חד הוריות, חדשות, טיפול פסיכיאטרי לילדים, יוצאי חבר העמים, לשכת הרווחה ראשון לציון, נזקקות, פייסבוק

לשכת הרווחה ראשון לציון: מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים לגורל ילדיהן

יוני 2017 – התעלולים של עובדות סוציאליות לשכת הרווחה ראשון לציון מחתימים חד הוריות שבקושי יודעות עברית על מסמכים משפטיים כגון נזקקות לילדים, טיפול פסיכיאטרי ועוד…

מתוך סטטוס פייסבוק "אבא מאוכזב מהמערכת"

הנה מסמך עליו החתימו אמא שאינה דוברת עברית.
קשה היה לי לקיים שיחה רציפה כיוון שאיני דובר רוסית והיא אינה דוברת עברית.
על כל פנים ברור כי הסכמה זו לטיפול תרופתי בבנה בן ה-8 הושגה במרמה.
לא הפריע לעו"ס להציג בפניה את המסמך ולשדלה לחתום.
אחרי שחתמה הדרך לשליטה מוחלטת בילד והלעטתו בכדורים פסיכיאטרים היתה קצרה.
אני עד ראיה לכך שבמדינת ישראל מבוצעים פשעים נגד ילדים.

כתב התחייבות והסכמה לדרכי טיפול - לשכת הרווחה ראשון לציון
לשכת הרווחה ראשון לציון – טיפול סוציאלי בכפייה
פייסבוק אבא מאוכזב
בית משפט לנוער, הוצאת ילדים מהבית, יוצאי חבר העמים, עובדת סוציאלית, פקידת סעד לחוק הנוער

לשכת הרווחה נתניה – "סיפור אמיתי על התעסקות עם עובדים סוציאליים בזמן שהייתי ילד"

בעיני לא מגיע זכות קיום ותקציב לארגון זה.. הם פשוט חלאות.. ולדעתי כל עו"ד בעל מצפון או מי שהיה פעם במעגל העוני צריך לתמוך בכל דבר נגד החלאות האלו.
להלן תגובה (מס' 91) של חייל בטוקבק שפקידות סעד מלשכת הרווחה נתניה ניסו ל"שבץ" אותו בילדותו – מאי 2010

זהו סיפור אמיתי שעברתי בזמן שהייתי ילד..
עליתי לארץ מרוסיה עם אימי באמצע שנות ה- 90 לרוב היה מצב כלכלי קשה..
משפחה חד הורית אבי נהרג טרם העלייה ארצה.
אנחנו נתקלנו למצב ששירותי הרווחה רצו לקחת אותי ולהעביר למשפחה אחרת (כמעט תמיד זה שיבוץ למשפחות דתיות).
לא הייתי מוזנח למרות שאימי עבדה המון ולא תמיד היה לה זמן להתעסק איתי. לרוב הייתי בבית..
היו טענות של הזנחת ילד כי אתה צריך להציג שאתה עובד, וגם אם אתה מציג שאתה עובד זה אומר שאתה לא משקיע בילד זה מעגל סגור.

במקרים אלו בדרך כלל אם זה משפחה של 2 הורים לרוב לא היו עושים בעיות, אבל זה (חד הורית) מקרה נוח שבו ניתן לקחת ילד ולעביר למשפחה אומנת.

יש לציין שגרתי אז בנתניה ולא הייתי המקרה היחיד.
אני לא יודע אם זה היה "פרויקט שיבוץ" (כי תמיד זה היה העברה למשפחה דתית). ואגב ארחנו אם שכן לקחו לה את הילד ללא סיבה. ואסרו עליה לראות את הילד בגלל שהיא "התגנבה" וההורים המאמצים ראו אותה ודיווחו לשירותי רווחה ולאחר מכן עצרו את אותה האם והחזיקו במעצר..

אני הייתי בדרך להילקח גם אני שמעתי פקידת סעד שבאה אלינו הביתה וממש איימה. אני זוכר את המילים למרות שאז לא ידעתי מה זה בוודאות והיא צעקה "חכי חכי את יותר בחיים לא תיראי את הבן שלך"
ויותר מזה האיום הזה לא בא ישר, המקרה היה ככה.. שבאה עובדת סוציאלית כביכול לעזור וכל הזמן שאלה כל מיני שאלות על הכנסות על מה עושים וכדומה ולא עזרה בכלום ולא סייעה בכלום, ושלאימי היה קשה לענות לה היא התחילה להתחצף אליה ולהגיד שזה ה"תפקיד" שלה.
אימי אמרה לה שהתפקיד שלה זה לעזור לה ועכשיו היא מנקה את הבית..
ואז הפקידה התחילה לצעוק עליה ואמרה לה את האיום.
לי היה מזל כי יצא שבמקרה אימי עבדה אצל אישה אחת שבעלה היה בכיר בעירייה שהיה לו קשרים ואיכשהו השתיקו את העניין.. יתרון נוסף שהיה לי זה שהייתי בגיל 8 וזה כבר היה יחסית גבולי "לשבץ" אבל עדיין היה מאוד מלחיץ.

חוץ מהמקרה שלי והמקרה של חברה של אמא שלי שכן לקחו לה. שמענו על המון מקרים אחרים.
לא בטוח אם כולם (עובדים סוציאליים) היו רעים וכדומה.

אבל בעיני לא מגיע זכות קיום ותקציב לארגון זה.. הם פשוט חלאות.. ולדעתי כל עו"ד בעל מצפון או מי שהיה פעם במעגל העוני צריך לתמוך בכל דבר נגד החלאות האלו.

קישורים:

יוצאי חבר העמים, יצחק (בוז'י) הרצוג, מדיניות משרד הרווחה, עובדת סוציאלית, פקידת סעד

מדוע לא מאמינים לשר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג

שר הרווחה - יצחק בוז'י הרצוגמרץ 2010 – השבוע פורסם ב- nrg כי מחקר של משרד הרווחה חושף כי 60% מעולי חבר העמים אינם פונים אליו בעת הצורך. ותכנית עבודה חדשה תנסה להתמודד עם התופעה.

העולים כנראה שמעו על ההתנהגות הפרועה של עובדי הרווחה בלשכות הרווחה העירוניות ובמשרד בירושלים. משרד הרווחה מוציא מידי שנה אלפי ילדים מבתיהם בטענות שונות ומשונות. מדיניות משרד הרווחה היא פירוק והרס המשפחה. "טובת הקטין לנגדנו" יאמרו פקידי הרווחה בדמעות תנין, ואולם ידוע לכל כי יתומי הרווחה נשלחים למסגרות מופרטות ללא שום פיקוח ובקרה.

על מנת לתת צידוק למעשיהם הבזויים עובדי הרווחה מרבים להעליל ולקטרג על אזרחים טובים הנקרים בדרכם. העלילות האהובות על פקידים אלו הם בד"כ כי האזרח הוא פושע או שיש לו בעיה פסיכיאטרית. לא פלא הדבר כי עשרות בני נוער כלואים במוסדות פסיכיאטריים שלא לצורך, גם ברגע זה.

נערה מכרמיאל נמלטת מרשויות הרווחה

במאמר מונולוג של נערה נמלטת כותבת חנה איסלר על נערה כבת 15 שפנתה ליועצת בבית הספר לאחר שנתקלה בקשיים חברתיים. הנערה טופלה ב"מסירות" ע"י עובדים סוציאליים ופקידי סעד בלשכת (מינהל) הרווחה כרמיאל, מאז סבלה מייסורים: תרופות בקשירה, אלימות ופנימיות מבודדות.

הנערה מספרת:
"הגברים מפשיטים את הילדות והאחות באה להזריק. לא חושבים איך הילדה מרגישה כשגבר מוריד לה את התחתונים ומחזיק אותה בכוח? כמה היא מתביישת? לא חושבים על זה"

"'אין כאן זכויות חולה כמו בבתי חולים רגילים', אמרתי. 'לא! לא! לא! אני לא מוכנה, לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלי!' הצמדתי את הידיים לגוף. הגעתי לתודעה שאין לי יותר זכאות על גופי. התחלתי לצרוח! זה היה רגע איום ונורא. אם אתה מתנגד, מפחידים שיקשרו אותך. חבלים וברזלים, חורים מיוחדים במיטה שתוקעים שם מסמרים"
"הילדים מרטיבים מפחד והילדים חייבים לקרצף את המזרנים, שכולם יראו את זה… התרופות הוציאו ממני את כל המרץ, לא רציתי לצאת לטיולי שטח חמישה ימים במדבר. לא הייתי מסוגלת. הבטיחו להחזיר אותי כעבור יומיים, רק אחרי שהתעקשתי וצרחתי. בתור עונש, הייתי חייבת לעבוד בניקיון ובקרצופים"

קשישים נרדפים ע"י פקידי רווחה

רשויות הרווחה תוקפות לא רק קטינים אלא גם קשישים וחסרי ישע אחרים. בסיפורה של הקשישה שרה כהן, רודפות פקידות הסעד ממינהל הרווחה עיריית תל אביב אחריה כדי למנות לה אפוטרופוס, ולהשים אותה בבית אבות, שם היא מקבלת “טיפול תרופתי” שאינה זקוקה לו. פקידי עירייה אלו לא בוחלים לבוא בליל הסדר בליווי שוטרים חמושים על מנת לקחת את הקשישה לבית האבות. הפקידים אפילו מסתירים מקרוביה של שרה את מקום הימצאה על מנת שיוכלו ל”טפל” בה ללא הפרעה.

ארבע פסיכיאטריים שבדקו את שרה כהן, וקבעו כי צלולה לחלוטין לא סיפקו את העובדות הסוציאליות תאבות הכבוד, היוקרה, והבצע של עיריית תל אביב.

רדיפתן האובססיבית של הפקידים הסוציאליים של עיריית ת”א תוך הפרה בוטה של זכויות אדם, מוסברת בלחצים/ שיקולים זרים של גורמים פרטיים וממסדיים במנגנון הרווחה הכושל.

לשכת הרווחה בת ים – צוות קשישים בראשות עופרה מנדלקורן

סיפור מצמרר נוסף הוא סיפורה של אישה טובה ותמימה כבת 60 שאובחנה בדמנטיה אשר ביקשה סיוע סוציאלי (לא כפוי) מלשכת הרווחה בת ים. עובדת סוציאלית נעמי הלימי הפכה עורה ביום בו החלה פקידת הסעד שירה שביט אורגד להיות מעורבת בענייני האישה. כאשר החלה פקידת הסעד שירה שביט אורגד להיות מעורבת, החלו השתיים בהוצאת שם רע על האישה ובנה. פיהן של העו"סיות החל לעכס דברי רמייה ובלע נגד החסויה ובנה. "תוקפנית, חשדנית, ואינה משתפת פעולה" כינו את האישה. העו"סיות כתבו תסקיר סעד רווי שקרים בעניינים מהותיים.

פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי התערבו בבריאותה של האישה, המליצו על טיפול תרופתי פסיכיאטרי קטלני לאישה אשר פגע קשות בגופה ונפשה. הטיפול כלל נטילת סם אנטי פסיכוטי מסוג ריספרדל, שלא אושר על ידי ה- FDA למטופלים מאובחנים בדמנטיה. העו"סיות כמובן שיקרו וכתבו כי מצבה השתפר בעוד מצבה היה קשה ביותר.
מדובר בטיפול תרופתי קטלני אשר הסב נזקים קשים לאישה, אובדן כושר דיבור, איבוד משקל, עיוותים בגוף ובפנים ועוד. פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועובדת סוציאלית נעמי הלימי היו מרוצות.
סל טיפול לא נרשם בתסקיר, וכך לאחר מינוי האפוטרופוס השתנה אורח חייה של האישה באופן פתאומי מה שגם הסב לה נזקים.
העו"סיות פטפטו עם קרובי משפחה, קופת חולים ושכנים של האישה, פטפוטיהן הסבו נזקים קשים לאישה. פקידת הסעד שירה, ועו"ס נעמי לא הועילו לאישה אלא גרמו לה נזקים וצער.

ישנם עוד אינספור מקרים אחרים של הרס חיי הפרט המשפחה והחברה ע"י רשויות הרווחה, האזרח מחויב לשקול היטב את צעדיו טרם פנייתו לרשויות מופקרות אלו. מי שפונה לרשות הרווחה, רשות הרווחה תנהל את חייו.

קישורים:

  • משרד הרווחה זורק לרחוב נוער עם צרכים מיוחדים רק בגלל מקום מגורים – הכתבה נוער עם צרכים מיוחדים נזרק לרחוב רק בגלל מקום מגורים , ליאת עזר , 14.03.2010 , ישראל היום – הורים לילדים פגועי מוחין מהצפון מחפשים נואשות פתרון לילדיהם, בהיעדר מסגרות חינוכיות ושיקומיות בגליל ובגולן • ח"כ דנון: "אם הם היו מכפר שמריהו בוודאי היה נמצא פתרון לבעיה"
אימוץ, אימוץ סגור, חטיפת ילדים, יוצאי חבר העמים, מדיניות משרד הרווחה, סעיף 5

פשעי הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר

מאי 2005 – "שלא על פי סעיף 5" – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.

לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.

בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.

עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.

מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.

אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע – חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"

את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".

לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".

שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".

אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.

בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.

חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם


קישורים: