כללי, מוסדות משרד הרווחה, סמים פסיכיאטריים לילדים, פנימיות משרד הרווחה

ילדי פנימיות משרד הרווחה בסיכון גבוה לנטילת סמים פסיכיאטריים שלא לצורך

2018 – מתוך המגזין עם אושרת קוטלר. ילדים מתחת לגיל 18 מושפעים באופן שלילי ומוגבר מנטילת סמים פסיכיאטריים. עובדה זאת אינה מונעת ממנהלי פנימיות משרד הרווחה לתת להם כמות מוגדלת של כדורים פסיכיאטריים כדי להוזיל עלות החזקתם בפנימיה.

מודעות פרסומת
כללי, מוסדות חוסים, מוסדות משרד הרווחה, מעון טללים בדימונה, תביעה נגד משרד הרווחה

מעון טללים בדימונה של משרד הרווחה: מאיר ננעל ברכב, המשפחה: "זה רצח, המעון התרשל"

מאיר מיכאלשווילי, שסבל מפיגור שכלי והתגורר במעון טללים בדימונה, ננעל ברכב בכניסה למוסד, והתייבש למוות בחום הלוהט. כעת הגישה משפחתו תביעת ענק: "המדינה אחראית למותו בייסורים". משרד הרווחה: "נקבל את המסקנות ונפעל מיידית"
אילנה קוריאל , פורסם: 07.03.19 , ynet

תביעת מיליונים נגד משרד הרווחה בגין מוות של חוסה במעון טללים בדימונה: החוסה, מאיר מיכאלשווילי (44) ננעל בתוך מכונית בחניית המעון ומת בייסורים קשים. משפחתו הגישה תביעה בסך 2.5 מיליון שקלים נגד משרד הרווחה לבית משפט השלום בתל אביב. "חשבנו שזה המקום הכי בטוח בשבילו, לכן הכנסנו אותו לשם", אמרה היום (ה') בראיון לאולפן ynet אחותו של מאיר, מרים מיכאלי.

בחודש אוקטובר 2018 נמצא מאיר ללא רוח חיים בתוך רכב בחניית המעון. משטרת דימונה פתחה בחקירה נגד מנהלת המעון בגין גרימת מוות ברשלנות אך החקירה טרם הסתיימה. במשטרה ממתינים לחוות דעת מהמכון לרפואה משפטית בטרם יועבר התיק לפרקליטות לקבלת החלטה האם להעמידה לדין.

"סמכנו על המעון והם התרשלו", המשיכה מיכאלי. "אני אפילו חושבת שהיה שם משהו יותר, אני לא מהססת להגיד – רצח לכל דבר, הריגה לכל דבר. שלחו אותו אל מותו. הייתה שם הזנחה, ולא היתה שום השגחה. הם הפכו אדם חריג לרגיל. מאיר מת במוות מיותר שהם יכלו למנוע, ואף אחד לא עשה את זה. אנחנו לא מתכוונים לוותר".

"הכאב שלנו רק הולך ומתעצם מיום ליום", סיפרה אחותו השנייה של מאיר, חנה בן שמעון. "השאלות הולכות ומתרבות ואין לנו מנוח. ככל שהזמן עובר נגלה פחות כי לאף אחד לא איכפת. איש לא פנה אלינו ממשרד הרווחה.

"מבחינת המעון, לאחר תום השבעה הכל תם ונשלם מבחינתם, כאילו כלום", המשיכה בן שמעון. "יש תחושה שכאילו כבר ביום למחרת הכול חזר לשגרה. משרד הרווחה חייב לחקור את האירוע הזה. מדובר באדם חסר ישע עם פיגור קשה, שלא הבין ולא היה מודע לסכנות סביבו. איך הם אפשרו לו ללכת לאיבוד? איך הם המתינו שעות עד שהתקשרו למשטרה?".

על פי כתב התביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד כרמי בוסתנאי ו-וואסים עומר, מאיר יצא מהמעון בשעות הבוקר, באין מפריע, ועקבותיו נעלמו. רק בסביבות השעה 15:00 טרחה הנהלת המעון להודיע למשטרה על דבר היעלמותו. "ובזמן הזה לא נקפה הנהלת המעון אצבע בניסיון לאתרו".

כעבור מספר שעות אותרה גופתו של מאיר ברכב שחנה בחניה הפנימית של המעון, וככל הנראה לא ננעלה. לאחר שמאיר נכנס לרכב הופעלה בו מערכת בטיחות לילדים שנעלה אותו, "ובכך הפך את הרכב למלכודת מוות", נכתב. "מאיר ננעל בתוך הרכב והחל לגסוס באיטיות עד אשר נפח את נשמתו. בזמן זה שררו תנאי מזג אוויר קיציים ואט אט עלתה הטמפרטורה בתוך הרכב, דבר שהביע למותו".

לטענת משפחתו של מאיר, המדינה – כבעלים של המוסד שבו שהה – אחראית למותו מכיוון שלא דאגה לשמור על בטיחותו. "למאיר נגרם כאב וסבל בל ישוער בגסיסתו האיטית ובפטירתו בתוך הרכב הנעול, כשהוא נאבק על חייו, בתנאי חום קיצוניים וללא הועיל, לנשום את נשימות חייו האחרונות".

אנשים עם מוגבלויות, התעללות בחוסים, כללי, מוסדות משרד הרווחה, סדר יום עם קרן נויבך, קרן נויבך

כלובי אדם ותרופות ללא אבחון: ממצאי ביקורי הפתע במעונות לבעלי מוגבלויות

הביקורים מטעם ארגון "בזכות" מציגים תמונה קשה של דרכי הטיפול במעונות וההוסטלים בישראל 2018. עדויות של גורמים נוספים מגבים את ממצאי הביקורים. "שאנשים יידעו שזה מה שעושים", אומרת נעמה לרנר מהארגון. במשרד הרווחה דוחים את הטענות: "מידע מוטה"

כלובי אדם ותרופות ללא אבחון: ממצאי ביקורי הפתע במעונות לבעלי מוגבלויות , סדר יום עם קרן נויבך , 09 בדצמבר 2018 , כאן

האם ייתכן שבישראל 2018 בעלי מוגבלויות מוחזקים בכלובים ונקשרים לכיסאות? לפי ממצאי ביקורי הפתע שנערכו במעונות לבעלי מוגבלויות על ידי ארגון "בזכות", התשובה היא כן. נעמה לרנר מ"בזכות" הציגה היום (ראשון) את ממצאי הביקורים בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב', וסיפרה כי "כשמגיעים למעונות בזמנים שהצוותים לא מוכנים אליהם, מגלים דברים שלא רואים בדרך כלל".

על התנאים המזעזעים שנראו בביקורים סיפרה לרנר: "את הכלובים ראינו בכמה מקומות, כמו במעונות 'סלם נגב'. אלו למעשה כלובי אדם. אנשים בגירים שרוצים לכלוא אותם בשעות מסוימות כשרוצים שינוחו. לדוגמה כמו לול לאדם מבוגר. הצוות מאוד ישיר ואמר לי שזה בשביל שאנשים לא ייצאו מהמיטות כשלא רוצים שייצאו.

"יש כיסאות קשירה ממתכת שמרותקים לרצפה ממתכת. גם בהם מגבילים אנשים לדקות ולפעמים לשעות. בבמקרה שנתקלתי בו במעון בטבריה, ישב אדם בכיסא כזה, ואיש צוות אמר לי שהוא צריך להכין אוכל והוא לא יוכל שהמטופל הסתובב לו בין הרגליים. המשכתי להסתובב במעון, וכשחזרתי לביתן בו הבנאדם היה מרותק לכיסא, ראיתי שהוא עוד שם. במעון "רוגלית" מצאנו את המעון בשנת לילה בשעה שמונה בערב. רוב האנשים היו ערים אבל הצוות לא נתן להם לצאת מהמיטות".

עדויות נוספות חיזקו את הממצאים שהוצגו על ידי ארגון "בזכות", ואף הציגו תמונה קשה עוד יותר. ריקי פז, שבנה ערן מטופל במעון "נווה האירוס", סיפרה בתוכנית על המצב שבו מצאה את בנה כשביקרה במעון. "אחרי תלונות רבות של ערן לא הודעתי למעון ופשוט באתי. הכל נראה פסטורלי לכאורה כמשגיעים", סיפרה ריקי. "בכניסה יש מישהו ששואל אותך לאן אתה צריך ומודיע על כך לצוות. איך שפתחו לי את השער רצתי לחדר וערן לא היה שם, אף אחד לא ידע איפה הוא.

"הרכזת ביחידה אמרה לי שתחפש אותו. היא מסתובבת עם צרור מפתחות עם ידית תלושה של דלת. היא רצה למעלה ומחפשת את ערן. ערן יורד ונראה מוזנח. אז המרכזת רצה למנהל המעון ואמרה לו שאני מצלמת, והוא נכנס להיסטריה. אמרתי למנהל המעון 'מה אתה מפחד? תראה לי את היחידה'. ערן היה ביחידה הסגורה והוא סיפר לי על קקי ופיפי על הרצפה – גועל נפש. אף אחד לא ראה את היחידה הסגורה".

אורי שחף, שעבד בתור מתאם טיפול סוציאלי במעון "בית גיל עד", הציג בעיות נוספות ומטרידות לא פחות, כמו מתן תרופות למטופלים ללא אבחון מתאים. "המעונות מחזיקים צוותים רפואיים משל עצמם. במעון שהייתי, הפסיכיאטר כתב לאחד המטופלים אבחון של סכיזופרניה מבלי להסתכל בתיק ובלי לדבר עם אנשים שמכירים אותו. זאת כדי לתת תרופות שעליהם המעון יקבל החזר כספי", סיפר שחף.

עוד אמר שחף: "בדקתי את התיקים הרפואיים ומצאתי שבתוך מעון של אנשים עם מוגבלויות, 50% מהמטפולים מאובחנים כסכיזופרנים, והם קיבלו את האבחנה במעון". ריקי פז הוסיפה: "לבן שלי הוציאו ארבעה ליטר מים מהריאות בבית החולים, כתוצאה מעודף כדורים פסיכיאטריים".

נעמה לרנר מ"בזכות" סיכמה: "מה שגרם לנו להוציא את הדברים החוצה זה השיטתיות. המעונות וההוסטלים בישראל פועלים ככה כמדיניות. אנחנו רוצים שאנשים יידעו שזה מה שעושים במדינת ישראל. הציבור צריך להגיד 'אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שבה זה קורה'".

משרד הרווחה: "אינפורמציה לא מדויקת ומוטה"

במשרד הרווחה דחו את ממצאי הבדיקה של "בזכות", ובתגובה נמסר: "אנו מצרים על כך שארגון 'בזכות' מפיץ אינפורמציה לא מדויקת ובעיקר מוטה הפוגעת בדימוי של מסגרות הדיור ובכך גם בדיירים בעלי המוגבלויות, כדי לקדם את האג'נדה הפרטית של גברת לרנר ואת האינטרסים של הארגון. מדיניות המשרד הינה שקיפות ושיתוף פעולה ולכן אפשר את הביקורים של ארגון בזכות בידיעה שהביקורים מוטים מראש ונועדו לנגח את מסגרות הדיור".

ממעון "בית גיל עד" נמסר: "המעון פועל ברישיון משרד הרווחה ובהתאם לנהליו. אורי שחף פוטר בעקבות ליקויים בתפקודו ותגובותיו האלימות כלפי המנהלת המקצועית, שעבדה במעון בזמנו והייתה אחראית על עבודתו, לצערי מדובר כאן בייצר נקמנות".

ממעון "נווה אירוס" נמסר: "המעון מהווה בית חם לחניכים מזה כ-50 שנה. כל טענותיה של גברת פז ידועות לנו. הן נבדקו על ידנו ונבדקו על ידי פיקוח משרד הרווחה".

אודל שולמית אמבש, אלימות מוסדות משרד הרווחה, חדשות, מדיניות משרד הרווחה, מוסדות משרד הרווחה, משפחת אמבש, פנימיות משרד הרווחה, פשעים נגד האנושות

רשויות הרווחה רצחו את אודל שולמית אמבש בת ה- 15

02.07.2018 – מחוייב המציאות: רשויות הרווחה שולחות ילדים בחסותם והורים לאבדון כדי להעלים פשעיהם נגד האנושות.
הפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה
אודל שולמית אמבש מתה כתוצאה מהפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה המקבלת גיבוי מבתי המשפט, רשויות האכיפה ומומחים מטעמם (פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדו').
בשלב הראשון תוקפות רשויות הרווחה את הורי הקטין ומציגים אותם כבעייתיים, ומסוכנים, תתי אדם, וכאלה שאינם מסוגלים לגדל ילד ויש לנתק מהם את הקטין. לאחר מכן מממשים גורמי הרווחה המלצותיהם לצווים שיפוטיים להרחקת הקטין מהוריו במוסד מרוחק וסגור. בתי המשפט משמשים "חותמת גומי" לתסקירי פקידות הסעד.
מוסדות מרוחקים וסגורים של משרד הרווחה מקבלים גיבוי מלא ממשרד הרווחה ומשטרת ישראל ויכולים לעשות בילדים בחסותם ככל העולה על על רוחם. הקטינים בחסותם עוברים אבחונים באופן שוטף ומתויגים עם הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אין מצב שתיחקר תלונה של קטין נגד המוסד בצורה כלשהי. כל התלונות נסגרות והממצא הוא כי המוסד פעל כנדרש.
הקטינים במוסדות משרד הרווחה חסרי אונים מנותקים מהוריהם ומשפחתם.
קטינים בורחים לעיתים ממוסדות אלו נרדפים על ידי משטרת ישראל שאינה חוקרת לעומק מדוע ברחו. חלק מהקטינים מתדרדרים לתעשיית הזנות, סמים ופשע, וחלק מוצאים את מותם.
רשויות הרווחה מסתירות המידע מהציבור בתואנות חיסיון שונות.

דמם של הקטינים הותר במוסדות משרד הרווחה

רשויות האכיפה נמנעות מלחקור התעללויות והזנחת קטינים במוסדות משרד הרווחה כל עוד רשויות הרווחה ממליצות לא לחקור. האינטרס של רשויות הרווחה הוא לא לחקור מאחר והם אחראים על הקטינים במוסדות אלו, וכך נוצר מצב של ניגוד עניינים: הגוף האחראי על שלומם של הקטינים הוא גם הקובע בפועל אם תהיה חקירה במצב של פגיעה בשלומם.

אריאלה שטרנבך, הוסטל, הוסטל לאוטיסטים, חדשות, יהודה שוחט, מוסדות משרד הרווחה

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

אקי"ם, חדשות, מוסדות משרד הרווחה, עמותות הרווחה, עמותת אקים, פנימיות משרד הרווחה, שלי טפירו

נסיבות מותו הטרגיות של עידן בן ה- 6 בחסות מעון של אקים משרד הרווחה

פברואר 2018 – מתוך כאן 11 , שלי טפירו – לב שבור לרסיסים: אמא של עידן בן ה-6 לא מצליחה לעכל שבנה מת כששהה בהוסטל, ומנסה להבין מה מסתירים ממנה – "חייבת תשובות בשביל להמשיך לחיות".

אלימות מוסדות משרד הרווחה, בית הנער עין ורד, חדשות, טיפול פסיכיאטרי לילדים, מוסדות משרד הרווחה, פיקוח על פנימיות משרד הרווחה, פנימיות משרד הרווחה

בוגר בית הנער עין ורד מספר על הפנימיה

מתוך דף פייסבוק של ‎Jeremy Artia , 05.04.2018 , על בית הנער עין ורד
שלום לכולם,אני רענן, בוגר בית הנער עין ורד. הגעתי לשם בשנת 2003, בהיותי בן 13. בית הנער הוצג בפני הוריי כמסגרת חינוכית ושיקומית לנערים שאינם יכולים לשהות בחסות הוריהם מסיבה זו או אחרת. לאחר דיונים בבית המשפט הוחלט שזו המסגרת המתאימה לי ביותר.

חייתי בבית הנער כשנתיים, במהלכן ספגתי אלימות קשה, הן מילולית והן פיזית מצד הצוות החינוכי במקום. בנוסף, הייתי עד למקרי אלימות רבים, חוזרים ונשנים, גם כלפיי השוהים הנוספים בבית הנער.

דרך נוספת בה מתיימר הצוות החינוכי לשקם את הנערים הינה מתן כדורים פסיכיאטריים. נערים רבים נטלו תרופות שונות ובעקבות כך הפכו למעין "זומבים". בצורה זו היה קל יותר לצוות להשתלט על הנערים ולמנוע התנהגויות לא הולמות. גם לי המליצו ליטול כדורים אך אימי אינה הסכימה לדבר ונלחמה על כך.

חלק ניכר מהצוות החינוכי, אותו צוות שאמור להגן ולשמור, ויחד עם זאת לחנך ולשקם את הנערים, השתמש בשיטות אלימות שכללו ניטרול גוף הנער ומניעת יכולתו לזוז, השלכתו אל חלל חדרו כאילו היה חפץ, שימוש בשפה אלימה מאוד והטלת סנקציות כגון מניעה מהנער ליצור כל סוג של קשר עם משפחתו וחבריו הנמצאים מחוץ לבית הנער.

לאחר שנתיים סיימתי את שהותי בבית הנער, מצולק פיזית ונפשית. אין ספק ששיקום לא היה שם, גם ממש לא חינוך. רק פחד ואובדן אמון במערכת ובחברה בכלל.

כיום, הנני מנהל חיים נורמטיביים בחברה, הנני מחזיק בעבודה קבועה ואיש משפחה. אין ספק שאת ילדיי לעולם לא אחנך לאלימות מכל סוג שהוא. ואותו מטען מבית הנער ילווה אותי על מנת לזכור איך אין לחנך, ללמד ולהתנהג לעולם.

בית הנער עין ורד