידכנו אותו במה שאירע בגהה, וביקשו שאם תחול הידרדרות במצבה והיא תזדקק לאשפוז נוסף, יאפשרו לה להתאשפז בבית חולים שיש בו מחלקה נפרדת לנשים."לאחר בירור תלונתם", נכתב בכתב התביעה "הודיע הפסיכיאטר המחוזי להורים כי אכן התובעת קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה בגהה (ואף) הוסיף ואמר כי יחסי המין נעשו בהסכמה, וכי התובעת היא שפיתתה את החולה".

"המטופל ההוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו לנו שהיא פיתתה אותו, שהייתה לה התנהגות מינית חסרת רסן. האשימו אותה. זה מאוד מקומם", מספר האב בכאב.

"לאחר כמה חודשים היא חוותה התקף נוסף וביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת לנשים, אבל אמרו לנו שאין מקום".

— ומה עשיתם?

"העברנו אותה הביתה, למרות שהיא היתה במצב מסוכן, במצב שבו היא תוקפנית, במצב שהיא יכולה לקפוץ מהחלון. היינו בלחץ אימים. לא תיפקדנו, היינו במצב נפשי רעוע ולא ידענו למי לפנות. עשינו כמיטב הבנתנו והרגשנו שהמערכת מתנערת מאיתנו. סיכנו את עצמנו ואותה, אבל לא יכולתי לחשוב על אפשרות להחזיר אותה למקום שבו היא נאנסה ועלולה להיאנס שוב.

"פשוט הרסו לה ולנו את החיים. הפקדנו את האוצר הכי גדול שלנו כדי שישמרו עליו – ובמקום זה פגעו, הסתירו ולאחר שזה נחשף, האשימו אותה. לא קיבלנו התייחסות. היום אנחנו מבינים את המשמעות של התקיפה המינית שהיא עברה. חשבנו שאחרי שנה – שנתיים הסיפור יישכח, אבל עם השנים הטראומה תופסת יותר ויותר נפח".

מבית החולים גהה נמסר בתגובה, כי "בית החולים מנוע ממתן התייחסות לאמור, לאור חובתו לשמור על כבודה ופרטיותה של התובעת ולאור החיסיון הרפואי החל עליו בכל הקשור לאשפוזה. התביעה התקבלה בבית החולים לפני זמן קצר. עמדתו המפורטת של בית החולים תימסר במסגרת ההגנה המשפטית ולאחר שיהיה סיפק בידו לבדוק את הטענות המופיעות בכתב התביעה לעומקן ולמסור את העובדות לאשורן.

"עם זאת", הוסיפו בבית החולים "בשלב ראשוני זה ניתן כבר לומר כי קיים ספק רב אם האירוע הקשה המתואר בכתב התביעה אכן התרחש במציאות, מאחר שטענות התובעת אינן מתיישבות עם המסמכים הרפואיים שבידי בית החולים והעובדות הידועות לצוות הרפואי".

עו"ד רוני אלוני-סדובניק: היום בחלק מהמוסדות יש מחלקות נפרדות, אבל זו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שהן יכולות לבחור. במחלקות הנוער והילדים אין הפרדה כלל ומאושפזים בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם הוא פסיכוטי ובלי גבולות?

כמו סם אונס

עו"ד רוני אלוני סדובניק, שנאבקת על יישום הפרדה מגדרית בבתי חולים פסיכיאטריים זה חמש שנים, אומרת שבשנים האחרונות חל שינוי "ובכמה מהמוסדות יש מחלקות נפרדות לנשים, אבל הבעיה היא שזו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שנכנסות לאשפוז שהן יכולות לבחור במחלקה נפרדת. מאשפזים נערים ונערות בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם אותו נער הוא פסיכוטי ובלי גבולות?"

אחת הבעיות הקשות, אומרת אלוני-סדובניק, היא הקושי להוכיח את האירוע.

"בחמש השנים האחרונות נתקלתי בשמונה מקרים, אבל רק בשניים מהם היו לי ראיות. מאוד קשה להוכיח את עצם התרחשות האירוע מאחר שגם הפוגע בלתי כשיר לעמוד לדין, וגם הנפגעות הרבה פעמים סובלות מדמיונות ואף אחד לא מאמין להן".

ימית (שם בדוי), שאושפזה במחלקה פתוחה מעורבת באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים, מתקשה בעצמה לזכור את האירוע שלדבריה חוותה. "הייתי במצב נפשי רעוע ואובדני", היא מספרת. "הכניסו אותי בערב, נתנו לי זריקה וזרקו אותי באיזה חדר. התעוררתי בבוקר מידיים שנוגעות בי. זה היה מזעזע. אני לא יודעת מה עשו לי, הרגשתי כמו עם סם אונס. היו שם כמה חולים שנגעו, אני אפילו לא יודעת כמה. הייתי מאוד מטושטשת. אני יודעת שנגעו בי ופתחו לי את הפיג'מה, אבל אין לי מושג מה בדיוק קרה. היום זו פשוט תקופה רעה שנמחקה לי מהזיכרון. לדעתי, המחלקות צריכות להיות מופרדות וחייב להיות פיקוח".

באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אומרים כי מדי שנה מתקבלים דיווחים על פגיעה או ניצול מיני במהלך אשפוזים פסיכיאטריים. "נשים שמגיעות לאשפוזים פסיכיאטריים נמצאות בסיכון גבוה ביותר לפגיעה מינית, בין אם הגיעו עקב היסטוריה של פגיעה מינית ובין אם מסיבות אחרות", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית העמותה.

"ידוע ממחקרים כי יותר מ- 50 אחוז מהמאושפזות הן בעלות רקע של פגיעה מינית בעברן, ולכן על הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים לעבור הכשרות ייעודיות בנושא ולגלות ערנות מיוחדת בשמירה על המטופלות. עמותת מרכזי הסיוע ועמותת 'בזכות' פועלים בשנתיים האחרונות בשיתוף משרד הבריאות כדי לפתח הכשרות ייעודיות לצוותים העוסקים בבריאות הנפש, בדגש על בתי החולים הפסיכיאטריים".

גם ח"כ מיכל רוזין, לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, נאבקת שנים בעד הפרדה מגדרית ולמען הקמת יחידת אשפוז ייעודית לנפגעות תקיפה מינית.

"נכון שהפרדה מגדרית לא פותרת לחלוטין את הבעיה", היא אומרת, "אבל מה שקורה הרבה פעמים, בעיקר עם נפגעות, זה שכשהן נמצאות במצב קשה נפשית הן משחזרות את הפגיעה. כמו שיש להן צורך לפגוע בעצמן, לחתוך את עצמן ולנסות להתאבד – יש להן צורך לשחזר פגיעה מינית וגברים מנצלים את זה. לשים נשים במצב המאוד מוחלש הזה עם גברים אחרים בתהליך שיקומי זה אבסורד. זו המערכת עצמה שפוגעת בהן. ובאיזה תירוץ? שיידעו להתמודד עם גברים? קודם הן צריכות לשקם את עצמן".

לדברי חנה קהת, לשעבר מנכ"לית עמותת "קולך" והיום פעילה למען נשים, חשוב שתהיה הפרדה מגדרית בבתי החולים.

"אחוז גבוה מאוד מהמאושפזות במחלקות הפסיכיאטריות הן נפגעות תקיפה מינית שסובלות מפוסט טראומה והן מאוד סובלות כשהן מגיעות למרפאות ולמחלקות. עבורן כל גבר שמתקרב זה טריגר, גם לשהות עם אח שמשגיח, כך שגם בצוות צריכה להיות הפרדה מגדרית, בעיקר מול מאושפזות פוסט טראומיות. הרבה פעמים נשים כאלה סובלות מניתוקים, ואם הן עוברות פגיעה חוזרת במחלקות מעורבות – הן לא יכולות להגיב.

צריך לזכור שאל המחלקות הפסיכיאטריות מגיעים גם עברייני מין, כך שלא יכול להיות מפגש הרה אסון יותר מזה. היום נפגעת שרוצה לשהות במחלקה נפרדת צריכה לנדוד, כי יש מעט מאוד מחלקות נפרדות ואין טיפול מותאם לנפגעות תקיפה מינית.

העובדה שאין מקום ייחודי לנשים שמאושפזות על פוסט טראומה מתקיפה מינית זו שערוריה בפני עצמה".

בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, נאבקים שנים רבות כדי שמאושפזים יוכלו לבחור באיזה בית חולים להתאשפז. "לכל אדם באשפוז פסיכיאטרי הזכות לביטחון אישי ולפרטיות,, אומרת עו"ד שרון פרימור מהארגון.

"נשים מדווחות על תחושת חשיפה, פגיעות וחוסר ביטחון בסיסי כאשר נכפה עליהן לחלוק את מרחב המגורים עם גברים. אלה הם נתונים המגובים במחקרים מהעולם. באוסטרליה, למשל, 45 אחוז מהנשים דיווחו כי נפלו קורבן לפגיעות מיניות מצד מטופלים אחרים במהלך האשפוז.יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את זכותן של מטופלות אלה לכבוד, ביטחון אישי ופרטיות וזוהי חובתו של משרד הבריאות למזער ככל הניתן את הסיכוי לפגיעה. בהתאם לכך, יש להקפיד לא לשבץ נשים וגברים יחד, בפרטי באזורי השינה, המקלחות והשירותים, ויש להבטיח לכל אישה המעוניינת בכך מחלקת שינה נפרדת לנשים בלבד".

אימוץ, טיפול פסיכיאטרי לילדים, מוסד פסיכיאטרי גהה, עמית תומר, ריטלין, רשלנות רפואית

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – החריבו חיי ילדה מגיל 11

"הרסתם את הילדה שלנו": ההורים שיוצאים למלחמה בתרופות , עמית תומר , מעריב , 07/27/2015

בגיל 11 אובחנה מ' כסכיזופרנית וכלוקה בפיגור קשה, אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים וטופלה בתרופות חזקות. כבר לפני שבע שנים התברר כי האבחון היה שגוי, אולם עד היום לא נמחק הרישום

התרחיש הזה הוא ודאי הסיוט של רבים: להגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם בעיה קלה ולהיקלע למערבולת של שרשרת אבחונים שגויים, שבסופם נגזר עליך לשהות במשך שנים במוסד סגור תוך קבלת תרופות, שצריכה ארוכת טווח שלהן גורמת לנזקים בריאותיים, וכל זאת שלא לצורך.

זה נשמע כמעט בדיוני אבל הוריה המאמצים של מ', כיום בת 23, טוענים שזה בדיוק מה שקרה לבתם. כשהייתה בת 11 אובחנה מ' כסובלת מסכיזופרניה ומפיגור שכלי קשה. היא אושפזה לסירוגין במוסדות סגורים וקיבלה תרופות פסיכיאטריות רבות. ההורים שבו והתריעו כי מצבה רק מחמיר בעקבות הטיפול שהיא מקבלת, אבל פעם אחר פעם נאמר להם שהסיבה לכך היא הידרדרות המחלה.

לפני חמש שנים התברר כי האבחון שנעשה לה היה שגוי, אבל אפילו זה לא סיים את הסאגה. רופאיה טוענים עד היום שאי אפשר לשנות רישום רפואי, ולכן היא מקבלת אותו טיפול שגוי לכאורה. כעת תובעים ההורים את המוסדות נס ציונה וגהה, שבהם טופלה מ'. "גם ככה כבר הרסתם את הילדה שלנו", הם קובלים, "לפחות כעת תנו לה לקבל טיפול התואם את מצבה".

מ' הגיעה להוריה המאמצים – זוג בשנות ה־60 לחייו המתגורר במרכז הארץ – כשהייתה בת 5. "רצינו מאוד ילדים אבל הייתה לי בעיה להיכנס להריון, אז החלטנו לאמץ", מספרת אמה, "אביה הביולוגי של מ' נפטר והאם חלתה, וכך היא הגיעה אלינו".

בהתחלה הכל היה בסדר: "היא הייתה ילדה רגילה לגמרי, חכמה וחריפה. כשהתחילה את הלימודים בבית הספר הייתה לה קליטה מהירה והיא שלטה בחומר, אבל אחרי כמה זמן התחילו להגיד לנו שהיא מפריעה בשיעורים ומתקשה לשבת בשקט", מספרים ההורים.

כשהייתה בכיתה ג' המליצה יועצת בית הספר שמ' תתחיל ליטול ריטלין על בסיס קבוע. "נתנו לה כמעט שנתיים, אבל לא היינו בטוחים שזה עושה לה טוב", הם אומרים, "במקביל התחילו הפרסומים נגד התרופה, אז החלטנו להפסיק. בבית הספר ביקשו שניגש לשירות הפסיכולוגי בעיר ושם רשמו לה תרופה חלופית".

אז העניינים החלו להסתבך: "לאחר יומיים שבהם מ' לקחה את הכדור היא נהייתה תוקפנית ואלימה מאוד. הבאנו אותה למרכז לבריאות הנפש בנס ציונה להסתכלות. היא הייתה מפוחדת ועוד סבלה מתופעות הלוואי של הכדור. אמרו לנו שלא יאשפזו אותה אלא שהיא תהיה שבועיים במחלקה הפתוחה, כדי שיוכלו להעריך את מצבה".

מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי
מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי

 יום לפני השחרור עוד סיפר הרופא להורים שלא מצא כלום, אבל ביום האחרון הגיעה שיחת טלפון שהפכה את הקערה על פיה. "בישרו לנו שמ' שומעת קולות ולכן צריכה להישאר בבית החולים ולקבל תרופות לסכיזופרניה".

לדברי ההורים, כשדיברו על כך עם מ' הבינו שיש לתופעה הסבר הגיוני, אבל אף אחד לא הסכים להקשיב. "היא בסך הכל שמעה קול דומה לזה של אשתי, אז היא התבלבלה והחלה לקרוא 'אמא'", מוסיף האב, "מאז המקרה לא חזר אבל כבר הלבישו עליה את המחלה. היא התחילה לקבל 'ריספרדל', תרופה פסיכיאטרית חזקה מאוד. הודיעו לנו על כך רק בדיעבד. על טופס ההסכמה נתנו לנו לחתום רק אחרי חודש שלם שבו קיבלה את התרופה, ובעקבותיה תרופות פסיכיאטריות נוספות".

"חייה הפכו לסבל ולסיוט"

"ריספרדל" היא תרופה אנטי־פסיכוטית, המשמשת לטיפול בחולים הסובלים מסכיזופרניה. היא עלולה לגרום לשורה של תופעות לוואי וביניהן עייפות, סחרחורות, עלייה במשקל ועצירות. "שימוש ממושך בתרופות נוגדות פסיכוזה יכולות לגרום לנזק מוחי", קובע ד"ר ריצ'רד שיפר, המומחה מטעם התביעה ששימש בעבר פסיכיאטר ראשי במחוז מרכז במשרד הבריאות, "כשאדם חולה זו הקרבה שאין ברירה אלא לעשותה בשביל התועלת שתביא התרופה לבריאותו, אבל במקרה של מ' המצב רק הידרדר".

"הבאתי למרכז לבריאות הנפש ילדה כמעט בריאה, אבל מאז שהחלה לקבל את התרופה הפכו חייה לסבל ולסיוט", אומר האב, "היא גרמה לה לכאבי ראש חזקים מאוד, לעצבים ולהתפרצויות. הרופאים אמרו שזה תוצר של המחלה ושצריך להעלות את מינון התרופה. העיניים שלה היו מתהפכות, רוק נזל לה מהפה, היו לה תנועות בלתי רצוניות וצמרמורות בכל הגוף. לפעמים חששתי שבכל רגע היא עלולה ללקות בהתקף לב".

כשראו הרופאים שגם המינונים הגבוהים לא מסייעים, החליטו להחליף למ' את התרופה לכדור פסיכיאטרי חזק עוד יותר – "לפונקס". "אמרו לנו שהוא יעשה אותה ילדה חדשה, אז הסכמנו", אומר האב, "אבל הוא פשוט שיתק אותה. היא הייתה ערה בכל יום חמש־שש שעות ובשאר הזמן ישנה. התחילו לתת לה תרופה פסיכיאטרית נוספת שנועדה לטפל רק בתופעות הלוואי".

"כל מי שהכיר אותה לא האמין", אומרת האם בצער, "היא התחילה להשמין, צבע העור שלה התחלף, נשר לה חלק גדול משערות ראשה ובמקומו החל לצמוח שיער על כל הגוף. לא היה אפשר לזהות אותה. מבחורה שכולם אהבו היא הפכה לצל הרוס".

לאחר כשנה של אשפוז לסירוגין שוחררה מ', אבל תופעות הלוואי הקשות מהתרופות שהמשיכה ליטול לא אפשרו לה לחיות בביתה ללא השגחה רפואית. היא אושפזה שוב, הפעם בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. כשהוריה ביקשו שוב לגמול אותה מהתרופות הפסיכיאטריות הורידו לה במעט את המינון, אך היא המשיכה ליטול אותן. בשלב מסוים הוחלט לשלבה בפנימייה לילדים עם הפרעות נפשיות והתנהגותיות, תקופה שההורים מכנים במילים הקשות "ניסיון לרצח".
"מנהלת המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הייתה גם פסיכיאטרית במקום והיא המליצה על ההעברה כדי שתחזור למסגרת לימודית, אבל התרופות המרדימות לא אפשרו לה להישאר ערה בשיעורים. במקביל היא המשיכה להשמין ומשקלה הגיע למעל למאה קילו". בתקופה הזאת המשיכה לסבול מ' מתוקפנות, מפגיעות עצמיות ומכאבים פיזיים שרק החמירו. לבסוף הוחלט שאינה מתאימה גם למסגרת הזאת והוחזרה לאשפוז בגהה.

המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה
המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה

 כשהייתה בת 16 החליטו הוריה, שנותרו משוכנעים כי הטיפול שהיא מקבלת לא מתאים לה, לקחת אותה לאבחון נוסף. מכון הדר, המרכז לאבחון לקויות, קבע ב־2008 לאחר התייעצות של ועדה בת כמה מומחים כי: "מ' מתפקדת ברמה שאינה פיגור שכלי". כלומר, האבחון המקורי היה מוטעה. האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה אישר את הממצאים.

באותה תקופה נלקחה מ' לאשפוז בבית חולים שערי מנשה שבצפון ושם קבעו הרופאים כי "הורדת מינון ה'רספידל' שיפרה את התנהגותה ואת מצבה הנפשי". אבל כל זה לא הספיק לפסיכיאטרים המטפלים בה. למרות האבחון החדש והפצרות ההורים הוחלט שתמשיך לקבל אותו הטיפול.

"המומחים שבדקו אותה המליצו בפירוש להפסיק לתת את התרופות האלה", אומרת האם, "אבל אחרי שנים שבהן קיבלה מינונים גבוהים הגוף שלה כבר מכור, היא צריך לעבור גמילה הדרגתית ומתונה כשבכל פעם פוחתת הכמות – עד שתוכל להפסיק לגמרי, אחרת זה גורם לתגובות קיצוניות והרופאים לא מוכנים לעשות זאת. אומנם הורידו לה את המינונים אבל הם מתעקשים להמשיך לתת לה את התרופה, שנים אחרי שהתברר שהייתה טעות.

"כל מומחה חדש שאנחנו לוקחים אותה אליו לבדיקות רואה את הרישומים הרפואיים של הסכיזופרניה והפיגור, כי לא ניתן למחוק אותם. הוא אומר שאם היא סבלה מכך – יש צורך בתרופות. הציבו לנו תנאי: או שמ' תמשיך לקבל את התרופות או שנצטרך לקחת אותה מההוסטל הביתה. אחרי שנים שהתרופות גרמו לה נזקים היא אינה מסוגלת לחיות מחוץ למסגרת מתאימה וללא השגחה. אין לנו ברירה".

"רשלנות על גבי רשלנות"

כמוצא אחרון החליטו ההורים לפנות לבית המשפט כדי לתבוע את המוסדות ששגו והתרשלו, ולבקש להורות להוסטל לעצור את השימוש בתרופות. "האבחנות המוטעות לאורך השנים גרמו לטיפולים פסיכיאטריים כבדים עם הרבה תופעות לוואי שהוסיפו להחמיר את בעיות ההתנהגות שלה", קובע ד"ר שיפר בחוות דעתו המצורפת לתביעה, "השילוב בין ההשפעה של התרופות למסגרות שאינן תואמות את מצבה הובילו לעיכוב התפתחותי הן מבחינה נפשית הן מבחינה קוגנטיבית. החזקתה במוסדות טיפוליים זמן רב והטיפול המתמשך הקשו על חזרתה לחיים נורמטיביים בסביבה הביתית שלה".

"אם הייתה מקבלת טיפול מתאים היא הייתה משתלבת בחברה, מתפקדת בכוחות עצמה וחיה חיים רגילים", אומרת עו"ד גלית קרנר המייצגת את מ', "אבל כל אדם בריא שידחפו לו תרופות שאינו צריך במשך שנים – יסבול מנזקים עצומים. האמון בין מטפל למטופל מבוסס על אבחנה מדויקת ככל האפשר, וכשמדובר בילדים גדלה חובה זו עשרות מונים. זה מקרה מובהק לכך שהרופאים כשלו מההתחלה ועד הסוף, והכשל נמשך. לא משנה כמה פעמים המשפחה פונה – מסרבים לשנות את האבחנה הראשונית של מ' במחשב, כך שבכל פעם שיש לה בעיה הדורשת טיפול, אפילו כזו פיזית שלא קשורה למצבה הנפשי, זה מופיע שם כמו כתם".

עו"ד קרנר מזועזעת מהמקרה, אבל כבר אינה מופתעת. השולחן במשרדה שבהוד השרון מלא תיקים דומים, שבהם רשומה רפואית לא־עדכנית או שגויה הממשיכה ללוות את החולה ולהשפיע על הטיפול בו גם לאחר שמתבררת הטעות.

מזועזעת אבל לא מופתעת, עו"ד גלית קרנר.

"רק השבוע הגיע אלי בחור בתחילת שנות ה־30 לחייו, שעבר לאחרונה תאונת דרכים שפגעה בכושר עבודתו. במסגרת הליך השיקום נפגש עם פסיכיאטר שקבע כי מלבד הפגיעות הגופניות לא נגרם לו נזק נפשי", אומרת עו"ד קרנר, "הבחור הופנה למכון לרפואת כאב כדי לקבל טיפול, ולאחר חודש קיבל את סיכום הביקור, ובו נכתב כי הוא סובל מהפרעה דו־קוטבית ועל כן החל לקבל תרופה פסיכיאטרית. אמו פנתה למרפאה ודרשה שיתקנו מיד את הטעות, אך נענתה שרישום רפואי במחשב לא ניתן לשנות. היא הגיעה אלי ולאחר ששתינו הפעלנו עליהם לחצים והבהרנו כי אין כל שחר להערה הזאת שנכנסה לתיקו – הם נכנעו לבסוף ומחקו את הטעות".

הדוגמה הזאת, כמו הסיפור של מ', היא רק אחת מני רבות: "אנחנו חיים בעידן שבו המחשב והמופיע בו קובעים את אופן ההתייחסות של הגורמים המטפלים לחולה המגיע לטיפול המשך. לכן חייבים לערוך בדק בית, ולטעמי אף לקבוע הנחיות ברורות שיחייבו את הצוותים הרפואיים לתקן רשומות בהתאם למצב הרפואי האחרון. כמו בכל מערכת גם ברפואה ישנן טעויות שקורות לעתים בתום לב, אבל ברגע שמסרבים לחזור מהטעות ולתקן אותה זה הופך לרשלנות, ובמקרה של מ' זוהי רשלנות על גבי רשלנות על גבי רשלנות".

"נלמד את המקרה"

מבית חולים גהה נמסר: "אנו סבורים שאין כל ממש בתביעה, אך מנועים מלהגיב לכך בשל החובה לשמירת הסודיות הרפואית של הקטינה. עמדה מפורטת לטענות התביעה תינתן במסגרת ההליך המשפטי".

מבית חולים נס ציונה וממשרד הבריאות נמסר: "ניתן לשנות אבחנות אם לאחר בחינה קלינית מעמיקה נמצא כי אדם אינו לוקה במחלה. עם זאת יש לציין כי תרופות מתחום בריאות הנפש משמשות לטיפול במצבים שונים ובסימפטומים שונים, ולא בהכרח רק לטיפול במחלות הנפש הקשות. נלמד את המקרה הפרטני ואת התביעה, ונפעל כמקובל".

אשפוז פסיכיאטרי, גל בארי, התעללות בחוסים, מוסד פסיכיאטרי גהה, מוסדות פסיכיאטריים, עדנה אברמסון

הטרדה מינית ואלימות במוסדות פסיכיאטריים: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק

הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015

הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה – אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים

מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה – ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.

עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.

נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה

"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".

בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר – שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.

"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".

בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.

"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".

"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי

"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"

בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".

-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?

"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".

-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?

"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".

העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".

"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".

מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".

פגיעה מינית, מכות ועונשים

מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".

מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.

"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.

"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".

למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".

הפרת כללי אתיקה, טיפול פסיכיאטרי, מוסד פסיכיאטרי גהה, נחמה וייזר, פסיכיאטריה

הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, קיימה יחסי מין עם מטופל שלה שזכה בתביעה נגדה. היא ממשיכה לעבוד כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים ממשלתי לבריאות הנפש – "גהה"

מקור: לשכת רווחה גבעתיים – לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח

הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, קיימה יחסי מין עם מטופל שלה שזכה בתביעה נגדה.
ד"ר נחמה ויזר ממשיכה לעבוד כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים ממשלתי לבריאות הנפש – "גהה"

ידיעות אחרונות / עינת פישביין, 11.1.1994
הכתבה: מטופל, בן 42, תובע שמונה מיליון שקל פיצויים מן הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר "היא ניצלה את מצבי כדי לספק את צרכיה המיניים"

תביעה יוצאת דופן, שתחייב את המערכת המשפטית לעוסק שוב בנושא יחסי מטופל ומטפל, הוגשה אתמול לבית משפט המחוזי בירושלים.
התובע, צביקה לבד, תושב בת ים, בן 42, טוען כי נוצל מינית על ידי ד"ר נחמה ויזר, פסיכיאטרית בכירה מבית חולים "גהה". לדבריו, כתוצאה ממערכת יחסי מין שנוצרה בינו לבין ד"ר ויזר נגרם לו נזק נפשי חמור ובלתי הפיך. באמצעות עורכי הדין דורון כספי ודניאל סרור, תובע המטופל מהפסיכיאטרית ומקופת חולים כללית סכום 7,717,000 ש"ח.
הקשר בין ד"ר ויזר לתובע נוצר בשנת 1989. הוא הופנה אליה על ידי קופת חולים שלו, כשהוא סובל מחרדות שונות ומכאבים, שלא נמצא להם הסבר רפואי. באותה תקופה, מספר כתב התביעה, היה התובע נשוי, אב לשניים, בעלים של משרד פרסום מקומי מצליח, פעיל במרכז הליכוד ובמוסדות ציבור שונים.
לקריאה, הקלק על התמונה להגדלה:
לטענת כתב התביעה, אחרי תקופת טיפול קצרה החל ד"ר ויזר נחמה, גרושה ואם לשניים, להזמין את התובע לטיפולים של שעות ארוכות, מחוץ למסגרת ימי הקבלה הרגילים, כמו בימי שישי אחר הצהריים, כשילדיה היו אצל אביהם.
בפגישות אלו היא סיפרה לו פרטים אינטימיים רבים מחייה וניסתה להתקרב אליו. בהמשך נהגה להתקשר אליו פעמים רבות במשך היום ולהשאיר לו הודעות באיתורית, בעיקר בשעות בהן שהה עם בני משפחתו.
התובע טוען, שבאותה תקופה היו חיי המשפחה שלו תקינים לגמרי, ומעולם לא היוו חלק מהבעיות שבגללן הגיע לטיפול.
לפי כתב התביעה, החלו ד"ר ויזר נחמה והמטופל לקיים – ביוזמתה – יחסי מין בתדירות שהלכה וגברה במהלך פגישותיהם. לדברי המטופל, היא הסבירה לו בכל הזדמנות כי חיי הנישואין שלו אינם מאושרים וכי הם הסיבה לכל מה שעובר עליו.
בשלב הבא, טוענת התביעה, שכנעה ד"ר ויזר נחמה את המטופל להיפרד מאשתו ולעבור לגור בביתה של הפסיכיאטרית כשהיא טוענת שזהו הפתרון הטוב ביותר עבורו, והדבר היחיד שיעזור לו להשתקם.
ד"ר ויזר נחמה היתה ספקית התרופות העיקרית של התובע באותו זמן, ולפי טענתו היא ניצלה הן את תלותו בה מבחינה זו והן את חולשתו ואופיו התלותי, שמוגדר ככזה גם בחוות הדעת הפסיכיאטריות המצורפות לתביעה.

הכתבה "הכל אודות אמא"

ידיעות אחרונות – 7 ימים / מיקי פלד, 12.8.2005
לפני עשר שנים הוא תבע את הפסיכיאטרית שלו ד"ר נחמה ויזר, על ניצול מיני, וקיבל 1.2 מיליון שקל פיצויים. את רוב הסכום בזבז בלילה אחד של הימורים, הידרדר לרחוב וניסה להתאבד שוב ושוב. צביקה לבד, שהיה עד אותו טיפול איש משפחה, פעיל ליכוד ובעל משרד משגשג, מנסה היום לשקם את חייו מתוך ההריסות.
אחרי כל מה שעבר, בדיוק כשנראה היה שהחיים שלו מתחילים להסתדר, בא מפגש אקראי אחד ברחוב והעיף את צביקה לבד, חזרה לשוליים. זה היה מפגש עם אישה. אחת משתיים שביניהן ניווט את חייו, מנסה לברוח מצילן אבל נמשך בעקבותיהן שוב ושוב אל מסלול ההרס.
לבד היה הגבר הראשון בישראל שתבע את המטפלת שלו, הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, על חריגה מיחסי מטפל – מטופל, וטען שניצלה את חולשתו לסיפוק צרכיה, בעיקר המיניים. תביעתו נגד הפסיכיאטרית נסגרה בפשרה חסרת תקדים ב- 1995, כשהפסיכיאטרית אינה מודה באחריות, ומשלמת לו 1.2 מיליון ש"ח פיצויים.
הפסיכיאטרית נחמה ויזר, המשיכה לעבוד, והמטופל לבד, אחרי שנים קשות, אמור היה לשקם את חייו.
"קניתי דירה וריהטתי אותה", הוא נזכר עכשיו, "קניתי מיצובישי חדש וחידשתי את הקשר עם המשפחה. התחילה חדוות חיים בלתי רגילה – ארוחות ערב, חברים. היתה לי חברה מקסימה שהיתה לה גם משפחה, בקיצור חיים נהדרים. נהגתי מידי פעם לטייל בכיכר אתרים בתל אביב, מול הים, ליד הגורילה המפורסמת. זה היה הכיף שלי".
עד שיום אחד הוא ראה אותה (את הפסיכיאטרית), באותה כיכר, במקרה. "לא יודע מה עבר עלי באותו רגע. נכנסתי לבלק אאוט. אני יודע רק דבר אחד: בבוקר, כשהתעוררתי מהעילפון, הייתי מופסד מאה אלף דולר".
חודשים מעטים לפני כן נגמל מהימורים, שכילו את כל רכושו והביאו אותו לרחוב. אחרי המפגש הטראומטי הוא חזר להמר: "אין כסף, אין בית, חזרתי לגור ברחוב, לא יודע איפה הסתובבתי. לא דיברתי עם אנשים. נתק מוחלט. אובדן מוחלט של תחושת מציאות. לא חייתי, רק נשמתי. הייתי אוכל מפחי אשפה, או נעמד הרחק מבית הקפה של חבר נעורים, שהיה מוציא לי שקית כי התביישתי להתקרב. הייתי ישן בשוק עלייה, יושב עם נרקומנים".
מלוכלך, מוזנח וחולה, בגדיו קרועים וזקנו פרא, הסתובב לבד ברחובות תל אביב, נושא במזוודה את רכושו היקר ביותר: אלבומי תמונות ומכתבים מחייו הקודמים. "איבדתי עשר שנים מהחיים", הוא אומר, "ואני לא יכול לספר אפילו מה היה".
לבד מתגורר היום בחדרון קטן, מעופש ועלוב בדרום תל אביב. בחדר הזה, הממלכה שלו ושל ליידי כלבתו, ניצבים על שידה קטנה ומעוקמת אלבומים מעידן אחר: כתבות מנוילנות, מכתבים ממשה קצב, מחיים קורפו, מהשופט דב לוין, מלשכת ראש הממשלה, שרים, ח"כים, ראשי ערים.
לבד נולד בבואנוס איירס ומשפחתו היגרה לישראל כשהיה בן שמונה.
לבד נמשך לפוליטיקה כמעט מילדות, מאז שנשרף דגל ישראל לנגד עיניו בארגנטינה. הבית היה ציוני, אביו ומנחם בגין היו ידידי נעורים בליטא. אבל נראה שמקור המשיכה העמוק יותר היה רצונו להיות מוקף באנשים, במרכז הענינים, לתת ולקבל תשומת לב.
ב- 1977, כשעבד בצוות ההקמה של יחידת התקשורת בבנק לאומי, התחיל לארגן מבצעי התרמה, טקסי בר מצווה, טיולים של נוער משכונות מצוקה לירושלים ולבסיסים צבאיים. שלל כתבות מצהיבות ומכתבי הוקרה עתיקים שהוא סוחב איתו לכל מקום מעידים על פעילותו כדובר ההנהלה הארצית של המועצה הלאומית למניעת תאונות וכחבר בוועד העובדים הארצי של בנק לאומי.
במקביל התפקד לתנועת החירות, והיה לחבר בולט ופעיל במוסדות התנועה ובמסעות בחירות. בין מכריו אז הוא מזכיר את בנימין נתניהו, פנחס גולדשטיין, מיכאל רצון, לימור לבנת, דוד לוי, דודי אפל, מאיר שטרית, ישראל כץ. "הייתי פושר, שלא ירא משום דבר". משיחות עם חבריו לדרך הפוליטית מצטייר דיוקן של אדם חזק, אמין, אכפתי, מעורב ומקושר, בעל מוטיבציה אדירה להצליח.
בשנת 1986 הקים לבד משרד פרסום, שעבד עם משרדי ממשלה, עיריות ומועצות מקומיות. "היה לי פול טיים ג'וב, הרווחתי המון כסף. עד אמצע 1989 הרגשתי שהגעתי לכל השיאים האפשריים שרק רציתי: היו לי משפחה נפלאה שהקמתי, אחותי שרה, פוליטיקה והתנדבות. מה יכול אדם לרצות יותר?"
אחותו שרה חלתה בסרטן. "אז בעצם התחילו כל הסימפטומים הנפשיים השליליים שלי. בהתחלה חשבתי שמדובר בבעיות אורגניות. הייתי נופל פתאום בלי שום סיבה, מתעלף. שלחו אותי לבדיקות מקיפות והכל נראה תקין. ואני בתוך תוכי ידעתי מה לא בסדר: שרה. החיים בבית הפכו לגיהנום. לא תפקדתי, הייתי במצב נפשי גרוע. רופאת המשפחה הפנתה אותי לפסיכיאטרית מומחית והתחלתי טיפול פרטי בביתה. כבר בהתחלה הציעה המומחית שאקח תרופות פסיכיאטריות. סמכתי עליה".
כשנוצרו ביניהם יחסי אמון הציעה לו הפסיכיאטרית, כפי שטען לאחר מכן בתביעת המיליונים נגדה, לקיים פגישות ארוכות יותר בימי שישי בקליניקה שבביתה, כשמשפחתה נעדרה. המפגשים קיבלו ממד נוסף, כפי שמספר לבד: "היא הציעה שאשכב על הספה בסלון והיתה מנגנת לי בפסנתר בדיוק את היצירות שאני אוהב. הייתי בוכה ומשתפך, והיא היתה מנגנת ומדברת. כך זה נמשך שעות. כמו תוכנית אטום מניפולטיבית וערמומית היא השתלטה על הנפש שלי. היא ניגנה על המיתר החלש של יחס אימהי וחום, שאני זקוק להם עד היום.
היא זרקה את הפצצה רק אחרי שהרגישה שאני כבר משועבד לה. "אשתך ואתה לא מתאימים. זאת כל הבעיה שלך", היא אמרה, הייתי בהלם אבל ללא יכולת להתנגד. הייתי קשור אליה נפשית מאוד חזק – גם תלוי בה מבחינת התרופות, וכבר הרגשתי ככלי ביד היוצר.
הוא מתאר מערכת יחסים מעוותת: "עברתי לגור אצלה (אצל הפסיכיאטרית) בבית, הייתי חייב לספק את הצרכים המיניים שלה. היו לה פנטזיות סוטות שהיתה מספרת לי עליהן. לא ידעתי דברים כאלה קודם, אני אדם שמרן. מעולם לא הייתי איזה ג'יגולו, אבל היא הכריחה אותי לעשות איתה דברים שאני בעצם לא ידעתי. הייתי תלוי בה ופחדתי ממנה.
הפסיכיאטרית ד"ר נחמה ויזר, שכאמור שילמה פיצויים למר צביקה לבד, כדי לסיים את תביעתו נגדה, ממשיכה ועובדת כפסיכיאטרית בכירה בבית חולים הממשלתי "גהה".
יותר מתמוה כיצד ועדת האתיקה מאפשרת הפקרות שכזו, בו נחמה ויזר, שמתיימרת בתואר פסיכיאטרית מתגלה כמניפולטורית, פירקה לרסיסים את משפחתו של צביקה לבד, גרמה לצביקה לבד להתגרש מאשתו, קיימה יחסי מין עם המטופל שלה, וחמור מכך, שעבדה מטופל שלה לסמים פסיכיאטריים קשים ביותר, שכתוצאה מנטילתן גרמו לו לאובדן זמן, אובדן משפחתו ואובדן חייו למשך עשר שנים.

קישורים:

  • טיפול נמרץ – יחסים מסוכנים של ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן – הכתבה "טיפול נמרץ" , רן רזניק , 7 ימים , ידיעות אחרונות , 02.04.2010 , צילום: אלדד רפאלי. – הפרשה שמסעירה את צמרת הממסד הרפואי בישראל: נגד ד"ר שלום ליטמן, מבכירי הפסיכיאטרים בארץ ומי ששירת כראש שירותי בריאות הנפש, הוגשה תלונה של מטופלת, אשר ליטמן ניהל עימה רומן – כולל יחסי מין על ספת הקליניקה…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • ד"ר יוסי זיידר, מומחה לעבודה סוציאלית, הורשע במעשים מגונים בארבעה גברים.מרץ 2005 – הכתבה: מנחה "קשר משפחתי" לשנתיים לכלא , ynet , מרץ 2005 , והכתבה מנחה "קשר משפחתי" הורשע במעשים מגונים , ynet , ינואר 2005 – העובד הסוציאלי המומחה ד"ר יוסף זיידר, שהינחה בעבר את תוכנית הייעוץ "קשר משפחתי", הורשע בביצוע מעשים מגונים במטופליו ובמעשים מגונים בנסיבות אונס. גזר הדין – שנתיים בכלא – ד"ר זיידר, מומחה לעבודה סוציאלית, הורשע במעשים מגונים בארבעה גברים. השופטים הקלו בעונשו בשל העובדה שמשפטו נמשך כחמש שנים. לאחר ששקלו את הנסיבות ואת "הרס עולמו", החליטו לגזור עליו שנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי ו-50 אלף שקל פיצוי כספי לאחד המתלוננים בפרשה