בריאות הנפש, הפרת זכויות אדם, זכויות אדם, זכויות הפרט, חדשות, עמותת מגן זכויות אנוש

גת מגידו – דברי פתיחה לתערוכת "בריאות הנפש, זכויות אדם?"

15.09.2017 – תערוכת בריאות הנפש = זכויות אדם? וייצמן 4 תל אביב בית אסיה בחסות עמותת מגן זכויות אנוש.
מגידו מציינת ארבעה נושאים עיקריים בהם עוסקת עמותת מגן זכויות אנוש:
1. העלאת מודעות פגיעה בזכויות אדם בתחום בריאות הנפש
2. חשיפה של מפרים זכויות אדם
3. הבאתם של אותם מפרי זכויות אדם למשפט
4. שינוי חקיקתי לרווחת נפגעי נפש

 

איריס שמואלי, בריאות הנפש, הפרת זכויות אדם, זכויות אדם, זכויות הפרט, חדשות, עמותת מגן זכויות אנוש

עו"ד איריס שמואלי בתערוכת בריאות הנפש זכויות אדם

15.09.2017 – תערוכת בריאות הנפש = זכויות אדם? וייצמן 4 תל אביב בית אסיה בחסות עמותת מגן זכויות אנוש.

עו"ד איריס שמואלי טוענת כי כאשר מדברים על זכויות הפרט אנו מדברים על קבוצות אוכלוסיות די מוגדרות ע"י מוצא אתני, מאוד מזוהות וידועות בהקשר פוליטי,  אבל יש קבוצות אנשים שקולם לא נשמע ושאין להם לובי, קבוצות מוחלשות וחלשות שאף אחד לא יכול להגן על זכויות הפרט שלהם, ואנו רואים פגיעה נוראית בצלם אנוש, בכבוד האדם, זוהי הפגיעה בזכויות הפרט ופה בא ההקשר בשימוש הפסיכיאטרי.

 

הונאות משרד הרווחה, הפרת זכויות אדם, ועדת החלטה, חדשות, טיפול בכפייה, טיפול משפחתי, ייצוג משפטי, סדר יום עם קרן נויבך, פשעי משרד הרווחה, צפרא דוויק, קרן נויבך

צפרא דוויק מטייחת פשעי משרד הרווחה בוועדות החלטה

פברואר 2017 – סדר יום עם קרן נויבך – יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים צפרא דוויק מטייחת פשעי משרד הרווחה בוועדות החלטה.

צפרא דוויק מציגה את ועדות ההחלטה כ"טיפול" הניתן למשפחה ולכן אין מקום לעורך דין מטעם ההורים. בעוד שבאופן מעשי ה"טיפול" מתורגם למסקנות וצווי בית משפט מרחיקי לכת כגון הוצאת ילדים מהבית, אימוץ סגור ועוד. בתי המשפט רואים במסקנות ועדת ההחלטה סוף פסוק ולכן זכותו החוקתית של ההורה לייצוג משפטי בוועדות מכריעות אלו.

צפרא דוויק משתמשת במכבסת מילים מילים חסרות תוכן כגון "זכותו של הילד" ו"טובת הילד הילד" אולם מי רוצה בטובת הילד יותר מהוריו. שיקוליה של צפרא דוויק תאוות בצע משום שהיא והסתדרות העובדות הסוציאליות מקבלות כסף עבור כל ילד שהן תולשות מהבית, לכן רצונן הוא בהליך חסוי ומופקר והורה מוחלש.

איתן זיגלבאום, הפרת זכויות אדם, יהודה קורן, עמותת מגן לזכויות אנוש, פסיכיאטריה, תערוכה

יותר מ 8,000 מבקרים בתערוכה על פסיכיאטריה

ב- 25.9.2016 נסגרה תערוכת "בריאות הנפש = זכויות אדם?", אשר מוצגת בישראל מטעם עמותת מגן לזכויות אנוש, בבית עמיעד ביפו.

בטקס הסיום נכחו כ 50 אורחים. המנחה מורדי גרשון שחקן ובמאי בתיאטרון בית ליסין ציין התעשייה הפסיכיאטרית מגלגלת מאות מיליארדים למרות שאין לה אפילו מקרה אחד של ריפוי!.

איתן זיגלבאום מייסד קהילת "שוברים קשירה – זכויות אדם באשפוז פסיכיאטרי" אמר: "הפסיכיאטריה הממסדית השתלטה על כל נקודות המפתח באגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, אשר מנוהל בפועל ע"י איגוד הפסיכיאטרים. זו גם הסיבה לכך שהפסיכיאטריה בארץ חסומה לגישות טיפוליות חדישות המכבדות זכויות אדם ומתנגדות להתעללות ולסימום מסיבי חשיבות התערוכה היא בלהראות ולחשוף לציבור את הנעשה בחשכת האשפוז הפסיכיאטרי".

דר' חסאן מרהג'י, פרשן פוליטי של ערוץ הטלביזיה 24I אמר: "מדינות רבות מצטיירות כנאורות ואנושיות משתמשות בשיטות עינוי וגם בסימום באמצאות כדורים. לפסיכיאטריה אין שום כלים להוכיח שבעיות נפש הן מחלות".

השיך הדרוזי אבו רקון אמר: שהוא גאה להיות עם אנשים הלוחמים עבור זכויות אדם הנרמסות בקלות על ידי פסיכיאטריה.

"אורחת העמותה עו"ד איריס שמואלי בירכה את מתנדבי העמותה על עבודה נפלאה. עו"ד שמואלי מנתה בפני הקהל את הישגיה של העמותה עד כה במישור המשפטי, כמו תיקון איסור יחסי מין בהסכמה בין מטפל למטופל ותיקון נוסף מינוי סנגור ציבורי לכל מאושפז בכפיה. וציינה שיש עוד הרבה לעשות בשדה המשפטי"


עדויות רבות נאספו תוך כדי התערוכה, אחד המבקרים סיפר שבילדותו קיבל ריטלין והיה מחכה בכיליון עיניים ליום שישי כדי שאימא שלו לא תיתן לו ריטלין וסוף סוף הוא יהיה הוא עצמו.

יותר מ 500 סרטי תעודה חולקו תוך כדי התערוכה בניהם "רווח קטלני" שזכה בפרסים בינלאומיים רבים, ו כ4,000 עלוני מיידע ואוגדני מחקרים. ברשת התערוכה הגיע 500,000 חשיפות.

התערוכה המוצגת בפעם השלישית בישראל סוקרת הפרות זכויות אדם של הפסיכיאטריה לאורך ההיסטוריה, וכוללת מיצגי וידאו ומצגות על הקשר של פסיכיאטריה, לשואה, לדיכוי גזעים ומיעוטים, לתעשיית התרופות, טיפולים בכפייה, פגיעה באוכלוסיות חלשות, תיוג וסימום של ילדים ונוער אלימות ופשיעה. התערוכה תחזור ותוצג בישראל עד שתחום בריאות הנפש יטוהר; עד שייפסקו הנהלים המזיקים והכפייתיים של הפסיכיאטריה, וזכויות האדם וכבודו יוחזרו למטופלים. בברכת שנה טובה

יהודה קורן
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
http://www.cchr.org.il
נייד:3350928 052

איתן זיגלבאום

בית משפט השלום תל אביב, בית משפט שלום, הפרת זכויות אדם, מעצר, צו חיפוש, שחיתות שופטים, שיקולים זרים

תלונה נגד השופטת דנה אמיר – הוצאת צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו

דנה אמיר - הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מהות החשד והעילה ומספר התיק
דנה אמיר – הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מהות החשד והעילה

יוני 2014 – תלונה נגד השופטת דנה אמיר בית משפט שלום תל אביב על הוצאת צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו. מדובר בצו חיפוש בביתה של עיתונאית חוקרת מבלי שצוינו מהות החשד והעילה. במהלך החיפוש לא נמצא שם מסמך או מידע כלשהו בבית העיתונאית. מאידך הבלשים (בילוש דן – משטרת רמת גן) הובילו את העתונאית כשהיא אזוקה  מביתה אל הניידת כברת דרך באיזור מגוריה לעיני עוברים ושבים והשכנים. העיתונאית שוחררה כעבור מספר שעות.

התנהגותה של השופטת דנה אמיר משדרת הוזלת חיי אדם ומהווה קרקע פוריה לשחיתות, שיקולים זרים תוך ניצול כוח השררה למטרות אפלות.
השופטת דנה אמיר ביזתה את המוסד הציבורי שבו היא עובדת ופגעה באמון הציבור במערכת המשפט.

נציבות תלונות הציבור על שופטים מצאה את התלונה נגד השופטת דנה אמיר מוצדקת.

להלן נוסח התלונה ותמונות צו החיפוש:

17      ביוני      2014
לכבוד
נציבות תלונות על שופטים                                                                     פקס': 02-6595516
מכובדי,
הנדון:   שופטת דנה אמיר – הוצאת צו חיפוש בביתי
מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו
1.      שמי מ' הגר ברחוב …
2.      בתאריך 12.06.2014 הוציאה השופטת דנה אמיר צו חיפוש במקום מגוריי ולתפוס את החפצים הבאים: דברי דואר ומסמכים אישיים של המתלונן ואחרים וכן מחשבים וכל חפץ ואו משמך הקשור.
3.      בצו החיפוש לא צוינו מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו.
4.      מדובר בפגיעה קשה ופתאומית בכבודי פרטיותי וחירותי מבלי שצוינה הסיבה לכך.
5.      השופטת דנה אמיר גרמה לאירוע מתגלגל של ליקויים חמורים במימוש הצו ב- 15.06.2014, כגון מעצר העיתונאית ל' המתגוררת עמדי, באזיקים והולכתה לניידת המשטרה כברת דרך לעיני השכנים ועוברים ושבים מבלי שיש בידנו שמץ מושג במה החשד או העילה. העיתונאית ל' שוחררה כעבור מספר שעות. בסופו של יום לא נמצא בבית העיתונאית, שום מסמך השייך למתלונן.
6.      התנהגות השופטת דנה אמיר מהווה קרקע פוריה לשיקולים זרים ושחיתות תוך שימוש בכוח השררה למטרות אפלות.
7.      אבקש לבדוק בדקדקנות מדוע לא ציינה השופטת אמיר את מספר התיק ומהות החשד והעילה למתן הצו ולהודיע לי מהם.
8.      בנוסף אבקש לפעול נגד השופטת דנה אמיר בכל האמצעים המשמעתיים שיידרשו למניעת הישנות התופעה.
9.      מצורף העתק צו החיפוש שהוציאה השופטת.
10. נא טיפולכם ועדכונכם.
בכבוד רב,
מ'
עותק:
שרת המשפטים ח"כ ציפי לבני – פקס': 02-6496659.
סה"כ 3 עמודים כולל עמוד זה.

 תמונות צו החיפוש שהוצא ע"י השופטת דנה אמיר מבלי שציינה מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו

השופטת דנה אמיר הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו
השופטת דנה אמיר הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו

השופטת דנה אמיר הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו
השופטת דנה אמיר הוציאה צו חיפוש מבלי לציין מספר תיק ומהות החשד והעילה למתן הצו

משרד הרווחה משתמש במשטרת ישראל ובתי משפט נגד עיתונאות חוקרת

קישורים:

אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג – מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג [1] – ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם ולישוב מגורי משפחתם[2]. הוצאת קטינים מביתם כרוכה, במקרים רבים, בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים…

 תחנה 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה – הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010…

קלונם של רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער – נערות חוסות ברחו ממוסדות משרד הרווחה וסיפקו שירותי מין כדי לשרודמאי 2010 – לרשויות הרווחה ומערכת בתי משפט לנוער תקציבי עתק, כוח אדם, תשתיות של פנימיות משפחות אומנה מרכזי חירום, אולמות דיונים, מומחים, וחוק הנוער (טיפול והשגחה) מעניק להם סמכויות דרקוניות. עבודתם היא להביא לרווחת ילדינו, לאוכלוסיות החלשות. ולמרות הכל יתומי הרווחה מטלטלים במסגרות הרווחה במשך שנים, ומקבלים יחס משפיל ומבזה. לאן הולכים המשאבים? מהו סיפורם של הילדים שרשויות הרווחה ובתי משפט לנוער קרעו מביתם ומשפחתם?

אסתר הרצוג, בירוקרטיה, הפרת זכויות אדם, טובת הילד, מדינת רווחה, מילי מאסס, סומכת, עבודה סוציאלית

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג – מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.


הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"
 

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי  האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.


[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

בלהה גילאור, הפרת זכויות אדם, חטיפת תינוקות, מעון מקי"ם, תאוות בצע, תביעות נגד משרד הרווחה

שופטת בלהה גילאור – תרבות הראש הקטן, התנערות מאחריות ותאוות בצע – פרשת דודו דהאן

בלהה גילאור - רמיסת הכבוד ההדדי תחת מסע החמדנות

בלהה גילאור שופטת בימ"ש מחוזי – פסק דין אנטי חברתי מופרך ונוגד את כבוד האדם וחירותו – דודו דהן נגד משרד הרווחה

עשיית הצדק חשובה לאין ערוך מכל שיקול משפטי. לכן, מאותו רגע שבו ידעה השופטת גילאור, כי דודו דהן נכלא במוסד למפגרים מקי"ם, למרות שהוא אינו מפגר, לא ניתן להתעלם בגין פגיעה זו. לשיטתה של השופטת גילאור, היא נמצאת בהיכל המשפט, לא בהיכל הצדק.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מדבר בעקרון על אשר חובה על בית המשפט לפעול על פיו. חשיפת האמת הינה נשמת אפה של מערכת המשפט. היא בסיס הלגיטימזציה האזרחית, הציבורית והמשפטית, אשר לאורם פועלת מערכת בתי המשפט. השופטת גילאור דחתה את תביעתו של דודו דהן נגד משרד הרווחה. תביעה המגובה בראיות עובדתיות, כשהיא מתנערת מכל טענה ומסקנה של דודו דהן.

אוטם שריר הלב, יגאל סרנה, 10.1.14, ידיעות אחרונות

"הדבר הנורא שבעולם הוא צדק מנותק מן החסד" (פרנסואה מוריאק).

באולמה של נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופטת בלהה גילאור, עמד איש גבוה, דל ואביון, ותבע את המדינה. שמו דודו דהן, והוא מהישראלים החלשים שהושלכו לצידי הדרך במרוץ לניצחון ולמיליון. עם היוולדו נלקח מאמו, טולטל ונמסר, אומץ ונעקר, עד שהוחלט, בלי אבחון, שהוא מפגר, וכך הגיע "למנוחה ולנחלה" במוסד פרטי תחת פיקוח המדינה.

להלן, הגיהינום.

מי שקרא בעבר את פרטי חיי החוסים במקום ברמלה שנקרא "מקים", נמלא אימה. כי עד שפרצה לשם המשטרה, הוכו משך שנים רבות החוסים, נאנסו, חוו חיל ורעדה תחת פיקודה של מנהלת אכזרית. כתבי אישום ועיתונים כבר תיארו את התופת בה שרד דהאן 23 שנים עד שוועדת אבחון ראשונה שראתה אותו, "הוכתה תדהמה" ושיחררה אותו.

חיי אדם זה הגיעו אל אולמה של גילאור. משך כארבע שנים עבר אצלה מצעד בלהות. גילאור הביטה מדוכנה, נישאת וידענית, מוכרת כלוחמנית בקרב שלה בשופט אחר, נשואה לפרקליט אמיד וידידתם הקרובה של רבי השפעה כעמיתה הנשיא לפניה לינדנשטראוס ואחרים. מחוברת.

משך 14 ישיבות האזינה למצעד המרוסקים, המוכים והעובדים הסוציאליים. עבר אצלה פקיד סעד ראשי שניהל הוסטלים פרטיים והושעה, אפוטרופוס שמעל בתפקידו. עלתה צחנת מדינת הרווחה שהתפרקה מכל חובויה והייתה למקור רווחה רק לטייקוניה. חוקים שנועדו להגן על האזרח משרירות לב, כמו חוק ועדות האבחון, שהם לבדם יכלו להציל את דהאן, נותרו מילה מתה. מופקר לרוע נותר החלש.

תשעה חוסי "מקים" הישן העידו בפני הנשיאה ובהם שתלי נאנסות במוסד. אחת, בת 13, הרתה שם, ספק למדריך ראשי שנאסר אחר כך, ועברה הפלה שחורה בחסות המוסד.

מצעד כאב שאין לו שיעור עבר מול השופטת: כליאה ושבועיים בחדר חושך, כריעת ברך ופלפל חריף בפה. הצלפות. סטאלג "מקים".

מול דוכנה עמד דודו דהן, איש-ילד ענק בן 43, שני מטרים וחמישה ס"מ גובהו. מי שמכירו, מתאר הר געש של רגש. כלל לא מפגר כפי שנרשם וטופל כל השנים. איטי בשל פגם קל מלידה ובעיקר בשל 23 שנות מוסד שהיו גורמות גם לשייקספיר להצטייר כמפגר. בעזרת עורכי דין מסורים תבע דהן פיצוי הוגן על חיים שנבזזו באחריות המדינה.

"נפל פגם", תימצתה הנשיאה גילאור ברגש את מצעד הזוועות.

היא הוסיפה מילים רבות בשבח המדינה ומוסדותיה שבהן שיחררה אותה ב- 7 בנובמבר האחרון מאחריות ומפיצוי. "הנתבעים עשו כמיטב יכולתם", היללה את הרשויות, ועל הגיהינום כתבה כי שם זכה דהן ל"נגיעות של חסד". ליבה הנמכר סלח לדהן על תביעתו המחוצפת ולכן כתבה ש"בגלל שיש לו יכולת ורבלית מרתקת, והוא ענה בכנות גם לשאלות לא נוחות", לא הטילה עליו הוצאות הנתבע, להלן המדינה. חוק, חסד ורחמים.

ביולי השנה פרשה גילאור לפנסיה שעל פי טבלת הפנסיות של דיינים ושופטים בכירים נעה סביב 55 אלף ש"ח לחודש. בנובמבר הוטרדה וחזרה לסגור שני פסקי דין, האחד על רשלנות רפואית של בית חולים גדול והאחר של דהן. בשני המקרים חסכה למדינה הון בדחותה את הטרחנים.

ביררתי מה דוחף חלק מהשופטים הישראלים לאוטם שריר לב, שבא לידי ביטוי בהפניית עורף לחלש ובדאגה לחזק. נאמר לי את שאינו נאמר בקול גם אחרי המחאה: שיש שופטים שחשים מחוברים לפטמת השלטון דרך שכרם ומינויים על ידי הוועדה, ולכן יש להם נטייה מובהקת להגן על קופת האוצר, ממנה הם חיים ברוחב יד, יותר מאשר על זכויותיו של אזרח חלש.

אחרי פסק הדין ניחם דהן הטוב את פרקליטיו, והוחלט לערער לעליון. אולי שם תימצא מידת האומץ והרחמים על מי שהושלך לצידי הדרך.

במשפטו זה של דהן נגד המדינה אני מוצא את תמצית חוליי הארץ בינואר 2014, ובהם רמיסת הערבות ההדדית תחת משא החמדנות.

בלהה גילאור – תרבות הראש הקטן, התנערות מאחריות ותאוות בצע

קישורים:

שחיתות ומרמה בצמרת משרד הרווחה – פקיד סעד ראשי אמיר שוורץ הוא הבעלים של הוסטלים שעובדים עם המשרד – אוגוסט 2013 – זהבי עצבני – 103 FM – איידן, כתבת ערוץ 10, חשפה שפקיד בכיר במשרד הרווחה מנהל במקביל לעבודתו מספר הוסטלים פרטיים – האם יש בכך ניגוד עניינים? נתן משוחח עמה – אל תחמיצו!..

פקיד סעד ראשי אמיר שוורץ לחוקר המשטרה: "אני אדאג לבטל את התיק הזה, יש לי גיס שהוא שוטר הוא יטפל בזה" – אוגוסט 2013 – תאוות בצע הפקידים בצמרת משרד הרווחה אינה יכולה לסבול הורים המגנים על זכויות ילדיהם במוסדות משרד הרווחה. משום כך פועלים פקידי הרווחה באכזריות נגד תלונות הורים על התעללות בבניהם במוסדות הרווחה.מכתבה של אמא ש' המגולל את התעללות רשויות הרווחה (פקידי סעד ראשי אמיר שוורץ ונחום עידו) בה ובבתה…

אמיר שוורץ – פקיד הסעד הראשי במשרד הרווחה מנהל בשעות העבודה את עסקיו הפרטיים – הפקרות אטימות אכזריות ותאוות בצע בצמרת משרד הרווחה – תחקיר חדשות 10: האחראי על בעלי הפיגור מנהל את עסקיו בזמן העבודה – אנטוניה ימין ומיה איידן – אוגוסט 2013 – אמיר שוורץ, פקיד הסעד הראשי במשרד הרווחה שמופקד על רווחתם של אלפי החוסים, מנהל בשעות העבודה גם את עסקיו הפרטיים – רשת הוסטלים שלו ושל אשתו. "לקחו לי 21 שנים מהחיים", סיפר חוסה שאושפז במוסד שלא התאים לו, וכמוהו רבים נוספים. משרד הרווחה: "נקיים בירור מידי ומעמיק והנושא יטופל באופן נחרץ"…

פקיד הסעד אמיר שוורץ – משתמש בתואר דוקטור בניגוד לחוק ולכללים – הכתבה תקראו לו דוקטור (למרות שהוא אינו כזה) , רדיו חיפה , טלי ליבמן , יוני 2012 – פקיד הסעד הראשי במשרד הרווחה, אמיר שוורץ עושה שימוש בתואר דוקטור בניגוד להנחיות ברורות של משרד הרווחה, כך מגלה כתבתנו טלי ליבמן. שוורץ בתגובה: "יש לי אישור להשתמש בתואר"…

בין נרקסיזם לפסיכופטיות – פקיד סעד ראשי בשירות למפגר במשרד הרווחה אמיר שוורץ – המאמר "לא יודע את נפשם" , ידיעות אחרונות , המוסף לשבת , פברואר 2012 – תארו לכם ששני הקריטריונים הבאים היו קובעים אם אתם זכאים לאבחון שבו יקבע אם אתם בעלי פיגור שכלי או לא. אם אתם בקיאים בכתבי שקספיר, או שאתם מכירים את יצירותיו של מוצרט. עכשיו תארו לעצמכם שמאחורי הקריטריונים האלה עומד פקיד הסעד הראשי בשירות למפגר במשרד הרווחה.

 "תינוק בגולאג ישראלי" – כתבת תחקיר על חטיפת תינוק

משרד הרווחה – כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים – כתבת תחקיר