בית משפט לנוער, בית משפט לענייני משפחה, הונאות בתי משפט, חותמת גומי, שמואל בוקובסקי

בית משפט לענייני משפחה ובית משפט לנוער – חותמת גומי

שופטי בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער משמשים חותמות גומי לפקידות סעד ומומחים מטעמן. מדובר בשיטה שבה פקידת הסעד מביאה חוות דעת מומחים המדברים בשפה אחת ודברים אחדים נגד נפגעי משרד הרווחה. שופטי בתי המשפט בדלתיים סגורות וללא ראיות המחייבות אותם משמשים חותמות גומי לפקידות אלו.

דוגמא לכך ניתן לראות בהחלטת השופט שמואל בוקובסקי להלן.
שמואל בוקובסקי שימש כחותמת גומי לפקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים.

שמואל בוקובסקי - שימש חותמת גומי לפקידת הסעד
שמואל בוקובסקי – שימש חותמת גומי לפקידת הסעד

שמואל בוקובסקי ע"פ הנוסח הקבוע כתב בהחלטתו הלא מנומקת: "לאחר ששמעתי את כל הצדדים ועיינתי בכל החומר שהונח בפני לרבות בתסקיר פקה"ס מיום 9/11/06 אני מאמץ את ההמלצות בתסקיר".
שמואל בוקובסקי שימש חותמת גומי של פקידת הסעד שירה שביט אורגד תוך אטימות לראיות שהוצגו בפניו. יצוין כי התסקיר נכתב ברשלנות ללא ניסיון לאמת או להפריך טענות שקריות שנכתבו בו ע"י פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"ס נעמי הלימי מלשכת הרווחה בת ים.

שמואל בוקובסקי – החלטת "חותמת גומי" למינוי אפוטרופוס – גזר הרס וחורבן על אישה כבת 60

בית משפט השלום תל אביב, גזר דין, הונאות בתי משפט, טיעונים לעונש, פגיעה בפרטיות, שירה שקדי, שמאי בקר

הפרקליטה שירה שקדי מרעילה בפיה ברוח גבית השופט שמאי בקר

פברואר 2016 – במהלך דיון בבית משפט השלום בעניין טיעונים לעונש עיתונאית שפרסמה אודות מנכ"ל משרד הרווחה כי אינו מחזיר חובותיו לרשויות, הפרקליטה שירה שקדי מפברקת אישומים שלא היו כדי ליצור מצגת שווא לכאורה של עבירות שנעשו.

השופט שמאי בקר בהכרעת הדין הדגיש את חוסר עניין הציבור בפרסומים כדי להרשיע בפגיעה בפרטיות וכך כתב:
"אני סבור, וכך אני קובע, שבמקרה דנא – לא רק שלא היה ענין לציבור בדוחות החניה של סילמן, משולמים או לא, גם על רקע יתר החובות הספורדיים (שאינם נזכרים בכתב האישום, אך הובאו על ידי ההגנה כדי לצייר תמונה קודרת הרבה יותר – ולשווא)..." סעיף 34 בהכרעת הדין.
השופט שמאי בקר ציין כי הפרסומים הנם מספר דוחות חנייה ועוד "חובות ספורדיים".

מאידך הפרקליטה שירה שקדי מסלפת את הפרסומים ואומרת במהלך דיוני גזר הדין:
"אנו עוסקים בהלימה… תיבת הדואר האישית של סילמן הפכה לנחל הכלל, עם פרטים מזהים שלו… זה ערעור בטחון למצוא את כל החיים האישיים שלך ברשת וזו פגיעה חמורה..." (ראה להלן הפרוטוקול)
שירה שקד מרעילה בפיה ומנפחת את הרשעת הפגיעה בפרטיות במספר דוחות חנייה (כדברי השופט בקר) לחיטוט בתיבת הדואר ופרסום כל חייו הפרטיים של סילמן ברשת.

האם מספר דוחות חנייה ועוד "חובות ספורדים" הם כל חייו הפרטיים של יוסי סילמן? ומדוע מעלילה ברמיזה כי העיתונאית מחטטת ליוסי סילמן בתיבת הדואר?

למרבה הצער השופט שמאי בקר שומע את דברי התרעלה של הפרקליטה שירה שקד ומשתיק את הנאשמת שמנסה להעמיד דברים על דיוקם. (ראה פרוטוקול להלן)

סוף דבר
התנהלות הפרקליטה שירה שקדי והשופט שמאי בקר הופכת את בית המשפט לשוק רוכלות שכל המרבה בדברי רכילות ושקר הוא המנצח.במקום לומר בפשטות ובדיוק שההרשעה היא על פגיעה בפרטיות במספר דוחות חנייה ועוד מספר "חובות ספורדיים", הפרקליטה מעיפה שקרים באולם שאחריהם אמור לבוא בקשה לתיקון למרות שההרשעה הייתה כבר וברורה לכולם. אם "אבן שטיפש אחד זרק לבאר, אלף חכמים לא יצליחו להוציא אותה" קל וחומר באולם בית המשפט של שמאי בקר שלא יוכל לבוא התיקון.

דברי הרמיה של הפרקליטה שירה שקד מקבלים גיבוי מהשופט שמאי בקר
דברי הרמיה של הפרקליטה שירה שקד מקבלים גיבוי מהשופט שמאי בקר

דברי הרמיה של הפרקליטה שירה שקד מקבלים גיבוי מהשופט שמאי בקר

בית משפט השלום תל אביב, הונאות בתי משפט, יוסי סילמן, משוא פנים, עיתונאות, פאשיזם, פגיעה בפרטיות, שמאי בקר

השופט שמאי בקר הרשיע עיתונאית בפגיעה בפרטיות

שמאי בקר הרשיע עיתונאית בפגיעה בפרטיות

"אם מותר לשלטון, מבחינה עקרונית, למנוע הבעת דעה, אין לדבר הזה גבול" (ישעיהו ליבוביץ')

פברואר 2016 – ת"פ 54376-12-14 – מדובר בעיתונאית שפרסמה ברשתות החברתיות אודות עובד ציבור ששימש כמנכ"ל משרד הרווחה. הפרסום כלל בעיקר התנהגות לא נאותה כלפי הרשויות כגון מכתבי התראה על עיקולים בגין אי תשלום חובות עירייה, ועד בית, ועוד. העיתונאית מעצם היותה עיתונאית המעבירה מידע לציבור העבירה את המידע שקיבלה על התנהגות יוסי סילמן כלפי הרשויות משום שסברה שיש בכך עניין ציבורי.

כדי להרשיע את העיתונאית השתמש שמאי בקר בדמגוגיה משפטית ועוות המשפט ורוח הדמוקרטיה הישראלית. שמאי בקר ניצל בציניות וברמיה היות העיתונאית נפגעת משרד הרווחה שנפגשה עם יוסי סילמן בהיותו מנכ"ל משרד הרווחה.

סרוס העיתונאות

בשלב הראשון קבע שמאי בקר כי העיתונאית ביצעה את המעשה שלא מתום לב מסיבות אלו:
– שבועות קודם לכן לא צלחו פגישותיה עם יוסי סילמן לקבוע הסדרי ראיה עם ילדיה אותם אינה רואה במשך שנים.
– תגובית שפרסמה העיתונאית בפייסבוק בעניין סילמן.
– העיתונאית לא ביקשה תגובת סילמן. (הערת כותב הפוסט יש מקום בבלוג של העיתונאית מקום לאינספור תגובות)
– העיתונאית לא פרסמה בכתבתה גילוי נאות שנפגשה עם סילמן
"סיבות" אלו הנן אבני נגף שמנסה שמאי בקר להציב לעיתונאי הרוצה לפרסם מאמר. שמאי בקר מתרה בעיתונאים ומזהיר אותם כי לפני פרסום יוודאו כי הם, העורכים שלהם, המו"ל, בעל העיתון ועוד בעלי תפקידים בעיתון כי אין להם עניין אישי עם נשוא הכתבה, ואם יש לציין, ולהיזהר בתגוביות בפייסבוק באשר לנשואי הכתבה ועוד אבני נגף, שאם לא יזהרו יהיו חשופים לפגיעה בפרטיות ולשון הרע.
זאת ועוד העיתונאית פירסמה ומפרסמת כל העת פרסומים נוספים על נשואי כתבה נוספים, מדוע תימנע מפרסום על יוסי סילמן.

לאחר שסרס את העיתונאות בשלב הראשון טוען שמאי בקר בשלב השני כי גם אם פעלה העיתונאית בתום לב הרי שמדובר בפרסומים שאין להם עניין ציבורי. נשאלת השאלה האם יש עניין ציבורי לכך שעובד ציבור המנהל תקציבים של מליארדים אינו משלם כהלכה חובותיו לרשויות ומקבל בשל כך מכתבי עיקול? ובכן העיתונאית ורבים אחרים סבורים שכן וזה אכן פורסם בתקשורת.

 משוא פנים לעובדי ציבור

שמאי בקר כותב בסעיף 39 להכרעת הדין "שמם הטוב ופרטיותם של עובדי ציבור – לא יכולים להיות למרמס" – טענה זאת נכונה בעיקר לאזרחים מו השורה ופחות לעובדי ציבור בשל הגנות לשון הרע לפרסומים נגד עובדי ציבור. שמאי בקר מטעה ומסלף בפרשנות חוק לשון הרע כביכול עובדי ציבור מוגנים יותר משאר האזרחים בלשון הרע ופגיעה בפרטיות בעוד ההיפך הוא הנכון.

הכרעת הדין של שמאי בקר רוויה בהערות מטופשות רבות נציג שלש מהן: "ספק רב בליבי אם היו הפרסומים רואים אור על ידה או באתרה – לו היה סילמן נענה לכל בקשותיה." (סעיף 27 להכרעת הדין) – ועל זה נאמר "אם לסבתא היו גלגלים היתה אוטובוס" או "ב'אם' אפשר להכניס את כל פריס לבקבוק". בנוסף יש בהערה זאת משום הצביעות, הרי ישנם עיתונים רבים אינם מפרסמים נגד תאגידים עקב תשלומי פרסומות שהם מקבלים מהם, אלו הם כללי העיתונות החופשית.

סעיף 33 להכרעת הדין כותב שמאי בקר: "אם פלוני חנה מספר פעמים ב"אדום – לבן", למשל 2, משך השנים, ולא שילם הדוחות – הפסול הוא  למשרה ציבורית?" – על זה נאמר "מה עניין שמיטה להר סיני" הרי העיתונאית פרסמה הודעות עיקול חשבון למנכ"ל משרד הרווחה על חובות שאינו משלם לרשויות ולא על דוחות חניה.

אמירה מטופשת נוספת של שמאי בקר ניתן לראות בסעיף 39: "פגיעה בעובדי ציבור העושים מלאכתם הקשה – לא תסכון" – ומה על פגיעה בנכים וחסרי ישע, או האם עובדי ניקיון ועובדי קבלן עובדים פחות קשה ומרוויחים יותר כסף מעובדי ציבור. האם דמם מותר יותר מדמם של עובדי הציבור.

סוף דבר

התנהגותו של שמאי בקר בהכרעת הדין מעלה צחנה של רוח פאשיסטית ורמיה כדי להרשיע עיתונאית העובדת קשה להביא לידיעת הציבור עוולות נוראות של רשויות הרווחה לאזרחים טובים. שמאי בקר שימש עלה תאנה לפשעי משרד הרווחה בדרך של ניסיון כושל להשתיק עיתונאים בעידן הסייבר.

הונאות בתי משפט, משטרה, משפט פלילי, עסקת טיעון, פרקליטות, תחקיר פרקליטות

"אחד מאלף יוצא זכאי" – משה רונן , ידיעות אחרונות , יוני 2010

יוני 2010 – משה רונן – ידיעות אחרונות – 24 שעות – מערכת המשפט הישראלית: אחד מאלף אנשים יוצא זכאי בבית משפט, הסיבה: ריבוי עסקאות טיעון. סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם כדי שיודו באשמה.

להורדת וקריאת המאמר השלם הקלק כאן

אחד מאלף / תחקיר משה רונן. הנתון המבהיל: רק אחד מכל אלף נאשמים מזוכה בסופו של דבר, לעומת 76 מכל אלף לפני 30 שנה. הסיבה: ריבוי עסקאות הטיעון. השופט ד"ר עמי קובו קובע במחקר שיעורר סערה במערכת המשפט: סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם – כדי שיודו באשמה, כתבה מיום 29/6/2010  
השיטה הנהוגה במשפט הישראלי שגויה מיסודה
השופט עמי קובו מתאר בספרו החדש תמונות מדאיגות משגרת בתי המשפט. הסנגורים סוטרים ללקוחות שלהם, הפרקליטות רוצה לסיים מהר עם התיק ובית המשפט בכלל לא שומע מה יש לנאשם עצמו להגיד, והכל במטרה לסגור עסקת טיעון שלא תמיד יש לה קשר עם הצדק. התוצאה: רק אחד מאלף נאשמים בפלילים מזוכה
תחקיר 29/6/2010 משה רונן, 24 שעות, ידיעות אחרונות
לפי כל הפרסומים היו הראיות נגד מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי, מוצקות: הצעירה שהותקפה על ידו הייתה נחושה להעיד נגדו. בדיקת הדנ"א של כתמי הזרע על גופה הייתה חד משמעית. עדי הראייה בזירה זיהו אותו. ואם כל זה לא מספיק, אפרתי עצמו נתפס במקום הפשע. בכל זאת, הסכימה הפרקליטות לעשות איתו עסקת טיעון, שבה בוטל האישום בניסיון לאונס, ונמחקה טענת התביעה כי המעשה בוצע בנסיבות מחמירות. אפרתי אמנם הודה בעבירות חמורות – אך קלות יותר מאלה שהופיעו בכתב האישום המקורי.
זה לא המקרה היחיד מהזמן האחרון שבו נחתמה עסקת טיעון מקלה עם נאשמים שכל הראיות והעדויות הצביעו נגדם.
אתמול ציין אמיר בלחסן, יום הולדת 13. אבל הוא לא חגג את בר המצווה שלו. הוא אפילו לא ידע על היום המיוחד הזה. כבר עשרה חודשים הוא שרוי בתרדמת בבית החולים אחרי שנפגע בתאונת פגע וברח כשגלש עם הסקייטבורד שלו ביהוד.
בני הזוג שפגעו בו, נעים ופנינה תורן, השאירו אותו מדמם על הכביש והמשיכו בדרכם. הם דאגו לרחוץ את המכונית כדי שלא יישארו עליה כתמי הדם של בלחסן, החליפו את בגדיהם ויצאו לאכול במסעדה בראשון לציון.
בשבוע שעבר הם הגיעו להסדר טיעון עם התביעה. למרות שהעונש המרבי על תאונת פגע וברח הוא תשע שנות מאסר, הם סיכמו עם התביעה שהיא תבקש מבית המשפט עונש מופחת: שלוש שנות מאסר בלבד ופיצוי להורי הילד.
עסקאות הטיעון הפכו היום לדרך הנפוצה והמקובלת ביותר לסיום משפטים פליליים. הפרקליטות לא מציגה את הראיות בבית המשפט, הנאשם לא מקבל הזדמנות להוכיח את חפותו והשאלה הגדולה שמרחפת מעל היא מה משקלו של הצדק כשזו תמונת המצב במערכת המשפט.
בהנחיות שהוציא לפני כארבעים שנה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, מאיר שמגר, הוא הורה לתביעה להגיע להסדרי טיעון רק במקרים חריגים ונדירים שבהם אין לתביעה די ראיות, או יש סיבה ממשית אחרת לכך שהיא אינה מעוניינת לנהל משפט. למשל, כדי לחסוך מנאנסת את הצורך לעמוד ולתאר שוב מעל דוכן העדים את הטראומה שעברה.
אבל ימי השופט שמגר כיועץ משפטי לממשלה חלפו מזמן והמציאות כיום שונה לחלוטין מהנורמות שהוא קבע. לדברי יוסף זוהר, תלמיד מחקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מדובר ביותר מתופעה. מדובר בפשיטת רגל של השיפוט הפלילי בישראל.
זוהר ערך השוואה בין מערכת המשפט בשנת 1985 לזו של 2007 וחשף תמונת מצב מדאיגה. יותר ויותר תיקים פליליים מסתיימים בעסקת טיעון. 90 אחוזים מכל המשפטים הפליליים הסתיימו בעסקת טיעון בלי שהשופט יצטרך להכריע על סמך הראיות את אשמתו או חפותו של הנאשם.
מערכת המשפט הפלילי הופכת ממערכת שבודקת את אשמתו של הנאשם ושופטת אותו, למערכת של עסקאות.
ככל שהנאשם, ובעיקר סנגורו, טובים יותר במשא ומתן, כך הסיכוי שלו לצאת "טוב" גדל.
נאשם חזק, בעל יכולת כלכלית להתיש את הפרקליטות, יגיע להסדרים טובים יותר מנאשם חלש, קובע יוסף זוהר. איש ציבור או איש עסקים שיכול להרשות לעצמו לשכור עו"ד יקר, ינהל משא ומתן יעיל יותר עם הפרקליטות ויגיע לעסקת טיעון טובה יותר. נאשם שאין לו סנגור כזה יגיע לתוצאה פחות טובה.
הסדרי הטיעון נוחים מאוד לפרקליטות ולמשטרה. בזכותם הסכנה לפאשלות ולזיכויים בלתי צפויים לא קיימת.
כשיש עסקת טיעון, לא יכול לנחות על הפרקליטות זיכוי מפתיע כרעם ביום בהיר. כך מלמדת הסטטיסטקה, בשנת 1980  עמד אחוז ההרשעות במשפטים הפליליים על 92.4 אחוזים. מכל אלף נאשמים, שבעים ושישה זוכו.
בשנת 2005 ובשנת 2006 עמד אחוז ההרשעות בישראל לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 99.9 אחוז. רק נאשם אחד מכל אלף זוכה.
קפקא בתא המעצר
השופט ד"ר עמי קובו ביהמ"ש שלום ברמלה, פרסם בשבוע שעבר את ספרו "נאשמים בלתי עקביים בבתי המשפט – מודים באשמה וטוענים לחפותם". בספר, המסתמך על עבודת הדוקטורט שלו, מציג קובו, מציאות שבה אנשים המשוכנעים כי הם חפים מפשע מוכנים לערוך עסקאות טיעון משיקולים שאין בינם לבין הצדק דבר.
אגב, לפני שמונה לשופט היה קובו חלק מצוות ההגנה של עמוס ברנס. יתכן שאת חלק מתובנותיו ליקט כבר בתקופה ההיא.
באחד מפרקי הספר מתאר השופט קובו מצב קפקאי: נאשם נפגש עם סנגורו בבית המעצר.
"השגתי לך עסקת טיעון נפלאה. במקום הרשעה ברצח ומאסר עולם, רק 10 שנות מאסר",
מבשר הסנגור ללקוחו.
"קח את זה!"
"אבל אני חף מפשע!" זועק הנאשם.
"קראתי את כל העדויות שבתיק",
מסביר לו הסנגור.
"הראיות נגדך. יש לתביעה תיק סגור, אם לא תעשה עסקה – ההרשעה שלך בטוחה. אתה אידיוט אם אתה מוותר על העסקה!"
השופט קובו ניתח בספרו 400 ראיונות עם נאשמים שהשיבו לכתבי האישום. הוא ראיין 29 סנגורים, שמונה תובעים וחמישה שופטים וניהל תצפיות בבתי המשפט שכללו 110 ימי דיונים.
בספרו מובאים מקרים נוספים מהסוג הזה כולל ראיונות עם סנגורים, המתארים את הלחץ הרב שהם מפעילים על לקוחותיהם להודות באשמה ולחתום על עסקת טיעון המוצעת להם.
סנגור אחר סיפר לשופט על שתי סטירות שסטר לנאשם כדי שיודה. סנגורים אחרים מספרים כי הגזימו בתיאור העונשים שיוטלו על הנאשם והתוצאות המבהילות של ניהול המשפט אם לא תיערך עסקת טיעון. היו סנגורים שסיפרו לשופט קובו כי הם מסתירים מידע מהנאשמים כדי לשכנע אותם להסכים לעסקת הטיעון המוצעת להם.
ספרו של השופט קובו עוסק בנאשמים שהודו באשמה, וממשיכים לטעון שהם חפים מפשע. הוא מכנה את הנאשמים האלה "בלתי עקביים" וטוען כי מספרם עומד על כ- 15 אחוזים מכלל המורשעים.
הוא שואל אם מערכת המשפט יכולה לזהות את המקרים שבהם אדם חף מפשע הסכים לעסקת טיעון והודה, ולכן הורשע על לא עוול בכפו. "חשש מרכזי הנוגע להמלצת סנגורים לנאשמים להודות באשמה טמון באפשרות שהמלצתו של הסנגור לא תהיה ניתוח טובת הנאשם, אלא תושפע גם משיקולים הנוגעים לטובת הסנגור עצמו ובעיקר לשיקולי שכר טרחה ועומס עבודה" קובע קובו.
"ככלל, בעיני סנגורים רבים נראה שרווחי יותר לסיים תיק בהסדר טיעון, לגבות שכר טרחה ולעבור לתיק הבא, מאשר לנהל הוכחות בתיק. הסדרי טיעון יוצרים עבור הסנגור רווחה מהיר וקל".
קובו נוגע בספרו גם בחלקו של בית המשפט בסוגיה:
"יש לערוך שינוי מהותי בכל הנוגע להליך קבלת ההודאה על ידי בית המשפט. השיטה הנהוגה כיום במשפט הישראלי שבה שופטים רבים כלל אינם נוהגים לפנות אל הנאשם, אינם מקריאים לנאשם את כתב האישום, אינם מחייבים את הנאשם להודות בעצמו, אינם דורשים מן הנאשם פירוט של מעשיו, ואינם מוודאים שהנאשם מבין את תוכנו של כתב האישום ואת הודאתו ותוצאותיה, את הוולונטריות של ההודאה ואת אמיתותה, היא שיטה שגויה מיסודה ועליה להשתנות".
המגירה עמוסה בתיקים
ב- 1985 היו בישראל 245 שופטים וכ- 8,600 עורכי דין. במשטרה שירתו קרוב ל- 18 אלף שוטרים שטיפלו בכל שנה ב- 243 אלף תיקים פליליים. באותה שנה כתבו השופטים כ- 40 אלף הכרעות דין.
ב- 2007 מספר השופטים גדל במלמעלה מפי שניים ל- 524 שופטים. מספר עורכי הדין גדל ב- 339 אחוזים ל- 38 אלף וממשיך לגדול גם מאז בקצב מדהים.
במשטרה משרתים 11 אלף שוטרים נוספים ומספר התיקים הפליליים גדל ב- 82 אחוז. אבל מספר הכרעות הדין שכתבו השופטים, אחרי ששמעו את העדויות במשפטים פליליים לא גדל כלל. הוא אפילו ירד בשלושה אחוזים.
בשנת 2007 כתבו שופטי ישראל רק כ- 39 אלף הכרעות דין פחות ממה שכתבו בשנת 1985.
המסקנה ברורה: השופטים, הסנגורים והתובעים בחרו לסיים יותר ויותר תיקים בעסקות במקום לנהל משפטים. ובאחוזים: ב- 2007 נכתבו הכרעות דין כאלה רק ב- 8.8 אחוזים מהתיקים הפליליים. במילים אחרות: הסיכוי שבמשפט פלילי יוזמנו עדים להעיד, ואשמתו של הנאשם תיקבע על ידי השופט בהסתמך על הראיות, קטן בחצי ב- 25 השנים האחרונות.
חסרונותיה של השיטה ברורים. זוהר טוען כי הסדרי הטיעון דורסים את עבודת המשטרה. החוקריעם אוספים ראיות מתוך ידיעה שיהיה, קרוב לוודאי, הסדר טיעון. די בראיות שיספיקו למעצר החשוד ולהגשת כתב אישום נגדו. הראיות האלה לעולם לא ייבחנו בבית המשפט.
הסיכוי של עד שמסר דברם במשטרה להיחקר עליהם על דוכן העדים הוא אפסי. חוקרי המשטרה יודעים זאת היטב. לכן לטענת זוהר וחבריו בתנועה הישראלית להפחתת מעמד ההודאה לשוןטרים אין תמריץ לחקור "עד הסוף" ולהביא לפרקליטו7ת תיק חקירה מושלם, שיעמוד בחקירה נגדית של סנגורים בבית המשפט. בירור האמת נבלם כבר בשלב הראשוני של חקירת המשטרה.
זוהר יודע מניסיונו האישי על מה הוא מדבר.
ב- 2003 הועמד לדין באשמת רצח אביו היהלומן משה זוהר. במהלך חמש שנות המשפט הוצע לו פעמים רבות לסגור עסקת טיעון ו"לגמור עם זה" באשמה מופחתת ובעונש סביר. זוהר גילה אומץ, ובניגוד לאזהרות סניגוריו כי הוא מסתכן במאסר עולם התעקש להמשיך במשפט. רק כעבור חמש שנים זוכה מכל אשמה, תוך כדי ביקורת קשה שבית המשפט מותח על המשטרה ועל הפרקליטות.
מה הפתרון לתופעה הזאת? איך אפשר למנוע הודאות שווא בעסקאות טיעון? ליוסף זוהר יש הצעה פשוטה?: בכל מקרה של עסקת טיעון תחוייב התביעה להציג בפני בית המשפט את ראיותיה. בית המשפט יוכל לאשר את העסקה רק אם עיין בראיות ומצא כי יש בהן די להרשעת הנאשם.
"אנשים שהורשעו על ידי שופט בהכרעת דין מנומקת, מקבלים את התוצאה בהבנה יותר מאשר נאשמים שהורשעו בהסדר טיעון", טוען זוהר.
"הסדרי הטיעון מפחיתים את אמון הציבור במערכת המשפט".
הונאות בתי משפט, ורדה אלשיך, זיוף פרוטוקול

השופטת ורדה אלשיך – דרכי רמיה בהליכים שיפוטיים: ביקור בית אחד וארבע הפרות חמורות של הדין

המאמר השופטת אלשיך לא למדה לקח: ביקור בית אחד וארבע הפרות חמורות של הדין , ענת רואה , 08.09.13 , כלכליסט

נציב התלונות על שופטים בדק תלונה שהגישה החייבת רחל סופר נגד השופטת ורדה אלשיך, שערכה דיון בביתה של החייבת, ומצא אותה מוצדקת. בהחלטתו קבע כי סופר נחקרה בהיעדר עורך דינה, כי השופטת שוחחה הן עם סגנית הכנ"ר והן עם הנאמן בתיק בנוכחות צד אחד, וכי השופטת, שוב, תיקנה פרוטוקול שלא כדין

כשנה ורבע חלפה מאז קיבל נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, את התלונות שהוגשו נגד השופטת ורדה אלשיך בפרשת הפרוטוקול המשופץ, אך נראה כי השופטת הבכירה לא למדה את הלקח: לידי "כלכליסט" הגיעה החלטה שמסר בימים האחרונים הנציב באשר לתלונה חדשה שהוגשה לו נגד אלשיך, הפעם על ידי החייבת רחל סופר, בעקבות ביקור הבית החריג שערכה אצלה השופטת אלשיך באפריל השנה, לאחר שלא התייצבה לדיון שנקבע לה בפני השופטת. הנציב מצא את התלונה מוצדקת ביחס לארבעה עניינים שונים.

העניינים שלגביהם התקבלה התלונה משתרעים כמעט על כל מרכיבי הדיון: הנציב קבע כי השופטת אלשיך שוחחה בטלפון על ענייני התיק עם סגנית כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר), דבר שהיה עליה להימנע ממנו; עוד הוא קובע כי השופטת אלשיך שוחחה מחוץ לביתה של סופר ביחידות עם הנאמן, עו"ד איתן ארז, ואף הכחישה לאחר מעשה את השיחה; בהמשך נקבע כי השופטת אלשיך הזדרזה לערוך חקירה נגדית לסופר בביתה, כשפרקליטה של החייבת עו"ד אורן בן לא נוכח ואף על פי שאלישך ידעה שהסיבה לאיחור של עו"ד בן היא כי קבוע לו דיון באותה שעה בבית המשפט בלוד. גם בעניין זה הכחישה אלשיך את ידיעתה זו והנציב ביסס את קביעותיו על יתר העדויות שהוצגו בפניו; ולבסוף, הנציב שוב קובע כי השופטת אלשיך הכניסה תיקונים שלא כדין בפרוטוקול דיון, אף שהפעם כן ציינה בפרוטוקול שמדובר בתוספת מאוחרת.

ממצאיו של הנציב חמורים למדי: לפי שיטת המשפט בישראל, על שופטים להימנע מלנהל שיחה ביחידות עם אחד הצדדים ללא נוכחות הצד השני או לפחות יידועו. זאת, במטרה למנוע השפעה לא הוגנת על השופט, באין צד שני שיכול להגיב ולהתמודד עם הנטען בעניינו. כך גם ניהול חקירה נגדית בלא שהנחקר מיוצג עלול לפגוע בזכויותיו, באין לצדו פרקליט המקפיד כי השאלות הנשאלות יהיו רלבנטיות והוגנות. חומרת הדברים מתחדדת על רקע העובדה שבחלקים ניכרים מהחלטתו סותר הנציב את הגרסה העובדתית שהציגה בפניו השופטת אלשיך, וכך מתברר כי השופטת לא מסרה לנציב את כל האמת.

מסכת האירועים שהובילה לתלונה לנציב תלונות השופטים מתחילה עוד ב־2009. עד סוף 2009, עת נקלעה להליכי פשיטת רגל, היתה רחל סופר אשת עסקים מצליחה שחלשה על עסקים חובקי עולם. סופר ניהלה חברה בשם משתלות סייג, עסקה ביצוא פרחים וטכנולוגיות חקלאיות למדינות מתפתחות והיתה אחת מאנשי העסקים הישראלים הראשונים שפעלו בהודו. ב־2011 היא הוכרזה כפושטת רגל, ונקלעה עד מהרה לסדרת עימותים עם הנאמן שמונה לנכסיה, עו"ד איתן ארז. באפריל השנה אמור היה להתקיים בפני אלשיך דיון בבקשת עו"ד ארז להשליך את סופר לכלא, לאחר שלא עמדה בצו התשלומים שהוטל עליה. בקשה קודמת שהגיש עו"ד ארז לאלשיך בנושא התקבלה על ידיה, אך בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה לאחר שקבע כי הדיון חייב להתקיים בנוכחותה של סופר (שנמנעה מלהגיע בנימוק שהיא חולה).

הדיון המחודש בבקשה נקבע ל־8 באפריל, בסמוך מאוד למועד יציאתה של אלשיך לשבתון ממושך, כך שאי־התייצבות של סופר לדיון עשויה היתה להוביל לכך שהתיק יעבור לטיפולו של שופט אחר.

בבוקר הדיון סופר לא התייצבה ושיגרה שוב אישור רפואי מקרדיולוג. אלשיך החליטה שאם סופר אינה יכולה להגיע לבית המשפט, ייצא בית המשפט לאלתר לביתה של סופר ויקיים שם את הדיון. כשעה לאחר מכן התדפקה על דלת ביתה של סופר פמליה ובה השופטת אלשיך, הנאמן עו"ד איתן ארז, נציג של הכונס הרשמי, קלדנית ומאבטח.

אף על פי שעו"ד אורן בן, המייצג את סופר, לא הגיע, אלשיך לא המתינה לו אלא הורתה להתחיל מיד בדיון וסופר נחקרה בסלון ביתה על ידי עו"ד ארז, כשהיא לא מיוצגת. בהמשך הורתה אלשיך לסיים את הדיון ולחזור לבית המשפט לשמיעת הסיכומים. החבורה יצאה החוצה, אך בחלוף דקות אחדות החליטה אלשיך לחזור על עקבותיה ולשמוע גם את הסיכומים בביתה של סופר, כדי שסופר לא תוכל לטעון בהמשך שלא נכחה אישית במעמד הסיכומים. בסופו של דבר, אלשיך הורתה כי אם סופר לא תשלם מיד 250 אלף שקל, היא תיאסר.

בינתיים בית המשפט העליון הורה על עיכוב ביצוע להחלטת המאסר עד להכרעה בערעור. במקביל הגישה סופר תלונה לנציב וביקשה ממנו לבדוק את התנהלות השופטת אלשיך בעת ביקור הבית.

השופטת ורדה אלשיך - דרכי רמיה בהליכים שיפוטיים: ביקור בית אחד וארבע הפרות חמורות של הדין

1. סופר נחקרה שלא בנוכחות עורך דינה

אחת הטענות המרכזיות בתלונה נגעה לקיום חקירתה של סופר בלא שהיא מיוצגת — פגם שעשוי לרדת לשורשו של ההליך המשפטי, אם אין הצדקה לקיום החקירה בלא ייצוג. סופר טענה כי על אלשיך היה להימנע מלקיים החקירה, מפני שהיא ידעה שלעו"ד בן נקבע דיון בבית המשפט בלוד באותה שעה. בפועל הגיע עו"ד בן באיחור של כ־25 דקות לביתה של סופר, כשהחקירה כבר היתה בסיומה, וטען כי הגיע מיד לאחר שסיים לטפל בדחיית הדיון הנוסף שנקבע לו.

אלשיך בתגובתה הכחישה כל ידיעה כזו, וציינה כי "לצערי, עסקינן בעוד אחד משקריו של עו"ד בן. הוא לא ניסה לדבר ולא אמר מאומה, אלא כפי שכתבתי, החל לאסוף את חפציו ולצאת מהאולם, זאת ותו לא… זוהי אחת מהמצאותיו של עו"ד בן לאחר מעשה".

אלא שגולדברג לא הסתפק בקבלת תגובתה של אלשיך ופנה במקביל לכל הצדדים שנכחו במקום, כולל עו"ד ארז. עו"ד ארז ציין כי למיטב זיכרונו, עו"ד בן אמר שיש לו דיון אחר בשעה מאוחרת יותר ואף הוסיף כי הדבר הועלה גם בדיון אחד קודם. עו"ד ארז טען, עם זאת, כי לדעתו, עו"ד בן לא טיפל בדחיית הדיון בבית המשפט בלוד אלא המתין במכוון מחוץ לביתה של סופר כדי לנסות וליצור עילת פסילה בדיעבד.

הנציב דחה את גרסתה העובדתית של אלשיך וכתב כי מהחומר שבפניו ניתן לקבוע שעם הודעתה של אלשיך כי הדיון יימשך בביתה של סופר, הזכיר עו"ד בן כי קבוע לו דיון נוסף בבית משפט אחר, "אלא שכב' השופטת לא התייחסה כלל לדבריו, לא תיעדה אותם בפרוטוקול ולא נתנה החלטה אלא קמה ויצאה מהאולם".

גולדברג הוסיף כי "לא היתה כל הצדקה לכך, כי כב' השופטת תתעלם מהמצוקה שאליה נקלע עו"ד בן", וכי השופטת אלשיך אף לא ראתה לנכון להמתין ולו זמן קצר ביותר לעו"ד בן, "תחת זאת העדיפה לקיים את הדיון כשהמתלוננת נותרה ללא ייצוג ונחקרת בחקירה נגדית על ידי הנאמן". הנציב סיכם נקודה זו באומרו כי "הסיבה לזריזות היתר של כב' השופטת לקיים את הדיון, תוך פגיעה בזכות הייצוג של המתלוננת, נותרה ללא מענה", וביקר את התקפותיה על עו"ד בן כשסיכם: "על אף כל זאת מצאה כב' השופטת לנכון לחפש פגמים בהתנהלותו של עו"ד בן".

2. השופטת שוחחה ביחידות עם הנאמן

טענה נוספת של סופר היתה כי כשהשופטת אלשיך יצאה מביתה, היא שוחחה ביחידות עם עו"ד איתן ארז והתייעצה עמו, שלא בנוכחות פרקליטה של סופר, ולאחר מכן החליטה לשוב לביתה של סופר ולהמשיך שם את הדיון. השופטת אלשיך שוב הכחישה בתקיפות את הדברים וכתבה לנציב: "הקלדנית היתה ממש לידי ובמרחק מה העדים, החוקרים ועמם עו"ד איתן ארז… הרהרתי ביני לביני והחלטתי לחזור לביתה… כל יתרת טענותיה בעניין זה היא שקר מוחלט".

אלא ששוב, תגובתו של עו"ד ארז הציגה גרסה שונה. הוא כתב לנציב: "אני הוא זה שפנה מיוזמתו אל כב' השופטת בתוך חצר בית המתלוננת והפנה את תשומת לבה לפסיקת ביהמ"ש העליון…. לא היתה כל 'התייעצות' אלא רק הפניתי את תשומת לב לביהמ"ש לפסיקה חשובה ועקרונית".

במקביל, השיגה סופר "ראיות" שאותן שיגרה לנציב, והיא העבירה לו הקלטה ותמליל של שיחה שקיימה עם המאבטח שליווה את השופטת אלשיך בביקור, והוא אישר כי "כב' השופטת ועו"ד ארז יצאו מביתה יחדיו, שוחחו ביניהם ואחרי כן שבו לביתה".

לאחר שהנציב העביר את הראיה החדשה ואת עדותו של עו"ד ארז לאלשיך, הגישה השופטת לנציב תגובה נוספת ובה אישרה קיומה של השיחה: "הסוגיה בדבר יישום החלטת ביהמ"ש העליון אכן עלתה בדעתי, כמו שעלתה, כנראה, גם בדעתו של עו"ד ארז. כך קרה שבעודי חושבת את מחשבותיי, עו"ד ארז ניגש אליי ואמר את שאמר". אלשיך הוסיפה כי "שמעתי את דבריו של עו"ד ארז, ולאור מחשבותי שלי גם כן, והחלטתי בו במקום לסוב על עקבותיי". בנוגע להכחשתה המוקדמת ציינה אלשיך כי ברצונה להבהיר: "האמירה שלי כי לא דיברתי עם עו"ד ארז התייחסה להאשמות של סופר מהסוג כי שוחחתי, הסתודדתי והתייעצתי עם עו"ד ארז".

גולדברג היה חד־משמעי בהחלטתו: "שלא כהכחשתה המוחלטת של כב' השופטת בתגובתה הראשונה לתלונה, עולה מהחומר שבפניי, כי עו"ד ארז אכן שוחח עמה כשיצאו מביתה של המתלוננת לאחר חקירתה וכי השיחה נסבה על התיק. על דבר השיחה ועל תוכנה מסרה כב' השופטת רק בתגובתה הנוספת, לאחר שהעברתי לעיונה את תגובתו של עו"ד ארז ואת דברי המאבטח, ואין לי אלא להביע תמיהה על כך".

3. השופטת הוסיפה תיקון לפרוטוקול לאחר הדיון

לאחר שהסתיים הדיון והשופטת אלשיך חזרה לבית המשפט, היא הוסיפה לפרוטוקול תוספת, תוך שהיא מציינת את עצם ההוספה. בתוספת זו כתבה אלשיך כי היא מוצאת לנכון לציין כי סופר חזרה בעבר כמה פעמים על כך שבעלה הוא נכה 100%, חסר ישע שיש להלבישו ולרחוץ אותו, אלא שלדברי אלשיך, "עת ישבנו בבית סופר, הגיש לנו בעלה שתייה וכוסות כשהוא מחזיק ביד אחת את הבקבוק וביד השנייה את הכוסות, מתנועע וצועד אף ללא קב אחד".

סופר טענה מנגד כי התוספת לא רלבנטית והוספה על ידי השופטת שלא כדין, בלא שקיבלה לפני כן את תגובות באי כוח הצדדים לתיקון הפרוטוקול, כפי שקובע חוק בתי המשפט, וכי משמעות התוספת המאוחרת, גם אם ניתן לגביה גילוי, עשויה להיות בחידוד ההתרשמות השלילית מסופר, כשבמקרה של ערעור, הפרוטוקול מועבר לעיון בית המשפט העליון.

השופטת אלשיך מצדה מסרה לנציב כי "הובהר בפרוטוקול באותיות מודגשות שמדובר בתוספת מאוחרת, ובה התרשמותו של בית המשפט כאשר התגלה אי־דיוק נוסף בטיעוניה החוזרים והנשנים של סופר בכל הנוגע למצבו של בעלה".

הנציב קבע כי התוספת הוספה "ואף מבלי שניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס אליה. תוספת זו, שכמוה תיקון פרוטוקול, לא ניתן היה להוסיף, אלא בדרך הקבוע בדין, דבר שלא נעשה".

4. השופטת שוחחה על התיק עם סגנית הכנ"ר

עוד טענה שנבדקה על ידי נציב התלונות על שופטים היא כי השופטת אלשיך שוחחה על התיק במעמד צד אחד, זאת כאשר שוחחה בטלפון על התיק עם סגנית כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר), עו"ד רותי מזרחי.

גולדברג מפרט את תוכן התגובה ששיגרה אליו השופטת אלשיך ובה טענה כי השיחה נסבה על הודעה על מותו של אביו של נציג הכנ"ר המטפל בתיק, וציינה כי היא ביקשה למסור לו תנחומים "ובכך הסתיימה השיחה", לדבריה. אלא שהנציב בהחלטתו מפנה לפרוטוקול הדיון ממנו עולה שהשיחה נסבה לא רק על ההודעה על הפטירה, אלא גם על נושאים הנוגעים לדיון עצמו. בפרוטוקול כתבה אלשיך במפורש כי בנוסף להודעת הפטירה עדכנה אותה נציגת הכנ"ר בעמדת הכנ"ר בכל אחד מהתיקים, ואף פירטה את עמדת הכנ"ר בתיק סופר, כפי שנמסרה לה בשיחה הטלפונית. הנציב קבע כי מהפרוטוקול עולה שהשיחה חרגה מהודעה על הפטירה לעבר נושאים הנוגעים לדיון עצמו, וכי "מכך היה על כב' השופטת להימנע". לפיכך קבע כי התלונה נמצאת מוצדקת בעניינים אלו.

גולדברג הוסיף בשולי ההחלטה כי שבועיים קודם לכן קיבל הודעה מהשופטת אלשיך על כוונתה לסיים את כהונתה ב־15 בנובמבר.

אלירן מלכי, יועץ התקשורת של רחל סופר מסר בשמה בתגובה לכתבה: ״אנו מברכים על החלטתו של כבוד השופט גולדברג השופכת אור על הפרשה וקובעת באופן חד משמעי מה באמת קרה באותו יום שהפך לפסטיבל תקשורתי. אנו מאמינים כי החלטת הנציב בעניין גברת סופר ופרשת שיפוץ הפרוטוקולים של עו״ד ארגז, שבשני המקרים כבוד השופטת נמצאה אינה דוברת אמת, היו הגורם לפרישתה״.

קישורים:

 השופטת ורדה אלשיך לא הועמדה לדין על פשעיה  -המאמר השופטת ורדה אלשיך שינתה פרוטוקול שלא כדין , תומר זרחין , 04.06.2012 , הארץ – בהחלטה יוצאת דופן, קבע נציב תלונות הציבור על השופטים כי אלשיך ביצעה תיקונים טכניים ומהותיים בפרוטוקול, כדי להחמיר בתיאור התנהלות עו"ד שנגדו התלוננה…

 שמואל בוקובסקי – מכבסת הבלים ודברי בלע נגד משפחה בהליך אימוץ – ינואר 2012 – בית משפט עליון רע"א 7535/11 – מדובר בזוג הורים בעלי פיגור אשר בית משפט לענייני משפחה (שופט שמואל בוקובסקי) קבע כי יש לשלוח את בתם בת השלש לאימוץ סגור. ההורים מבקשים לצמצם את תוצאות האימוץ, באופן שסבתה של הקטינה, אמה של המבקשת והאפוטרופא שמונתה לה לדין, תישא באחריות לגידולה. מנגד, סומך המשיב (לשכה משפטית משרד הרווחה) ידיו על פסקי הדין של ערכאות קמא. לבת המאומצת אחות קטינה שהוכרזה "נזקקת" – מהחלטת העליון ניתן ללמוד על דרכי הפעולה של שופט בית משפט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי, הנשוי לפקידת סעד מחוזית לחוק הנוער מיכל מילשטיין בוקובסקי ואשר שימש שנים רבות בעברו כיועץ משפטי במשרד הרווחה:

דרכי הרמיה השופט שמואל בוקובסקי – רשלנות שיפוטית קיצונית בדלתיים סגורות – בית משפט לענייני משפחה ראשון לציון – נובמבר 2006 – שופטי בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער, ופקידי סעד מבזים והורסים חיי אזרחים ומשפחות בבתי משפט מאחורי דלתיים סגורות. הם מגלגלים את האחריות אחד על השני אינם מנמקים תחושותיהם והחלטותיהם ההזויות והם מוגנים נגד תביעות ותלונות…

בית משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות – בין חוסר תובנה מקצועית לרשלנות קיצונית – שופט שמואל בוקובסקי – אוגוסט 2010 – בע"מ 5422/10 השופט דנצינגר – מדובר בערעור לבית משפט עליון של אמא המבקשת לשמש אפוטרופא לבתה החסויה במקום עמותת שפר. הבת החסויה שהתה בהוסטל אולם עקב החמרה במצבה הועברה כפי הנראה למוסד פסיכיאטרי… – ניתן להבחין במספר כשלים בתפקודו של שמואל בוקובסקי: – הליך שיפוטי חפוז ושטחי מסב נזקים לחסויים וקרוביהם…