בית משפט לענייני משפחה, הסדרי ראיה, ליהיא כהן דמבינסקי, לשכת הרווחה חולון, מרכז קשר, פקידת סעד לסדרי דין, רשלנות עובדים סוציאליים, תביעה נגד עובדות סוציאליות

לשכת הרווחה חולון התרשלה בקביעת הסדרי ראיה ותפצה אב ב- 15,000 שקלים

אלימות עובדות סוציאליות נגד הורים גרושים. משרד הרווחה מנצל את הגירושים ומשתמש בתופעה ליצור תעשיה של ג'ובים למומחים מאבחנים מרכזי קשר ועובדות סוציאליות. הנפגעים הם הורים שאינם רואים את ילדיהם חודשים ושנים.

האב שזכה לפיצוי , עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי , גלובס , 31/3/16

הסיפור על האב, הסדרי הראייה ורשויות הרווחה שתמיד קורסות תחת העומס

אבות רבים הנמצאים בהליכי גירושים חשים שפקידות הסעד ברשויות הרווחה גורמות להם עוול, בהתייחסותן לאבות כהורה משני בחשיבותו לאם, וכתוצאה מכך האבות נדרשים לנהל מלחמה של ממש על זכויות המגיעות להם על-פי חוק ודין. מרבית האבות מסתפקים בשחרור קיטור ברשתות חברתיות או באתרים העוסקים בנושא באינטרנט, אך אב אחד אזר אומץ להגיש תביעת נזיקין נגד רשויות הרווחה – ואף זכה ב-15,000 שקל.

תחילת מעורבותן של רשויות הרווחה חולון בסכסוך בין האב לגרושתו על הסדרי הראייה שלו עם הבת נבע מבקשה לצו הגנה ותלונה במשטרה שהגישה האם נגד האב, בטענה כי הוא מכה את בתם הקטנה. בית המשפט, אשר דן בעתירת האם, הורה לרשויות הרווחה לקבוע באופן מיידי הסדרי ראייה שבועיים לאב עם בתו במרכז קשר, עד לגמר בירור התלונה במשטרה, וכן להעביר לבית המשפט תסקיר דחוף על ההורים והילדה בתוך 45 יום.

בפועל רשויות הרווחה הגישו לבית המשפט תסקיר רק לאחר 8 חודשים, וגם אז, לטענת האב, נכתבו בו פרטים שגויים רבים. לגבי הוראת בית המשפט על קיום הסדרי ראייה בינתיים במרכז הקשר, רשויות הרווחה טענו בפני האב כי אין זה אפשרי בשל העומס הרב, וכך הוא נאלץ להמתין שבועות רבים למקום פנוי במרכז הקשר, במהלכם נמנע ממנו להיפגש עם בתו.

לאחר שהאב כבר החל סוף-סוף במפגשים עם בתו במרכז הקשר, הוא גילה כי לא רק שקשה להיכנס למרכז – קשה גם לצאת ממנו. למרות הוראות בית המשפט לפיהן המפגשים במרכז הקשר יימשכו רק עד לסיום בירור התלונה במשטרה – רשויות הרווחה הגבילו את מפגשיו עם הילדה למרכז הקשר למשך 3.5 שנים, כלומר זמן רב לאחר שהתלונה נגדו כבר נסגרה בהיעדר ראיות.

רשויות הרווחה לא סתרו את טענותיו העובדתיות של האב, אך הגנו על התנהלותן בטענה כי הן פועלות בתום-לב ולמען טובת הילדה בלבד. האיחור בהגשת התסקיר הוסבר בעומס המוטל על רשויות הרווחה, המאלץ אותן לתת עדיפות לפעילות בשטח לטובת הילד על פני הגשת דוחות אינטנסיבית במועדים הקבועים.

בית המשפט לא קיבל את עמדת רשויות הרווחה, וקבע כי עיכוב בהגשת תסקיר, העוסק באב אשר נמנע ממנו להפגש עם בתו, מצריך נימוק חריג, רציני ומתועד – ולא תירוצים כלליים.

בית המשפט לא קיבל גם את הסבריה של פקידת הסעד, שהחליטה על דעת עצמה להמתין עם הוצאת המפגשים ממרכז הקשר לסיום ההליך בפרקליטות, ולא רק לסיום התלונה במשטרה כפי שהורה בית המשפט, לטענתה מכיוון שהיא רואה את טובת הילד. כשבית המשפט לענייני משפחה נתן בזמנו את החלטתו, גם הוא ראה את טובת הילד, קבע כעת בית המשפט השלום, ופסיקתו גוברת על שיקולי פקידת הסעד, שמחויבת לציית להוראות בית המשפט.

עוד דחה בית המשפט את טענת רשויות הרווחה כי נבצר מהן לקיים את הוראות בית המשפט במשך מספר שבועות בשל העומס במרכז הקשר, וקבע כי כלל לא הוכח עומס, ובכל מקרה היה על רשויות הרווחה לדאוג שהאב יוכל להתראות עם בתו.

בשורה התחתונה, בית המשפט פסק כי בשל התנהלותן הרשלנית של רשויות הרווחה, שובשו הסדרי הראייה של האב עם בתו באופן שהסב לאב עוגמת-נפש ברת-פיצוי.

אמנם הסכום שנפסק רחוק מאד מהסכום שנתבע בסך 300,000 שקל, אך לפסק הדין, אם לא ישונה בערכאת ערעור, יש השלכות מרחיקות לכת מבחינת משרד הרווחה. כל מי שעוסק בדיני משפחה יודע היטב כי לא מדובר במקרה חריג, ובפועל אין כל מתאם בין לוחות הזמנים הנקבעים בהחלטות בתי המשפט, לעומס המוטל על רשויות הרווחה. עקב כך, במרבית התיקים המופנים לרשויות הרווחה מוגשת מטעם פקידת הסעד הודעה כמעט אוטומטית על אי-יכולתה לעמוד בזמנים, ובקשת אורכה.

כבר לפני 10 שנים הוגש לכנסת דוח על "המחסור בפקידי סעד לסדרי דין", ובו צוין כי על-פי נתוני משרד הרווחה, בשנת 2006 נכתבו בידי פקידי סעד לסדרי דין 18,862 תסקירים, לעומת 8,867 תסקירים בלבד בשנת 1995, וכתוצאה הזמן להגשת תסקיר נע בין חצי שנה לשנה.

משרד הרווחה טען אז כי כדי לעמוד בעומס נדרשים 100 תקנים מלאים נוספים עבור פקידי סעד לסדרי דין, ומאז חלף עשור נוסף, במהלכו אין ספק כי העומס הכפיל ואולי אף שילש את עצמו. בתי המשפט למשפחה מפנים כיום כמעט כל תיק משמורת לקבלת תסקיר רשויות הרווחה, יהא מצבם הכלכלי והמשפחתי של הצדדים אשר יהא, והתוצאה הבלתי נמנעת היא ירידה הן בזמינות של רשויות הרווחה והן באיכות ובעומק של התסקירים.

דוח ועדת סלונים-נבו שמינה שר הרווחה התריע כבר לפני 7 שנים על התוצאות ההרסניות של התעלמות ממצוקת כוח-האדם ברשויות הרווחה, תוך מגמה של "ייבוש" גובר של המנגנון הציבורי, באופן שעלול להביא בסוף להפרטת המנגנון והתפרקות המדינה מאחריותה למתן שירותי הרווחה.

המלצות דוח זה, כמו רבים וטובים לפניו, לא הביא לשינוי דרמטי, אך אולי הצפה של פסקי דין, שיזכו בפיצויים הורים וילדים שנפגעו מהתנהלות הרשויות, תזעזע בכל זאת משהו במערכת, כפי שקורה בדרך-כלל כשהדברים מגיעים לפגיעה בכיס.

פלייליסט – מרכזי קשר משרד הרווחה

 

מודעות פרסומת
אימוץ, בית משפט לענייני משפחה, חדשות, חטיפת ילדים, ליהיא כהן דמבינסקי

רשויות הרווחה חוטפות ילדים

רשויות הרווחה חוטפות ילדים? , 02/07/2015, ליהיא כהן-דמבינסקי , גלובס

המקרה שהשאיר את שופט ביהמ"ש לענייני משפחה חסר מילים

לפני פחות משנתיים סערה המדינה סביב פרשת אימוצו של ילד, אשר נולד לאם חולת נפש ממוצא אתיופי, על-ידי משפחה לבנה, בניגוד לרצון אימו ומשפחתה לגדלו בקרב המשפחה המורחבת והקהילה.

לא הייתה מחלוקת כי בתיק זה נגרמו מחדלים רבים על-ידי הרשויות השונות, ובתוכן רשויות הרווחה, אשר לא זאת בלבד שהעבירו את הילד האתיופי למשפחת אומנה לבנה, אלא שאף הבטיחו למשפחת האומנה כי הילד יאומץ על-ידה בסופו של ההליך.

באותו מקרה, על אף שבית המשפט העליון הגיע למסקנה כי היה מן הראוי לאפשר למשפחת האם לגדל את הילד – מאחר שההתנהלות המשפטית נמשכה שנים, הוא נאלץ להכריע כי מאוחר מדי לעשות את המעבר כעת.

ככל הנראה לא הופקו הרבה לקחים מפרשה זאת, שכן עתה ניצב בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מקרה דומה, אשר עליו אמר בית המשפט כעת: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא, למרבה הצער, של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינה. הרושם של בית המשפט מההתנהלות הכוללת של שירותי הרווחה בתיק דנן אינו פשוט".

מדובר בילדה בת ארבע וחצי, שנולדה לאם יהודייה הסובלת ממחלת נפש, ואב מוסלמי, שהיה באותה עת תושב זר. אין מחלוקת כי בשל מצבה הנפשי האם אינה מסוגלת לגדל את הילדה, אך הן האם והן האב ביקשו שהאב יהיה זה שיגדל את הילדה.

האב נישא בינתיים לאישה אחרת, יהודייה אף היא, נולד גם להם ילד משותף, וכאמור האב והאם מעוניינים שהילדה תגדל במסגרת המשפחתית החדשה שהקים האב.

רשויות הרווחה היו ערות לבעיות הנפשיות של האם עוד בהיותה בהריון, וסימנו לעצמם כי תידרש התערבותם עם הלידה, אך בה-בעת התעלמו מקיומו של האב, לא בדקו את יכולתו לגדל את הילדה, וכתוצאה מכך אף לא בנו לפני הלידה תוכנית עזרה וסיוע, שתאפשר לאב לקבל את הילדה לרשותו.

מיד לאחר היוולדה לקחו רשויות הרווחה את הילדה מידי הוריה, לאור חוות-דעת העובדת הסוציאלית בבית-החולים, לפיה הם נראים לה "קצת לא מחוברים לקרקע" (ציטוט מדויק). כמקובל במקרים כאלה, רשויות הרווחה קיבלו היתר להעביר את התינוקת למשפחת אומנת חירום.

האב ביקר את התינוקת בבית-החולים מדי יום עד ללקיחתה למשפחת האומנה, ולאחר מכן ולאורך כל השנים קיים עימה בעקביות הסדרי ראייה קבועים, במסגרתם הוא לוקח אליו את הילדה מדי שבוע למספר שעות, בעודו ממשיך לנהל מאבק משפטי מפרך מאד כנגד רשויות הרווחה, הטוענות כי יש למסור את הילדה לאימוץ.

בכל אותה עת נאמר לאב כי שהותה של הילדה במשפחת אומנת החירום הוא סידור זמני, כדי לאפשר לו התארגנות וכדי לבחון את מסוגלותו לגדלה.

בדיעבד מתברר כי כבר בשלב לקיחתה מבית-החולים ובניגוד לחוק העבירו רשויות הרווחה את הילדה למשפחה עם אופק אימוץ במקום לאומנת חירום, מבלי ליידע את בית המשפט ולבקש את אישורו לכך.

עובדה זאת התגלתה לבית המשפט רק לאחר שנתיים וחצי של הליכים, כשהילדה כבר התרגלה לראות במשפחת האומנה את משפחתה האמיתית.

מסקנתו החמורה של בית המשפט היא שהילדה למעשה "סומנה" על-ידי רשויות הרווחה מלכתחילה כמיועדת לאימוץ, וכך במקום לעבוד בכדי לסייע לאב לקבל את ביתו לידיו באופן שיוכל לגדלה באופן המוצלח ביותר – הן לא חסכו מאמצים לפסול את כשירותו של האב, ונתנו את הסיוע שהיו אמורים לתת לאב דווקא למשפחת האומנה.

שיאה של קהות-החושים הופגנה כאשר רשויות הרווחה בחרו כמשפחת האומנה עם אופק האימוץ דווקא במשפחה יהודית דתית, בעוד שהילדה הייתה אמורה לגדול אצל האב המוסלמי.

חשוב לזכור כי בעוד שבעיננו הילדה יהודייה, הדת המוסלמית קובעת את ההשתייכות הדתית על-פי האב, ולכן הילדה שייכת בעצם לשתי הדתות.

למרבה האירוניה, רשויות הרווחה ניסו לעשות שימוש במחדלן זה כדי לטעון כי הפער שהן עצמן יצרו בין אורח החיים היהודי הדתי אליו מורגלת כעת הילדה, לבין אורח חיי האב המוסלמי, הוא אחד הנימוקים כנגד מסירתה כעת לידי אביה.

פסק הדין מתפרש על-פני 66 עמודים, וקצרה היריעה מלפרט את ההתנהלות החמורה של רשויות הרווחה, החל מהעלמת ראיות מבית המשפט ועד לשינוי שמה של הקטינה.

נוכח המצב המצער שבו הילדה כבר בת ארבע וחצי, ותינזק נפשית מעקירתה כעת ממשפחת האומנה אליה הורגלה, ומאידך מסקנתו של בית המשפט שהילדה צריכה לגדול אצל אביה הביולוגי – האב הסכים לפתרון ביניים במסגרתו הילדה תשאר במשפחת האומנה אך ללא אימוץ, ותקיים עימו הסדרי ראייה וקשר רציף. הן למשפחת האומנה והן לאב תהיה אפוטרופסות על הקטינה.

ואנו נותרים שוב עם השאלה, מה המשמעות המעשית של פסק דין חמור כזה מבחינת הרשויות? האם משרד הרווחה יקים ועדה לבדיקת המחדלים החמורים? האם יוסקו מסקנות אישיות כלפי מי שהיו מעורבים בתיק – או שבעוד שנתיים ייכתב שוב מאמר על מקרה אימוץ חדש שהתגלה כ"חטיפה" על-ידי הרשויות?

רשויות הרווחה חוטפות ילדים? , 02/07/2015, ליהיא כהן-דמבינסקי , גלובס
בית משפט לענייני משפחה, הוצאת ילדים מהבית, חטיפת ילדים, ליהיא כהן דמבינסקי, פשעי משרד הרווחה

חטיפת ילדים, הדור הבא – מאמר מאת עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי

 הכתבה  חטיפת ילדים, הדור הבא , עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי , אוקטובר 2013 , גלובס

פעוט ממוצא אתיופי נלקח מאימו והועבר למשפחה אומנת "לבנה"

מאז פרשת ילדי תימן עם קום המדינה ועד ימינו שבות ועולות ביקורות כנגד הממסד, הפועל באמצעות רשויות הרווחה להוצאת ילדים מבית הוריהם, כאשר לעמדתו ההורים אינם ראויים ואינם מסוגלים לגדל את ילדיהם.

עד לאחרונה הנטייה הייתה להתייחס לביקורות אלו בספקנות, שכן מסיבות מובנות גם במקרים שבהם הוצאת הילדים מחזקת הוריהם היא נחוצה ומוצדקת לטובת הילדים, ההורים מתקוממים ומכנים את רשויות הרווחה בלשון גנאי "חוטפי ילדים".

מאידך, בשבועות האחרונים עלו לכותרות מספר פרשות, המעלות את הביקורת על התנהלותן של רשויות הרווחה בנושא הוצאת ילדים מבית הוריהם לדרגת חומרה גבוהה במיוחד.

בחודש ספטמבר בית המשפט העליון דן במקרה מסובך במיוחד, במסגרתו פעוט ממוצא אתיופי נלקח מאימו והועבר למשפחה אומנת "לבנה" למטרות אימוץ, על אף שדודתו רצתה לגדלו בסביבת משפחתו הביולוגית, הראויה ומתאימה לגדלו והתואמת את טובתו.

לאחר שהפעוט כבר נקלט במשפחתו החדשה, הוא צפוי עתה להיות מנותק ממנה ולעבור לבית דודתו, תוך גרימת עוגמת-נפש עצומה, לא רק לו אלא גם להוריו המאמצים, שכעת ילדם יילקח מהם, ולמשפחתו הביולוגית, שנאלצה לעבור עשרת מדורי גיהנום מאז נלקח ממנה.

בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי אין ספק שקיימים לקחים החייבים להילמד ממקרה זה בנוגע לשרשרת ההחלטות שנלקחו בעניין גורלו של הקטין, בהן האיחור הניכר בבדיקת האופציה של אימוץ הקטין על-ידי אחות האם, וכן ההחלטה להעביר את הקטין למשפחה מאמצת על אף קיומה של אופציה זו. פרשה עגומה זאת טרם הגיע לסיומה, והיא עומדת כעת בפני דיון נוסף בבית המשפט העליון.

לביקורת זאת מצטרפת ביקורתה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה בדימוס, חנה בן עמי, אשר על-פי הפרסומים הרצתה השבוע בכנס וטענה כי רשויות הרווחה מקשות במכוון על הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם לקבל אותם בחזרה, עד לכדי נקיטה במעשים פליליים כגון העלמת מסמכים והעברת מידע מוטעה.

השופט אסף זגורי – ביקורת קשה על לשכת הרווחה מגדל העמק

חיזוק ניכר לגל הביקורות ניתן השבוע גם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר צריך להדיר שינה מעיני כל העוסקים בנושא זה. פסק הדין עוסק בפעוטה בת שנה וחצי, אשר אימה מכורה לסמים וסובלת מנטיות אובדניות, ולכן הקטינה הועברה לחזקת אביה, אשר הוכרז על-ידי רשויות הרווחה כבעל מסוגלות הורית תקינה.

מספר חודשים לאחר מכן רשויות הרווחה הוציאו את הקטינה מאביה על דעת עצמן, והעבירו אותה לסבתה. על-פי החוק, הוראה על הוצאת ילדים מרשות הוריהם רשאי לתת רק בית המשפט, וללא צו שיפוטי מפורש, רשויות הרווחה אינן רשאיות לפעול. במקרי חירום בלבד ניתנה הסמכות לעובדת סוציאלית לחוק הנוער, ולה בלבד, לקחת את הילדים, אך מיד בסמוך לכך, עליה לפנות לבית המשפט (לנוער) ולקבל את הצו לידיה.

במקרה זה בית המשפט נדהם לגלות כי רשויות הרווחה למעשה לקחו את החוק לידיהן, לא מצאו לנכון לפנות לבית המשפט לקבלת צו להוצאת הקטינה מחזקת אביה, ואף לאחר שהאב כבר פנה לבית המשפט לעזרתו, לא הביעו כל הבנה של החוק או הפנמה של חומרת העוול אותו גרמו.

חשוב להבין כי הדרישה לעגן את הבקשה להוצאת הקטין מבית הוריו בצו שיפוטי אינה דרישה פרוצדורלית. במקרה זה אם רשויות הרווחה היו פונות לבית המשפט כחוק, צו כזה לא היה ניתן, מאחר שלבית המשפט נדרש זמן קצר ביותר כדי לקבוע כי כלל לא הייתה עילה לקחת את הקטינה מאביה.

האב בפסק הדין פעל נכון כאשר שכר עורך דין ופנה לבית המשפט, והיה לו גם מזל להיקלע לאולם הדיונים של שופט אמיץ (אסף זגורי), אך מה קורה כאשר מדובר במשפחות קשות-יום או עולים חדשים שבית המשפט אינו כה נגיש להם?

בחודש יוני שר הרווחה החדש, מאיר כהן, מינה את ועדת סילמן (בראשות מנכ"ל המשרד יוסי סילמן) לבחינת תפקודן של רשויות הרווחה בנושא הוצאת ילדים מבית הוריהם, ואף יצא בהצהרה כי מדיניות רשויות הרווחה בנושא זה צריכה להשתנות. הוועדה הייתה אמורה להגיש המלצותיה כבר לפני חודשיים, אך מאחר שהמלצות כאלה טרם פורסמו, יש להניח כי עודה יושבת על המדוכה.

לרשימת המקרים שוועדה זאת בוחנת חשוב לצרף גם את שתי הפרשות האחרונות, כדי שהמסר של בית המשפט העליון אודות הלקחים שיש ללמוד מסיפורים עגומים אלה לא יישאר כאמירה ריקה.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס". 

כנס ביקורת עבודת פקידות סעד אוקטובר 2013



קישורים:

שר הרווחה מאיר כהן – דרכי רמיה ואיומים בטיפול בתלונות פשעי משרדומשרד הרווחה לא רק מזלזל בפונים אליו באשר לתפקודם של עובדים סוציאליים ופקידי סעד ברשויות המקומיות אלא גם מעליל ומאיים על הפונים. מדיניותו התוקפנית של שר הרווחה מאיר כהן הנה לא להתייחס לסעיפי הפניה ולגופם של דברים אלא להכפיש לאיים וגם לממש את האיומים בדרך של ניתוק ילדים מהוריהם, והצבת הילדים במכלאות משרד הרווחה המופרטות. להלן אב המתאר את האלימות של שר הרווחה מאיר כהן ואנשי משרדו נגדו ונגד ילדיו עקב פניה בעניינם…

שר הרווחה מאיר כהן – כתבת תדמית לטיוח פשעי משרדו – ספטמבר 2013 – ברקע פרשת לשכת הרווחה ירושלים שכפתה אמא קשת יום "טיפולים אינטנסיביים" וגרמה לקריסת המשפחה. פורסם בעמוד שלם בעיתון כתבת יחצנות לשר הרווחה מאיר כהן להסיט מהעיקר…

שר הרווחה מאיר כהן שקרים וטיוחים לסחר בילדים – רשת ב – אוגוסט 2013 – שר הרווחה מאיר כהן בראיון מטייח כמויות ומספרים של ילדים המוצאים מביתם לפנימיות הרווחה וטוען כי מדובר בכ- 10,000 ילדים בפנימיות בעוד יש כ- 40,000 , מאיר כהן מטייח ומציג תמונה ורודה של מצבם בפנימיות בעוד יש ילדים החווים התעללות קשה בפנימיות המופרטות ובמשפחות אומנה של משרד הרווחה

"ועדת החלטה" ופקיד הסעד – שיקולים זרים וניגוד עניינים להוצאת הילד מהבית

פקידי סעד לחוק הנוער – מלכודות, מחטפים, והתנהלות לקויה מול הורים בקבלת החלטות על גורל ילדיהם