אסתר הרצוג, בית חולים לניאדו נתניה, הזנחת קשישים, זקנות בפרוזדור, טיפול בקשישים, פייסבוק, קשיש, קשישים

בית חולים לניאדו נתניה – זקנות בפרוזדור

ינואר 2017 – סטטוס פייסבוק פרופ. אסתר הרצוג

הזקנות בפרוזדור. עם אמי בת ה-92 ועוד ארבע נשים מבוגרות בפרוזדור בית החולים לניאדו בנתניה. זה בית החולים של שר הבריאות????? לא יכול להיות!!!! יש לו ולחברים שלו ים של כסף בשביל ישיבות ובתי כנסת. ואולי ה״זקנות בפרוזדור״ לא ממש פנויות להצביע בשבילו ובשביל חבר מרעיו?????

בית חולים לניאדו נתניה - זקנות בפרוזדור
בית חולים לניאדו נתניה – זקנות בפרוזדור

 

מודעות פרסומת
אברהם שיינפלד, אסתר הרצוג, הוצאת ילדים מהבית, נחום עידו, פשעי משרד הרווחה, רונית צור

רווחה שכולה היסטריה – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

רווחה שכולה היסטריה , פרופ. אסתר הרצוג , 19/2/2006 , nrg

אסתר הרצוג יוצאת נגד רשויות הרווחה, שיצאו במתקפה חסרת רסן נגד שופטים ועיתונאים, שאינם אומרים אמן על כל בקשה להוצאת ילד ממשפחתו

מערכת הרווחה בהיסטריה. בכותרת של קידוש לבנה הודיעה מערכת הרווחה, באמצעות מרב דוד (מעריב, 13.2), כי היא יוצאת בקמפיין נגד בתי המשפט ובפרט נגד שופטים, שאינם מקבלים את חוות הדעת של פקידות הסעד. באתר "מחלקה ראשונה" התפרסם מאמר של דובר משרד הרווחה, נחום עידו ("זה הזמן לאתיקה", 26.1), ובו התקפה שלוחת רסן נגד התקשורת, אמהות ופעילי ציבור, וכן דברי שקר ולשון הרע (הוגשו תלונה למשטרה ותביעת דיבה).

הרקע להתנהלות ההיסטרית של צמרת משרד הרווחה היא כתבת תחקיר של איריס מיזן, שהתפרסמה בתוכניתו של עמנואל רוזן "זה הזמן" בערוץ 10, לפני כשבועיים. בכתבה נחשפה התנהגותו של משרד הרווחה, ובאופן מיוחד התנהלותה של רונית צור, פקידת הסעד הארצית, בסוגיית "תיאוריית הניכור ההורי" של ריצ'רד גארדנר (תיאוריה שעל בסיסה, כך נטען בכתבתה של מיזן, מאיימות פקידות סעד להוציא ילדים מאמהות המבקשות להגן עליהם מפגיעה פיזית ומינית של אבותיהם, והן מואשמות ב"הסתה הורית").

במאמרו מאשים עידו את רוזן במניפולטיביות, בהיעדר "אתיקה והגינות ציבורית ואישית", ואפילו בפשע נגד "מקצוע העיתונות". עידו מאשים את רוזן ואת העיתונות בכלל ב"שפלות ונבזות".

אסור לשופטים לשמוע מה רוצים ילדים

ההשתלחות של עידו בעיתונות די מובנת. לאורך 14 שנות מעורבותי בסוגיה של הוצאת ילדים מבתיהם, ראיתי פעם אחר פעם כיצד מצליחים הדובר והיועצים המשפטיים של משרד הרווחה לחסום כל פרסום, שעלול להתפרש כביקורת על מערכת הרווחה, והכל בשם "טובת הקטין".

מרב דוד פורשת בכתבתה את טענות אנשי הרווחה נגד שופטים "אשמים". תמונותיהם מוצגות, ללא שנזכר אף שם של הפוסלים אותם. אחת הפסולות היא השופטת ניצנה בן-דוד, שביקשה מילדה בת שבע להסביר לה "איפה היא רוצה לחיות – בפנימייה, או עם אמא שלה".

אסור לשופטים לשמוע מה רוצים ילדים. לעומת זאת, אברהם שיינפלד, נשיא בית המשפט לנוער לשעבר, עובד סוציאלי לשעבר, מקובל על ממסד הרווחה. ומה הפלא? הוא סיפק לפקידות הסעד אישור מיוחד להגיש את בקשותיהן לבית המשפט בתל-אביב, כדי לעקוף את השופטת שירלי נווה-דקל מבית המשפט לנוער בראשון-לציון.

היא נאשמת בכך ש"אינה מסוגלת להחליט בתיקים שבהם מדובר במקרה חירום". מדובר בהוצאת ילדים, ללא דיון משפטי וללא מתן הזדמנות להורים להתגונן ולהגן על ילדיהם מהחלטות שרירותיות של פקידות סעד.

אכן, כך ייעשה לפעילים חברתיים (כמו פרופ' סמדר לביא, שמעון תג'ורי וכמוני), לעיתונאים (כמו עמנואל רוזן), לשופטים (כמו נווה-דקל ובן-דוד), אשר מעזים לפעול ולהחליט בדרך שאינה לשביעות רצונה של מערכת הרווחה.

כתבת תחקיר של איריס מיזן, בתוכניתו של עמנואל רוזן "זה הזמן" בערוץ 10. בכתבה נחשפה התנהגותו של משרד הרווחה, ובאופן מיוחד התנהלותה של רונית צור, פקידת הסעד הארצית, בסוגיית "תיאוריית הניכור ההורי"

רווחה שכולה היסטריה , פרופ. אסתר הרצוג , 19/2/2006 , nrg
אסתר הרצוג, הוצאת ילדים מהבית, טובת הילד, נורית חכים, ענבל גרינברג

סחר בילדים "בשם טובת הילד" – עבודת גמר

נובמבר 2014 – ענבל גרינברג -פרויקט גמר, מסלול עיתונות טלוויזיה, מכללת ספיר

פרופ' אסתר הרצוג: יש סתירה מאוד בולטת בין השיח על אמהות ועל טובת הילד לבין המדיניות, כי בפעול האישה היא למעשה רחם. היא עושה ילדים ואחר כך את הילדים האלה אפשר לקחת לה בקלות רבה.

נורית חכים [ועדת הילד, כנסת]: מתקשרת אלי עו"סית ממספר חסום בשעה שלוש וחצי בצהריים, מודיעה לי שיש חשד להתעללות בבית שלי בילד. לקחו אותו למקום חסוי, המידע מסווג, וסוגרת לי את הטלפון.

ח"כ אורלי לוי: הוציאו לך ילד עם מוגבלויות, עם פיגור.

נורית חכים: בלי שבחיים היא באה אלי הביתה לביקור, בלי שבחיים ראה אותי, מי שחתומה כאן. חתומות פה אולי עשר פקידות סעד ולא מכירות אותי, בחיים לא ראו אותי. אני אמא שלוש עשרה שנה, חד הורית לילדים שלי, אף אחד לא יכול לערער על הגידול והחינוך שלי. אני רוצה לתת תמונה כללית על כל המערכת, מדינה שלמה מול בן אדם אחד.

ענבל גרינברג [במאית]: לפני שנה וחצי פנתה נורית חכים, אם חד הורית לשני ילדים, לשירותי הרווחה בבקשה לסיוע כספי עבור הטיפול בבנה הסובל מפיגור שכלי. לפני שישה חודשים הודיעה לה פקידת הסעד על ההחלטה כי אינה מסוגלת לגדל את ילדיה. שני הילדים הוצאו בצו חירום מהבית, ולנורית אף אחד לא נתן הסבר מדוע.

נורית חכים: לאיזה ברוך כלכלי הם הכניסו אותי כדי לצאת מהבור הזה שהם הכניסו אותי, וכל הזמן הזה אף אחת מהן לא מתקשרת, לא באה, לא בודקת, כלום. אף אחת מהן לא נוטלת אחריות לבוא ולאסוף את השברים שהיא השאירה מאחוריה.

לורי שם טוב [מחאת עגלות ריקות, כיכר דיזנגוף]: כל אימא ואימא שנמצאת כאן, כל הורה עתידי, הילדים שלכם הם לא שלכם. משרד הרווחה יכול בכל רגע נתון לבוא ולקחת מכם את הילדים.

ענבל גרינברג [במאית]: חמש שנים נאבקת לורי שם טוב, גרושה ואם לשני ילדים, להשיב לחיקה את ילדיה שלקחו ממנה שירותי הרווחה. שני הילדים הוצאו מבית הספר ומגן הילדים והועברו למקום חסוי. וללורי, שהתנגדה בכוח, נאסר להיפרד מהם.

הקלטת פקידת הסעד אתי דור דוברובינסקי: אני חושבת, שאנחנו צריכים להוציא את הילדים מהבית.

[המשך הקלטה]: לורי: אני לא מוכנה, תיראי כמה מכתבים כתבתי, אני מתחננת לעזרה! תעזרו לי, תעזרו לי, שום דבר לא קיבלתי מלשכת הרווחה, שום טיפול, אני כאמא מתחננת כבן אדם, הם כל העולם שלי, אין לי כלום בלעדי הילדים שלי".

לורי שם טוב: הייתי בהליכי גירושין קשים מהגרוש. הגרוש הגיש נגדי עשרות תלונות שווא כוזבות במשטרה שאני אימא מזניחה, מתעללת בילדים. קבעו לי וועדת החלטה בלשכת רווחה גבעתיים, הילדים שלי היו אז בני ארבע ושש. "אנחנו מוציאים עכשיו את הילדים באמצעות צו חירום". המשטרה באו עם הבן שלי, עם אורם, והוא היה פה והילד אוחז ולא מרפה מהשער.

ענבל גרינברג [במאית]: ההחלטה על הוצאת ילדים מהבית בכפייה, העלתה לא מכבר מחלוקות בעניין הפגיעה בהורים וזכויותיהם. אף שישראל הצטרפה לאמנה הבין-לאומית לזכויות הילד, המדגישה את חובתה של המדינה להכיר בהורים כבעלי הזכות הראשונית על ילדיהם, עדיין החוק הישראלי מאפשר למנוע מהורים להיות שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות על גורל ילדיהם.

ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: הייתה וועדה שתפקידה היה ליישם את האמנה לזכויות הילד לחוק הישראלי, והוועדה הזאת קבעה שלא נכון לדבר על זכויות. שזכויות הוא מאבק כוחני ולכן מדובר על אחראיות של ההורים, אבל כן מדובר על זכויות הילד וזה אחרת ממה שמנוסח באמנה, כי באמנה כן מדובר על זכויות הורים.

מפגש אימהות עם פרופ' אסתר הרצוג. ענבל גרינברג [במאית]: לפני עשרים שנה התחילה פרופסור אסתר הרצוג את המאבק נגד המנגנון של הוצאת ילדים מהבית ומאז ליוותה מאות נשים ששירותי הרווחה לקחו מהן את ילדיהן.

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותה לזכויות ילדים והורים: אני רואה במהלך השנים את ההתדרדרות במצב. ההתדרדרות בכל מיני כיוונים. גם בחקיקה שנהיית יותר ויותר דרקונית, גם במוסדות שהולכים ומתרבים ויש יותר ויותר סוגים של מוסדות.

רחל חמיאס, מחאת עגלות ריקות, ככר דיזנגוף: אנחנו רחם להשכרה של מדינת ישראל.

ענבל גרינברג [במאית]: כשהיה בן שלוש הוצא מהבית בנה הצעיר של רחל, לאחר שפנתה לרווחה לקבלת סיוע.

רחל חמיאס: באתי לקבל עזרה יותר בחוגים, בהסעות, בגן, דברים שאני לא יכולה, שידי לא משגת, כי אני עובדת, ועם כל זה שאני עובדת, אף פעם אני לא מצליחה לשלם את כל הדברים האלה. ונכנסתי למבוי סתום כי בעצם במקום לעזור, הם פשוט החלישו אותי כלכלית. עכשיו אני צריכה לשלם מסוגלות הורית, פסיכיאטרים, אבחונים לילד, אבחונים לי כדי להראות שאני בחורה נורמטיבית בסך הכל. אין לי שום כלים להחזיר את הילד שלי הביתה וזה המצב הכי הכי חמור שיכול להיות לבן אדם.

ענבל גרינברג [במאית]: יותר מעשרת אלפים ילדים מנותקים בכל שנה מהוריהם על ידי שירותי הרווחה. בשנה האחרונה, שני שלישים מהם נלקחו מאימהות במשפחות חד הוריות. מצב כלכלי קשה או סכסוך חריף עם הגרוש הובילו במקרים רבים להחלטה שהאימהות אינן מסוגלות לגדל את ילדיהן. כמו רחל, אימהות רבות חשות כי במקום לסייע להן ולהבטיח את רווחת הילד בתוך המשפחה, המדינה מענישה אותן בגזילת הדבר היקר להן מכל, במהלך שלכאורה נועד להגן על הילד.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: ראשית, גורמים נזק לילד, אבל גם האמא ברגע שהיה לה איזה סיכוי לבנות את עצמה, עם הילד ועם וכשצריך תמיכה אז עם תמיכה, ברגע שלקחו היא מתדרדרת. לאף אחד זה לא חשוב?

ענבל גרינברג [במאית]: מעל מאה ושלושים אלף אימהות במשפחות חד הוריות חיות היום בישראל. שלושים אחוז מהן מתחת לקו העוני. כשאחת ההגדרות לילד בסיכון היא העדר תנאי מחייה בסיסיים לילד, המרחק בין משפחה חד הורית להזנחה, הוא לעיתים קצר מאוד.

רחל גלעד וולנר, עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז לאמהות חד הוריות: תחשבו על אמא חד הורית שצריכה לשלם שכר דירה, שיוצאת לעבודה, שעושה שתי עבודות, חוזרת הביתה, שהיא רק חושבת שמנתקים לה את החשמל, שכל רגע מגיעה אליה הוצאה לפועל.

לורי שם טוב: אני גרתי בדירה קטנה, בדירת חדר וחצי. שני הילדים שלי היו בחדר אחד ואני במרפסת. אני ישנתי במרפסת, אפילו מיטה לא הייתה לי. בעיני הפקידות סעד, אני לא איפשרתי להם את התנאים המינימאליים. בעיני הילדים שלי היו מאושרים.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: כל פעם התפארו בפני שלהורים המאמצים יש מחשב בבית, והם יתנו חדר לילד. אז זה נורא חשוב מחשב ונורא חשוב חדר, אבל ילד צריך עוד דברים. והוא בעיקר צריך חום, והוא צריך אהבה והוא צריך קשר, ואת זה פקידות הסעד שכחו.

ענבל גרינברג, במאית: אז איך הפכה בישראל התפיסה של הוצאת ילד מהבית כפתרון הטוב ביותר להגנה על הילד? כדי להבין זאת צריך לחזור אחורה לרעיון הציוני.

ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: בזמנו שכנעו הורים לשלוח את הילדים בלעדיהם לארץ, וגם כשהגיעו העולים החדשים בשנות המדינה הראשונות, שכנעו את ההורים שיותר טוב שישלחו אותם לקיבוצים, לפנימיות, שיקבלו את החינוך הישראלי הרצוי. אני חושבת שהאידיאולוגיה הזאת מאוד משפיעה בעיקר בהתייחסות לאוכלוסיות מוחלשות, מפני שאנחנו כביכול יכולים לתת לילדים האלה יותר, מה שלא נכון. ברוב המקרים לא נכון. והרבה פעמים, טובת הילד משמעה הדרת ההורים. אפילו לא מתן חלופה יותר טובה, קודם כל להרחיק אותו מההורים.

פרופ' אסתר הרצוג: למעשה יש פה תופעה שהיא לא רק מוגבלת לקבוצות החלשות, אלא היא מתפשטת, מתרחבת לכל הקבוצות, ואז המשמעות היא שיש פה שליטה על כל האוכלוסייה, והשליטה על האוכלוסייה היא באמצעות הכוח להגדיר מה זאת אימהות טובה, מה זאת הורות טובה. אצל מי נמצא הכוח הזה?

ענבל גרינברג [במאית]: לפי חוק הכשרות המשפטית, רשאי בית המשפט להטיל את ההכרעה על ענייני האפוטרופוסות על מי שימצא לנכון. בפועל, כמעט בכל המקרים מוטלת ההכרעה על פקידי הסעד לחוק הנוער.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: לשופטים יש נטייה לקבל עמדות של מי שנראה ניטראלי לכאורה, ומי שבעצם תפקידו לתת… יש היום יש סעיף בחוק שמאפשר לפקידות הסעד לקבוע, לא רק… שהשופט יכול להגיד לפקיד סעד, אתה תקבע, היכן יימצא הילד. אז אם שופט אומר, יש אדם שהוא מומחה, שיעשה, לי יש גם ככה ערימות גדולות של עבודה, תנו לי להתמקד במה שאני חייבת לעשות.

לורי שם טוב: עומדות שם אימהות שלא מבינות מה נפל עליהן. הן בטוחות שבית משפט יושיע אותן, שום כלום, זאת אלימות, אלימות בירוקרטית.

ענבל גרינברג [במאית]: בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולותיהן של אימהות המרגישות חסרות אונים מול פקידי הסעד האמונים לקבוע את גורלן. כדי להבין מדוע, צריך להבין כיצד פועלת השיטה. פקידת הסעד מאתרת ילד בסיכון. אם היא סבורה שהילד נמצא בסכנה, היא רשאית להוציא את הילד מהבית לשבעה ימים, ללא צורך לקבל על כך אישור מבית המשפט. את ההחלטה על מקום חסותו של הילד היא זו שתקבע, והיא זו שגם תגדיר את זמן ומקום המפגש שלו עם הוריו. כעבור ארבעה ימים פונה פקידת הסעד לבית המשפט לקבלת צו ביניים, המאשר להאריך את שהייתו של הילד מחוץ לבית לשלושים יום. את צו הביניים, מאשר השופט מבלי ששמע את ההורה ואת הילד ומבלי שהציגה לפניו פקידת הסעד ראיות או הוכחות כלשהן בעניין הנדון. עם קבלת צו הביניים, מעבירה פקידת הסעד את התיק לוועדת תכנון, טיפול והערכה, שם נקבע אם המשך הטיפול בקטין יהיה בקהילה או במסגרת חוץ ביתית. נוכחות ההורה בדיון, נקבעת על פי החלטת פקידת הסעד. אם החליטה הוועדה על הוצאתו של הילד מהבית, מזומן ההורה לבית המשפט לענייני משפחה, שם נקבעת סופית ההחלטה על אופן המשך הטיפול בקטין. הורה שאינו יכול לשלם בעבור עורך דין זכאי לסעד משפטי מהמדינה. אך בפועל, הורים רבים אינם מודעים לזכויותיהם המשפטיות ומגיעים לדיון לבדם. עד לשלב זה, פקידת הסעד אינה מאפשרת להורה לעיין בפרוטוקולים ובתסקירים שיוצגו לשופט. דבר זה מותיר את ההורה חסר אונים מול רשימה ארוכה של האשמות נגדו שמעולם לא נחשף אליהן קודם לכן.

אמא: הם עשו בית משפט בלעדינו, בית משפט אמר טוב, אם יש כל כך הרבה תלונות, מאיזה משוגע, הם לא בדקו, אז כנראה שכדאי לקחת את הילד. לקחו לי אותו מהנקה. יש שתי משפחות אומנה, חילקו אותם, חצי-חצי. הם אומרים בפירוש אנחנו לא ניתן לך לגור לידם, אנחנו נחלק אותם מצפון עד דרום ככה. אני השכרתי דירה מעליהם בשביל לשמוע כל מילה, להגן עליה. כל הזמן היא בורחת אליי. אני גם מנסה כל פעם לבקש שהיא תישן אצלי, אולי היום היא תישן אצלי, אולי היא תישן אצלי, כל פעם אני מבקשת.

פרופ' אסתר הרצוג: נכחתי בעצמי בכמה ישיבות כאלה, ואני מוכרחה לומר שאני שלא הייתי, לא עמדתי בסכנת אובדן האימהות שלי, ואובדן הילדים, אני עמדתי שם בתחושה של חוסר אונים מוחלט ושל השפלה.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: אני חושבת שזה גם אינטרס של הציבור שלאישה יהיה טוב, ואישה שלוקחים ממנה ילד אי אפשר לצפות שיהיה לה טוב.

ענבל גרינברג [במאית]: דוח ועדת סילמן ביולי 2014 כלל שורה ארוכה של המלצות לשינוי המדיניות של הוצאת ילדים מהבית, כמו מינוי ועדת ערר בעבור ההורים, ביטול סעיף 19 שימנע את העברת סמכות ההכרעה לידי העובדים הסוציאליים והקמת תוכנית שיקום למשפחות מזניחות. המלצות אלו, זהות לאלו שהומלצו בדוח וועדת גילת ב- 2002. ועדיין, איש לא יישם אותם.

לורי שם טוב: מעולם לא הציעו לי עזרה, לא אמרו לי לקחנו לך את הילדים, אז בואי תשקמי את עצמך. לא. הם ברגע שהם לקחו לי את הילדים, הפסקתי לעניין אותם.

ד"ר מילי מאסס: ברוב ארצות המערב צריך לתת עזרה להורים מולידים גם אחרי שהילד הלך לאימוץ, אצלנו הורים מולידים, גמרנו, הולדתם את הילד גמרתם את התפקיד שלכם.

ענבל גרינברג [במאית]: על פי הנתונים שפרסם משרד הרווחה, בישראל חיים שבעים וחמישה אלף ילדים במסגרות חוץ ביתיות. מתוכם שישים אלף בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, ורק חמישה עשר אלף במסגרות הרווחה לילדים בסיכון. מה שלכאורה הופך את ישראל לשנייה בעולם בשיעור הוצאת ילדים מהבית למסגרות רווחה. אך בפועל, קרוב לשמונה עשר אלף מהילדים בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, הגיעו לשם בשל מחסור במכסות במוסדות הרווחה. בשורה התחתונה, קרוב לשלושים אלף ילדים המוגדרים בסיכון חיים במסגרות חוץ ביתיות. שנים עשר ילדים לכל אלף ילדים, מה שהופך את ישראל לשיאנית בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

שיעור הוצאת ילדים מהבית במדינת ישראל

ד"ר מילי מאסס: אנחנו רוצים להציל את הילד, לא רוצים להציל את היחסים שלו עם הוריו.

לורי שם טוב: אם הייתי יודעת שאני אחווה כזה כאב, אם הייתי יודעת שככה אני ארגיש חנק, שככה אני אסבול, לא הייתי נכנסת להיריון. לא הייתי רוצה את החיים האלה, זה סבל, זה סבל לא נורמלי. זה שכול, הילדים שלי חיים והם לא איתי.

אסתר הרצוג, מוסדות משרד הרווחה, נעמה לנסקי, עבודת קודש, פנימיות ומעונות, תחקיר משרד הרווחה

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

לשפר או לסגור

 בתור חניך לשעבר, שלמד בפנימיית רננים לפני כשלוש שנים, הזדעזעתי לקרוא את הכתבה ואני זוכר שחוויתי חלק מהדברים שהועלו בה. הרבה פעמים קרה לי ששלחתי בגדים לכביסה בפנימייה והם נעלמו, ואני זוכר גם את התופעה שחניכים נאלצים לגרוב גרביים שאינם אחידים. האוכל בפנימייה הזאת בתקופתי היה מתחת לכל ביקורת, והגישו ברוב ימות השבוע מנות קרב. אציין עוד כי פעמים רבות הייתי עד לחניכים לא קלים בלשון המעטה, אשר נוהגים באלימות כלפי חניכים אחרים בפנימייה ואף כלפי אנשי צוות אחרים. הייתי מצפה ממוסד, שמרוויח סכום מכובד עבור כל חניך המתחנך בו, להסיק מסקנות כדי שלחניכים שבאים אליו מרחוק יהיה טוב יותר לחיות בו. לנוכח המקרים שצוינו בכתבה, ראוי שהנהלת הפנימייה תשפר את תנאי המוסד מהיסוד, ואם התנאים עבור החניכים לא ישופרו – ראוי שהממשלה תחליט על סגירתו. לירון 

עבודת קודש 

כתבתה של נעמה לנסקי, "מה קורה בבית הזה," היא המשך לעבודת הקודש – אם ננקוט מושגים האהובים על העובדים הסוציאליים – שהיא עושה זה זמן, בתחקיריה על התנהלות מערכת הרווחה בישראל ועל השלכותיה על האוכלוסייה שבקרבה היא פועלת. הכתבה האחרונה היתה אולי החשובה שבכתבותיה, מפני שהיא הביאה את זעקתם של החוסים לתודעת הציבור, שמעדיף לא לדעת מה קורה בבתים האלה. כתבה זו המחישה באופן חריף וחד עד כמה "טובת הילד" היא בחזקת אמירה צינית, שמאחוריה מדיניות אטומה וחסרת לב. למרות הסקפטיות הגוברת שלי, לאחר קרוב ל- 25 שנים של מעורבות בנושא הוצאת ילדים מבתיהם והעברתם לאימוץ, למרכזי חירום, למשפחות אומנה או למוסדות הרווחה, כשהמצב הולך ומחמיר, כתבות כמו זו מעוררות בי בכל פעם תקווה שאולי סוף סוף משהו ישתנה במערך הרווחה. אלא שראיתי לאורך השנים איך מצליחים פקידי הרווחה להרחיק עיתונאים מהעיסוק בנושא בדרכים שונות. פרופ' אסתר הרצוג

 הלוואי שמשהו ישתנה 

בדרך כלל משתמשים במייל של כתבים כדי להביא לידיעתם סיפור, אבל החלטתי לכתוב לך על הכתבה שעסקה במוסד רננים וזה מחריד, מזעזע וכל מילה חמורה אחרת תהיה במקומה כדי לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את העדויות הקשות שהבאת בכתבה. זו עיתונות חוקרת שמבקרת את מה שנעשה מתחת לרדאר. אף פעם לא באמת הבנתי את משמעות המושג "נוער בסיכון," אבל אחרי שהיתה לי הזכות לדבר מולם אני יודע את האמת שמאחורי ההגדרות. הם קודם כל ילדים עם חלומות, עם רצון לקבל את מה שכל אדם רוצה לקבל – וזה מקומם בעולם. הכתבה הזו פקחה לי את העיניים, הלוואי שמשהו ישתנה בעזרתה. אורי

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

פלייליסט – פנימיות משרד הרווחה

אסתר הרצוג, בירוקרטיה, הפרת זכויות אדם, טובת הילד, מדינת רווחה, מילי מאסס, סומכת, עבודה סוציאלית

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג – מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.


הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"
 

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי  האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.


[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

אסתר הרצוג, הוצאת ילדים מהבית, חטיפת ילדים, פשעי משרד הרווחה

פרופ. אסתר הרצוג מדברת על כשלים מערכתיים בהוצאת ילדים מביתם

דצמבר 2014 – פרופ' אסתר הרצוג מדברת על כשלים מערכתיים בהוצאת ילדים מביתם

פרופ' אסתר הרצוג רשת ב' – הוצאת ילדים בכפיה מביתם

הבעיה היא מערכתית מבפנים. יש מערכת מאוד גדולה של מוסדות באחריות משרד הרווחה. המערכת הזו 'חייבת להתקיים' והיא הולכת ומתרחבת לאורך השנים, וצריך לספק לה ילדים.
זו התנהגות שמאפיינת אופי ביורוקורטי.
הטיפול בילדים חייב להיות בתוך הקהילה ולא מחוץ לביתו.
אני נמצאת בסיפור הזה של הוצאת ילדים מביתם למעלה מ- 20 שנה, ואני יכולה לומר באופן חד משמעי, ברוב רובם אם לא בכולם היה מדובר במקרים שלא היתה, להבנתי, הצדקה להוציא את הילדים מהבית ולפגוע בהם בהרחקתם מהבית, מחבריהם, ממשפחתם. לא היתה שום הצדקה.
הנושא של 'האלימות' כאילו הוא האמירה המוצדקת להרחקת הילדים מהבית, המחקרים של פרופ' סלונים נבו – במחקרה גילתה כי רוב הילדים שהוצאו מביתם לא סבלו מאלימות.

קישורים:

השופטת חנה בן עמי: "לפקידות הסעד יש ענין בתוצאה אליה חותרים, ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהן" – ארגון פשע ממסדי רב מערכתי משתמע מנאומה של השופטת חנה בן עמי בכנס ארגונים חברתיים נגד פשעי משרד הרווחה לסחר בילדים, חוסים וקשישים . מדובר במערכת בראשות איגוד העובדים הסוציאליים ומשרד הרווחה התוקפת משפחות מוחלשות ומנצלת כל המשאב המשפחתי נכסים, ילדים, חוסים וקשישים בהליכים שיפוטיים מכורים מראש. גורמים במערכות ממסד נוספות כגון משטרה, פרקליטות, בתי משפט משתפים פעולה עם מערכת הפשע מי בשתיקה ומי בפעולה…

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה – 14 ביוני 2013 – כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים – כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים – נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד, מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם…

אימוץ, אסתר הרצוג, חטיפת ילדים, טובת הילד, יוצאי אתיופיה, מרים נאור, סחר בילדים

שופטת מרים נאור – אוחזת בשרץ טובת הילד לגזילת תינוק מאימו

שופטת מרים נאור - שימוש בשרץ טובת הילד לגזילת תינוק מאימומשנתה החולנית של מרים נאור – השופטת מרים נאור השתמשה בשרץ טובת הילד לתלישת ילד יוצאי אתיופיה מיד בלידתו לסחור בו לאימוץ. מרים נאור השתמשה בעוד סמנטיקת מילים "קשר דם" , הורים מאמצים", "הורים ביולוגים" ועוד כדי למכור את משנתה החולנית לאימוץ בעוד ברור שיש רק משפחה אחת, אמא אחת, סבא, דודה ומאמצים.

 האקטיביזם השיפוטי ניצח את ילד המריבה , פרופ. אסתר הרצוג , דצמבר 2013 , ynet

החלטת בית המשפט העליון מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים". חפשו את שורש הרע בפסיקת אהרן ברק

באפריל 2005 החליט בית המשפט העליון בראשות אהרון ברק להשאיר את "תינוק המריבה" בידי מאמציו. גם אז, כמו בימים אלו, הייתה הפסיקה רוויה במלל אידיאולוגי על "טובת הילד", במהלך טיהור שרץ גזילת התינוק מאמו. וכך, לאחר קרוב לתשע שנים חזר בית המשפט העליון וחיזק את מוסד האימוץ בישראל לטובת בעלי הכוח על חשבון קבוצות מוחלשות.

ביטול החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון להחזיר את התינוק למשפחתו הביולוגית מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים", שמוסדות השלטון יבטיחו כי כל אפשרות לכרסם בפריבילגיות של הראשונים תיאטם. כך העצימה הפסיקה האחרונה פעם נוספת את סמכותן, הדרקונית בלאו הכי, של רשויות הרווחה המשרתות בנאמנות את הקבוצות החזקות.

שוב נחשף מקומה של פקידות הסעד כ"שוט" של החברה כלפי העניים (בלשונה של חוקרת העבודה הסוציאלית ד"ר מילי מאסס) וככלי של המדינה לחלוקה מחדש של תינוקות כדי לחזק את תמיכת הקבוצות המבוססות. פסק הדין הנוכחי מבליט בקיצוניות את המשמעויות החברתיות הללו: תינוק שחור, בן למשפחת עולים מאתיופיה, הועבר להורים לבנים, ותיקים וכנראה מבוססים.

במקום לתבוע את הענשתה של מערכת הרווחה על החבלה בניסיונן של האם והדודה של התינוק להשאיר את התינוק במשפחה, אימץ בית המשפט את מעשיה הפסולים והמלצותיה המוטות ועמד מאחורי הטענה השקרית שהדברים נעשו "לטובת הקטין". האם לפקידות הסעד ולשופטים ניתנה הנבואה המאפשרת להם לדעת כיצד ישפיע ניתוק התינוק ממשפחתו הביולוגית והחיבור למשפחה מאמצת בהמשך חייו?

ומנין הערובה שחייו במשפחה המאמצת יהיו טובים יותר מחייו במשפחתו הביולוגית? אחת התופעות המוכרות בהקשר זה היא שילדים מאומצים סובלים מקשיי "זהות", מחיפוש אחר שורשי משפחותיהם כל חייהם. בפסיקתו החדשה מחק בית המשפט העליון את כללי הצדק הטבעי-האנושי וקבע שילדים שייכים למדינה ולא למי שהביאם לעולם. במקום להיות הגורם שמבטיח את זכויות האדם הטבעיות להורות, הוא הפך את המדינה לגורם שולט על הדבר הכי משמעותי עבור האדם: צאצאיו.

הכול סחיר – גם ילדים

אם יש הוכחה מושלמת לכך שהמדינה המודרנית הפכה לעריץ המשתלט על חיי נתיניו ומנכס לעצמו את פרי עמלם ופרי בטנם – זו ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון, ביחד עם מערך הסעד שמנהל עבורו את גזילת הילדים מהוריהם. המלך שלמה, שהיה גבר ושליט מוחלט בעת העתיקה, הבין את עליונות הקשר הביולוגי של האם אל ילדה. היום – במדינה המודרנית, כשהטכנולוגיה הולכת ומשתלטת על ההולדה וכאשר ניתן לשכור רחם – הכול סחיר והקשר הביולוגי נדחק לקרן זווית. בחברה שכזו, שבה ערכה של הביולוגיה הולך ונמחק ותינוקות הם יותר ויותר תוצאה של טכנולוגיה, אפשר להשתמש בתינוקות בקלות לצורכי מסחרה חברתית ופוליטית.

קשה שלא לחשוב גם על ההיבט המגדרי בכל הפרשה. פקידי הסעד, שרובם ככולם נשים, משמשים את המדינה בהליך פגיעה באמהות מוחלשות, גם במקרי אימוץ וגם במקרים רבים מאד של לקיחת ילדיהן למוסדות ולאומנה. על המפגש ההרסני בין הנשים כפקידות סעד לבין נשים מוחלשות חד-הוריות, עולות, עניות ועוד, שהן "מטופלות" שלהן, דיברה כבר ברברה סבירסקי ב-1984 בספרה "בנות חוה בנות לילית".

המפגש בין נשים משני צדי המתרס, בין בעלות מעמד חברתי-מקצועי-כלכלי מבוסס לבין נשים ממעמד נחות מהן הוא פטאלי עבור הקבוצה המוחלשת. במפגש זה יכולות פקידות הסעד לראות את הנשים ה"אחרות" ממקום מנוכר, לתפוש אותן כ"אמהות לא ראויות" ולקחת מהן את ילדיהן ללא נקיפות מצפון ובהרגשה שהן ממלאות את "ייעודן המקצועי". גם נשים שופטות, כמו מרים נאור, יכולה להיאטם הן ל"קשר הדם" והן לזהות המגדרית שלה. רוממות מעמדה המקצועי-חברתי מחייב אותה לפעול ולדבר ממש כפי שהיא פועלת ומדברת, נגד הלב והרחם. פרופ' אהרון ברק בוודאי גאה בה כעת.

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללת לוינסקי ובמכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים.

 

קישורים:

 "הרווחה כהוספת חטא על פשע טענו פעם אחר פעם שהילד כבר התרגל למשפחה המאמצת"מתוך פוסט של חה"כ פנינה תמנו- שטה בפייסבוק על חטיפת תינוקות יוצאי אתיופיה עם היוולדן מבתי חולים – חברים יקרים, – כחלק משליחותי כחברת כנסת אני מטפלת בפניות ציבור, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים שהולך איתי כבר שבועיים…

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה – 14 ביוני 2013 – כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים – כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחהירושלים – נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד,  מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם…

משרד הרווחה חטף לאימוץ תינוק מאם חד הורית נכה – המדיניות המתוסבכת של משרד הרווחהלתכנון המשפחה גובה עוד ועוד הורים וילדים קורבנות שמופרדים בכפייה לנצח, ומשמשים סחר לתעשיית עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פנימיותאומנה ואימוץ. ילד שנלקח ע"י משרד הרווחה מועד להזנחה והתעללות ורדיפה, כן ראינו בסיפורה של רעות איש שלום שנרדפה ע"י רשויות הרווחה לאימוצה בילדותה, ולאחר מכן אימוץ בניה. רשויות הרווחה לא נחו ברדיפתן עד הרצחה – הכתבה "במשרד הרווחה לא רוצים שנכים יהיו הורים" , ברית פרץ ומורן אזולאי , מאי 2013 , ynet…

תחלואי תעשיית האימוץ – אטימות שקרים והתנשאות השירות למען הילד – דצמבר 2012 – אמנון לוי, פנים אמיתיות – השירות למען הילד של משרד הרווחה מתייחס באטימות והתנשאות למאומצים שמבקשים לפתוח את תיק האימוץ עם הגיעם לגיל 18. רשויות הרווחה משקרות למאומצים באשר למצב הוריהם מהם נלקחו בכפייה למאמצים מחשש שיחשפו המניפולציות ותרבות השקר בהם נוקטות עובדות סוציאליות מרשויות הרווחה נגד אזרחים…

פלייליסט: אימוץ – השירות למען הילד – פלייליסט על שיטות עבודה ודרכי פעולה של השירות למען הילד – משרד הרווחהפקידות אימוץ מול הורים ילדים ומאמצים…

שמואל בוקובסקי – מכבסת הבלים ודברי בלע נגד משפחה בהליך אימוץ – ינואר 2012 – בית משפט עליון רע"א 7535/11 – מדובר בזוג הורים בעלי פיגור אשר בית משפט לענייני משפחה(שופט שמואל בוקובסקי) קבע כי יש לשלוח את בתם בת השלש לאימוץ סגור. ההורים מבקשים לצמצם את תוצאות האימוץ, באופן שסבתה של הקטינה, אמה של המבקשת והאפוטרופא שמונתה לה לדין, תישא באחריות לגידולה. מנגד, סומך המשיב (לשכה משפטית משרד הרווחה) ידיו על פסקי הדין של ערכאות קמא. לבת המאומצת אחות קטינה שהוכרזה "נזקקת" – מהחלטת העליון ניתן ללמוד על דרכי הפעולה של שופט בית משפט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי, הנשוי לפקידת סעד מחוזית לחוק הנוער מיכל מילשטיין בוקובסקי ואשר שימש שנים רבות בעברו כיועץ משפטי במשרד הרווחה:..

פשעי משרד הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער – כפו על ילדה אימוץ והפקירוה לאונס במשך שנים רבות – יולי 2006 – ילדה שנשלחה לאימוץ ע"י רשויות הרווחה וצו בית משפט לענייני משפחה. המאמץ נהג לאנוס אותה מהיותה בגיל 6 עד גיל 18. כל אותה תקופה ארוכה שבה נאנסה הילדה, לרשויות הרווחה ובית משפט לענייני משפחה, ששלחו אותה בכפייה אל המאמץ, לא היה שמץ של מושג על הנעשה בבית המשפחה המאמצת, או שעשו דבר בנדון. המאמץ הורשע באונס ונדון ל- 16 שנות מאסר…

כישלון קונספציית האימוץ הסגור – סיפור ילדותה ונעוריה של דלית– להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד. – ילדותה ונעוריה של דלית – סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי…

השיטות הבזויות של פקידי סעד מאבחנים ומטפלים מטעם הרווחה לניתוק ילדים ממשפחותיהם – השירות למען הילד– משנת 1987 משמשת מילי מאסס מדי פעם כעדה מומחית בהליכים משפטיים הדנים בבקשות של המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ ללא הסכמת הוריהם, בעילה שההורים אינם יכולים לגדל את ילדיהם. במהלך מילוי תפקידה, שעיקרו הערכת יכולתם של ההורים לגדל את ילדיהם, נחשפה מאסס לשיטות פעולה של פקידי סעד, מאבחנים ומטפלים, יועצים משפטיים מטעם הרווחה בעלת תקציבים ומשאבים ללא הגבלה אל מול משפחה מוחלשת הנאבקת לשמור על שלמותה…

פשעי משרד הרווחה – סיפור חטיפתה האלימה של עדי מביתה ומשפחתה והפקרתה במשפחה מאמצת מזניחה ומתעללת – סיפורה של עדי שנלקחה מביתה באלימות ע"י עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה באר שבע ונשלחה לאימוץ סגור, שם הושפלה, הוכתה ועברה התעללות במשך שנים ע"י המאמצת ובנותיה – המאמר "סינדרלה משכונה א" , מתן צורי, ידיעות אחרונות , מוסף השבת , נובמבר 2011…

הספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" מאת מילי מאסס – אוגוסט 2010 – ספר על תחלואי מערך הרווחה בעניין מסירת ילדים לאימוץ – פשעי פקידי סעד לחוק האימוץ – במהלך הדיון המשפטי בעניינם נמצאים הילדים במקום חסוי כשחומת סודיות סוגרת עליהם והקשר שלהם עם הוריהם ממושטר על ידי פקידות האימוץ, אשר מעוניינות בניתוקו ומתכחשות לאובדן שגלום בכך…

כאבה של אילנה מזרחי שילדיה נלקחו ממנה לאימוץ סגור לפני 15 שנה ע"י השירות למען הילד ללא הודעה מוקדמת– ערוץ 1 – ספטמבר 2010 – פרצופם של הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה, לוקחים ילדים לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת, או מבלי שההורים מבינים בדיוק במה המדובר. ראינו את זה בסיפורם של לריסה ויבגני. זהו סיפורה של אילנה מזרחי שהרווחה חטפו את ילדיה לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת…

פקידת הסעד מהשירות למען הילד – מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה – יוני 2000 – תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד…

השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ – פקידת הסעד אירית מעוז– יוני 2006 – פקידי סעד ועובדים סוציאליים משתמשים במניפולציות על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם לאימוצים, אומנהפנימיות ועוד מימוש מטרות הנראות בעיניהן כ"מקודשות". פקידי רווחה אלו משתמשים בכל האמצעים הבזויים העומדים לרשותם לשם "עבודת הקודש"…

השירות למען הילד – השיטות הבזויות ברשויות הרווחה לחטיפת ילדים מביתם ומשפחתם – הכתבה "השירות למען הילד פעל לערעור הקשר בין הילדים לאמם" , שוש מולה , ידיעות אחרונות – בפסק הדין מציינת השופטת כי השירות למען הילד עשה הכל כדי שלבית המשפט לא תישאר ברירה אלא להיעתר לבקשה למסור את הילדים לאימוץ. גורם משפטי בכיר: "השירות נמצא בבעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 בלבד". האומנם ממהר השירות להוציא ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש?…

פקידת הסעד מהשירות למען הילד – מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה – יוני 2000 – תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד…

השוק השחור של האימוצים בחו"ל – מאי 2007 – בשנת 2007, כעשור לאחר חקיקתו של אותו חוק פיקוח, פורסם תחקיר ידיעות אחרונות אשר חשף את ההפקרות בשוק האימוץ למרות אותו חוק שנועד לפקח. אז, בשנת 2007, עלה 20 אלף דולר לאמץ ילד בחו"ל, והתחקיר חשף כי חלק ניכר מן הכסף הזה הולך ל: מתנות למתווכים בחו"ל, "תרומות" לבתי יתומים כגון בשמים יקרים למנהלות בתי היתומים, שוחד לשופטים מעבר לים, עמותות שבחסות המדינה מלמדות "לשמן" מערכות בחו"ל, ופקידי מדינה שיודעים ולא מונעים עושק של הורים חשוכי ילדים.

פנו לאימוץ – וקיבלו ילד חולה – מאי 2010 – מה קורה להורים שניסו עשרות טיפולי הפריה ונכשלו? רבים מהם פונים לעמותות העוסקות באימוץ תינוקות מחוץ-לארץ. תחקיר "אולפן שישי" חושף הערב התנהלות בעייתית של העמותות הפועלות באימוץ בין-ארצי, התנהלות שמובילה להבאת ילד עם פיגור, איידס או שיתוק. האם אותן עמותות מחפשות לעזור להורים או רק דואגות לרווחים? שימו לב איך שאורנה הירשפלד, פקידת סעד ראשית לחוק אימוץ ומנהלת השירות למען הילד, מתנועעת בחוסר נינוחות על הכסא…

האבא גילה: משרד הרווחה מסר את בנו לאימוץ סגור ללא ידיעתו , נובמבר 2009 – האבא הביולוגי: "מעולם לא ויתרתי על בני, לא הסכמתי למסרו לאימוץ ואני מעוניין לגדלו גם אם אצטרך לצאת עמו יחד את הארץ. פקידי הסעד לא עשו די על מנת לאתר אותי, ובכך מעלו בתפקידם. אני אדם נורמטיבי היכול לגדל את הילד. עד היום לא נערכה בדיקה מקצועית על ידי גורם אובייקטיבי לבדוק מהי טובת הילד. ולבסוף האימוץ פגום, משום שהילד נמסר למשפחה יהודית, בעוד הוא עצמו נוצרי".

על כשלונות האימוץ , נובמבר 2009 , הרהורים על משפחה וילדים – כ-300 אימוצים מתבצעים מדי שנה, 100 מהם בארץ ו-200 מחו"ל. על כשלונות באימוצים לא מדברים כמעט, ויש לא מעט כאלו, בעיקר באימוצים הבין לאומיים. בארה"ב נושא כשלונות האימוץ מוכר וידוע, ואפילו קיימים אתרים לאימוץ מחדש של הילדים דוגמת האתר הזה בו מוצגות תמונות ותיאורים של ילדים אמריקנים אשר נדחו מהוריהם המאמצים ומוצעים מחדש לאימוץ, כמו סחורה שעוברת מיד ליד. …

העליון קבע: יש סיכוי כי מצב ההורים ישתפר והתינוק יוחזר לאימו ולא ימסר לאימוץ – מאי 2008 –רע"א 1841/08 – מדובר בזוג הורים ולהם ששה ילדים. התינוק שעניינו נדון נולד ביום 12.5.06. בעודו בבית החולים הוצא צו חירום על ידי פקידת סעד, להוצאת הקטין ממשמורת הוריו והעברתו למשמורת רשות הסעד, באשר לא עלה בידי הוריו להציג תכנית ברורה לגבי מגורים להם ולתינוק…

פקידת הסעד מוניק מלשכת הרווחה חיפה – התחמקות מפתיחת תיק אימוץ כמתחייב על פי חוק – נובמבר 2009 – מדוע מסרב משרד הרווחה לפתוח את תיק האימוץ של נערה בת 18, והיא זכאית לכך ע"פ חוק. הכתב אלירן טל: "עד כמה חשוב לך לגלות את האמת?" , "מאוד חשוב" , עונה הנערה. כבר ארבעה חודשים דנה (שם בדוי) מבקשת לגלות מי הם הוריה הביולוגים, מיד לאחר שנולדה היא אומצה, וכשהגיעה לגיל 18 פנתה ללשכה לרווחת הילד. …

סיפורו של איציק מליק שפקידי הרווחה לקחו את נכדיו – ספטמבר 2007 – שירותי הרווחה לקחו את ילדיה של בתו של איציק מליק הלוקה בשיכלה למשפחת אומנה. בשלב כלשהו נותק הקשר של משפחת מליק עם הילדים, והם אינם יודעים על מקום הימצאם. קריאתו של איציק מליק: "תושבים יקרים, באתי לידע אתכם על חטיפת שני נכדי, אשר נחטפו על ידי פקידות הסעד ומשרד העבודה והרווחה ובית המשפט." פרופ. אסתר הרצוג על הוצאת הילדים מביתם וממשפחתם ע"י שירותי הרווחה: "יש פה מדיניות מכוונת, זו מדיניות שמשתמשת בתינוקות וילדים כסחורה שבאמצעותה מממשים כל מיני אינטרסים של המערכת הבירוקרטית. יש לחץ מאוד גדול על מערכת הרווחה לספק תינוקות לאימוץ, אז את התינוקות האלה לוקחים בד"כ ממשפחות חלשות יותר, חד הוריות, עניות …

שיטות הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר – מאי 2005 – שלא על פי סעיף 5 – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה. .. אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים…