אימוץ, איסור פרסום, חיסיון, מוסדות משרד הרווחה, פרופ. אסתר הרצוג, פשעים נכג הורים וילדים

בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

 בחשכת החוק – פרופ. אסתר הרצוג – 23.06.1998 – הארץ

החוק אוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים "באופן או בנסיבות שיש בהם כדי לגלות כי הקטין הובא לפני בית משפט או פקיד סעד פועל לגביו לפי חוק זה…" נגזק מתפיסה הקובעת ל"קטינים" מעמד חוקי נפרד, כזקוקים להגנת יתר של בית המשפט. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית. בפועל זהו כלי דראקוני נגד קבוצות חלשות ובמידה רבה גם נגד קטינים. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים אך בפועל הוא משרת בעיקר את החזקים יותר, מבחינת המעמד החברתי המקצועי והמוסדי. למעשה, מעניק החוק הזה חיסיון למעשיהם של עובדי ציבור הקשורים למערכות האימוץ ולהפעלת מוסדות לילדים חוסים.

הצנזורה על פרסום פשעים נגד הורים וילדים בישראל מאפשרת את הפגיעה החמורה בזכות יסוד מהחשובות ביותר לאדם, הזכות על צאצאיו. מערכת המשפט, שאמורה להגן על זכות זו, מאפשר, בפועל, את הפגיעה בה באשר היא מחפה על מבצעיהן, והכל בשם שמירה על החוק וטובת הקטין.

אלפי ילדים הנלקחים לאימוץ ולמוסדות בכפייה, ולעיתים ברמייה, בחסות בתי המשפט בהליכים חוקיים למהדרין, נפגעים ממניעת הפרסום של מעשי העוול הנעשים להם.

כך גם מניעת הפרסום של תלונות רבות של ילדים על התעללות של אנשי צוות במוסדות.

מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת "המטפלת". היא מאפשרת להסיר מידיעת הציבור את העובדה שהמשטרה מטפלת בתלונות הקטינים על אלימות הצוות במוסדות על פי הנחיות עובדי הרווחה, שלעיתים מעדיפים למנוע "חיטוט" מציק בתוך המוסדות שבאחריותם.

בסיוע חוק איסור הפרסום מאפשרת בעצם מערכת המשפט למדינה, באמצעות פקידי העד, להוציא ילדים מחזקת הורים דלי אמצעים המתקשים להתגונן מפניהם, והיא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויה ולעתים אף מעוותות בלא להיחשף לביקורת.

השתקת התקשורת משמשת את מערכת הרווחה בהתחזותה לאבירת ה"הגנה על קטינים", שאינה אלא הגנה על כוחה הדורסני.

אפשר להביא דוגמאות אחדות לשיטה הזאת: באחת התוכניות האחרונות שלה ביקשה מערכת "פופוליטיקה" להעלות את נושא הוצאת ילדים בכפייה מהוריהם. באמצעות איומים בנקיטת צעדים משפטיים, אילצה מערכת הרווחה את יוצרי התוכנית ומנכ"ל רשות השידור החדש, אורי פורת, לרדת מהנושא. הרחק מעיני הציבור ניהלו היועצים המשפטיים של משרד הרווחה ומנהלת מחלקת התביעות האזרחית של משרד המשפטים, מרים רובינשטיין, מאבק למניעת הדיון בפופוליטיקה. הם אפילו פנו לבית המשפט כדי לבקש את מניעת הופעתי בתוכנית. והכל בשם שמירת החוק ל"טובת הקטינים".

על מקומון של רשת שוקן אסר בית המשפט, בעקבות פניית מערכת הרווחה, לפרסם כתבה המתארת התעללות עובדי המוסד בילדים. בעקבות הפעלת לחצים של היועצת המשפטית של משרד הרווחה, נמנע פרסום פרשה מזעזעת ב"הכל דיבורים" ובטלוויזיה מקומית.

מדובר במחלקת רווחה המבקשת להעביר נערה למוסד צופיה, על סמך סיפורי כזב, שלפיהם היא נראתה משוטטת עם פועלים ערבים.

אלו הן דוגמאות לשיטה המאפשרת למערכת הרווחה בארץ להפעיל כוח כמעט ללא רסן או ביקורת ציבורית.

בשגרה זו נרמסות זכויות הילדים והוריהם בעזרת מערכת המשפט והמשטרה.

השתקת התקשורת מבטיחה למכונת הרווחה "שקט תעשייתי".

הסכנה החמורה ביותר מבחינתה היא שהציבור יידע מה באמת קורה בפרוזדורי המחלקות "לטיפול" בילד ובנוער במסגרת שאליהן מופנים ילדים.

ההשתקה היא הדרך הבטוחה להרחקת העוולות לחשכת הלא נודע, מאז פרשת "ילדי תימן" ועד היום.

אברבנאל, אשפוז כפוי, אשפוז פסיכיאטרי, חיסיון, מוסד פסיכיאטרי, משרד הבריאות

תעתועי ומעללי בית חולים אברבנאל בת ים – העליל על שתי קטינות שנמלטו ממנו כי הן מסוכנות לעצמן ולציבור

בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בבת ים אמור לסייע ולהגן על האזרחים השוהים בו. מתברר כי אזרחים המאושפזים בבית החולים נמלטים מהמקום, ובית החולים אברבנאל מוסר הודעות סותרות ועלילות כזב אודות מצב המאושפזים

הכתבה שתי בנות 15 הצליחו להימלט מאברבנאל , ידיעות אחרונות, ינואר 2011 , ניר גונטז'

שתי נערות בנות כ- 15 הצליחו אתמול להימלט הבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. המשטרה פתחה בחיפושים אחריהםן, אך נכון לשעת סגירת הגיליון השתיים לא אותרו.

אתמול בשעת הצהריים לאחר שהתגלתה בריחתן של שתי נערות שהיו מאושפזות בבית החולים אברבנאל, פנו מהנהלת בית החולים למשטרת תל אביב וביקשו עזרה באיתורן. בדיווח שהועבר למשטרה נטען כי השתיים "מסוכנות לעצמן ולסביבה".

בתחילה סרבו בדוברות משרד הבריאות לפרט אודות המקרה או להסביר כיצד הצליחו שתי הקטינות לצאת משטח בית החולים בתואנה של "חיסיון רפואי". חד עם זאת מסרו כי לא נשקפת סכנה מיידית. מאוחר יותר הסבירו כי שתי הנערות אינן מהוות כל סכנה לציבור.

קישורים:

בית חולים קפלן, הפרת זכויות אדם, הרצפלד, חיסיון, ניסויים בקשישים, ניסויים רפואיים

תעשיית הרפואה בישראל: רופאים ללא גבולות – הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה

רופאים ללא גבולותהכתבה הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה , ליאת שלזינגר , מעריב , סופשבוע, 17.12.2010

כשבני משפחת שמול שמעו שאביהם עבר ניסויים רפואיים ללא ידיעתו, הם חשבו שמדובר במתיחה. אחר כך הם הבינו שהוא היה אחד ממאות קשישם שנפלו קורבן בפרשה שזעזעה את המדינה. חמש שנים אחרי: הממצאים עדיין חסויים, חולים לא יודעים שבוצעו בהם ניסויים, כתבי אישום לא הוגשו והרופאים ממשיכים לשמש בתפקידם. עכשיו המשפחה החליטה לצאת לקרב: הם מגישים תביעה ייצוגית, דורשים מהאחרים לשלם את המחיר ומדברים לראשונה על הסיוט שהרס את חייהם.

"בן, תתקרב אליי", לחש מימון שמול לבנו שישב לצד מיטתו בבית החולים "קפלן" שברחובות. מימון היה לבוש בפיג'מת בית חולים, מחובר למכשירים, שולח מבטים חשדניים לצדדים. כשבנו התקרב אליו הוא החל לדבר אליו בערבית, שפת ילדותו. "שמע, הם לוקחים אותי מפה בלילה ומחזירים בבוקר. אני לא יודע לאן. הם מאירים עליי בפנסים ואורות. אני אומר לך, הם עושים לי משהו".
שמוליק , בנו, לא הבין על מה הוא מדבר. הוא היה מבולבל והתנהג בדרך לא אופיינית לו. הוא ליטף את ידו של אביו וניסה להרגיע את שטף הדיבור המהיר.

"מה פתאום ערבית, שנים הוא לא דיבר איתי ערבית. ראיתי שהוא מפוזר, לחוץ, עצבני. הוא היה מאוד נסער. האמת היא שלא ייחסתי לדברים שלו חשיבות. חשבתי שהוא פשוט מבולבל. שהראש שלו בבלגן. מאז שאשפזנו אותו בבית החולים משהו השתנה בו. הוא התנהג מוזר, לא היה כמו עצמו. דאגנו לו וחשבנו שאולי יש לו הזיות". אבל מימון אמר את האמת.

באפריל 2003 הוא אושפז בבית החולים קפלן על מנת לטפל בזיהום עורי שהתפשט אצלו באזור החזה. הוא היה אז בן 83 ושימש כחזן בית הכנסת בעירו רחובות. "זה היה אמור להיות משהו שגרתי, בקטנה. רק טיפול נקודתי. כמה ימים לאחר מכן ציפינו שהוא יחזור לשגרה", אומרת בתו יפה. אבל מאז אותו אשפוז, שום דבר לא חזר לקדמותו. למעשה, מימון השתנה ללא הכרה. "הוא היה פתאום מתחיל לצעוק, מתפרע, מתפשט באמצע המחלקה, קורע את צינורית האינפוזיה. אומר שהוא נשרף מבפנים.

"לא הבנו מה עובר עליו". שמונת ילדיו חזו בטרנספורמציה שעובר אביהם לנגד עיניהם ונותרו חסרי אונים. השינוי באישיותו לא היה יכול להיות קיצוני יותר. "שאלתי את האחות איך זה יכול להיות שאבא שלי הגיע לכאן במצב טוב ועכשיו הוא מחורפן לגמרי? אחת הרופאות אמרה לי שהוא קיבל תרופה ניסיונית ועכשיו מנסים לאזן אותו".

לא חשבתי שיש בזה משהו חריג. אמרתי לעצמי, זה בית חולים, הם בטח יודעים מה הם עושים. אבל היה משהו בטון הדיבור של הרופאה שזכרתי הרבה זמן לאחר מכן. משהו מוזר. כאילו הרגשתי שהיא כועסת על משהו, שהיא מנסה לרמוז לי משהו. אבל אני לא הבנתי כלום". רק ארבע שנים לאחר מכן, כשהמשטרה יצרה איתם קשר, התמונה התבהרה. ניחושים, רמזים וסימני שאלה שצפו במשך שנים התנקזו לידיעה אחת כואבת וברורה. הם גילו כי אביהם היה חלק ממסכת של ניסויים רפויים שבוצעו על קשישים במשך נים. הניסוי שהתבצע באביהם היה ניסוי פולשני וכואב, הכולל ניקור של שלפוחית השתן דרך הבטן. הניסוי התבצע בו ללא הסכמתו, ללא אישורו או ידיעתו ושלא בהתאם לנהלים.

עשרות ניסויים בקפלן ובהרצפלד

בני המשפחה גילו על הניסוי הודות לחקירה מסועפת של עשרות ניסויים התקיימו במחלקות הגריאטריות בבתי החולים קפלן והרצפלד בין השנים 2004-2001. הפרשה , שנחשפה לפני חמש שנים, היא אולי החמורה מסוגה בתולדות המדינה וזכתה לכינוי "הניסויים הבלתי חוקיים". במהלכה נפלו מאות קשישים חולים קורבן לניסויים רפואיים שונים ומשונים בלי שנתנו את הסכמתם לכך ובניגוד לידיעת קרוביהם, תוך התעלמות מכל ההוראות שנכתבו אי פעם בנושא.

הניסויים הפולשניים נועדו, חשדה המשטרה, לקדם את מעמדם הרפואי של הרופאים שעסקו במחקר. מבקר המדינה, שבדק את הפרשה, קבע כי מסמכים רפואיים נעלמו ומקרי מוות שהתרחשו במהלך הניסוי לא דווחו למשרד הבריאות ולא תוחקרו. בין היתר ביצעו החוקרים ניסויי הרעבה, ניסויים בתרופות פסיכיאטריות, מניעת תרופות חיוניות וניסויי ניקור שלפוחית השתן בקשישים שלא הבינו כלל שהם חלק מניסוי כלשהו.

ילדיו של מימון, שגילו לתדהמתם כי גם אביהם היה חלק מניסוי ללא ידיעתו, הגישו בשבוע שעבר, באמצעות
עורך הדין יעקב אביעד, תביעה נגד קופת חולים כללית שמפעילה את בתי החולים קפלן והרצפלד. שני בתי החולים מנוהלים על ידי הנהלה משותפת, כשבזמן הניסויים עמדו בראשה ד"ר יוסף בר-אל וסגנו, ד"ר שמואל לוי. המשפחה דורשת פיצויים ותיקון התיק הרפואי של כל מי שנטל בחלק בניסויים. כעת הם מקווים שתביעתם תוכר כתביעה ייצוגית ושכמה שיותר משפחות יצטרפו אליהם במאבקם.

למרות שבעת חשיפת הפרשה הכותרות זעקו כנגד המחדל, תמונת המצב שמצטיירת היום מדאיגה ומטרידה. הכנסת כינסה ועדה דחופה, מבקר המדינה הכין דוח חריף, המשטרה פתחה בחקירה והפרקליטות הודיעה כי תגיש כתבי אישום – אך חמש שנים מאוחר יותר איש מהרופאים לא הובא לדין. למעשה, רובם ממשיכים לעסוק ברפואה.

חמורה לא פחות היא העובדה שרבים מהמטופלים עדיין לא יודעים שבוצעו בהם ניסויים. ממצאים חדשים שמתפרסמים כאן חושפים את ממדי הטיוח ואת המאמצים שנועדו להשתיק את הפרשה: עדויות שקר, השמדת מסמכים, מחיקת קובצי מחשב וזיוף מסמכים הם רק חלק מהם.

החתימה זויפה

בקרוב תמלא שנה לפטירתו של מימון ושמונת ילדיו עדיין מתקשים להתמודד עם לכתו. יפה (54), עובדת בחברת הובלות ומי שמוגדרת "שרת החוץ של המשפחה" מריצה שוב ושוב את התמונות האחרונות של אביה, שצילמה בטלפון הנייד שעות ספורות לפני שהלך לעולמו בבית החולים. "מאז שגילינו מה שקרה אנחנו לא אותו דבר. אני לא ישנה בלילה. מי היה מאמין שעושים דברים כאלה? שיהודים יעשו על יהודים ניסויים בלתי חוקיים? איפה שמעו על דבר כזה?". שואלת יפה. "את מכניסה את אבא שלך לבית חולים, את לא מצפה שמישהו ינצל אותו ויפגע בו".

הם נפגשים בבית אחד האחים ומדברים עליו בעיניים נוצצות מהערצה. אביהם, שעלה לישראל ממרוקו בשנות החמישים, היה איש מוכר ומכובד בקהילתו. במשך שנים היה חזן בבית כנסת ובמקביל היה חבר בחברה קדישא בבית העלמין המקומי. "לפני שנכנס לבית החולים הוא היה פעיל בטירוף", אומרת ציפי, בתו.

"אין אחד שלא הכיר אותו. הוא לימד ילדים בחדר, נתן שיעורי תורה, לימד ילדים לבר מצווה, והיה נמרץ ושופע ידע. כולנו התלכדנו סביבו". הם מדברים עליו בקול שבור, מנסים לעכל את תחושות הזעם שמציפות אותם. הכל התחיל משיחת טלפון. כשחוקר המשטרה התקשר לפני שלוש שנים אל שמעון, האח הצעיר, הוא היה בטוח שמדובר במתיחה.

"חשבתי שעושים ממני צחוק. כמעט ניתקתי לו את הטלפון. השוטר אמר לי: "שמע, אנחנו מנהלים חקירה רצינית וחמורה". הוא אמר שעשו ניסויים רפואיים על אנשים בקפלן וביניהם גם אבא שלי. כשנפגשנו, הוא הראה לי טופס הסכמה לניסוי עם חתימה של אבא". עד אז למימון או לבני משפחתו לא היה מושג כי אביהם היה חלק מניסוי.

בטופס ההסכמה מצוינת ד"ר אלונה סמירנוב בתור הרופאה שהסבירה את פרטי הניסוי, וד"ר אפרים רימון בתור מי שאישר אותו. בטופס נכתב כי מדובר בניסוי הכולל "ניקור סופראפובי של שלפוחית השתן" (שאיבת שתן באמצעות מזרק דרך הבטן – ל"ש). מדובר בהליך כואב במיוחד שאינו מתבצע עתים קרובות. הסיכונים המפוטים בטופס הם דימום פנימי, פגיעה באיברים פנימיים וזיהום בעור. אגב, סעיף המציין כי "בכל בעיה בניסוי ניתן לפנות לרופא" נותר ריק. לא נכתב בו אף שם של רופא או מספר טלפון.

מבט חטוף אחד בטופס ההסכמה שהציג השוטר הספיק לשמעון להבחין כי בין החתימה שעל הנייר לחתימה של אביו אין שום קשר. "כתב היד נראה בדיוק כמו של הרופאה. זה זיוף. הראיתי לשוטר חתימה של אבא שלי על ספר קודש. היא שונה לחלוטין, זה לא הסגנון שלו. זה מטורף, אם החוקר לא היה מגיע אלינו, בחיים לא היינו יודעים".

אפילו אם הייתה זו החתימה של מימון, טוענת משפחתו בכתב התביעה, אין סיכוי שהוא חתם על הטופס ביודעין. "אם רוצים לעשות עליו ניסוי צריך לשאול אותנו. איזה אדם בריא יעביר את עצמו את שורת הכאבים הזאת" אין סיכוי שהוא היה מקבל החלטה כזאת בלי להתייעץ איתנו", אומרת יפה בנחישות.

בין היתר נטען בתביעה כי "המסמכים שהוגשו לצורך קבלת אישור ועדת הלסינקי לגבי המחקר היו חסרים ומרושלים. הרופאה המבצעת לא הייתה רופאה מומחית כמתחייב בנהלים, המחקר נעשה ללא כל בסיס או רציונל רפואי. משך הניסוי (שלושה ימים) אינו מאפשר לבצע מעקב ובקרה ראויים לצורך גילוי תופעות לוואי".

"יום למחרת האשפוז אני רואה אדם אחר לחלוטין"

בני המשפחה מנסים לשחזר שוב ושוב את השבוע שבו היה אביהם מאושפז. לא מצליחים להבין איך הניסוי הזה התרחש להם מתחת לאף, ולמה בדיוק אף אחד לא עדכן אותם שהוא מתבצע. "עשינו מסביבו תורנות מסביב לשעון. זה הכי מתסכל, כי היינו כל כך מעורבים. לא תגידי שהוא היה מהקשישים שהילדים שלהם מזניחים אותם ובאים לבקר פעם בחודש. זה קרה לנו ממש מתחת לאף. הם בכוונה עשו את זה בלילה, כשאנחנו לא שם. במשך היום תמיד היה איתו מישהו מהאחים ובלילה שכרנו עובד סיעוד פיליפיני שיישב לידו כדי שהוא לא ייפול מהמיטה, אבל כנראה שכשהרופאים לקחו אותו בלילה זה לא הדליק לו נורה אדומה". אומרת הבת ציפי.

מה קרה אחרי שאשפזתם אותו?

אבי: "יום למחרת האשפוז אני מגיע אליו ורואה אדם אחר לחלוטין. חסר מנוחה, עצבני. לא רוצה לצאת מהמיטה רגע אחד, ברגע השני הוא בורח מהמיטה. לא מזהה אנשים. היה בו כזה שינוי קיצוני שהייתי בהלם. אני שואל את עצמי: 'מה קורה פה? מה קרה לאבא שלי?' אף אחד לא עשה את הקישור או חשד במשהו. היינו נאיביים. גם כשהוא אמר שעושים לו דברים לא ייחסנו לזה חשיבות. את מבינה? זה הכי כואב לי. אתה לא משער לעצמך שדבר כזה יכול לקרות לאבא שלך. זה נשמע לא מציאותי".

יפה נזכרת באירוע חריג נוסף. "יום אחד באתי למחלקה וראיתי את אבא כפות בכיסא גלגלים והראש שלו שמוט. כששאלתי מה קרה לו הם אמרו לי שהוא עבר אירוע מוחי. מאוחר יותר הראו תוצאות הסי-טי כי אירוע כזה לא התרחש, אבל אנחנו האמנו לרופאים. רופא זה מישהו עם סמכות. איך אפשר לפקפק? את לא חושבת שהוא רוצה לפגוע".

הוא לא התלונן על כאבים או משהו יוצא דופן?

"הוא אמר שכואבת לו הבטן (הדיקור מתבצע דרך דופן הבטן – ל"ש) אבל לא הבנו למה הוא מתכוון. אבא היה חזן בבית כנסת, לא יכולנו להפשיט אותו ולראות מתחת לכותונת. לא היה לנו מושג. בטופס השחרור שלו לא כתוב שום דבר על ניסוי".

עד היום בני המשפחה לא יודעים להסביר למה, אבל מאז אותו אשפוז מימון השתנה ללא הכרה. מאדם זקוף וגאה הפך לתלותי, מפוחד וחשדן. אדם רדוף. לא פעם סבל מהתפרצויות זעם והתקפי חרדה. "הוא רעד מפחד כשהזכרנו את השם של בית החולים. לא הסכים יותר לקחת תרופות. פעם הייתה לו הפניה לבדיקה והסעתי אותו לבית החולים, והוא פשוט סירב לצאת מהאוטו. שום דבר לא עזר. הסתובבנו והחזרתי אותו הביתה", אומר אבי.

"הוא, אדם שהיה רוחץ מתים במשך שנים, פחד מהצל של עצמו. כשאמא שלי הייתה מאושפזת בבית החולים הנכדים באו לישון איתו והוא ישן איתם על מזרן ברצפה כי הוא פחד לישון לבד בחדר. עד כדי כך זה החמיר. לא ידענו איך להסביר את זה".

ילדיו טוענים כי התנהגות מסוג זה מעולם לא התרחשה לפני האשפוז בבית החולים ובטוחים שהיא תוצאה ישירה של הניסוי. "או שניסו עליו תרופה פסיכיאטרית כלשהי (שימוש בתרופות פסיכיאטריות נעשה בחלק מהניסויים במחלקה – ל"ש), או שזה הניסוי עצמו, אבל הביקור הזה בבית חולים ערער אותו לחלוטין.

אני כועסת כי הם לקחו את אבא שלי, הגאה, המכובד, המנהיג, ובגלל מה שהם דחפו לו ועשו עליו ניסיונות כמו עכבר מעבדה הוא הפך לאיש שפוף, רדוף ומפוחד", אומרת יפה. "כשאבא ראה שאנחנו לא מאמינים לו הוא נסגר בתוך עצמו. בגלל זה כל כך רציתי שהוא יראה שנעשה פה צדק עוד בימי חייו. הוא לא רצה לדבר על זה".

איך הוא הגיב כשנודע לו על חקירת המשטרה?

"הוא לא בא ואמר 'אמרתי לכם' הוא האדם האחרון שיגיד דבר כזה. כשהיינו שואלים אותו על זה הוא סירב לדבר. אני רציתי שאבא שלי יזכה לראות שלא סתם התעללו בו. לצערנו הוא נפטר, אבל אנחנו לא מתכוונים להרפות. הסיפור הזה תקוע ולא ברור לי למה. יש בחוץ הרבה מאוד אנשים שלא מודעים לכך שבקרובים שלהם עשו ניסויים ויש להם זכות לדעת את האמת. מי שהיה מאושפז שם בשנים האלה צריך לבדוק שוב את התיק הרפואי. אל תהיו נאיביים. אני יודעת שאני כבר הפסקתי להאמין ברופאים".
המוות לא דווח

ניסויים רפואיים בבני אדם הם נושא רגיש ומורכב. כבר עשרות שנים שבישראל ובעולם מתבצעים ניסויים כאלה בתדירות גבוהה. אולם לצד הרצון לקדם את המדע ניצבת החובה לכבד את זכויות המטופל ולשמור על בריאותו, ועל כן קיימים שורה של כללים ונהלים שמחייבים הסדרה ופיקוח נוקשה מאוד המאוגדים תחת מסמך רשמי הידוע כ"הצהרת הלסינקי". במקרה הזה, כך נראה, כבוד ושמירה על המטופלים הם הדבר האחרון שעמד בעיני הרופאים.

המוות של הרבנית ברטה ויזל (84), ניצולת שואה ממחנה ההשמדה אושוויץ, היה זה שהביא לחשיפת הפרשה המזעזעת. ויזל אושפזה ב-2004 בקפלן לאחר שלא חשה בטוב. בתה, אחות במקצועה, גילתה במקרה כי במהלך האשפוז מבצעים באמה ניסוי של דיקור שלפוחית השתן דרך הבטן. ארבעה ימים לאחר מכן היא נפטרה מזיהום. הבת ידעה היטב שהניסוי אינו חוקי, משום שהוא נעשה ללא הסכמתה של אמה – במיוחד לאור העובדה כי אמה הייתה תאומה שהופרדה מאחותה בתקופת שהותה באושוויץ, כדי שלא תילקח לניסויים הזוועתיים של יוזף מנגלה. לפני כל ביקור בבית החולים היא הייתה אומרת לילדיה: "שלא ילמדו עליי. אל תיתנו להם לעשות עליי ניסויים".

למרות שעל פי הנהלים מחויבים החוקרים לדווח למשרד הבריאות על מות משתתף בניסוי תוך 48 שעות, הדיווח שהתקבל מקפלן לאחר מותה של ויזל הוא כי "כל החולים עברו את הניקור כפי שתוכנן. הפעולה עברה בקלות וללא תופעות לוואי חריגות". שנה לאחר מכן, חולה נוספת שהשתתפה באותו ניסוי נפטרה אף היא, לאחר שלקתה בזיהום באזור הניסוי.

בעקבות תלונתה של משפחתה של ויזל, שהוגשה באמצעות עורכת הדין מירב בבא-נהרי, הוקמה במשרד הבריאות ועדת בדיקה. שנה לאחר מכן פורסם דוח חריף של מבקר המדינה שבדק אף הוא את הניסויים הבלתי חוקיים. הפרשה נחשפה בעיתון "הארץ" ולאחר מכן בתוכנית התחקירים "עובדה" מהפרסומים עולה כי הניסויים כללו בדיקות שונות של תרופות פסיכיאטריות, מניעת תרופות חיוניות וגם ניסויים אחרים שבוצעו באופן "סתמי" ללא כל תועלת רפואית. כמו כן, פורסם שבמסגרת הניסויים התרחשו מקרי מוות רבים של מטופלים, שלא דווחו למשרד הבריאות.

בדוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2005 נכתב כי הביקורת על הניסויים "מעידה על מחדלים". הדוח קבע כי החוקרים החתימו קשישים, ביניהם אנשים שסבלו מדמנציה או אנשים שמצבם הקוגניטיבי היה ירוד אפילו על פי מסמכי הניסוי עצמם, על טופסי הסכמה מדעת, שספק אם היו כשירים לתת אותה.

חלקם הוחתמו בטביעת אצבע. בחלק מהניסויים החתימו קשישים על טופסי הסכמה עוד לפני שהניסוי עצמו אושר. הרופאים דיווחו דיווחי שקר על מהלך הניסויים והסתירו מקרי מוות שאירעו במסגרתם. עוד עולה מדוח המבקר, כי הניסויים התבצעו ללא בקרה ופיקוח של משרד הבריאות, של ועדות הלסינקי או של בתי החולים, וכי אישורי הוועדות הללו הושגו במרמה. הניסויים שהתקיימו במשך שנים נוהלו בסמכותו של ד"ר שמואל לוי, סגן מנהל בית החולים והאחראי על הרצפלד.
היקף המחקרים, שנועד על פי החשד לקדם את קריירת הרופאים, הוא בלתי נתפס.

בכתב התביעה שהוגש על ידי משפחת שמול נטען כי נערכו קרוב ל-40 ניסויים וביניהם ניסוי ניקור שלפוחית השתן, ניסוי בעניין מינון נמוך של ברזל, הרגלים תזונתיים במאושפזים, היפוגליקמיה בזקנים מאושפזים, צנתורים מעל גיל 80, ניקור עצם החזה ו"ניסוי ההרעבה", בו נמנעה מהחולים הזנה על מנת לבדוק את יעילותה של תרופה מעוררת תיאבון, שבו, כך לפי הפרסומים, השתתפו 41 חולים, מהם מתו 12 – שהם 30 אחוז מהמשתתפים.

לאחר שנחשפה הפרשה, סירבו הרופאים החוקרים לשתף פעולה עם ועדת הבדיקה שהוקמה במשרד הבריאות. ממצאים חדשים שנחשפים כאן חושפים את מידת הטיוח והטשטוש שנקטו הרופאים על מנת להעלים את הראיות נגדם. משרד הבריאות, שאמור היה לפקח על הניסויים, דווקא שיתף עמם פעולה.
מתברר כי זמן קצר לאחר שוועדת הבדיקה שהוקמה החלה לחקור את הפרשה, החליט מנכ"ל משרד הבריאות דאז, אבי ישראלי, להסב אותה ל"ועדת בקרה ואיכות" על מנת להשיג את שיתוף הפעולה של הרופאים. לא מדובר בשינוי סמנטי בלבד.

כמובן, ממצאיה של ועדת בדיקה נמסרים למטופלים ויכולים לשמש כראיות בבית משפט. בוועדת בקרה ואיכות לעומת זאת, תוכן הדיונים, הפרוטוקולים והמסקנות חסויים מהציבור ואפילו מבית המשפט. עתירה של משפחתה ויזל לבטל את ההחלטה נדונה היום בבג"ץ.

מכתב ששלח פרופ' ז'ק מישל, יו"ר ועדת הבדיקה, למנכ"ל משרד הבריאות ביולי 2006, מעלה על הכתב חלק מן הממצאים שהתבררו במהלך עבודת הוועדה. המכתב, המתפרסם כאן לראשונה ושצורף לכתב התביעה של משפחת שמול, חושף כיצד ניסו הרופאים לזייף ולשקר לוועדה.

נזכיר כי אותם רופאים עדיין מחזיקים ברישיון רפואה ועדיין מטפלים בחולים. "ממצאי הדוח חמורים בסדר גודל חריג מהממצאים ששוערו בתחילת עבודת הוועדה", כתב מישל. "קיים חשש שחלק מהעבירות הנן בתחום הפלילי ולא נחקרו כראוי על ידי הוועדה מחוסר אמצעים לזיופי רשומה רפואית כתובה וממוחשבת".

המסקנות של הוועדה היו חמורות. על ד"ר שמואל לוי נכתב כי "הוועדה סבורה כי כאחראי על סדרה ארוכה של אי סדרים בתחום האתיקה הרפואית והמינהל, שחלקן לכאורה נוגדות את החוק, אינו ראוי לשמש בתפקיד מנהלי. התנהגותו אינה הולמת רופא, מחנך ואיש אקדמיה". בסוף 2006 מונה לוי למבקר מוסדות גריאטריים בקופת חולים כללית, מהלך שגרר ביקורת רבה. לאחר מכן, הוצא לוי לחופשה ואינו עובד כיום יותר כרופא.

בנוגע לד"ר יוסף בר-אל, מנהל בית החולים, פסקה הוועדה כי "התנהגותו ממועד פרסום דוח מבקר המדינה ולאורך כל תקופת העבודה של ועדת הבדיקה מעלה תהיות על מעורבותו בניסיון להסתיר עובדות שחלקן מהוות, לכאורה, עבירות פליליות )תקיפת חוסים וזיופי מסמכים(. לדעת הוועדה, ד"ר בר-אל פעל בצורה לא ראויה לתפקידו ולמקצועו", בר-אל משמש כיום כמנהל הרפואי של מחוז דן-פתח תקווה בקופת חולים כללית.

על ד"ר נדיה כגנסקי, שעבדה בבית החולים, נכתב כי היא "נחשבת לאחת האחראים על המחדלים. עברה עבירות בניהול מחקרים בלתי אתיים ומחקרים שבוצעו שלא כדין. ניסתה לשבש את עבודת הועדה בעדויות שקר ובהעלמת רישומים ממוחשבים. הפרה את הכללים הנהוגים בקהילה האקדמית שבה היא רוצה להשתלב. התנהגותה אינה הולמת רופאה. הוועדה ממליצה למנוע ממנה במהלך חמש השנים הקרובות כל תפקיד ניהולי ולדחות כל מינוי אקדמאי תוך איסור ליטול חלק במחקרים בבני אדם", היום עובדת כגנסקי ביחידה לטיפול בית במחוז מרכז בכללית.

בנוגע לד"ר סמירנוב, נכתב כי היא "מעורבת באי סדרים הקשורים לעבודת המחקר ומסרה עדות שקר לפני הוועדה. התנהגותה מציגה אותה כאדם לא אמין. כל האמור לעיל אינו הולם התנהגות רופאה". היום עובדת סמירנוב כרופאה בקופת חולים מכבי בגבעתיים.

עוד נכתב כי "התקדמות עבודת הוועדה החלה באופן משמעותי רק כאשר החליט ד"ר אפרים רימון לספר את האמת ולשבור את קשר השתיקה, ובעקבות כך עמד תחת לחצים רבים ושילם מחיר יקר בכל הקשור לקידומו. ד"ר רימון היה אחראי לסדרת כשלים במחקר "פיום הקיבה" והוועדה סבורה כי עליו להינזף בגינם". היום מכהן רימון כמנהל היחידה לגסטרו גריאטריה בהרצפלד.

"זאת אחת הפרשות החמורות שיצא לי לחקור. בסיפור הזה ראיתי מה שהיה יכול לקרות לאבי ז"ל. גם הוא היה בסוף חייו חולה במצב כזה ולא הייתי רוצה שזה יקרה לו", אומר השבוע פרופ' מישל, מנהל בית חולים הדסה לשעבר ויו"ר ועדת הלסינקי של בית החולים.

"זה חמור שארבע שנים אחרי שהגשנו את המלצות שלנו מערכת המשפט מתחילה לעבוד. הממצאים שלנו העלו שהיו בהחלט עבירות אתיות וכי הרופאים עשו ניסויים בחסרי ישע ואין ספק שהם לא פעלו בהתאם לתפקידם. צריך לזכור שכל מה שמצאנו מצא קודם מבקר המדינה. אנשים פשוט לא קראו את הדוח שלו".

עברות אתיות

מה אתה חושב על הסחבת בפרשה?
"למה מערכת המשפט פועלת כל כך לאט? אין לי הסבר לזה. היו המלצות מהמשטרה שחקרה ואנחנו עשינו את שלנו וחשפנו את הדברים. מה שהחברה כחברה עושה מזה זה חשוב. אולי זה משדר לאנשים שמתפתים לעשות מחקרים לא אתיים שהסיכויים להיענש קטנים. וגם כשיש ענישה מסוג זה במידה מסוימת היא מאבדת את האפקט הציבורי כי הרבה זמן עבר.

"יש צד אתי ויש את החוק. עבירות אתיות היו. אם האנשים האלה עברו בצורה כזו או אחרת על החוק, אין לי ידיעה, אבל חבל שמכל הבחינות המכונה טוחנת לאט. לאנשים שעברו את הניסויים יש ציפייה שהדבר הזה יגיע להכרעה. צר לי שהרבה מאוד דברים נופלים בתחום האפור בין חוק לאתיקה".

האם אתה סבור שהרופאים ראויים להמשיך בתפקידם?
"המערכת בישראל לא מאפשרת להגיש קובלנה והתליית רישיון (השהיה באופן זמני, ל"ש) על עברות אתיות שלא הוכחו כפליליות בבית משפט. זה שונה ממה שעושים עורכי הדין. באווירה קשה אפשר תוך זמן סביר לקבל החלטות. אבל לא אצל רופאים".

מה אתה חושב לגבי העובדה שרשומות החולים לא עודכנו ובעצם אנשים לא יודעים שהם עברו ניסויים?
"מבחינת הצדק היה צריך לעשות את זה".

מדוע שיתף משרד הבריאות פעולה עם הרופאים ונענה לבקשתם כי ממצאי הוועדה יהיו חסויים? חברי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, שהתכנסה באוקטובר 2006, שאלו את עצמם את אותה שאלה. הפרוטוקול שנחשף כאן מבהיר מעט את התמונה.

היו"ר משה שרוני: "ראשית, מדוע החליט המנכ"ל להקים ועדת בקרה ואיכות שהממצאים שלה חסויים בפני כל? נפגעו לא מעט מטופלים ומן הדין שהממצאים יגיעו אליהם. בשל הפרסום הרחב שהיה לנושא גם לציבור הרחב ישנה הזכות לדעת על המתרחש בבתי החולים".

אבי ישראלי (מנכ"ל משרד הבריאות דאז): "אנחנו התחלנו בוועדת בדיקה ומכיוון שאי אפשר היה לקבל מוועדת הבדיקה שום ממצאים נאלצנו לעבור ולטפל בנושא הזה בתור ועדת בקרה ואיכות. הייתי שמח מאוד לו זו יכולה הייתה להיות ועדת בדיקה שהייתה מביאה לי את הממצאים, כי היא הייתה פותרת לי את הבעיה. בלתי אפשרי היה לקדם את החקירה בדרך הזאת ולכן עברנו מוועדת בדיקה לוועדת בקרה ואיכות".

ח "כ זהבה גלאון: "אחריותו של מי למנות את ועדת הבדיקה".

ישראלי: "אני מיניתי את ועדת הבדיקה ואז הבנתי שאני לא אקבל שום ממצא מהוועדה. אני לא אקבל כלום מהאחיות ומאף אחד שהשתתף".

גלאון: "למה? תפרט".

ישראלי: "כי הם יפלילו את עצמם".

גלאון: "כשראית שאתה לא יכול לקבל את הממצאים החלטת להקים ועדת בקרה ואיכות".

ישראלי: "כן, ועכשיו אני מטפל. אני אתקן בתוך הגיליונות את מה שצריך לתקן. תזכרו שכל זה במקביל לחקירת משטרה".

פרופ' אבינועם רכס (יו"ר ועדת האתיקה בהסתדרות רפואית): "מצדי שילכו לבית הסוהר. זה באינטרסים שלי כנציג הרופאים במדינת ישראל שהרופאים האלה ילכו לבית הסוהר כדי שיבינו וייראו. רק ככה אני אוכל להסתכל בעיניים של המשפחות, מפני שהרופאים בגדו באמון של המשפחות".
תחושת אשמה

"לכאורה, משרד הבריאות נכנע כדי לאפשר חקירה, אבל למעשה היה פה למשרד אינטרס להשתיק את הפרשה, שכן המדינה היא זו שכשלה בפיקוח והייתה חשופה לתביעות נזיקין עתידיות", אומר עו"ד יעקב אביעד. "לא רק שנתנו להם אפשרות להעיד בפני ועדה חסויה, מתברר שגם זה לא עזר, כי גם לוועדה הזו, כך עולה מהמכתב, הם שיקרו וזייפו".

לאחר חשיפת הפרשה נחקרו במשטרה 12 רופאים, ונעצרו ארבעה בחשד לתקיפה, התעללות בחסרי ישע, זיוף ועוד. המשטרה הודיעה כי הסיבה העיקרית לעריכת המחקרים הנה קידום אקדמי של ד"ר לוי. זמן קצר לאחר המעצר הם שוחררו.

למרות הממצאים החמורים של הוועדות, נדמה שלאף אחד לא בוער להביא את הרופאים לדין, לשלול את רישיונם לעסוק ברפואה או להכריע בפרשה לכאן או לכאן. כבר לפני שנה וחצי הודיעה הפרקליטות כי בכוונתה להגיש כתבי אישום נגד שישה רופאים בכפוף לשימוע. השימועים כבר נערכו אך החלטה טרם התקבלה. במשרד המשפטים אומרים לנו שההחלטה מתעכבת בשל שביתת הפרקליטים. כידוע, שביתה זו החלה לפני פחות מחודש.

לא פחות חמור מכך, חמש שנים לאחר חשיפת הפרשה, טוען עו"ד אביעד כי עדיין לא הודיעו לכל המטופלים כי הם נפלו קורבן לניסויים בלתי חוקיים ובמשרד הבריאות לא תיקנו את הרשומות הרפואיות כפי שהתחייבו. "העובדה הזו לא פחות חמורה מעריכת הניסויים עצמם. למה לא ליידע אותם? אין לי ספק שהגורמים המעורבים עושים כל שביכולתם להשתיק את הפרשה הזאת".

"הרופאים המעורבים בזה עברו עבירות קשות מאוד בפן האתי ובוודאי בצד הפלילי ואני מצפה מהמדינה שתפעיל עליהם את החוק שייענשו וישאו בעונש כפי שמגיע להם", אומר השבוע פרופ' רכס. "ההסתדרות הרפואית גינתה את ההתנבגות של הרופאים שהייתה בלתי ראויה. מגיע להם עונש שירתיע. ניסויים לא לצורך תכלית מדעית ראויה. תוך סיכון החולים ועלו בחיים של חולים ונזקים של חולים ללא הסכמה לדעת וללא אישור הלסינקי. לא יכול לתאר לעצמי יותר מצבור של עוולות. זה היה נורא ואיום".

בני משפחת שמול זועמים על הסחבת בטיפול בפרשה ועל העובדה כי חמש שנים לאחר חשיפת הפרשה איש מהרופאים לא הובא לדין. גם התנהלות משרד הבריאות הותירה אותם המומים. "נעשה פה פשע. למה בדיוק הם מחכים? שכל הקרבנות ימותו? הרי הם גם ככה קשישים. שום דבר לא זז. אבא שלנו הלך לעולמו אבל אנחנו לא נשתוק. אנחנו מרגישים שבגדו בנו, כולם משקרים ומזייפים, זה לא ייאמן שהם עדיין עובדים כרופאים".

אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף. אנחנו רוצים שהם ישלמו על מה שהם עשו ורוצים שכל המשפחות יידעו את האמת, כי אנחנו יודעים כמה זה חשוב. כל אחד שקרוב משפחה שלו היה מאושפז בשנים האלה בקפלן והרצפלד צריך לבדוק טוב טוב מה היה שם", אומר אבי בכעס.

מלבד הזעם הם מנסים להכיל רגשי אשמה בלתי מתפשרים שמלווים אותם מדי יום. "זה כואב לדבר על זה. יש תחושת מועקה שלא עשינו מספיק. שאנחנו, הילדים שלו, לא יכולנו לעזור לו כשהוא היה צריך אותנו יותר מכל. בדיעבד, אנחנו מרגישים טיפשים שלא ראינו ולא האמנו. אחרי השיחה מהמשטרה הרגשתי חוסר אונים", אומרת יפה. "הרי הרופאה אמרה לי שנתנו לו תרופה ניסיונית ולא חקרנו כי לא האמנו. הרופאה נתנה לי טיפ ואני פספסתי אותו. כששמעתי את זה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי", היא מודה בכנות.

אחיה אבי, שיושב לידה, מחזק אותה: "פתאום האסימון נופל. אתה מרגיש כמו אידיוט. זה כל כך מתסכל. איפה היינו? כל אחד מאשים את עצמו. מאז אנחנו נמצאים בחוסר שקט. כי הוא אמר את הדברים ואנחנו לא האמנו וייחסנו את זה לבלבול שלו. בשנים האחרונות לחייו הוא היה שואל פתאום אם יש חדש בחקירה. אבל אף פעם לא היה לנו תשובות בשבילו. גם היום, אחרי שהוא נפטר, נותרנו עם הרבה סימני שאלה, אך עם מעט מאוד תשובות"

בגידת הרופאים – עשרות ניסויים רפואיים בוצעו במאות קשישים בבתי החולים קפלן והרצפלד ללא ידיעתם ובלי הסכמתם של החולים

תגובות

ממשרד הבריאות נמסר: "בעקבות בדיקת מבקר המדינה בנושא ניסויים רפואיים שבוצעו בבית החולים הרצפלד וקפלן, מונתה בתאריך 28.6.05 ועדת בקרה ואיכות לבדיקת הנושא.

"בעקבות פרסום ממצאי מבקר המדינה וכן בעקבות דוח ועדת הבקרה והאיכות פתחה משטרת ישראל בחקירה פלילית בנושא, שהסתיימה לאחרונה. בימים אלה אנו ממתינים לקבלת החלטה סופית של הפרקליטות בעניין הגשת כתבי אישום כנגד מי מהמעורבים. לגבי רישיונם – הנושא יילמד בימים הקרובים ובתוך חודש תתקבל החלטה בהקשר זה.

"לנוכח התמונה שנגלתה, של כשל מערכתי של הפיקוח על הניסויים בבית החולים – החליט מנכ“ל משרד הבריאות דאז להפסיק את כהונת ועדת הלסינקי של בית החולים קפלן ולהחליף את החברים המרכזיים בהרכבה, ובמשך תקופה ממושכת נעצרו מחקרים בבית החולים הרצפלד והוטל פיקוח צמוד על כל בקשות המחקר בבית החולים קפלן. בנוסף, ד“ר שמואל לוי סיים את עבודתו.

"פרט לכך, הופקו לקחים מערכתיים מהפרשה כולה, נכתבו נהלים מעודכנים והוגבר הפיקוח על הניסויים הרפואיים בכל בתי החולים בישראל. מנכ“ל משרד הבריאות הנכנס ילמד את הסוגייה ויזמן את משפחת שמול להבהרת כל השאלות שנשאלו, כולל אי עדכון הרשומות הרפואיות. במידה שיש משפחות נוספות, ייעשה דבר דומה".

מבית החולים הרצפלד, שירותי בריאות כללית, והרופאים המעורבים בפרשה ומועסקים עדיין בכללית נמסר בתגובה: "בשלב זה לא הוגשו כתבי אישום ולא נקבעה בדין אשמתו של מי מהמעורבים. במישור האזרחי, תגובה מפורטת של בית החולים תימסר בבית המשפט".

עורגת הדין נוית נגב וגל הררי-גולדמן, ממשרד שינמן-נגב-ניב, המייצגות את ד"ר שמואל לוי:

"לד"ר שמואל לוי נעשה עוול גדול בתקשורת. מדובר באחד הרופאים הבולטים בתחום הרפואה הגריאטרית במדינת ישראל, תחום שרק מעטים הרופאים המוכנים לעסוק בו. ישנם פערים גדולים מאוד בין הדיווחים התקשורתיים המנופחים על מעשיו כביכול של ד"ר לוי, לבין המציאות והאמת בשטח.

"כואב לנו שאדם כד"ר לוי, רופא מקצועי ומסור שפעל לשיפור איכות החיים של הקשישים בישראל שמספרם הולך ורב –מוכפש תקשורתית. אנו מנועות מלהתייחס ספציפית לטענות המוזכרות בכתבה, נאמר רק כי קיים מרחק רב בינן לבין האמת, כפי שעוד יתברר.

"עוד יש לציין כי ד"ר לוי החליט לפרוש מתפקידו כמנהל בית החולים דווקא משום שגילה אחריות למערכת אותה ניהל ולא רצה לפגוע בה, וכמובן שלא מתוך הודאה במעשה פסול כלשהו."
.

לכתבה המלאה הקלק על התמונה…

הם הפכו את אבא לעכבר מעבדההם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדה
הם הפכו את אבא לעכבר מעבדהקישורים:

השמה חוץ ביתית, חוק הנוער, חיסיון, לשכת הרווחה הרצליה, מרכז קשר, עלילה, פקידת סעד, קרן שלהבת, תכנית טיפול

"עשו ממני מפלצת" – סיפורה של אם, שעובדי לשכת הרווחה הרצליה לקחו את בנה – בגלל "התרשמות" של פקידת הסעד

דע/י כי בלשכת הרווחה ברשות המקומית ישנם עובדי עירייה הנקראים פקידי סעד ועובדים סוציאליים. עובדי עירייה אלו נמדדים על "מכסות" של כמויות הילדים שהם מנתקים ממשפחתם למסגרות השמה חוץ ביתית, על מנת לשמור ולהגדיל את תקציבי הרווחה.
עובדים אלו כותבים דוחות ותסקירים מסולפים לבתי המשפט לענייני משפחה ונוער, עלילות שווא כנגד בני משפחה והורים מסורים, והמלצות לקרוע את הילד מביתו ומשפחתו. פקידים אלו ממדרים את ההורים מדברי הרמייה שרשמו עליהם, כדי שלא יוכלו להתגונן.
בנוסף הם מקיימים וועדת החלטה רוויה ניגוד עניינים ושיקולים זרים המתבססת על העלילות שרשמו בדוחותיהם. ה"מומחים" הקבועים בוועדות אלו לכאורה מקיימים דיון, אך מטרת הוועדה היא לתת גיבוי לפקידי הסעד, ולשבור את רוחם של ההורים ולהכשיל אותם.
בתי המשפט לענייני משפחה וחוק הנוער הם חותמת גומי של התסקירים ודוחות אלו, משרד הרווחה מודה בכך. לאחר שהילדים מוצאים מביתם הם נשלחים למסגרות השמה חוץ ביתית ללא פיקוח ומעקב. גם על העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד אין פיקוח.
.
זהו סיפורה של איילת (שם בדוי), אם חד הורית לילד, שנפלו קורבן לעובדי הרווחה של עיריית הרצליה. המאמר "עשו ממני מפלצת" , קרן שלהבת , LOCAL הרצליה , יוני 2009 – בתוספת הערות

"אם בימים הקרובים לא יאפשרו לי לראות את בני, אני מתכוונת להקים אוהל מחאה", כך מאיימת איילת (שם בדוי), שבנה הוצא מחזקתה, לאחר שנחשדה כי התעללה בו. איילת מכחישה כי הכתה את בנה: "אני אתן את הנשמה שלי עבור בני, הוא יקר לי יותר מכל" כבר חודשיים שאיילת, תושבת הרצליה, בת 34, לא ראתה את בנה בן הארבע, שהועבר מחזקתה על ידי הרשויות למשפחת קלט בטענה כי עבר התעללות.
.
העלילה – הרווחה מעלילים ולוקחים את הילד
איילת, שמאז שבנה נלקח ממנה הפכה לשבר כלי, מכחישה כי התעללה בבנה ומספרת על רצונה העז לשוב ולראות את בנה. איילת: ''מאז המקרה אני לא ישנה. לקחו לי את הבן ללא סיבה, ומאז לא אפשרו לי לראות אותו. נתתי לבני את כל מה שהיה לי ואף יותר. לפני חודשיים הגיעו מהרווחה והוציאו את הילד מהגן בטענה שהתעללתי בבני, דבר שלא היה ולא נברא''.

לפני חודשיים הגיעו גורמים מהעירייה לגן הילדים של ר' בנה של איילת והוציאו אותו מהגן לחקירה במשטרה, בחשד כי אמו הכתה אותו. מאז נלחמת איילת לטיהור שמה ולהחזרת בנה הביתה.

איילת: "הכל התחיל מזה שאנשים שמסוכסכים איתי התלוננו במשטרה שאני לא מטפלת כראוי בבני ומכה אותו. זמן קצר לאחר מכן ארעה שריפה בדירה של אמי שם התגוררתי. העירייה סדרה לנו חדר בבית מלון. במלון הילד היה מאוד משועמם. הוא התחיל להשתולל ונתקל באחד השולחנות. כתוצאה מכך הוא נשרט קלות. למחרת הגיעו מהרווחה לגן ולקחו לי את הילד. מאז לא נותנים לי לראות את הילד, למרות שבית המשפט קבע שאני ובני צריכים להיפגש".

אין תיק במשטרה אין ראיות
בכל זאת, לא מוציאים ילד מזרועות אמו כל כך מהר

"כל מי שמכיר אותי יכול להעיד איזו אמא אני. נתתי לבני כל מה שהיה לי ואף יותר. עובדה גם שהחוקרים במשטרה שחקרו אותי שחררו אותי מחוסר ראיות. נעשה לי עוול גדול. אני לא מסוגלת לישון ולפעמים לוקחת כדורי שינה. הלילות שלי מאוד ארוכים וקשים. במשטרה טענו שהיו לו חתכים, דבר שאינו נכון. עשו ממני מפלצת. זה נכון ישנן אמהות רעות, שמתעללות אבל זה לא אני. אני אתן את הנשמה שלי עבור בני, הוא יקר לי יותר מכל".

מדוע לא מאפשרים לך לראות את בנך?
פקידי הרווחה מכשילים את הקשר בין האם לבנה
"פניתי לרווחה על מנת שיתנו לי לראות אותו, אך הם טוענים שהילד לא רוצה לראות אותי. בתאריך 22.3 זמן קצר לאחר שהוא נלקח מהגן אפשרו לי לראות אותו במרכז הקשר. הייתה לנו פגישה מדהימה, אולם מאז אף אחד לא טרח להפגיש בנינו שוב".
פקידי הרווחה אינם מכבדים את החלטות בית משפט לנוער
בדיון שנערך בבית המשפט לנוער בתל אביב קבעה השופטת כי בנה של איילת צריך לעבור אבחון, שלאחריו תגובש עבורו תוכנית טיפולית על מנת שיוכל לשוב ולהיפגש עם אמו בהקדם האפשרי. לטענת איילת, על אף קביעת השופטת, היא טרם זכתה לראות ולחבק את בנה הקטן.
פקידי הרווחה גורמים נזקים לאם ובנה
"אני יושבת כאן בחדר של בני על המיטה החדשה שקניתי לו. המיטה עליה לא ישן ולו לילה אחד. לקחו לי את הילד ואפילו לא הגיעו לכאן לראות את הבית ששכרתי, את החדר והדברים שקניתי לו. אני שבורה ולא יודעת מה לעשות. אני לא מתכוונת לוותר ואלחם עד כוחותיי האחרונים. יש לי עורכת דין שנלחמת עבורי. אני רוצה שבני יחזור הביתה, אבל בינתיים לפחות שיאפשרו לי לראות אותו. לא ייתכן שינתקו ככה ילד מאמו ויגרמו לו צלקות נפשיות בעתיד. נודע לי שהוא התחיל לעשות את צרכיו במכנסיים, דבר שלא היה בעבר".

ניסית לדבר עם הרווחה?
פקידי הרווחה מתעלמים מהאם
"פעם אחת? הם לא מתייחסים אליי וטוענים שבני לא מוכן לראות אותי. אם בימים הקרובים לא יאפשרו לי לראות אותו, אני מתכוונת להקים אוהל מחאה שכולם יראו מה מעוללים לי".
עיריית הרצליה מתחמקת ממתן הסברים על מחדליה ומנצלת את החיסיון החד צדדי.
מהעירייה נמסר: "לא נוכל להגיב לגופו של עניין הנוגע לחיסיון קטין. ככלל, גורמי הרווחה בעירייה עושים את המוטל עליהם מתוך שיקולים לרווחתו ומצבו הנפשי של הילד".

קישורים:

איציק מליק, בית משפט לענייני משפחה, דלתיים סגורות, חיסיון, פקידת סעד, ראיות, שיקולים זרים

פקיד הסעד ובית משפט לענייני משפחה

החלטת בית משפט לענייני משפחה

ראינו כי עבודת פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה העירוניות אינה סיוע סוציאלי אלא חקירה, איסוף חומר אשר ישמש בהמשך לטיפול כפייתי כלשהו. וכן ראינו כי פקידי הסעד לא עושים עבודה סוציאלית אלא הם פקידי בית משפט המספקים תסקירים לבית המשפט שהוא הלקוח המוציא צווים שיפוטיים למימוש הטיפול הכפוי. ואולם פקיד הסעד אינו עובד לבדו אלא עם פקידי רווחה נוספים אשר כבר גיבשו את הטיפול, ולכן התסקיר הוא מסמך שיווקי תעמולתי לקדם את הטיפול.

לדוגמה אשה ביקשה סיוע מקלט לנשים מוכות – לשכת הרווחה דרשה להוציא את ששת ילדיה מחזקתה, דוגמה נוספת סבתא אשר ביקשה סיוע סוציאלי ונכדתה נשלחה לאימוץ סגור, ובכך איבדה את נכדתה.

ברגע שהוצא הצו מימושו מגיע בהפתעה: הקשיש מגלה בוקר אחד שיש לו אפוטרופוס ומשמורן המנהל את חייו שהשתנו לרעה ונגד רצונו בד"כ. הילד מחכה שאמו תבוא לקחת אותו מהגן אך הוא רואה את אמו חסרת האונים בצד ואת פקידת הסעד בליווי שוטרים לוקחים אותו. ידוע סיפורו של איציק מליק שהרווחה לקחו את נכדו מיד אחרי ברית המילה. תגובתם של פקידי הרווחה לאירועים אלו הם בד"כ לקוניות כגון: "כך החליט בית המשפט", "ההורה יכול לערער" ועוד. למרות שפקידי הרווחה יודעים כי השופט פועל ע"פ המלצתם ללא סייג. מבחינתם של פקידי הרווחה מדובר בפעולות טכניות, מבחינתה של המשפחה מדובר בשבר.
האזרח הבוטח בבית המשפט כי שם יעצור מחול השדים של פקידת הסעד, מגלה לתדהמתו כי השופט בבית משפט לענייני משפחה פועל כרצונה ומוציא צווים מבלי לברר לעומק ומבלי לדרוש הוכחות כלשהן מפקידת הסעד טרם קריעת הילד/חסוי מהמשפחה.
איציק מליק דקות לפני שנכדו נלקח על ידי הרווחה

הסיבה לכך פשוטה והיא דיוני בתי משפט לענייני משפחה מתנהלים ב"דלתיים הסגורות ". השופטים ופקידי הסעד מרשים לעצמם לנהוג בקלות יתרה בדבר היקר ביותר לאזרח והיא משפחתו.

הלורד דנינג שופט אנגלי ידוע אמר: "בית המשפט, אם הוא איננו פומבי, הוא חייב להיות מושחת", משפט זה אומץ במחוזותינו ע"י נשיא העליון השופט לנדוי :"מה שאינו פומבי חייב להיות מושחת". בנוסף: "אין כשמש לטהר ולחטא", כדברי השופט לואיס ברנדייס (שופט אמריקאי ידוע), וכדברי הנביא מלאכי (ג', כ') "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
לפקידי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה אינטרס משותף להפקרות: נפח פעילות גבוה המגדיל את תקציבי גופים אלו, עבודה קלה יחסית, אין צורך בראיות כמו בבית משפט פלילי, והאוכלוסייה הנפגעת היא בעיקר החלשה בעלת יכולת תגובה אפסית. שיקול זר נוסף של פקיד הסעד בהיותו עובד עירייה. הוא יחפש פתרון נוח לרשות המקומית כגון פנימיות, משפחות אומנה, הוצאת הילד מהבית ועוד. שיקולים זרים נוספים יהיו עוד ועוד … שהרי : "מה שאינו פומבי חייב להיות מושחת". שופטים ופקידים אלו גם מנותקים מדעת הציבור שאינו יכול להגיב על המתרחש באולם בית המשפט מאחר ו"הדלתיים סגורות", ועל זה נאמר: "לא ידעו, ולא יבינו, בחשכה יתהלכו" (תהילים פב, ה).
מצב מעוות זה מקרין על כל מערך הרווחה. בוועדה שמינה רה"מ ושר הרווחה דאז אולמרט בשנת 2006 נמצאו כשלים חמורים והיעדר יד מכוונת בניהול משרד הרווחה. בנוסף בפנימיית בני ארזים בראשון לציון – השפלות, צעקות, ואחיזות מכאיבות, ואלימות מדריכים על ילדים בפנימיית "בית טף" של משרד הרווחה… ועוד.
בתי המשפט לענייני משפחה וגורמי הרווחה אינם רוצים לחשוף את הנעשה בחדרי דיונים אלו גם לא תוך שמירת פרטיות בעלי הדין, פתיחת ה'דלתיים' תעמיד אותם לביקורת הציבור, ונפח הפעילות יקטן באופן מהותי שכן פקידי הסעד לא יביאו תיקים לבית משפט מחשש להתבזות בציבור ביחד עם שופטי בתי המשפט למשפחה. מידי פעם מתפרסם פרוטוקול דיון מבתי משפט אלו תוך שמירת פרטיות בעלי הדין, אך פרוטוקול זה עלול להטעות את הציבור, הוא נבחר בקפידה.

קישורים:
אי צדק, בית משפט, דלתיים סגורות, חיסיון, טובת הילד, עובדת סוציאלית, פיקוח, פקידת סעד, רווחה, שקיפות, תסקיר

בית משפט לענייני משפחה – אי צדק בדלתיים סגורות -שתפו את הציבור

בבתי משפט פליליים, אזרחיים יכול כל אדם להיות נוכח בדיון מבלי להזדהות. נוכחות זאת היא מעין פיקוח הציבור על הדיונים בבתי משפט אלו. בבתי משפט לענייני משפחה המצב שונה, השופט הוא הקובע מי יהיה נוכח בדיון.

רשויות הרווחה מתנגדות לשקיפות הדיונים בתירוץ של "טובת הילד" ואולם אם הציבור היה יודע את המתרחש בבתי משפט לענייני משפחה זה היה הסוף של חלק נרחב מרשויות הרווחה. אפשר לחוקק פרסום ההחלטות ופיסקי הדין תוך שמירת הפרטיות.

החיסיון גורם לרשויות הרווחה להיות מנותקים מדעת הקהל. ה"מומחים" משקרים בבתי משפט לענייני משפחה ומציגים חוות דעת "מקצועיות" בבתי משפט אלו, רחוק מעיני הציבור, ויוצרים כאב וסבל לאזרחים טובים ומסורים עקב החלטות שיפוטיות שגויות.

שתפו את הציבור הרחב במתרחש מאחורי ה"דלתיים הסגורות", אפשר לתקן את המעוות …

קישורים: