בת אל דהאן, הונאות השירות למען הילד, הזנחת ילדים, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת ילדים, חטיפת ילדים לאימוץ, מרמה, משפחת אומנה, עוני, פשעי השירות למען הילד, רפי רשף

אחרי 16 שנה: בת אל דהאן מצאה את ילדיה שנחטפו במרמה לאימוץ על ידי רשויות הרווחה

יוני 2017 – ערוץ 10, רפי רשף – רשויות הרווחה חטפו את לאימוץ את ילדיה של בת אל דהאן מקרית גת בשל מצבה הכלכלי הקשה.

בת אל איתרה את ילדיה כעבור 16 שנים ברשת הפייסבוק.

בת אל: "ביקשתי עזרה כלכלית מרווחה, הם הציעו להוציא את הילדים למשפחה אומנה, וזה מה שעשיתי והאמנתי בהם, וכשהילדים היו מגיעים לחופשות אצלי ואצל הגרוש שלי, הם היו מגיעים עם דלקות בעיניים, עם כינים וכל מיני תפרחות חיתולים וכאלו, וביקשתי להעביר אותם למשפחה אחרת או שיחזירו לי אותם הבית, אז הם אמרו לי לבוא לחתום, הם קראו לי ולגרוש שלי, ופשוט חתמנו על אימוץ לצערנו".

אימוץ, אימוץ סגור, הונאות השירות למען הילד, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, משפחה מאמצת, נעמה לנסקי

השקט שנשאר – סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק

איור: רות גוילי
איור: רות גוילי

בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד – בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר – זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".
אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.
עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".

"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".
"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".

 

"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages

בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".
שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו – מתי שרק ירצה.
"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •
משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".
כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".
לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים – אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין – נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.
שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.
משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף

"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו… (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ – מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".

• • •

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il

אימוץ, אימוץ סגור, בית משפט לענייני משפחה, ג'נוסייד, דנה ירקצי, הונאות השירות למען הילד, הונאות משרד הרווחה, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, חטיפת תינוק מבית חולים, פקידת אימוץ, פשעי השירות למען הילד, פשעי משרד הרווחה, פשעי פקידות אימוץ

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנחטף מאמו

משרד הרווחה חבורת נוכלים - שומר נפשו ירחק
משרד הרווחה חבורת נוכלים – שומר נפשו ירחק

"השירות למען הילד" גוף המופרע ומושחת של משרד הרווחה משום שאם ישנם משפחות אומנה מדוע לנתק את הילד לחלוטין ממשפחתו? התשובה לכך ברורה: מדובר בעובדות סוציאליות מופרעות ומושחתות הרואות את טובת המאמצים לנגד עיניהם.

"קשר הדם אומר את דברו": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנלקח מאמו , דנה ירקצי , וואלה חדשות , 30.01.2017

הילד, שנולד כשהוא מכור לסמים, הוצא עם לידתו ממשמורת אמו. אחרי שנגמלה, התנגדה האם להליך האימוץ אך לבסוף נקבע כי אינה מסוגלת לגדל את בנה. בשבוע שעבר התקבל ערעורה והוחלט לבטל את האימוץ

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של אם שבנה נלקח ממנה בטענה כי אינה כשירה לגדלו, והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הקטין יאומץ באימוץ סגור. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות משרד הרווחה מול האם. בשנת 2013 נולד לא' תינוק מחוץ למסגרת הנישואין, לאב לא ידוע, כאשר הוא סובל מתסמונת גמילה מסמים, בעקבות שימושה של אמו בחומרים אסורים. מיד לאחר לידתו נלקח ממשמורתה של האם ומאז לא שב אליה. לאחר טיפול וגמילה בבית החולים הוא הועבר למשפחת אומנה והוכרז כקטין נזקק.

בינואר 2015 החלו הליכי אימוץ בעניינו של הקטין בבית המשפט לענייני משפחה. האם, שיוצגה על ידי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, התנגדה לאימוץ. בתום הליך ארוך ומייגע שבו נתקבלו תסקירים, חוות דעת למסוגלות הורית והליך הוכחות, ניתן פסק דין שקבע כי הילד יאומץ באימוץ סגור, וכי האם אינה מסוגלת לגדל את ילדה ואין צפי לשינוי או שיקום עתידיים. זאת, על אף עזרה כלכלית וטיפולית שקיבלה מרשויות הסעד. עוד נקבע כי אין לאפשר קשר כלשהו בין הילד לאמו.

האם ערערה על ההחלטה בעזרת עו"ד ליאת קוזקוב מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, עד אשר הדיון הגיע לבית המשפט המחוזי. בערעור קבלה האם על התעלמות בית המשפט מכך שלא ניתנה לה מעולם הזדמנות אמתית לבחינת כשירותה לשמש כאם לפעוט. בנוסף, טענה כי התנהלות שירותי הרווחה הייתה זריזה ומכוונת מטרה – הליך קלט חירום, אומנה בתוך שלושה חודשים מרגע הלידה, והליכי אימוץ בתוך חודשים ספורים נוספים – תוך צמצום הקשר בינה לבין בנה. לדבריה, כל אלה לא הותירו לה סיכוי להתמודד אל מול משפחת האומנה המגדלת את הקטין ברציפות מאז היותו כבן שלוש, או אפשרות לייצר קשר משמעותי עם בנה.

פקידת אימוץ אורנה הירשפלד - מדיניות רמיה לסחר בילדים לאימוץהאם, שבינתיים נגמלה מסמים, עברה שיקום, מצאה עבודה ובבדיקות שנערכו לה לא נמצאו חומרים אסורים בגופה. היא עשתה מאמצים לקיים את הוראות השופטים על פי התסקירים השונים שהוגשו לכל אורך התיק, אך לא באמת זכתה להכיר את בנה משום שפגשה אותו פעם בשבוע.

טענת האם בערעורה הייתה כי שירותי הרווחה לא עמדו בדרישות כדי להוכיח את נכונותו של סעיף א' לחוק האימוץ, שקובע כי ילד יימסר לאימוץ רק במקרים חריגים ובהם תמיכה בהורה לא תסייע. לדבריה, במקרה זה תמיכה הייתה אכן מסייעת. בתגובה קבע בית המשפט כי כל ילד רוצה את הוריו האמתיים. לפי ההחלטה, אפשר להחזיר את הפעוט למסלול נוער, שבמסגרתו אמו תראה אותו לעיתים קרובות יותר, והקשר ביניהם יתחזק עד שתוכל לקבל אותו בחזרה למשמורתה.

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים"

בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, קיבל בית המשפט המחוזי פה אחד את טענות האם המערערת והורה על ביטול פסק הדין המורה על אימוץ הקטין ולא על צמצום תוצאות האימוץ בלבד. בנוסף הורה בית המשפט על השבת התיק להמשך טיפול בבית המשפט לנוער, שם תוכן תכנית מעטפת מכילה ומיטיבה לילד, לפיה תגדל בהדרגה תדירות המפגשים בין האם לקטין, בתחילה לפעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי, ובהמשך ליותר. זאת, על מנת ליצור אופק לחזרתו של הקטין באופן הדרגתי לחיק אמו.

בית המשפט ביקר את התנהלות משרד הרווחה וקבע כי "רק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ, כאשר נקודת המבט באשר למסוגלות נבחנת מבעד לעדשת ההורה ה'מסתייע' ולא ההורה ה'עצמאי'. ההורה הביולוגי אינו צריך להוכיח את מסוגלותו ההורית, אלא היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה הם שצריכים להוכיח את היעדרה, וכן להוכיח כי לא קיים סיכוי לשיפור ושינוי עתידי".

עוד נאמר כי "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברים. ואמנם, בהעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים". בנוסף, לדברי בית המשפט לא ניתנה לאם הדרכה הורית, נציגי הרווחה שמו דגש אך ורק על הפן השלילי של הביקורים והיו אי דיוקים בתסקיר שהוגש לבית המשפט בכל הנוגע לאפיון הביקורים של האם עם הקטין במרכז הקשר.

לדברי עו"ד שני שדה, הממונה הארצית על תחום האימוץ במשרד, "פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא ציון דרך בתחום דיני האימוץ, ומדגיש מחדש כי נטל הראייה מונח לפתחם של שירותי הרווחה להוכיח כי ההורים אינם כשרים לגדל את ילדם ואף לא יהיו כן בעתיד. זאת ועוד, חלה חובה על הרשויות לתת, ולוודא כי ניתנה, עזרה כלכלית וטיפולית סבירה להורה, בטרם נקבעו מסמרות באשר להוצאתו לצמיתות של הילד ממשמורתו". עוד הוסיפה כי "בית המשפט חוזר שוב על אמירותיו בדבר חשיבות הקשר בין הורים לילדיהם, ועל זכות היסוד שלהם לגדלם, למעט במקרים קיצוניים. עוד ייאמר כי אין זה התיק הראשון בו הצליח הייצוג מטעם הסיוע המשפטי להביא להחלטה אחרת מן המצופה, ולהותיר קיומו של קשר בין ההורים הביולוגיים לילדם. הסיוע המשפטי מודע לכובד האחריות המוטל עליו בסיוע להורים בשעתם הקשה כשילדם נלקח מהם, ופועל כל העת למתן ייצוג מקצועי ואיכותי להורים, תוך התחשבות במצבם הרגיש והפגיע במהלך המשפט".

אימוץ, אימוץ פתוח, השירות למען הילד, יורם ירקוני, פקידת אימוץ, תלונה נגד פקיד סעד, תסקיר

פקידת אימוץ המליצה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם

פקידת-סעד-אין-כניסהפקידת סעד המליצה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם , יורם ירקוני , 23.11.1995 , ידיעות אחרונות

התברר בבית משפט מחוזי בירושלים. האם הביולוגית ופרקליטה הגישו למשטרה תלונה נגד הפקידה.
פקידת הסעד חיברה דו"ח על מצבם של ילדים שהיו מועמדים לניתוק מאימם הביולוגית, מבלי שראתה כלל את הילדים במהלך השנתיים שקדמו לדו"ח.

כך פסק בית המשפט המחוזי בירושלים. בעקבות קביעתו הגישו האם ופרקליטה, עו"ד צבי ריש, תלונה למחלק ההונאה של משטרת ירושלים נגד פקידת הסעד שחיברה את הדו"ח.
עו"ד ריש התלונן במשטרה, שפקידת הסעד הגישה דו"ח שקרי לבית המשפט, ובכך גרמה לשיבוש הליכי המשפט וגם הפרה את חובתה כפקידת סעד לענייני אימוץ לבית המשפט.
עו"ד ריש דורש להעמיד את פקידת הסעד לדין משמעתי ולהשהותה עד לסיום החקירה בפרשה…

לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן

פקידת סעד החליטה על ניתוק הילדים מאימם מבלי שפגשה בהם

 

השירות למען הילד, יעל נמרוד, פקידת אימוץ

מחאה מול בית פקידת אימוץ יעל נמרוד בגין חטיפת תינוק

פקידת אימוץ מחקה את הזהות שלי

6.11.2016 – עו"ס יעל נמרוד, השירות למען הילד, מסרבת להחזיר את "תינוק המריבה" החטוף לאביו, כדי למסור אותו לאימוץ, בניגוד לדין, בעוד שהאבא רוצה ומעוניין לגדל אותו.
האבא לא ידע על קיום התינוק, והוא נמסר על ידי האמא לאימוץ במרמה, כאשר האבא גילה שנולד לו תינוק, הוא יצא למלחמה להשיב את בנו אליו.
לקריאת תחקיר נעמה לנסקיר על סיפור תינוק המריבה הקלק כאן

אימוץ, דנה ויילר פולק, השירות למען הילד, חטיפת תינוק מבית חולים, חיים כץ, לשכת הרווחה פתח תקווה, מדיניות משרד הרווחה, משפחת אומנה, פקידת אימוץ

תסביך שר הרווחה חיים כץ: בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה

שר הרווחה חיים כץ - פיו נוטף רעל נגד הורים לשלוח ילדיהם לאימוץ

התסביך של השר חיים כץ ופקידות האימוץ המושחתות במשרד הרווחה, האמא מסוגלת לגדל את בתה בת ה- 7 אך אינה מסוגל לגדל את בתה בת ה- 5 ולכן תישלח לאימוץ. שר הרווחה חיים כץ, ופקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד מרעילים בפיהם נגד האמא באמצעות "גורמים" מהמשרד.

"חרב עליי עולמי": בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה , דנה ויילר-פולק , 09 בספטמבר 2015, וואלה חדשות

שירותי הרווחה לקחו את ש' בת החמש למשפחת אומנה לפני כשנתיים, לאחר שעל פי החשד אביה טלטל אותה – וכעת נפתח עבורה הליך אימוץ. זאת, בעוד ב' בת השבע נותרה עם אמה בבית. "התחושה היא שלוקחים לך את היכולת לנשום"

"התחושה היא שלקחו לך את היכולת לנשום" – כך תיארה ר', בת 30, את היום שבו נודע לה כי שירותי הרווחה מתכוונים להוציא את בתה הקטנה מביתה, בעודה שרויה בדיכאון שאחרי לידה ונותרת אחראית על בתה הגדולה. לאם שתי בנות – ב' בת שבע, ו-ש' בת חמש. בשנתיים האחרונות הייתה ש' באחריות משפחת אומנה, לאחר שאביה טלטל אותה לכאורה ופגע בה קשות. "הבת שלי מאושפזת בבית חולים אחרי שאביה טלטל אותה, ובעוד אני מתמרנת בינה לבין אחותה הגדולה בבית, מודיעים לי כי ש' כבר לא בבית חולים, ושהעבירו אותה למשפחת אומנה. באותו רגע חורב עליך עולמך", סיפרה.

לאחר הלידה של ש', הבינה ר' כי מצבה הנפשי לא טוב וביקשה לשהות אצל הוריה על מנת שיסייעו בטיפול בבנותיה, אלא שבן זוגה סירב. "איבדתי הרבה דם בלידה, כך שמצבי הפיזי היה לא טוב, בנוסף לכך שמצבי הנפשי היה רעוע. הבנתי שנכנסתי לדיכאון שאחרי לידה", סיפרה. "בעלי סירב בתוקף לעבור להוריי לתקופה קצרה, רק עד שנעמוד על הרגליים, ואמר שהוא יטפל בבנות".

האב במעצר, האם בין בית החולים לגן

כמה ימים לאחר מכן, התעוררה ר' משינה והבחינה כי הראש של ש' התנפח. בתחילה עלה החשד כי מדובר באלרגיה לתחליף חלב, אולם לאחר חודש, כאשר מצבה של הילדה לא השתפר, הופנתה ר' לבית החולים עם בתה ששם אובחנה עם שטף דם מוחי, שעלול היה לגרום למותה. "הייתי המומה", סיפרה. "מיד הגיעו משטרה ועובדת סוציאלית, ורק לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שביום שראיתי את הנפיחות הוא נדנד אותה בעגלה וכנראה טלטל אותה".

לאחר מכן עברה ר' להתגורר עם הוריה, לאחר שבן זוגה נעצר. "הייתי בשוק, נותרתי חסרת אונים. אם הייתי יודעת על האירוע הייתי מעבירה אותה מיד לבית חולים ולא מחכה חודש ומבזבזת זמן על החלפת מזון", סיפרה. "בעלי הועבר למעצר ואני נותרתי לטפל ב-ש', שהייתה בין חיים למוות ובב', שהייתה בגן וצריכה אותי. ניסיתי ליצור לה שגרה בריאה יחד עם הוריי שסייעו לי בטיפול בה".


"לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שכנראה טלטל אותה" (צילום: ראובן קסטרו)

באותם ימים סיפרה ר' כי שירותי הרווחה הציעו לה עזרה מעמותת "חיבוק ראשון" לנוכח הקושי בטיפול בשתי הבנות. עם זאת, כעבור זמן מה הודיעו לה בשיחת טלפון כי ש' הועברה למשפחת קלט עד שתימצא לה משפחת אומנה, משום שלטענתם היא לא הייתה מסוגלת לטפל בה. "לא הסכמתי לזה, אבל איש לא שאל אותי. באו ולקחו לי אותה כשאני לא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה".
"אני כאן, חיה וקיימת. איך רוצים למסור אותה לנצח?"

במהלך השנתיים שלאחר מכן ראתה ר' את בתה במרכז הקשר של שירותי הרווחה, בעוד אחותה הגדולה הייתה בבית עם אמה. לאחר התקופה הזו, לא רק שהוחלט שלא להשיב את ש' לביתה, אלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בקשה להכריז על ש' כבת אימוץ – וההחלטה אושרה. "זו הייתה החלטה לא ברורה. נכון שבשנה הראשונה הייתי בדיכאון ולקחתי כדורים, אבל כשהפסקתי אותם הכול השתנה", סיפרה ר'. "התחלתי לתפקד לגמרי, יצאתי לעבוד עם קשישים, אבל ברווחה רק ניסו לשכנע אותי לחזור לאשפוז יום ולכדורים. עד היום הם טוענים שאני לא מסוגלת לגדל את שתי הבנות ודרשו שההורים שלי יהיו בתמונה. אז הם כאן, ועוזרים לי עם ב', אבל הם טוענים שעם ש' זה כבר לא יצליח. אבל למה לא לנסות? כי הם החליטו על הוצאתה מהבית וזהו".

לדבריה, מדובר במצב אבסורדי שבו היא כשירה לגדל רק את בתה הגדולה. "עכשיו מדברים על אימוץ. איך זה ייתכן? אני כאן, חיה וקיימת. באיזו זכות הם לוקחים את הילדה שלי ורוצים למסור אותה לנצח?", תהתה בכעס. "עכשיו הם משחקים על הטענה כי 'ש' רגילה למשפחת אומנה משום שהם ליוו אותה מגיל צעיר'. נכון, כי הם גרמו לזה לקרות. זה לא טענה שצריכה להתקבל. בינתיים, ב' כל הזמן שואלת מה עם אחותה ומתי היא תחזור הביתה. זה מצב אבסורדי – אם אני כשירה לגדל את הבת הגדולה, איך אני לא כשירה לגדל את הקטנה שכבר לא תינוקת? זה לא הגיוני".


"באו ולקחו אותה כשלא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה" (צילום: Shutterstock)

ממשרד הרווחה לא נמסרה תגובה.

מהעירייה (לשכת הרווחה פתח תקוה) שבתחומה מתגוררת ר' נמסר: "החלטות בנושא השמה של ילדים במשפחות אומנה ניתנות על ידי בית משפט ורק לאחר תהליך ארוך של בחינת המסוגלות ההורית והמסוכנות לשלום הילד, תהליך הכולל פיקוח של משרד הרווחה. הדבר אינו נתון להחלטת העובדת הסוציאלית ברשות המקומית. ככלל, רשויות הרווחה אינן רושמות או משנות החלטות רפואיות פסיכיאטריות כאלו ואחרות, בהן מתן תרופות. כפי שידוע למערכת וואלה! NEWS, על פי חוק, איננו יכולים להגיב למקרה שבו מדובר בקטין. לכל הורה יש מכלול של מסלולים לערער על החלטת בית המשפט, אם על ידי ערר לערכאה גבוהה יותר, או דרך שירות האומנה של משרד הרווחה".

גורמים במשרד הרווחה: "לנגד עיני האם – טובתה האישית בלבד"

גורמים במשרד הרווחה מסרו: "זוג ההורים מוכרים זה שנים לשירותי הרווחה, כמו גם לשירותי בריאות הנפש. עם לידת הבת הבכורה היא נחשפה למצבי סיכון וסכנה ולמרות חוסר המסוגלות ההורית, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה להוצאתה מהבית, ובנו תכנית טיפול רחבת היקף כדי לעזור לאם ולתת בידיה כלים לתפקוד הורי ראוי, אולם לצערנו תכנית זו לא זכתה לשיתוף פעולה מצדה. גם אז, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה על הוצאה מהבית ובאישור בית המשפט לנוער הוחלט כי הילדה תהיה במשמורת בלעדית של הסבים, כשהאם תוכל להתגורר עמם, אולם לא תהיה אחראית בפועל על גידול הילדה, נוכח חוסר מסוגלותה. בנוסף, נתנו שירותי הרווחה מענה רחב היקף וטיפול אינטנסיבי מגיל ינקות, תוך שילוב הקטינה במעונות רב-תכליתיים בשעות אחר הצהריים והערב.

"עם לידת הבת השנייה וחשיפתה לסכנת חיים ממשית ולנוכח העובדה כי הסבים מתקשים להתמודד עם שני ילדים במקביל, החליט בית המשפט לנוער על הוצאת הבת הקטינה לסידור חוץ ביתי ולפני כחצי שנה נפתח בבית משפט למשפחה תיק אימוץ, לשם הכרזתה כבת אימוץ.

"לצערנו, במסגרת מלחמתה של האם ברשויות הרווחה היא מפרסמת באחרונה ברשתות החברתיות, באופן ישיר ובאמצעות חבריה, תמונות של הבת המיועדת לאימוץ, שצולמו בפגישותיה עמה במרכז קשר ובמשרדי השירות למען הילד, החושפות בין השאר גם פרטים מזהים על אודותיה, בניגוד לחוק ההגנה על קטינים וחוק האימוץ, ומהווים עבירה פלילית. חרף הוראת בית המשפט והצו שהוצא נגד האם בדרישה להסרה מיידית של הפרסומים, היא ממשיכה בפרסומיה, תוך השמצת והכפשת העובדים הסוציאליים וגורמי הטיפול, דבר המעיד כי לנגד עיניה לא עומדת טובת בנותיה, אלא טובתה האישית בלבד".

אימוץ, בית משפט לענייני משפחה, דנה ספקטור, השירות למען הילד, חנה בן עמי, פקידת אימוץ, רן שריג

שופטת חנה בן עמי: נתקלתי במקרה אימוץ שהתנהלות פקידות הסעד גבלה בפלילים

פברואר 2015 – דנה ספקטור ורן שריג בתוכנית 103 FM – שיחה עם כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי על אימוץ ילדים.

הקלות שבהוצאת ילדים מבית הוריהם
רן ספקטור-שריג: אנחנו שוב בסדרת הראיונות והכתבות שאנו עושים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת מבית הוריהם על ידי שירותי הרווחה בישראל, ואנו מדברים עם שני הצדדים במהלך השבוע האחרון. נדמה לי שיש לנו עליית מדרגה. כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי, המרואיינת הבכירה ביותר.
דנה ספקטור-שריג: לך תקרא לשופטת סהרורית…
רן ספקטור-שריג: חנה בן עמי, מעבר לזה שהיא אישה רבת פעלים ומעשים, היא הקימה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היא מטאור משפטי. בשנת 2013 כשהיא מחוץ לבתי המשפט, העזה למתוח ביקורת, וביקורת לא קלה ואנו רוצים לדבר איתה.
לילה טוב לשופטת בדימוס חנה בן עמי, כבוד שאת מדברת איתנו. אני אתחיל בציטוט שלך: "לעיתים התנהלותם של עובדות סוציאליות גובלות בפלילים. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות שלפקידות סעד יש עניין בתוצאה אליה חותרים ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהם. הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם, על מנת לקבל אותם בחזרה, אני נתקלתי במקרים של העלמת מסמכים, של העברת מידע מוטעה ועוד. תקצר היריעה מלתאר". את זה את אמרת.
כבוד השופטת חנה בן עמי: כן. אני מניחה שאתה מצטט מדברים שנאמרו על ידי במסגרת הרצאה אליה שהוזמנתי על ידי הורים וסברתי שיש מקום שאני אביע את עמדתי לאור הניסיון שהיה לי בבית המשפט לענייני משפחה והן כשישבתי בראש הרכב לערעורי משפחה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הדברים האלה, אני רוצה שהם יתפרשו לא נכון. אני לא אומרת שמעשיהן של פקידות הסעד גובלים בפלילים.
אני התייחסתי לתיק ספציפית, ואני תיארתי אותו, לגביו אני בהחלט יכולה לומר שבאותו מקרה המעשים שלהן גבלו בפלילים. אני יכולה אפילו לציין בתיק אחר שנדון על ידי וגם שם המעשים גבלו בפלילים.
דנה ספקטור-שריג: מה בעצם קורה, כשאת אומרת פלילים בתיקים מסויימים כמובן, אני מסייגת?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אביא בפנייך איזה שהיא דוגמא שיש בה למצות את הנושא מכל הכיוונים שבו. אני חייבת לומר שמלכתחילה כשמוניתי לתפקיד עצמו בבית משפט לענייני משפחה, סברתי ששופט זקוק לעזרה כשיש לו עומס של עבודה, ואם נותנים לו מן זרוע ארוכה שזה פקיד סעד, שהוא מומחה בתחום שלו, שהוא מקבל את משכורתו מקופת המדינה וממילא הוא אמור להיות נייטרלי, אז יש לי כוח שאני יכולה להשתמש בו. אני התחלתי לטפל, וכעבור איזה שהוא זמן הגיע לידיי בקשה חריגה. מדובר היה בשלושה ילדים בני ארבע וחצי עד שנתיים שהוצאו מאימם שהתגוררה בצפון.
לא היה מדובר באישה שהיתה נרקומנית או חולה או מסוכנת או מסכנת. היא היתה אישה שהתחתנה נישואים לא טובים בגיל צעיר. בעלה בסופו של דבר עזב אותה, היא עברה תאונת דרכים, ויש להניח שהיה לה קשה לגדל את הילדים, ואני גם מניחה שהיא פנתה לרשויות הרווחה וביקשה עזרה.
מה שנעשה, היא באה וביקשה עזרה, וביום בהיר אחד הובהר לה שעומדים לקחת לה את שלושת הילדים.
רן שריג-ספקטור: יותר ויותר סיפורים אנחנו שומעים על אנשים שפנו לרווחה, ביקשו לקבל סיוע כספי, ביטוח לאומי, סיוע בדיור ציבורי ונכנסו למערכת והמערכת בלעה אותם. יש פה משהו שאת אומרת שאני חייב לברר.
את אומרת "בתחילת דרכי כשופטת הנחתי שכאשר מכריזים על קטין בר אימוץ, הדבר נעשה לאחר כל הבדיקות. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות כי לפקידות הסעד יש עניין לתוצאה אליה חותרים, ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהן". מהו העניין?
כבוד השופטת חנה בן עמי: יש איזשהו עיוות במערכת האימוץ. אותו גוף שמוציא ילדים הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. הגוף שמוציא את הילדים מחזקת ההורה, הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. יש תור גדול של הורים, שאני זוכרת שהתגאו בפני שבבית יש מחשב וכן הלאה, אז יש בתים מבוססים, ומצד שני באים מבתים שיש בהם עזובה ועוני וקושי, אז הם אומרים "כמה טוב, אנחנו ניקח את הילד הזה וניתן לו עתיד טוב יותר", אז מצד אחד זה מפתה להוציא את הילד, במיוחד כשעומדים בתור אנשים שהם ממתינים לילדים האלה ואולי נראים מצוחצחים. אני לא מדברת על אינטרס, אני מדברת על מעשים שנעשו בתיקים שלי כדי להעלים ממני את האמת.
הילדים האלה, שלושה ילדים קטנים, הוציאו אותם על ידי המשטרה והעבירו אותם למקום רחוק ממגורי ההורים ומבית האמא, והוציאו צו מבית המשפט שהאמא יכולה לראות את הילדים האלה פעם בחודש לשעה. הגברת הזו, הפצועה והמסכנה והחלשה, הגיעה עד למקום הזה כדי לראות את ילדיה, אז אמרו שהיא איחרה בחצי שעה, ומאחר שהיא איחרה אז היא כבר לא יכולה לראות את הילדים, ואז הם באו לבית המשפט וטענו שהאישה לא מתעניינת בילדים.
בסופו של יום, הם החזיקו את הילדים שם קרוב לשנתיים. הילדים כבר גדלו. היו סיפורים שהילדים היכו את הראש שלהם בקיר. הם הרביצו לילדים אחרים, המצב שלהם היה מאוד חמור, ואז אני מקבלת בקשה להכריז על הילדים האלה ברי אימוץ בלי שהאמא תהיה נוכחת, בלי שהפרוטוקול של הדיון יועבר לאמא. בלי האמא. בלי שהיא תדע על הדיון ועל מה שיתנהל בו והטענה היתה שהאמא אלימה, אז הן חוששות מפניה.
אני לא מדברת על זיוף מסמכים. אני מדברת על העלמת מסמכים. יושבות פקידות סעד ודנות בנושא, איך חוות דעתן אינה זהה, אז לא מביאים בפני בית המשפט את המחלוקות שקיימות. בית המשפט אומר "אני רוצה לראות פרוטוקולים שהתנהלו בדיון מסויים", והן אומרות: "לא, זה עניין חסוי אנחנו לא נוציא אותו ולא נראה אותו".
פקידות הסעד העלימו פרוטוקולים של פקידות הסעד ביניהן. איך כל הדבר הזה התגלה לי? הוגשו תצהירים של עובדות סוציאליות שעבדו בבית הילד איפה שהיו הילדים שמה, והן כתבו לי:
"אנחנו חשבנו שאפשר להחזיר את הילדים לטיפול בקהילה מיד אחרי שהוציאו אותם מהבית, ונערכנו לזה והכנו תוכניות, ואז פקידת הסעד אמרה לנו שאם נחזיר את הילדים, פרויקט האימוץ בצפון יכשל, דהיינו, לא יהיו להם מספיק ילדים למסור אותם לאימוץ".
ביקשתי לשמוע את העובדות הסוציאליות האלה, ואז קם עורך הדין ואמר זו עדות עוינת, צריך לבטל אותה, כל מיני טענות חסרות שחר. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שיש מקום להחזיר לאמא את הילדים. פגשתי את האמא וכשראיתי שזה המצב, אמרתי לפקידות הסעד, אתן חוששות מהאמא? הדיון יתקיים בטלויזיה במעגל סגור. האישה תשב באולם, ואתן תשבנה בקומה אחרת, בלי שהיא תראה אותכן. היא הגיעה לאולם שלי, אני לא אשכח את זה. אולם רחב ידיים, הגיעה אישה קטנה, צנומה, שברירית, התיישבה בפינה לא הרימה את הראש, ואז אמרתי: ממנה אתן חוששות? וכעבור זמן קצר מאוד הן חזרו בהן, הן נכנסו לאולם, העידו באופן ברור ופתאום הן לא פחדו מהאישה.
הן חשבו שאני אקבל את הבקשה שלהן, כמו שבדרך כלל מקבלים, וכשכותבים לי אלימות, אז אני אראה אלימות מול העיניים, ואני אקבל את הבקשה, ואז כל הבעיה תיפתר. אך באיזה שהוא מקום ברגע שאני קצת הכנסתי מקלות בגלגלים, כשניסיתי לברר את הדברים לגופם, אז הסתבר שהסיפור הוא עורבא פרח.
רן ספקטור-שריג: כבוד השופטת האם את אמא?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אמא לארבעה ילדים.
רן ספקטור-שריג: את חושבת שישנה סיבה כלשהי בעולם שמצדיקה הפרדה של ילד מההורים שלו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני חושבת שאם אדם מתנהג באלימות כלפי ילדו, אלימות מינית או אחרת, ואין מנוס, יש לגונן על הילד. צריך לגונן על הילד.
רן ספטקור-שריג: ואם האמא נרקומנית או חולה?

כבוד השופטת חנה בן עמי: כל דבר בימינו אנשי מקצוע יודעים, הוא עניין של כמות. יש נשים חולות נפש שהן ברגרסיה ויכולות לטפל בילדיהן. יש אנשים שגורלם המר עליהם, והם הגיעו לדרגות של קושי שהם לא יכולים לגדל את הילדים ולכן יש הזנחה. כל מקרה צריך להיות מטופל לגופו. כשיש הזנחה של ילד עקב מצב כלכלי רעוע, אפשר לטפל בקהילה, לטפל בבית, לשלוח מישהי שתהיה בבית 5-6 שעות ביום, וזה עשרת מונים יותר זול מאשר לקחת ילד ולזרוק אותו לאיזשהו מוסד והאישה לומדת תוך כדי כך איך לטפל בילד ואיך לגדל אותו והילד מאושר והאמא מאושרת.אותו סכום שמוציאים על מוסד, שמוציאים מספר ילדים מהבית, אותו סכום או רבע ממנו, אני לא רוצה להיכנס למספרים, היו משקיעים בבית הזה, אז הבית היה פורח, ההורים היו פורחים והילדים היו פורחים, ומה שעושים, מאוד קל להוציא ילד ואחר כך הצרה הגדולה יותר היא שמנתקים את הילד, גם ילד שאמא שלו חולת נפש ואין לו סבים, דודים וכן הלאה, גם אז לא צריך לנתק אותו מאמא שלו, היא יכולה לבוא ולשחק איתו תחת עין פקוחה, אבל להישאר אמא. מפני שילד שנלקח מההורה שלו – אז מה הוא חושב? או שההורה שלו לא רוצה אותו והוא זנח אותו או שהוא אשם, שהוא לא ילד טוב ולכן זה עונש שמגיע לו.
יש מקרים שאין מנוס מלהוציא אבל אפשר תמיד לא לנתק. יש מקרים שאין מנוס, אז הורה יראה את הילד במרכז קשר. יש מחקרים שמראים שיש חריגה שלמעלה מ- 1200%! יחסית לרמה פה בארץ. זה בדרך כלל על רקע סכסוכי גירושין.

רן ספקטור-שריג: האם את לא רואה קשר בין הפרטת הרווחה בישראל לבין הטעויות ההולכות וגדלות והעדויות המצטברות על מקרים שבהם ילדים מוצאים מהבית מהסיבה הזו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: עשרת מונים גבוה.

רן ספקטור-שריג: האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה על המשפחה, להשאיר את הילד בבית?
כבוד השופטת חנה בן עמי: בדיוק על זה אני מדברת. אם היו מקצים סומכת למשפחה קשת יום, ראשית היה בידה, אפילו עובדת סוציאלית היה בידה ללמד אותם איך מכלכלים משק בית, איך מגדלים ילדים, כל מה שאדם צריך, כדי שהוא בעצמו ידע לטפל בעניינים וכדי שהטיפול בילד יהיה טוב, בלי שיוציאו אותו למקום. בסופו של יום, טובת הילד משמעה שאתה עושה משהו שיהיה לו יותר טוב מאשר היה לו קודם לכן. הרי טוב מוחלט אין, וגם רע מוחלט אני מעריכה שיש מעט מאוד. אז טובתו של ילד היא צריך שאתה מוציא ילד לראות מה קורה לו באותו מוסד שמוציאים אותו אליו, ויש הרבה מקומות שהם מקומות ואני ביקרתי במקומות כאלה, שילדים יושבים על יד החלון מחכים לרגע, אני מדברת על ילדים יותר מבוגרים, בגיל העשרה וכן הלאה, מחכים לרגע שהם יוכלו לברוח או כל דבר אחר. יש התאבדויות ויש סיפורים אחרים. ילד צריך הורים, אז גם כשההורים לא מתפקדים באופן מלא, צריך למצוא את הדרך לאפשר להורה להיות בקשר עם הילד. כמובן להגן על הילד שההורה לא יפגע בו אבל לא לנתק את הקשר. יש הורים מאוד חמים שהם בקריזה או מחלה הם לא יודעים לתת יחס, אבל כשהמצב שלהם קצת יותר רגוע, אז הם יכולים. אני לא מדברת על לטפל בהורה, אבל בהחלט אפשר לטפל בהורה בכל מה שקשור בטיפול בילד, כדי שלילד יהיה יותר טוב.