אימוץ, בית כלא נווה תרצה, בית סוהר נווה תרצה, המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, חדשות, יוסי נקר, מדיניות משרד הרווחה, נווה תרצה, פייסבוק

ככה יעשה לאמא שבתה נחטפה לאימוץ ע"י רשויות הרווחה

מתוך דף פייסבוק יוסי נקר , 14.11.2017
ביקרתי הערב את אמא ג' בטירת הכרמל. עקב מצבה הופסק ההליך הפלילי המיותר נגדה לאחר חודשים ארוכים בכלא, לרבות בבידוד, שהחמירו את מצבה. גם אני וגם אתם זעקתם שזה מה שיקרה וזה אכן קרה.
על אמא ג' נגזרו תשעה חודשי אשפוז בכפיה. לא מבין את ההחלטה הזאת. על עבירה מינורית. בא כוחה בהליך הפלילי כנראה יערער.
אמא ג' משלמת מחיר יקר מאד, מולעטת בכדורים פסיכיאטרים וזריקות שסוס לא היה מקבל.
תודה לMiri Urman על הטשטוש.

פייסבוק יוסי נקר

אימוץ, אימוץ סגור, הונאות השירות למען הילד, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, משפחה מאמצת, נעמה לנסקי

השקט שנשאר – סיפור מחטף אימוץ ללא ידיעת האב

השקט שנשאר , נעמה לנסקי , 18.05.2017 , ישראל היום

כשאהרון ואיריס אימצו את ע' בן החודש, אחרי 18 שנים של ניסיונות להרות והמתנה לאימוץ, לא היה גבול לאושרם • אבל אז האב הביולוגי דרש לגדלו וחייהם הפכו לרכבת הרים שבסופה קבע בית המשפט העליון כי הילד יוחזר לאביו • לפני שבועיים נפרדו מע' הקטן, והבית שוב ריק

איור: רות גוילי
איור: רות גוילי

בחודש שעבר בא אל סופו אחד המאבקים העצובים והכואבים ביותר שהובאו להכרעתו של בית המשפט העליון. מאבק שעליו העיד השופט הוותיק אליקים רובינשטיין בפסק דינו כי "לא היה כמותו שהדיר שינה מעיניי", ובו "אין הכרעה טובה. יש הכרעה שהיא בגדר 'הקטנה שבשתי רעות'".

מהצד האחד – בחור צעיר בן 19, שנדהם לגלות לפני שנה שנולד לו ילד ושהוא נמסר לאימוץ ללא ידיעתו על ידי האם הביולוגית, חברתו לשעבר. מהצד האחר – זוג נשוי וחשוך ילדים, שאימץ את הילד כדין, לאחר 18 שנים של ניסיונות כושלים להרות והמתנה של תשע שנים לאימוץ. ובתווך, מערכת רווחה שכשלה בניהול התקין של הליך האימוץ. ובעיקר תינוק אחד, יפה תואר ומתוק, שניצב בלב המאבק וזכה לכינוי "תינוק המריבה".

לפני שבועיים, בתום מאבק משפטי רב־תהפוכות, הועבר התינוק באופן סופי לחזקתו של אביו הביולוגי, שלא פגש אותו מעולם. מאחור נותרו שבורי לב הוריו המאמצים, שגידלו אותו מגיל חודש, ומתראיינים כאן לראשונה.

"נקלענו לסיטואציה נוראית ואכזרית, ואנחנו משלמים מחיר כבד על לא עוול בכפנו", אומר האב המאמץ, אהרון (43). "האובדן שאני חש הוא של שכוֹל. ככה אני מרגיש. סמכנו על משרד הרווחה ועל בית המשפט שאישרו את הליך האימוץ, עמדנו בכל מה שביקשו מאיתנו, עטפנו את הילד באהבה ובחום וגידלנו אותו למופת. ולמרות זאת, הנה אנחנו יושבים כאן איתך, והילד איננו".
אני מבקרת את אהרון ואיריס (שמותיהם של ההורים בכתבה בדויים, מכוח החוק) בביתם שלושה ימים לאחר שהתינוק, ע', נלקח מהם. בפגישותינו הקודמות הוא היה איתנו, מילא את הבית בהמולת חיים. צעצועים היו פזורים בכל עבר, והתקשינו להשלים משפט בלי שאחד מאיתנו יידרש לשמור שע' לא ימעד במהלך מסעותיו האינסופיים ברחבי הסלון.
עכשיו הבית שקט מאוד. שקט מדי. הצעצועים נארזו בשקיות גדולות ואוחסנו בארון. כך גם העגלה, הנדנדה וכיסא האוכל. את מיטת התינוק ואת הבימבה של מיקי מאוס, כמו גם המוצצים, החיתולים ושני סמרטוטי בד שהפעוט מיעט להניח מידיו, מסרו לאב הביולוגי. "אולי ככה יהיה לע' קל יותר", אומרת איריס (44) בעצב.

הם אנשים שקטים מאוד, מופנמים. לאורך כל הדרך שמרו על שתיקה, נמנעים מהצתת מלחמה פומבית בינם לבין משפחתו הביולוגית של התינוק. התנהלות הכוללת מאבקים ובתי משפט זרה להם.

בפברואר 2016 התבשרו בשיחת טלפון קצרה שהם עומדים לקבל תינוק לאימוץ. "אני חושבת שזאת היתה השיחה הכי משמחת שאי פעם היתה לי בחיים", מספרת איריס. "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'יש תינוק', ואני התפוצצתי מאושר.

"הנחנו שתורנו לקבל תינוק מתקרב, כי כמה שבועות לפני השיחה סיימנו את קורס ההכנה שעוברים הורים שמיועדים לאמץ. קורס של שמונה מפגשים, מטעם משרד הרווחה. שעתיים, פעם בשבוע, עם זוגות נוספים כמונו, שבו מלמדים איך לגדל את הילד, מה הפרוצדורה בקבלה שלו, איך מתנהל ההליך.

"חיכיתי שאהרון יחזור הביתה מהעבודה כדי לבשר לו את הבשורה בארבע עיניים ולא בטלפון. והוא התרגש עד דמעות. למחרת נפגשנו עם העובדת הסוציאלית בשירות למען הילד, והיא סיפרה לנו את סיפור הרקע והראתה לנו תמונות של ע', שהיה בן שלושה שבועות.

"היא אמרה שהאמא צעירה מאוד, לפני שירות בצה"ל, וחתמה מרצונה על הסכמה לאימוץ. ציינו בפנינו שהיא לא סיפרה לאבא על התינוק, וגם לא הסכימה בשום פנים ואופן למסור את זהותו לגורמי הרווחה. רק במאמץ רב הם הצליחו לשכנע אותה לרשום את הפרטים שלו במעטפה סגורה, שאסור לפתוח בשום אופן, רק אם חלילה יהיה מצב חירום, כמו מצב רפואי, או צורך בתרומה. את המעטפה הילד בלבד יוכל לפתוח בגיל 18.

"העובדת הסוציאלית אמרה לנו שלמרות שהאבא לא יודע, המדינה החליטה שהתינוק הוא בר אימוץ ואין סיבה לדאגה. היא נתנה לנו זמן קצר להתייעץ בינינו, אבל מבחינתנו לא היה שום ספק. הסתכלנו בתמונות וראינו את הבן שלנו".

שרית גילתה שהיא בהריון בסוף החודש השביעי, כשהיא בת 18. פחות משנה לפני כן נפטר אביה ממחלה. היא היתה בנתק מוחלט מיואב, אביו של התינוק. גם אביו נפטר באותה תקופה, והאבל שחוו השניים היה אחד הגורמים לפרידתם, לאחר פחות משנה של זוגיות.

אמה של שרית היתה זאת שחשדה שבתה בהריון, לאחר שהבחינה בשינויים במבנה גופה. מיד עם גילוי ההריון פנתה שרית לבצע הפלה, אך כשהבינה שהדבר לא אפשרי בשלב מתקדם כל כך, ביקשה למסור את התינוק לאימוץ.

"היא היתה מבולבלת ובהלם, והרגישה שאין לה אופציות למעט לידה ומסירת התינוק", סיפרה חברה קרובה בראיון ל"שישבת" לפני כחצי שנה. "היא באה ממשפחה שמרנית ונטולת אמצעים, היתה לפני גיוס לצה"ל ואיבדה את אבא שלה, שהיה המממן העיקרי של המשפחה. היא הרגישה שלהפוך לאם בלי להיות נשואה, בגילה הצעיר, זה לא דבר שהיה מתקבל בקלות ובטבעיות.

"גורמי הרווחה לא הסבירו לה מספיק על התהליך של מסירת הילד לאימוץ ולא ניסו לפרוס בפניה אפשרויות אחרות, פחות קיצוניות, כמו אומנה. שרית לא היתה מוכנה להגיד מי האבא, כי הם לא היו בקשר הרבה זמן, והיא לא היתה בטוחה איך יקבל את הבשורה. היא ידעה שהוא קיבל קשה את מות אביו ולא רצתה להוסיף על הקושי שלו".

יום לאחר שנולד, חתמה שרית על הסכמתה לאימוץ בנה. "היא סיפרה לי שכאשר ישבה מול עורכת הדין וחתמה, לא הפסיקה לבכות", אומרת חברתה. בהמלצת העובדות הסוציאליות עזבה שרית את בית החולים, כדי שלא להיקשר לילד באופן שיקשה את הפרידה. בגיל חמישה ימים הועבר ע' למעון לתינוקות במרכז הארץ. שרית, שביקשה להיפרד ממנו, הורשתה לבקרו במעון למשך שעה.

"שלושה ימים אחרי הפגישה שלנו עם העובדת הסוציאלית נסענו למעון כדי לפגוש את ע'", נזכרת איריס בחיוך עצוב. "לקראת ההגעה שלנו העירו אותו מהשינה. מסכן קטן. הוא היה ישנוני ולא הבין מה רוצים ממנו. היינו איתו שעה, ואז התבקשנו לעזוב.

"למחרת הגענו שוב, לזמן ארוך יותר. החלפתי לו חיתול, האכלנו אותו בבקבוק ויצאנו איתו לטיול בחוץ, עם העגלה. אהרון אמר לי בצחוק, 'בואי ניקח אותו כבר עכשיו'. כל כך שמחנו ונהנינו, שהיו צריכים לצלצל אלינו כדי להזכיר לנו שהגיע הזמן להחזיר אותו.

"בביקור הבא איפשרו לנו לקחת אותו איתנו הביתה. המשפחה שלי אמרה לי, 'חכי קצת, קחי זמן להתארגן. לקנות עריסה, עגלה, סלקל'. ואני אמרתי לכולם, 'אני לא מחכה יום אחד מיותר. אני לא משאירה אותו נטוש לבדו במעון, כשהוא יכול להיות איתנו בבית'.

"שבוע אחרי ההודעה הראשונה, לקחנו אותו. נסענו איתו לבד, רק הוא ואנחנו. נסיעה מאוד מרגשת.

"הדבר הראשון שעשינו איתו היה טיול בשכונה. כל מי שעבר לידנו הציץ בעגלה, שאל שאלות. הלכנו איתו לגינת המשחקים ליד הבית, שעד אז היתה מקום שלא העזתי לעבור לידו, כי תמיד הוא מלא באימהות וילדים.

"סוף־סוף גם לי היה תינוק בעגלה, כמו לכל הנשים בגילי. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. כל החיים חלמתי להיות אמא, מאז ומעולם. ממש ככה. כשהייתי נערה טיפלתי בתינוקות ובילדים קטנים. היה ברור לי תמיד שזה מה שאני רוצה, שיהיו לי ילדים.

"אחרי הטיול הגיעה האמבטיה הראשונה. הוא כל כך נהנה, לא רצה לצאת מהמים".

אהרון: "מיד למדתי איך לרחוץ אותו, להחליף לו חיתול, להאכיל אותו. לא הייתי מוכן לוותר על אף תפקיד. ולא היה אכפת לנו שהוא ער בלילות וישן בימים והופך לנו את הבית ואת החיים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ושמחנו על כל רגע איתו. חלמנו שנים על הרגעים האלה.

"בהמשך באה עובדת סוציאלית למספר ביקורים, לראות איך אנחנו מסתדרים, וזהו. התחלנו את החיים שלנו יחד, כמשפחה".

"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages
"בימים האחרונים שלנו עם ע', הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה". צילום המחשה // צילום: GettyImages

אהרון ואיריס הכירו אחרי השירות הצבאי ונישאו לפני כ־20 שנה. זמן קצר לאחר מכן החלו בניסיונות להביא ילד, ללא הצלחה. "בשלב מסוים התחלנו לעבור הרבה טיפולים מסוגים שונים, שלא הצליחו, והיו מאוד קשים, פיזית ונפשית", מספרת איריס. "עשינו כל מה שאפשר. כשהבנו שאין סיכוי, פנינו לאימוץ.

"עברנו מבדקים שונים בשירות למען הילד, שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית, בדיקות רפואיות. ואז חיכינו. חיכינו הרבה מאוד זמן, זה היה לא פשוט. רוב השנים היינו חברים בכמה קבוצות תמיכה, עם זוגות כמונו, שלא מצליחים להביא ילדים. נפגשים לשיחות תמיכה ועידוד, כדי לשמור על התקווה, שהרבה פעמים את כמעט מאבדת אותה. וגם אירועים ופעילויות שממלאים את החיים בתוכן ועוזרים להתמודד עם המצב שלנו.

"כאישה בלי ילד את מרגישה חסרת חשיבות. יש בך פגם וחסר, ששום דבר בעולם לא יכול למלא, ועצב שאין לו סוף. כשראיתי במקום העבודה שלי אימהות עם עגלת תינוק, הייתי מיד פורצת בבכי ובורחת. לא הייתי מסוגלת לראות עגלה של תינוק, שלא לדבר על תינוקות.

"הדירות שבהן גרנו לאורך השנים היו איכשהו סמוכות לגני ילדים או לגני שעשועים. הייתי רואה מהחלון ילדים קטנים, והבטן היתה מתהפכת לי. מתרחקת מהחלון וממשיכה לשמוע את הקולות שלהם. צחוק, בכי, משחק. קולות מתוקים, שחלמתי שימלאו לנו את הבית".
"את המחסור בילד מרגישים כל הזמן", מוסיף אהרון. "בערב שבת, כשאנחנו לבד בין ארבעה קירות. בבקרים, כשרואים אבות ואימהות מביאים ילדים לגן או לבית הספר. בחגים, בבית כנסת, בגינה הציבורית. כל הזמן המציאות הזאת מול העיניים שלך. לכולם יש ילדים ורק לך לא. ואתה שואל, למה? למה להם יש ילדים ולנו אין? למה לנו זה לא קורה?"

כשקיבלו את ע', הם שינו אות אחת בשם שהעניקה לו אמו, שם שדומה מאוד הן לשמה והן לשמו של האב הביולוגי. העובדת הסוציאלית העבירה להם דיסק המתעד את ברית המילה שעבר בבית החולים ושקית בגדים, שהאם הצעירה השאירה עבורו. איריס ואהרון הלבישו את ע' בבגדים האלה כמה שיותר, מתוך הבנה שזה רצונה של האם.

כשנפגשנו לראשונה ע' לבש מכנסיים מאמו הביולוגית. "רוב הגרביים כבר קטנים עליו, וגם החולצה התואמת", אמרה לי איריס. "את הכובע הוא לא מסכים לחבוש, כי הוא לא אוהב כובעים".

"בבת אחת החיים שלנו הפכו מוארים", אומר אהרון. "ויהי אור. ממש ככה. איריס היתה בחופשת לידה, ואני הייתי איתה ועם ע' בכל דקה פנויה. רק אנחנו טיפלנו בו. לא מטפלות ולא בייביסיטר".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת שיום לאחר שע' נמסר לידיהם, "היתה אליהם עלייה לרגל. יום שישי בצהריים, כל החברים וכל המשפחה מרחבי הארץ מילאו את הבית, שמחו בשמחתם והרעיפו עליהם מתנות. אמא של איריס, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן, היתה כל כך מאושרת. סוף־סוף היא זכתה לראות אותה עם תינוק, אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיונות ואכזבות.

"הסתכלתי על איריס וראיתי אישה אחרת, שמחה ומאושרת. שנים היא לא חייכה כמו אחרי שהם קיבלו את ע'. שניהם היו כבויים כל השנים. כולם סביבם הביאו ילדים, ורק להם אין. כל השכונה שלהם מלאה במשפחות. לכולם בבניין יש תינוקות וילדים, ורק להם לא. הם היו אחרים, בולטים בשונות שלהם".

איריס ניגשת אל כוננית הספרים ושולפת ממנה אלבום תמונות עבה, שעל כריכתו מתנוסס הכיתוב "אלבום אימוץ אל הלב, תרתי משמע. התינוק הכי מתוק ומקסים שנברא". כל אחת מהתמונות בפנים מלוּוה בהסבר. "אבא ואמא לוקחים את ע' מבית התינוקות", "ע' ואבא'לה יחד בבית, לילה ראשון", "אמא קונה חליפה ראשונה לע'", "המתוק מדבר עם בומבה בומבה" (בובת פרווה רכה).

אהרון מספר שהסייג היחיד שצוין בפניהם לקראת האימוץ הוא שבתוך 60 יום, לאמא הביולוגית מותר לחזור בה. "העובדות הסוציאליות הבהירו לנו שגם כשהאמא לא חושפת את פרטי האבא, החוק מאפשר למסור תינוק לאימוץ, ושבמקרה הזה ניתן לכך גם אישור של בית המשפט. לא קיבלנו שום מסר שמשהו יכול להשתבש ושנמצא את עצמנו במצב איום שכזה.

"ובכל זאת, אני לא הייתי שקט מהרגע הראשון. היתה לי תחושה שמשהו לא תקין, הדברים לא הסתדרו לי בראש. אמרתי לעובדות הסוציאליות שצריך לבדוק מי האבא. שיעשו מאמץ לאתר אותו. לא נראה לי סביר שתינוק יימסר לאימוץ בלי שהאבא הביולוגי שלו מיודע, מאשר וחותם על הסכמה".

איריס: "60 הימים חלפו, והכל היה נהדר ושמח. אחרי כמעט ארבעה חודשים מיום האימוץ קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית של הרווחה. היא אמרה שהתעוררה בעיה וזימנה אותנו להגיע בהקדם למשרדים שלהם. שם הסבירו לנו שהאבא מבקש את הבן שלו בחזרה.

"הרגשתי שברווחה מאוד מופתעים מההתפתחות הזאת. הרבה מקרי אימוץ הם כאלה שבהם האב לא ידוע, או שהאמא לא מוכנה למסור את זהותו. נאמר לנו שמצב כמו זה שנוצר איתנו הוא נדיר מאוד. רוב האבות לא מגלים שיש להם ילד, ואלה שכן מגלים, לא מעוניינים בגידול שלו".

אהרון: "ברגע שאמרו שיש בעיה, ועוד לפני שנפגשו איתנו, היה ברור לי שהאבא גילה שיש לו בן ורוצה אותו. ממש היה ברור לי. מה שחששתי ממנו קרה. אני מצטער שלא התעקשתי מולם יותר קודם, שיבררו בכל דרך מי האבא. נתנו לנו תחושה שאין מה לדאוג, ושאחרי כל כך הרבה שנים של המתנה כדאי לנו להסכים לאימוץ בלי לשאול יותר מדי שאלות, כי אם לא ניקח, הרבה זוגות אחרים שמחכים בתור ישמחו להתחלף איתנו".

איריס: "אני, בניגוד לאהרון, פחות דאגתי. חוץ מזה שהרגיעו אותנו. לא גרמו לנו לחשוב שעלולה להתעורר בעיה, והתהליך קיבל כל אישור אפשרי, מכל הגורמים. ומעל לכל, כל כך רציתי תינוק, שהראש והלב שלי לא היו עסוקים בדברים האלה".

הלן, אחותו הגדולה של האב הביולוגי יואב, היא שגילתה את דבר לידתו של התינוק. "קיבלתי הודעה מחבר של אחי, שבה נכתב ששרית ילדה ילד, שהוא של יואב, ושאמא של שרית מגדלת אותו", סיפרה לי הלן בראיון לפני כחצי שנה. "מיד התחלתי לברר אם זה נכון. נכנסתי לפייסבוק של שרית, ולא מצאתי שום ראיה לכך. צילצלתי אליה, דיברנו קצת, וברגע שהעליתי את הנושא, היא סיפרה לי הכל. לא ניסתה להסתיר כלום.

"לא האמנתי למילים שאני שומעת. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי. התדהמה שלי מהסיפור היתה כל כך גדולה, שרציתי לראות בעיניים שלי שאין תינוק, שהוא נמסר לאימוץ.

"למחרת כבר הייתי אצלה בבית, עם שתיים מהאחיות שלי. שרית לא היתה בבית (באותה עת כבר שירתה בצה"ל; נ"ל), ואמא שלה צילצלה אליה. הבנו מהן, וגם ראינו במו עינינו, שהתינוק איננו. זאת היתה פגישה מאוד אמוציונלית, מאוד קשה. כולנו בכינו, המון. השבר וההלם היו עצומים, בלתי נתפסים".

 

"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages
"התרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי". // צילום המחשה: GettyImages

בנות המשפחה החלו לברר את זכויותיו של יואב, בלי ליידע אותו. הן הבינו שבחלוף 60 יום מההכרזה על התינוק בתור בר אימוץ, ההורים הביולוגיים לא יכולים לחזור בהם. אבל מאחר שיואב לא ידע דבר על ההריון ועל הלידה, נמצא הפתח שאיפשר את היציאה למאבק על ביטול האימוץ.

"אחרי כמה ימים ישבנו איתו בבית, אני ואמא שלי", סיפרה הלן. "הראיתי לו תמונה של התינוק ושאלתי אותו, 'אתה יודע מי זה?' הוא הסתכל ושאל, 'אני?' חייכתי אליו, כי באמת שהתינוק דומה לו, למעט העיניים, שמאוד דומות לעיניים של שרית. אמרתי לו, 'כמעט. היית קרוב'. ואז סיפרתי לו הכל.

"התגובה הראשונה שלו היתה, 'איפה הילד? אני יכול לראות אותו?' סיפרנו לו כל מה שגילינו, והוא החליט שהוא רוצה את הילד. ולא סתם: הוא רוצה לגדל אותו ביחד עם שרית".
שרית ויואב שבו להיות בקשר, ושרית עברה להתגורר בבית משפחתו של יואב. במקביל, החלה המשפחה לפעול לביטול האימוץ ופנתה לעורך דין. בתוך עשרה ימים הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבטל את האימוץ.

ב־9 באוקטובר 2016 פסקה שופטת בית המשפט לענייני משפחה, עפרה גיא, כי התינוק יועבר לידי הוריו הביולוגיים. זאת, בשל כשלים בהתנהלות גורמי משרד הרווחה שטיפלו בהליך האימוץ, ובעיקר היעדר ניסיונות ממשיים לאתר את אבי התינוק ואי מתן הסברים מספקים לאם על זכויותיו של האב ועל ההשלכות של אי ידיעתו, שעלולות להביא לביטול האימוץ.

השופטת גיא, שהיתה זו שאישרה את הליך האימוץ בראשיתו, ציינה הפעם כי גורמי הרווחה הזדרזו מדי להוציא את הליך האימוץ לפועל. "בשים לב לכך שהרשויות לא עמדו בכל התנאים המקדמיים, לרבות משך הזמן שלא איפשר כלל את איתור האב, אני קובעת שמדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך, ויש בו כדי להצדיק את ביטולו", כתבה בהחלטתה.

"זה היה מיד אחרי יום כיפור", משחזרת איריס. "העובדת הסוציאלית התקשרה אלי וביקשה לבוא אלינו הביתה ולדבר איתנו. אני הייתי בעבודה, נכנסתי לבהלה גדולה והתחלתי לבכות. שאלתי אותה, 'את באה לקחת לנו אותו?'

"יצאתי מיד מהעבודה וחיכיתי לה ולאהרון בבית. כשהיא הגיעה, היא הסבירה לנו את משמעות ההחלטה ואמרה שיערערו עליה. אבל הבנו שהקרקע רחוקה מלהיות יציבה, והסיכויים שע' יישאר איתנו הולכים וקטנים.

"מאותו רגע חיינו עם העננה השחורה הזאת מעל הראש. אבל ע' רק קיבל מאיתנו כמויות גדולות יותר של חום ואהבה, מיצינו כל דקה איתו".

"התנחמנו בכך שעד שתתקבל החלטה סופית, הוא יהיה איתנו", אומר אהרון. "הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ומצד שני, ניצלנו כל רגע איתו".

אמו של אהרון, שושנה, מספרת כי "איריס ואהרון כל כך חשבו על טובתו של ע', שהם אמרו כבר בשלבים מוקדמים שיהיו מוכנים לאימוץ פתוח. כלומר, שלאבא הביולוגי ובני משפחתו תהיה אצלם דלת פתוחה. האבא יהפוך להיות חלק מהמשפחה, יוכל לבקר את הילד, לקחת אותו לגינה, לשחק איתו – מתי שרק ירצה.
"מדובר בבחור צעיר בן 19. הוא בוודאי ירצה בעתיד להקים לו משפחה ולהביא ילדים לעולם, ולא בטוח שאשתו תרצה לגדל ילד מהרפתקה שהיתה לו בגיל צעיר. ואם היא לא תרצה, מה הוא יעשה?"

• • •
משרד הרווחה והאפוטרופסית לדין, שמונתה לתינוק מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, מיהרו לערער על החלטת בית המשפט למשפחה. ב־21 בנובמבר הפכו שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בבאר שבע את הפסיקה וקבעו, בדעת רוב, שיש להשאיר את התינוק בידי הוריו המאמצים. בפסק הדין נכתב כי הרווחה פעלה כשורה מול האם הביולוגית, שסירבה למסור את זהות האב כחלק מרצונה להסתיר את ההריון והלידה ממשפחתה ומסביבתה. "פנייה של גורמי הרווחה לצדדים שלישיים", קבעו השופטים, "היתה פוגעת בפרטיותה של האם ובזכותה לאוטונומיה".
כצפוי, מיהרו שרית ויואב לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. זמן קצר לפני הדיון בבקשת הערעור, הגישה שרית, האם הביולוגית, תצהיר שבו הודיעה כי היא פורשת מהמאבק. בתצהיר הבהירה שהיא "תומכת מן הצד בעתירתו של האב ומביעה תקווה כי כשיימסר הפעוט לאביו, היא תוכל לקחת חלק בחיי בנה, בין אם תחיה עם האב הביולוגי ובין אם לא".
לפני שלושה חודשים הפך הרכב מורחב של שופטי העליון את החלטת שופטי המחוזי. בדעת רוב של ארבעה שופטים – אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר וניל הנדל, מול דעת המיעוט של ראש ההרכב, המשנה לנשיאת העליון אליקים רובינשטיין – נקבע שהאימוץ יבוטל וע' יועבר לחזקת אביו הביולוגי.
שופטי העליון מתחו ביקורת קשה על התנהלות משרד הרווחה בפרשה. "גורמי הרווחה לא נקטו פעולות מספקות לזיהוי ולאיתור אביו של הקטין, ולכן מלכתחילה לא התקיימה עילת האימוץ שלפיה 'אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למוצאו או לברר דעתו'". חלק מהשופטים ביקרו גם את התנהלות בית המשפט לענייני משפחה וקבעו כי "נפלו פגמים דיוניים ומהותיים" באישור הכרזת האימוץ.
משרד הרווחה, שיוצג על ידי לשכת היועץ המשפטי לממשלה, התקשה להשלים עם הפסיקה. משמעותה היתה הקשחה משמעותית בהליכי האימוץ, מאחר שבכל שנה נמסרים כ־50 תינוקות לאימוץ מבלי שזהות האב ידועה. גורמי הרווחה חוששים כי התעקשות מצידם על בירור זהות האב עלולה להרתיע צעירות מלפנות אליהם, ואפילו לגרום להן לנטוש תינוקות, במקום למסור אותם לאימוץ באופן מסודר. בנוסף, גם זוגות המיועדים לאמץ עלולים להירתע מכך בעתיד אם זהות האב לא תהיה ידועה.

בניסיון אחרון להוכיח שפעל כשורה, הגיש משרד הרווחה בקשה לדיון נוסף בבית המשפט העליון. גם האפוטרופסיות לדין, עורכות הדין לידיה רבינוביץ' ומאיה חונגר, הצטרפו לבקשה לדיון נוסף, בניסיון לעכב הכרעה סופית עד שגורמי מקצוע יבחנו באיזו מהמשפחות תובטח טובתו של התינוק.

ב־3 באפריל קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שאין עילה לקיים דיון נוסף, ובכך חתמה את הפרשה הכאובה. על הכרעתה הוטל צו איסור פרסום עד שע' ייקלט בבית משפחתו של יואב. בשבוע שעבר הוסר צו האיסור.

איריס ואהרון לא השמיעו את קולם בבית המשפט. בשני דיונים בלבד דיבר בשמם עורך דינם, מרדכי דוידוביץ'. "לא הוגן שהורים מאמצים אינם צד להליך", אומר דוידוביץ'. "אני סבור כי יש לתקן את חוק האימוץ, כך שאם הורים מאמצים מגדלים את הילד לאורך זמן ממושך, יהיו גם הם צד להליך. כי בסופו של יום, הם עלולים לשלם את המחיר, בדיוק כפי שקרה במקרה הזה, לדאבוני.

עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף
עו"ד מרדכי דוידוביץ'. "לתקן את חוק האימוץ" // צילום: יהושע יוסף

"לכל אורכה של הפרשה, שהיתה כל כך גורלית לחייהם, הם היו חסרי שליטה וקול. טילטלו את עולמם ופצעו את נפשם, מבלי שהם חטאו בדבר. הם עמדו בכל הבדיקות שנדרשו מהם, המתינו לאימוץ תקופה חריגה באורכה, עשו כל מה שהורו להם, סמכו על בית המשפט שהכריז על הילד כבר אימוץ, ורק בגלל טעויות מיותרות, פזיזוּת וחוסר אחריות של כל הגורמים המעורבים, התרחשה הטרגדיה הזאת בחייהם.

"שבתי וביקשתי מבתי המשפט שיורו לערוך תסקירים שיבחנו את טובת הילד ואת המסוגלות ההורית של ההורים הביולוגיים, במיוחד כיוון שמדובר בגורלו של תינוק שגדל כבר תקופה ממושכת בבית ההורים המאמצים, וההורים הביולוגיים טעונים בדיקה.

"בשנת 2005, כשנידונה הפרשה הקודמת של תינוק המריבה, קיבל בית המשפט העליון את חוות הדעת של המומחים, שטלטול של פעוט בן פחות משנתיים יגרום לו נזק ודאי ויהפוך אותו באופן מידי לילד בסיכון. לכן נדרשת מההורים הביולוגיים שמבקשים לקבל אותו בחזרה מסוגלות הורית מיטבית. לא מספיקה מסוגלות הורית בסיסית. על אחת כמה וכמה, מסוגלות מיטבית היא חיונית כשמדובר בהורה יחיד וכל כך צעיר. בפרשת תינוק המריבה הקודמת, נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק, החליט להשאיר את הילד בבית הוריו המאמצים".

דוידוביץ' מציין כי "השופט רובינשטיין הפנה בפסק הדין לחוות הדעת של השירות למען הילד, שהוגשה בשלביו הראשונים של ההליך, ולפיה 'רצונו של האב לגדל את הילד בעצמו מושפע ממשפחתו, ובפרט מאחותו הגדולה. היא זאת שמעוניינת לגדל את הילד בפועל, וה'מלחמה' שייכת יותר לה מאשר לו… (האב) הוא נער מבולבל ולא מגובש בדעותיו, שהותיר רושם כמי שאינו מעורב באופן רגשי'.

"לדברים האלה לא ניתן משקל מספק על ידי בתי המשפט", טוען דוידוביץ'. "בסוף ההליך היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה עשו לטעמי שגיאה משפטית קשה. בית המשפט העליון איפשר להם להגיש בקשה חדשה לבית המשפט למשפחה, עם עילת אימוץ אחרת, שהיתה מביאה, להערכתי, לביצוע תסקיר מסוגלות הורית. הם החמיצו את ההזדמנות הזאת כשביקשו דיון נוסף בבית המשפט העליון.

"לי היה ברור שהבקשה שלהם תידחה. תובע נאחז בכל פיסת אפשרות להציל את התיק שלו, אך לשם כך דרושות נחישות ורוח לחימה".

כשנודע לדוידוביץ' שהבקשה לדיון נוסף נדחתה, הוא נסע מיד לביתם של איריס ואהרון. "הייתי אמור לשמור באותו יום על הנכד שלי, שמבוגר רק במעט מע', אבל ידעתי שאת הבשורה הזאת הם צריכים לשמוע ממני פנים אל פנים".

אהרון: "כשמרדכי סיפר לי שע' עומד להילקח מאיתנו, הרגשתי שעושים בי ניתוח קשה בלי הרדמה. קשה לי לסלוח על דבר כזה. קשה לי לתת אמון במערכת הרווחה ובמערכת המשפט אחרי מה שקרה".

באותו יום באה לביתם של איריס ואהרון אחת העובדות הסוציאליות שליוו אותם, ועימה המנהלת הארצית של השירות למען הילד. "הן ביקשו להתחיל לבנות איתנו תוכנית להעברת הילד לאבא", מספרת איריס. "בבית שלנו כבר היו שלוש האחיות שלי וכמה חברות טובות, שבאו לתמוך בנו. אחת האחיות שלי פנתה אליהן ואמרה להן: 'פישלתם'. והיא צודקת".

ע' הקטן נותר עם ההורים המאמצים חודש נוסף. "עשינו איתו את ליל הסדר, בידיעה שהוא עומד להילקח מאיתנו בקרוב", מספר אהרון. "היה ערב שמח, עם חברים. הוא מצא את האפיקומן, היה ערני ומאושר, וכולם כל כך התלהבו ממנו. הוא ילד כזה, מלא בביטחון, פעיל. אי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו".

לבסוף, העברתו של ע' לידי אביו ארכה ארבעה ימים בלבד. "אמרו לנו שלא רוצים לענות אותנו", אומרת איריס.

יואב פגש את בנו לראשונה במרכז קשר ליד מקום מגוריו במרכז הארץ – מסגרת מאובטחת ומפוקחת, שבה פוגשים הורים את ילדיהם המנותקים מהם מסיבות שונות. יום לפני כן לקחו איריס ואהרון את ע' למקום, כדי שיכיר אותו, ושיחקו איתו מעט בחדר המשחקים. שם גם הראו לו תמונות של האב הביולוגי ובני משפחתו.

עובדת סוציאלית היא שלקחה את ע' למרכז הקשר, ביחד עם עו"ד דוידוביץ'. "היה לנו קשה להיות במעמד הזה", מסביר אהרון.

הפגישה הראשונה של יואב עם בנו ארכה שעה, ואחריה החזיר דוידוביץ' את הילד לביתם של איריס ואהרון. למחרת התקיימה פגישה שנייה, שארכה שעתיים, וביום שאחרי לקח יואב את בנו לביתו למשך כמה שעות, ואז החזיר אותו למרכז הקשר. כך היה גם בפגישה הרביעית.

איריס ואהרון מעולם לא פגשו את יואב. הם ניהלו איתו שיחה טלפונית אחת. אהרון: "פתחתי את השיחה איתו במשפט, 'סליחה אם נפגעת במהלך המאבק המשפטי'. הוא אמר לי שלא נפגע, ושהכל בסדר. רציתי שנוכל לדבר בחופשיות, ברמה האישית. ראיתי את הילד מול העיניים ורציתי שנדבר בלי מטענים".

איריס: "דיברנו בעיקר עם העובדת הסוציאלית שהיתה לידו. סיפרנו להם מה הוא אוהב לאכול, מהו שם החיבה שנתַנו לו, מתי בקעה השן הראשונה שלו, מתי התחיל לשבת, לזחול, ללכת, ואיזה מוצץ הוא אוהב".

אהרון: "בימים האחרונים שלנו עם ע', עוד לפני שהחלו המפגשים שלו עם יואב, הוא לא היה שקט. הוא הרגיש שמשהו משתנה, הפך קצת חסר מנוחה, ונצמד אלינו יותר מתמיד.

"יום לפני הפרידה הסופית, כשהעובדת הסוציאלית הגיעה לקחת אותו למפגש עם אביו, הוא לא הסכים לרדת לי מהידיים. נצמד אלי, שם עלי את הראש ולא הסכים ללכת עם אף אחד. לא עניין אותו כלום, הוא רצה להיות על הידיים שלי. בסוף היא נאלצה לקחת אותו ממני, ממש להוציא אותו מהידיים שלי, והוא בכה המון. בכי שונה מהבכי שהכרתי. עד אותו יום הוא היה בוכה בכי של עייפות, או של תחילת רעב, או של תשומת לב. הפעם זה היה בכי מתוך הלב, של כאב שנשפך החוצה".

איריס: "בערב האחרון שלו איתנו הוא לא הסכים ללכת לישון. כאילו לא רצה שהיום ייגמר. הוא נשאר ער הרבה מעבר לשעה הרגילה שבה היה נרדם. ראינו עליו שהוא עייף מאוד ומחזיק את עצמו ער בכוח".

אהרון: "בסוף לקחתי אותו שיישן לידי במיטה. בלילה האחרון ישנו מחובקים יחד, מכורבלים. הוא היה כזה חמוד.

"בבוקר נפרדתי ממנו ויצאתי מהבית. היה ברור לי שלא אצליח להתמודד עם הסיטואציה שבה עובדת סוציאלית באה ולוקחת אותו מאיתנו, לתמיד". אהרון מליט את פניו בידיו ובוכה במשך דקות ארוכות.

"אלה היו רגעים מאוד מאוד עצובים", ממשיכה איריס לספר בקול שקט. "הוא הרגיש שמשהו חריג קורה. כשלקחו אותו, הוא הסתכל לי בעיניים, מבין ולא מבין מה קורה. ונשבר לי הלב. כי הוא, מבחינתו, הלך למקום שהוא לא מכיר. לפחות בתור התחלה, זה מקום לא מוכר. מקום זר.

"חשבתי לעצמי שהוא ישכב שם במיטה ולא יבין למה אנחנו, שגידלנו אותו במשך 15 חודשים, לא שם איתו, כמו תמיד. אולי הוא אפילו יכעס עלינו. ואנחנו לא נוכל להסביר לו שהוא היה התגשמות כל חלומותינו, ושכל מה שרצינו הוא להמשיך להיות ההורים שלו".

אהרון מתקשה להסתיר את רגשותיו. "אם יגידו לנו שטוב לע', שהוא גדל ופורח ושומר על שמחת החיים ועל רמת ההתפתחות שהיו לו אצלנו, נהיה מאושרים בשבילו. אבל זה לא יטשטש את הכעס שיש בי על הרשלנות. על המחדל שהיה פה. על זה שערכו בדיקות שטחיות בנושא שעומד ברומו של עולם.

"דברים פשוטים, שיכלו להיעשות כדי לאתר את האבא, לא נעשו. שיחקו פה בחיי אדם, והכי גרוע זה ששיחקו פה בחיים ובגורל של תינוק קטן".

איריס לא כועסת. "הכנתי את עצמי לרגע הפרידה במשך הרבה חודשים", היא משפילה את עיניה. "הלוואי שהוא היה נשאר איתנו, אבל הוא לא. עכשיו אני מקווה שיהיה מאושר. אני אישה מאמינה ואומרת לעצמי שהכל לטובה. אולי קרה מה שהיה צריך לקרות.

"אני מנסה להסתכל על הדברים הטובים. על כל מה שעשינו איתו ובשבילו, דברים שאני מאמינה שלא ילכו לאיבוד. אני חושבת על זה שבמקום להיות לבד במעון התינוקות, כמו בשבועות הראשונים לחייו, הוא היה פה איתנו. אני גם מאמינה שהמחדל הזה יגרום לזעזוע במערכת. שיבינו שחייבים להקפיד הרבה יותר בהליכים כאלה. אולי זאת השליחות שלנו, למנוע מאחרים להיפגע בעתיד.

"אני אפילו אשמח לבקר אותו, אם יסכימו לאפשר לי, אפילו כדי להקל את ההתאקלמות שלו אצל האבא. אין לי שום דבר נגד האבא. אני מבינה לגמרי את הרצון שלו לגדל את הבן שלו, זאת זכותו המלאה. הוא לא אשם בזה שלא יידעו אותו. הוא ואנחנו קורבנות של המצב הזה.

"אבל הקורבן העיקרי הוא הילד. לכן, לפני הכל, צריך היה לחשוב על טובתו. לא לקרוע אותו ממקום למקום כאילו הוא חפץ. בטח לא בלי לבדוק כמו שצריך איפה הכי נכון עבורו לגדול בנקודת הזמן הזאת".

אהרון: "אני לא בטוח שאעמוד במפגשים עם ע', כי המשמעות היא עוד פרידות ממנו. אני כן אשמח לשמוע מה קורה איתו. אם הוא הולך לגן, אם יש לו חברים, איזה מילים חדשות הוא אומר".

הם רוצים מאוד לאמץ שוב ומאמינים שראוי שתינתן להם האפשרות לכך בעתיד הקרוב. "אני מרגישה שהתרופה הכי טובה למצב שלנו היא שנאמץ בהקדם האפשרי", אומרת איריס, "זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מרגישים שהרצון שלנו מוצדק".

• • •

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מדובר במקרה שבו האם שמסרה את הילד לאימוץ מרצונה, סירבה בתוקף למסור את שם האב לעובד הסוציאלי המטפל, חרף ניסיונות שכנוע והבהרת חשיבות הדבר והשלכותיו על חיי הילד והאב, כפי שמורה החוק. לשירותי הרווחה לא היה כל מידע על זהות האב. התינוק נמסר לאימוץ רק לאחר שהתקבלה החלטה של בית משפט לענייני משפחה.

"פסק דינו של בית המשפט העליון עלול להביא מעתה לפגיעה באוטונומיה של נשים ונערות בהריון, שמעוניינות למסור את תינוקן לאימוץ ללא מעורבות של אבי הקטין, מחשש לפגיעה בהן. נקבע כי יש חובה מצד שירותי הרווחה לאתר באופן פרו־אקטיבי את האב, לרבות נקיטת פעולות בילוש וריגול שונות, מעבר למידע שהאם מוסרת. בית המשפט העליון לא הבהיר מהן בדיוק פעולות הבילוש שיש לנקוט מצד העובדות הסוציאליות למול סירובה של אם להסגיר את זהות האב.

"ייתכן כי שירותי הרווחה יידרשו לפנות לכל ידיד או מכר שמופיע בתמונות משותפות בפייסבוק ובאינסטגרם, במטרה לאתר את האב הפוטנציאלי מבין מכרי האם, לצד הצורך לשמור על הפרטיות של צדדים שלישיים".

naamal@israelhayom.co.il

אונס, אונס ילדים במוסדות הרוחה, אונס ילדים במשפחות אומנה, אונס קטינים, אימוץ, אימוץ סגור, הוצאת ילדים מהבית, ועדה לזכויות הילד, חדשות, משפחת אומנה, תיק אימוץ

"במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת"

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה

08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.

"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות בילוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".

 

אימוץ, אימוץ סגור, חדשות, חטיפת ילדים לאימוץ, מיכל יעקב יצחקי

סיפורה של גלית שילדיה נחטפו לאימוץ ע"י השירות למען הילד

"הבת שלי, שנלקחה ממני לפני 16 שנים, תעמוד מולי" , מיכל יעקב יצחקי ,  07.04.2017 , ישראל היום

להורדת הכתבה בפורמט PDF הקלק כאן

רותם וניר נלקחו לאימוץ כשהיו פעוטות, בגלל מצבם הכלכלי הקשה של הוריהם. כשהאם גלית התאוששה וביקשה להחזיר אותם לידיה, כבר היה מאוחר מדי • היא עברה מאז תלאות רבות, אבל לא היה יום שבו לא חשה את הגעגוע העצום, המכרסם • כתבת "שישבת" ליוותה את השתיים בפגישה

השעה שתיים בצהריים של יום שני, גלית לא ישנה כל הלילה. מהרגע שמישהו ברשויות הרווחה לחש על אוזנה שרותם, בתה שנלקחה לאימוץ לפני 16 שנה, היא היום חיילת בודדה, החליטה גלית שלא תנוח עד שתמצא אותה.

היא התיישבה ליד המחשב עם סיגריות וכוס קפה, שהתרוקנה והתמלאה ללא הפסקה. נכנסה לדף הפייסבוק של קבוצת החיילים הבודדים והחלה לעבור על הפרופילים של אלפי החברים. עיניה היו כבדות, העייפות כמעט הכריעה אותה. כך עברה אחד אחד, תמונה אחר תמונה.

פרופיל אחד לכד את עינה. מהתמונה ניבטה צעירה יפת מראה, שלראשה זר פרחים לבן ושפתיה משוחות באודם אדום בוהק. את השם היא לא הכירה, שמות של ילדים מאומצים הרי משתנים מרגע שהם מועברים למשפחה המאמצת. אבל משהו בפניה של הצעירה פילח את גופה והעביר בו זרמים חמים, בדיוק כמו אלה שהרגישה ביום שבו ילדה את רותם.

גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי
גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה
המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי

היא לחצה על בקשת החברות. אחרי שתי דקות של מתח, הצעירה אישרה. גלית מיהרה לשלוח לה הודעה פרטית. "היי, אפשר שאלה?"

"כן", ענתה הצעירה.

"את מאומצת? סליחה, אני פשוט מחפשת את הבת שלי. היא פתחה תיק באימוץ ולא נותנים לה אינפורמציה".

"זאת אני".

גלית חשה את ליבה הולם בפראות. "מה??.. אני מתה".

"לא.. רגע.. מה אמרת?", שאלה הצעירה. וגלית כתבה ביד רועדת: "אני אמא שלך. תדעי שמשפחה שלמה מחכה לך".

בפנים שטופות דמעות היא מיהרה לנבור במחשב ולשלוח לצעירה תמונות ילדות שלה ושל אחיה הקטן, שהיה בן שנתיים כשנלקח איתה לאימוץ. אחר כך שלחה גם את תעודות הלידה שלהם, מתקשה להאמין ש־16 שנים של חיפושים בלתי פוסקים הגיעו אל סיומן. "תוכלי לשלוח לי את הטלפון שלך?"

אחרי דקה הן כבר דיברו בטלפון, בוכות במשך דקות ארוכות, מתקשות למצוא את המילים. במשך שעות דיברו, וב־9 בערב יצאה רותם למרכז כדי לפגוש, לראשונה מאז גיל 3, את אמה הביולוגית.

האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית
האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית

השעה כבר עשר בערב, וגלית (38), לבושה בחולצה לבנה ומכנסי טרנינג אפורים, שיערה אסוף ברישול, מתהלכת חסרת מנוחה בבית אחותה במרכז הארץ, לא יודעת את נפשה. לידה בנה בן ה־13, בתה בת החצי שנה, ובעלה לשעבר, בני, אבא של רותם (כל השמות בכתבה בדויים).

"אני לא מעכלת שבעוד רגע הדלת תיפתח והיא תעמוד מולי", אומרת לי גלית. "כמה שנים ייחלתי לרגע הזה. כמה דמיינתי אותו בעיני רוחי בלופ בלתי פוסק. ועכשיו, אחרי כל הבכי והכמיהה, זה קורה. הגוף שלי רועד, הלב עוד רגע מתפוצץ ויוצא לי מתוך הגוף".

16 שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה היא חיבקה את רותם, בתה הבכורה, הסניפה את ריח שיערה וניגבה את דמעותיה, תוך שהיא מבקשת ממנה לשמור על אחיה הקטן, ניר. מבחינתה היה מדובר בפרידה זמנית, רק עד שהמצב הכלכלי בבית יסתדר, רק עד שהמקרר יהיה מלא בכל טוב. אבל זה לא קרה.

"הרווחה החתימה אותי על מסמכים, שבהם אני מאשרת להם להעביר את ילדיי באופן זמני למשפחת אומנה. בפועל התברר לי שהיא החתימה אותי על מסמכים שמאשרים את העברתם לאימוץ. כשגיליתי את זה, פניתי לבית משפט, היו דיונים במשך כמה חודשים, אבל השופט החליט שטובת הילד היא להשאיר אותם באימוץ".

בכל השנים שעברו מאז היא חיה את חייה בצל ילדיה האבודים. התנחמה בדו"חות השנתיים שהרווחה העבירה לה על מצבם המצוין של ילדיה, חגגה להם ימי הולדת בלעדיהם עם עוגות מעוצבות, וייחלה לרגע שרותם תגיע לגיל 18 ותבקש לפתוח את תיק האימוץ.

ואכן, בגיל 18 בדיוק התייצבה רותם בשירות למען הילד וביקשה לפתוח את התיק. אבל בעוד שהשירות למען הילד מתעכב ודוחה את פתיחת התיק, מסיבות לא ברורות, הצליחה גלית, באופן בלתי ייאמן, למצוא את רותם בכוחות עצמה.

צלצול בדלת. נשימתם של כל הנוכחים בחדר נעתקת. גלית פותחת.

מולה רותם שלה, במדי חיילת, וקשה לטעות בדמיון ביניהן. גלית קרבה אליה בהליכה איטית. "אני יכולה לחבק אותך?", היא שואלת בקול חנוק מדמעות, ורותם מהנהנת בחיוב ופורשת את ידיה לחיבוק. היא מניחה את ראשה על כתפה של אמה, וכך הן עומדות במשך דקות ארוכות, חבוקות, בוכות בכי עצור של 16 שנה.

בני, האב, עומד בסמוך במבט מבויש, כמו מתייסר שאיפשר לפרידה ההיא להתרחש. בצעדים חוששים הוא ניגש אל בתו ומעניק לה חיבוק מלא אהבה. כך עושה גם אחיה למחצה, שבמשך כל שנות חייו גדל לצד החלל העצום שהיא הותירה אצל אמו.

רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"
רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"

באלבום המשפחתי שמונח על השולחן, נחשפת רותם לראשונה אל דמותה כתינוקת. היא שותה את התמונות בשקיקה, כשהדמעות שוטפות את לחייה. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי ושאין לי אבא, שהוא היה רק סטוץ?", היא מושכת עוד טישיו מהקופסה המתרוקנת שעל השולחן. "למה אמרו לי שאמא שלי לא רצתה אותי? אני מסתכלת על החיוך שלי בתמונות, ואני יכולה להגיד לך שבכל השנים שלי לא תראי אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו. למה עשו לי את זה?"

ליבה של גלית מתכווץ. היא שולפת כתבה ישנה שהתפרסמה באוקטובר 2002, שנה לאחר שרותם וניר נלקחו לאימוץ. בכתבה היא מגוללת את המאבק שניהלה כדי שהרווחה תחזיר לה את ילדיה. היא מראה לה גם את הדו"חות השנתיים שהעבירו לה אנשי הרווחה מדי שנה.

רותם לוקחת את הדו"ח מלפני שנתיים וחצי, כשהיתה בכיתה י'. "לילדים קשר מיטבי עם הוריהם המאמצים, ניכר כי טוב להם והם מאושרים", נכתב שם. "הם מצליחים בלימודים, והקשר בין רותם לניר קרוב והדוק".

"זה לא נכון מה שכתוב פה", היא ממררת בבכי. "על איזה קשר טוב עם ההורים שלי הם מדברים? מסוף כיתה ו' אני מתגלגלת בין פנימיות, כל שנה בפנימייה אחרת. אמא שלי אף פעם לא רצתה אותי ואת ניר. היא לא הרשתה לנו לקרוא לה אמא. היא תמיד צעקה עלי, 'אני לא אמא שלך, לא רציתי אותך בכלל, זה רק בגלל אבא שלך, הוא זה שרצה שניקח אתכם'. ואני הייתי בוכה ואומרת לה, 'אבל אני אוהבת אותך, את אמא שלי'.

"היא היתה מסתכלת עלי בבוז, נותנת לי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה כדי שהיא תהיה אמא שלי. תמיד אמרה שהיא רוצה ילדה עם שיער חום ועיניים גדולות, וכשגדלתי קצת, צבעתי את השיער שלי לחום. אבל איך אני יכולה להגדיל את העיניים שלי?"

גלית שומעת את הכאב בקולה של רותם, וכעס עז ממלא אותה. "את מבינה מה הם עשו? במקום לסייע לי כלכלית עד שאתייצב, הם לקחו את הילדים שלי ונתנו אותם לאימוץ לאמא שבכלל לא רצתה אותם. כל הזמן הזה אני פה, מנדנדת להם ולא מרפה, לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים וגם לא אחרי 16 שנים. אתם רואים שלא טוב לה, אז למה לא החזרתם אותה אלי? יותר טוב לשלוח אותה לפנימיות ולהעביר אותה סבל נוראי שכזה?

האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"
האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"

"אצלי הילדים בחיים לא היו מוזנחים. הם היו מוקפים באהבה. יש לי אמנם בית קטן, אבל לב ענק. אולי הרווחה הצליחה לעבוד עלי ולנצח אותי כשהייתי אמא צעירה בת 21, אבל היום אני שועלת קרבות, לא אתן להם לחמוק מעונש. הם ישלמו לילדים שלי על מה שהם עשו להם. זה אולי לא יחזיר להם את הילדות, אבל יסייע להם לבנות את העתיד".

"כואב לי לשמוע את מה שאמא שלי מספרת", אומרת רותם, בלי לשים לב באיזו טבעיות היא כבר קוראת לגלית אמא. "זה מדהים איך הכל פתאום מרגיש לי נכון ושלם. בפעם הראשונה בחיים אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסיכות ולהיות אני. תראי כמה אהבה יש בבית הזה, תראי מה נחסך ממני כל השנים. עדיף לב מלא באושר מאשר ארמון מלא בעצב".

הטלפון של רותם מצלצל, על הקו אחיה, ניר בן ה־17 וחצי. היא מתלבטת אם לספר לו, לפי החוק הוא יוכל לבקש לפגוש את אמו הביולוגית רק בעוד כמה חודשים, כשימלאו לו 18. אבל היא לא מתאפקת ומבשרת לו בהתרגשות: "מצאתי את אמא. אני נמצאת אצלה עכשיו".

"אני לא מאמין", אומר ניר. הוא מתעקש להגיע לבית אמו כבר בבוקר. כולם כבר מבינים שהחיים גדולים יותר מכל חוק שחוקק אי פעם. הרי אף אחד לא מצפה מאמא ומאבא שיפנו לבנם עורף אחרי שמצא אותם.

רותם נשארת לישון עם הוריה בבית דודתה. אמא שלה, גלית, לא תעצום עין כל הלילה. בבוקר תמהר אל מיטת בתה ותרעיף עליה חיבוקים ונשיקות.

בסביבות 9:30 בבוקר שוב תאפוף את הבית התרגשות גדולה, כשניר ידפוק בדלת. הוא ילד גבוה ויפה תואר, עם חיוך מבויש ו"הליכה שמזכירה מאוד את בני", אומרת גלית. בערב, כשרותם נאלצת לחזור לבסיס שבו היא משרתת, ניר מודיע לגלית שהוא נשאר לישון.

גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"
גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"

דבריה של רותם מציתים אצל גלית כאב כפול ומכופל. כשהיא עצמה היתה בת 3, אמה נפטרה, ויחד עם אחותה ואחיה הקטן, היא הועברה למשפחת אומנה.

"אני כל כך מבינה מה שרותם מתארת פה על תחושת חוסר השייכות. זה משהו שהרגשתי כל החיים. אני יודעת מה זה לרצות להיות נאהבת ולקבל חיבוק חם, אבל כשאין מי שיעניק לך אותו, זה שורף את הנשמה ומצלק אותה".

את בני הכירה כשהיתה בת 18. "גרתי אז בהוסטל במרכז הארץ, ועבדתי כאחראית במטבח. חברה משותפת הכירה לי אותו. הוא היה גדול ממני בעשר שנים, שומר במלון בירושלים. בחור שקט ומופנם, אני הייתי כמו רוח סערה לידו, אבל אהבתי את השקט שלו.

"הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה שתהיה רק שלי. רציתי לאהוב, ושיאהבו אותי בחזרה. בסוף יום העבודה שלו, בני היה בא ואוסף אותי מההוסטל, מפנק אותי ואוהב אותי".

במארס 1998, אחרי חצי שנה ביחד, החליטו להתחתן. גלית כבר היתה בחודש השני להריונה.

"עברנו להתגורר בבית אמו שבירושלים. הרגשתי שהחיים מחייכים אלי. באוקטובר, רותם נולדה, ואני הרגשתי שאני מרחפת. סוף סוף היתה לי משפחה של ממש.

"רותם היתה תינוקת מדהימה. ילדה יפה עם עיניים גדולות, שכל הזמן מחייכת. אחרי שנה וחודשיים כבר ילדתי את ניר, ואז החלטנו לשכור דירה מרווחת יותר בירושלים, לא רחוק מהבית של חמותי.

"ניר נולד בדיוק עם האופי של בני. הוא היה בוכה רק כשנזקק למשהו, ואני הייתי הכי מאושרת בעולם. הרגשתי שסוף סוף, בגיל 21, הגשמתי את החלום הכי גדול שלי.

"הקושי התחיל כשהוא היה בן חצי שנה. בני התקשה למצוא עבודה. אני הייתי חצי שנה אחרי לידה, ולא עבדתי. הבית הפך להיות סיר לחץ. היינו רבים הרבה, הכל סבב סביב הבעיות הכלכליות. בערבים הייתי יוצאת עם חברים, רק כדי להתרחק קצת מכל הבלאגן. הרגשתי איך מגדל הקלפים היציב מתפרק לי, ואני לא מצליחה לייצב אותו.

"בני החליט לעזוב לבית אמו, ופתח תיק גירושים. נשארתי עם שני הילדים לבד, ולכן החלטתי להכניס את ניר למעון ולצאת לעבוד. מצאתי עבודה בחנות בגדים, ונעזרתי בסבתא ובאחים שלי, שהלוו לי כסף. מכרתי את הרכב כדי שנוכל לשלם את השכירות. מהמשכורת שלי קניתי אוכל, אבל זה לא הספיק".

אחרי שלושה חודשים, שבהם גלית כמעט לא הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, היא העבירה את הילדים לבני ועברה לגור עם חברה בהרצליה. "ידעתי שהדרך היחידה שלי לייצב את החיים שלנו זה לעבוד הרבה ולהרוויח מספיק כסף. התקבלתי לעבודה כמוקדנית בקניון. עבדתי בלי הפסקה מסביב לשעון, לפעמים 17 שעות ברצף.

"בכל הזדמנות שהיתה לי נסעתי לירושלים לבקר את הילדים. היה לי קשה להתרחק מהם, אבל הייתי במלחמת הישרדות. בני התקשה לתפקד. בתמימותו הוא פנה לרווחה בבקשה לעזרה כלכלית. הם הציעו לו שייקחו את הילדים לשלושה חודשים למשפחת אומנה, ובזמן הזה נוכל לשקם את החיים ולייצב אותם.

"הוא התייעץ איתי. הדברים שאמרו לו נשמעו לי מוזרים, לא יכולתי לחשוב על זה שאנשים זרים יגדלו לי את הילדים, אבל הייתי אבודה. הם הצליחו לשכנע אותנו".

הפרידה היתה קשה וכואבת לשני הצדדים. בני, שהתפנה מגידול הילדים, מצא מייד עבודה. אחרי חודש וחצי בלי הילדים, הרגישו בני הזוג שהם עומדים על הרגליים, ופנו לרווחה בבקשה לקבל את הילדים בחזרה.

"ברווחה אמרו לי שרק בית המשפט יכול להחליט אם להחזיר לי את הילדים. פנינו לבית המשפט. פקידת הסעד אמרה לשופט שאנחנו הורים לא טובים, ושאין לילדים מה לאכול. אני הוכחתי לשופט שאין אמא טובה ממני, ושאם רק יעזרו לנו קצת כלכלית, הכל יהיה בסדר.

"השופט החליט להחזיר לי את הילדים. הוא קבע שאקבל סיוע כלכלי, וביקש ששירותי הרווחה ימשיכו את המעקב כדי לוודא שהכל מסתדר".

גלית ובני קיבלו את ילדיהם בחזרה. גלית לקחה אותם אל דירת חברתה בהרצליה, בהסכמת בני, כדי שתוכל להמשיך לעבוד.

"אחרי חודשיים הגיעה אלי עובדת סוציאלית מהרצליה. היא אמרה שקיבלה דו"ח מהרווחה בירושלים, ושהיא צריכה לבדוק את התנאים שבהם הילדים גדלים. לתומי חשבתי שהכל בסדר. זו היתה אמנם דירה קטנה מאוד, אבל הילדים ישנו איתי במיטה גדולה. במקרר לא היה שפע, אבל היו מוצרים בסיסיים שהספיקו.

"מהרגע שהיא נכנסה אלי הביתה, היא כל הזמן ביקרה אותי. אמרה שזה לא בסדר שהילדים ישנים במיטה שלי, ושהאוכל במקרר לא מספק. היא הצליחה לערער לי את הביטחון, עד שהתחלתי באמת להרגיש שאני אמא לא טובה. זה ממש הכניס אותי לדיכאון.

"לקחתי את הילדים לבני, ואמרתי לו שאני חייבת לעבוד המון שעות כדי להרוויח הרבה כסף. ביום הילדים היו במעון בירושלים, ואחרי הצהריים אמא של בני שמרה עליהם. פעמיים בשבוע הייתי באה לבקר אותם. הם היו החמצן שלי, עד המפגש הבא. ידעתי שאני מקריבה את הזמן שלי איתם לטובת העתיד, וזה נתן לי כוח.

"יום אחד התקשרו מהרווחה לאמא של בני ושאלו אותה מה שלום הילדים. היא אמרה להם שהיא חולה ומבוגרת, ושקשה לה לגדל אותם. הם החליטו מייד לקחת אותם בחזרה לאומנה. בני, שהיה נוכח בבית, התקשר אלי מייד ואמר לי לבוא מהר, כי הרווחה בדרך.

"כשהגעתי לבית של חמותי, הרווחה כבר היתה שם. בכיתי וצרחתי. לא הייתי מוכנה לאבד שוב את הילדים.

"בני עמד בשקט בצד. אני זוכרת שכעסתי עליו, אבל כשניתקו אותם ממני בכוח, הבנתי שבמערכה הזאת הפסדתי. ידעתי שעכשיו אני צריכה לעשות הכל כדי להתאפס על עצמי, להרוויח כסף ולהחזיר את הילדים".

גלית הרגישה שסיפור חייה חוזר אליה, רק שהפעם הילדים שלה הם אלה שגדלים אצל אנשים זרים, במקום עם אמא שלהם.

כדי לשמר את הקשר עם הילדים, נקבעו לגלית ולבני מפגשים שבועיים איתם במרכז קשר, והוחלט שבכל סוף שבוע שני הילדים יבואו לישון אצלם.

"חזרתי לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אליהם. בני נשאר בבית של אמו. בכל פעם שהילדים היו באים אלי הביתה לסוף שבוע, הם היו מאוד עצבניים ומוזנחים. הראש שלהם היה מלא כינים, והיו להם דלקות עיניים.

"הצלחתי לאתר את המעון שלהם. הייתי מסתובבת סביבו וצופה בהם, שולחת להם נשיקות. הגננת אמרה לי שרותם יושבת הרבה בפינה עם עצמה, ולא משתלבת. בהמשך הצלחתי לאתר גם את המשפחה שהם היו אצלה. הייתי מתקשרת ומדברת עם רותם בטלפון. היא היתה שרה לי 'אמא יקרה לי', ואז היו מנתקים לנו את הטלפון. הייתי מתפרקת ובוכה.

"החלטתי ללכת לרווחה. אמרתי להם שלילדים לא טוב, התחננתי שיחזירו לי אותם. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, כי אני עוד לא מסודרת. הציעו לי לשלוח אותם לאימוץ. נחרדתי מהמחשבה הזו, דחיתי אותה על הסף, ואז הם אמרו שהם מוכנים להעביר אותם למשפחה אחרת, אבל אני חייבת לחתום מהר על המסמכים. הם מאוד הלחיצו אותנו, ובתוך מספר ימים כבר היינו שם וחתמנו להם. הרגשתי קצת הקלה.

"ביום שלישי שאחר כך, התייצבנו במרכז הקשר לפגישה השבועית עם הילדים, אבל הילדים לא הגיעו. אחרי שעה של המתנה התקשרנו לרווחה, לשאול איפה הילדים, ולמה הם לא הגיעו לפגישה. העובדת הסוציאלית אמרה לי שבעקבות החתימה שלי על המסמכים, הילדים הועברו לאימוץ.

"קיבלתי בום. לא האמנתי למה שאני שומעת. לא האמנתי שככה הם יעבדו עלי וירמו אותי. כעסתי על עצמי, כעסתי שלא קראתי את המסמכים. כעסתי על בני, שפנה לרווחה לעזרה. כעסתי על כולם.

"למחרת הלכתי לגן של הילדים ולקחתי אותם משם. הרווחה שלחה מייד משטרה כדי לקחת אותם ממני. אמרו שחטפתי אותם. אבל אלה הילדים שלי, מה פתאום חטפתי, הם אלה שחוטפים לי אותם.

"הבנתי ששוב הפסדתי, ביקשתי מעובדת הרווחה שהתלוותה לשוטרים שייתנו לי זמן להיפרד מהם. הם הסכימו לחכות שעתיים. חיבקתי ונישקתי אותם בלי הפסקה. נתתי להם אלבום תמונות משפחתי, כדי שיידעו תמיד כמה אני אוהבת אותם. מהרווחה ביקשו ממני לכתוב להם מכתב פרידה, אבל לא הסכמתי. היה ברור לי שהם עוד יחזרו אלי.

"כשהגיע רגע הפרידה, היו צריכים לקרוע ממני את הילדים. כולנו בכינו וצרחנו, אפילו השוטרים הקשוחים ביותר לא עמדו במחזה. צרחתי לרותם שאני אוהבת אותה, שתשמור על ניר, ושאני עוד אחזור".

רותם: "כל חיי היה לי חלום סיוטי אחד, שחזר על עצמו. ראיתי את עצמי בתוך מכונית לבנה, במושב האחורי. ניר יושב לידי, שקט ורגוע, ורק אני מניחה את היד על החלון וצורחת בהיסטריה. עכשיו אני מבינה שבמשך כל השנים האלה, חייתי מחדש את רגע הפרידה".

"במשך חצי שנה לא תיפקדתי", ממשיכה גלית. "עברתי להתגורר בבית אחי ברמלה, ולא יצאתי מהבית. התמוטטתי, לא יכולתי לתפקד. חייתי מזריקת הרגעה אחת לשנייה. מהמתח לא אכלתי, ירדתי מאוד במשקל, הייתי ממש במצב של תת־תזונה.

"התחלתי לשתות כדי להתנתק מכל מה שקורה סביבי. עברתי חצי שנה של גיהינום. יום אחד החלטתי שזהו, אני חייבת שוב לאסוף כוחות כדי להילחם על הילדים שלי. סבתא שלי נתנה לי 50 אלף שקל כדי להילחם על הילדים. שכרתי עורך דין והגשתי תביעה נגד משרד הרווחה על תרמית והטעיה.

"במקביל, התחלתי להסתדר כלכלית. גרתי בבית של סבתא שלי ברמלה, עבדתי כקופאית בסופר, השלמתי הכנסה בניקיון בתים ובניית ציפורניים, ועשיתי הכל כדי להגיע לשופטת עם הוכחות שאני מסוגלת לדאוג לילדים.

"למרות זאת, ידעתי שהמשפט לא יהיה קל. את הילדים לא ראיתי כבר שנה שלמה, אבל לא היה לי ספק שהם יזכרו אותי".

המשפט הסתיים בתחילת 2003. גלית הפסידה.

"בגלל שעבר הרבה זמן, השופטת החליטה שטובת הילדים היא להשאיר אותם אצל המשפחה המאמצת. לא רצו לטלטל אותם. חטפתי עוד סטירת לחי.

"הייתי מתקשרת לרווחה שלוש־ארבע פעמים ביום, בוכה וצועקת שאני רוצה את הילדים שלי. אחרי תקופה מסוימת, הם הסכימו לתת לי פעם בשנה דו"ח עדכני על הילדים, ולהראות לי תמונה שלהם. זה קצת הרגיע אותי.

"כל הזמן הכנסתי לעצמי לראש, שאם הם אצל משפחה מאמצת, כנראה שמדובר באנשים מאוד טובים, וכנראה שלא חסר לילדים כלום. הרי מי שמאמץ ילד, כמֵהַ לכך בכל ליבו".

רותם לא זוכרת את השנים הראשונות אצל המשפחה המאמצת. "אני זוכרת רק שגרנו במשך תקופה מסוימת אצל המשפחה של האבא המאמץ שלי. היה לנו קשה. האבא אהב ואוהב אותנו בכל ליבו, והוא תמיד היה שם בשבילנו, אבל לא לאמא הזו פיללנו.

"אמא שלי היא אישה מאוד נחשבת ומוערכת בקהילה, אבל בבית לא זכינו לקבל ממנה אהבה. היא תמיד היתה הודפת אותנו, מעדיפה לטפח את הילדים של אחותה מאשר אותנו. היא מעולם לא הלכה איתנו לקנות לנו דברים, לא באה לחוגים, לא לקחה אותנו לטיולים. רק אבא היה לוקח אותנו.

"אוכל היא בקושי הכינה לנו. אני זוכרת בעיקר פסטה. כשקצת גדלנו, התחלנו להכין לעצמנו, או קנינו בחוץ.

"מאז ומתמיד ידעתי שאני מאומצת. אני לא זוכרת את הרגע שהם סיפרו לי, פשוט גדלתי עם הידיעה הזו, זה תמיד היה על השולחן. כבר כילדה קטנה, כשאמא שלי היתה צועקת עלי שאני לא הבת שלה, הייתי מטיחה בה שיבוא יום שאני אמצא את האמא האמיתית שלי, והיא תאהב אותי ותיקח אותי אליה.

"לקראת כיתה ו' היינו צריכים להכין עבודת שורשים, ואני לא ידעתי מה המוצא שלי. לא הכרתי את השם רותם, הוריי אמרו לי שהגעתי אליהם בלי שם. איך ילדה בת 3 מגיעה בלי שם? אף אחד לא נתן לי תשובות.

"התקשרתי לשירות למען הילד, לאשת הקשר שלי שם, שאותה הכרתי מאז שהייתי בכיתה ה'. ביקשתי לדעת מי היו הוריי.

"זכרתי שפעם אחת ההורים סיפרו לי שלקחו אותנו לאימוץ מבית ילדים בירושלים, כשבפועל הבנתי שהיינו אצל משפחת אומנה. החלטתי שאני הולכת לחפש את אמא שלי בעצמי. לקחתי את ניר ונסעתי איתו באוטובוס לירושלים. עברתי דלת־דלת, הסברתי להם שאנחנו מאומצים, ושאנחנו מחפשים את אמא שלנו. אבל לא הצלחתי.

"בסוף כיתה ו' החלטתי שאני מעדיפה לצאת מהבית. היה לי רע. לא קיבלתי אהבה, לא השתלבתי בכיתה. תמיד הייתי הילדה המאומצת, הלא שייכת. החינוך בבית היה מאוד נוקשה. לא הרשו לי לצאת לערבי כיתה, לא הרשו לי ללכת עם בגדים קצרים, וזה נידה אותי עוד יותר.

"בגלל שלא פחדתי לענות לאמא שלי, חטפתי את כל האש. היא היתה דוחפת אותי, צורחת עלי, נותנת לי מין צ'פחות כאלה. אם רק הייתי מעזה להיכנס לחדר השינה שלה, היא היתה צורחת עלי. את ארון הבגדים שלה היא היתה נועלת עם שרשרת. פחדה שאקח לה בגדים משם.

"אבא שלי מאוד דאג לי. אפילו למסיבת יום ההולדת של חברה בכיתה י' הוא לקח אותי וחיכה לי עד שאסיים, רק כדי שלא אשאר לבד ואעשה שטויות, או כדי שלא ינצלו אותי. כשהייתי שואלת אותו אם אני יפה, הוא תמיד אמר לי שאני הכי יפה בעולם, וש'זה עובר בגֶנים'. אבל זה לא הספיק כדי שארצה להישאר בבית הזה".

בעקבות הלחץ של רותם על הוריה המאמצים, הם רשמו אותה לפנימייה. אבל המעבר לפנימייה לא היטיב איתה כפי שקיוותה. גם כאן נתקלה בקשיי הסתגלות.

"כמעט בכל כיתה ז' לא למדתי. בסוף השנה רמזו לי שכדאי שאעזוב מרצוני, כדי שלא ירשמו שהעיפו אותי. חזרתי הביתה. הייתי הולכת לחברות רק כדי לא להיות בבית.

"בכיתה ח' העבירו אותי לפנימייה אחרת. גם שם לא הסתדרתי. שמו אותי עם בנות שגדולות ממני, והן היו מתעללות בי, מסנג'רות אותי, לוקחות לי אוכל. התחלתי לברוח מבית הספר ולשתות אלכוהול. אני זוכרת שלקחתי בקבוק של וודקה מהבית, ושתיתי את כולו לבד מאחורי בית הספר. מאז אני שותה כמויות. מגיעה לא פעם למצב של אובדן הכרה. גיליתי שזה עוזר לי להתנתק מהכל, לא להרגיש את הכאב הזה שיש לי בלב".

היא נזרקה מהפנימייה והועברה לפנימייה שלישית. "מבחוץ זה נראה כמו כלא עם גדר גבוהה, אבל דווקא שם היה לי טוב מבחינה לימודית. זה היה בית ספר מקצועי, למדתי בו ספָּרות, ואפילו הצלחתי. אבל גם נחשפתי לסמים ולניצול מיני.

"תמיד היה לי קטע כזה, שאהבתי ללכת למקום מבודד ולשבת בשקט עם עצמי, עם בקבוק בירה. יום אחד הצטרף אלי תלמיד מכיתה י' ואמר שהוא רוצה לשכב איתי. לא הסכמתי, והוא פשוט כפה את עצמו עלי.

"לא סיפרתי לאף אחד, פשוט ברחתי משם ונסעתי הביתה. למחרת, כשחזרתי לפנימייה, כבר הייתי בן אדם אחר. הסתגרתי בתוך עצמי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. כל מי שהיה פונה אלי, קיללתי.

"הבנתי שבעולם שלי יש מנצל ומנוצל. החלטתי להפוך להיות בן אדם חרא, להיות זאת שמנצלת ולא מנוצלת. אחרי כמה חודשים, עוד לפני שהשנה הסתיימה, העיפו אותי מהפנימייה".

בכל הזמן הזה מישהו מהרווחה מטפל בך?

"הרווחה התייחסו אלי רק כשאיימתי להתאבד, או כשאמרתי להם שאני חוטפת מכות. רק ככה הצלחתי למשוך את תשומת ליבם. כשהייתי מספרת שאמא שלי מתנהגת אלינו נורא, הם היו אומרים שאני סתם ממציאה, ושהיא בן אדם טוב. בסוף התייאשתי מהם".

אחרי שנזרקה משלוש פנימיות, היא הועברה לבית הספר האזורי שליד מקום מגוריה. "שם, בכיתה י', הכרתי את מי שהיה החבר שלי בשנה הזו. הוא היה בן 17, גדול ממני בשנה, והוא לא רצה ממני כלום, רק את תשומת הלב שלי. הוא היה אי של שפיות בתוך כל החיים שלי. כשהייתי רעבה, הוא היה עולה על האופנוע שלו ומביא לי אוכל.

"בשבתות הייתי אוכלת אצלו בבית, כי אצלנו לא היה דבר כזה, ארוחות שישי. גם לא חגים. הייתי הולכת עם המשפחה שלו לים, והרגשתי שיש לי סוף־סוף חיים נורמליים. אחרי כמה חודשים זה נגמר בינינו, אבל נשארנו חברים טובים.

"לקראת סוף השנה, רגע לפני הבגרות במדעים, נשברתי לרסיסים. החלטתי לספר לאבא שלי על האונס. הוא היה בשוק, לא הצליח לעכל. זה בכלל לא היה באשמתי מה שקרה. לא רציתי ללכת להתלונן, ואף אחד גם לא עודד אותי לכך.

"כשהוא סיפר לאמא שלי, היא הטיחה בי מילים קשות. במקום לחבק אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי, היא אמרה לי שאני מביאה את זה על עצמי, ושאהיה זונה כמו אמי הביולוגית. זה שבר אותי. קניתי בקבוק וודקה ושתיתי את כולו. הגעתי הביתה שיכורה מוות. ישבתי על שרפרף באמבטיה, כשהמים זורמים לי על הגוף, והלב שלי דפק בחוזקה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאם היא לא מוציאה אותי עכשיו מהבית, אפגע בעצמי.

"הגיעה משטרה, והוציאו אותי לבית של חברה ביישוב הסמוך. שם פגשתי ילד, שגם אמא שלו אומצה כשהיתה ילדה. הוא סיפר לה את הסיפור שלי, והיא רצתה לפגוש אותי. מאותו רגע עברתי לגור אצלה".

"כששמעתי את הסיפור של רותם, לא נשמתי", מספרת ל', שבביתה עברה רותם לגור. "היא סיפרה לי שאמא שלה לא מטפלת בה, ושהיא לא מרשה לה לקרוא לה אמא. אמרתי לה שלא אתן לה לחזור הביתה. שוחחתי עם עובדת הרווחה, והוציאו צו חירום שהיא תועבר אלי.

"לגדל אותה היה מאוד לא פשוט. היא היתה ילדה פצועה, שסיגלה לעצמה חיים של ילדת רחוב שורדת. למרות שהיה לה טוב אצלנו, ועד היום אני בקשר איתה, היו פעמים שהיא ברחה ממני כדי לשתות. אני הייתי יושבת ערה כל הלילה כדי להשגיח עליה. היא נכנסה לי ללב, ולא רק לי. כל הבית התגייס לטובתה. גם בעלי ושלושת הילדים שלי, שכבר חצו את גיל 20".

למרות החיים הקשים שעברה, סיימה רותם את הלימודים בהצטיינות, עם ממוצע בגרות של 93. היא החליטה שלא תמתין עד גיל 18 כדי למצוא את אמה.

"כשהייתי בכיתה י"א רצו לעשות בתוכנית 'הצינור' כתבה על נערות בסיכון, וביקשו נערה עם קול נעים. מנהל בית הספר שלי, שרצה לעודד אותי, שלח אותי. שם סיפרתי, בין היתר, שאני מחפשת את אמא שלי. קיוויתי שאולי מישהו מהמשפחה הביולוגית שלי ישמע ויבין שזאת אני. לצערי, זה לא הצליח.

"לפני שבעה חודשים התראיינתי ברשת ב', ואמרתי שאני מחפשת את אמא שלי. אפילו שרתי את השיר 'בואי אמא', והקדשתי לה אותו".

גלית לא ראתה את התוכנית בטלוויזיה, וגם לא שמעה את התוכנית ברדיו. היא היתה עסוקה בהישרדות האישית שלה. במשך השנים שעברו היא חיה את חייה מדו"ח לדו"ח, מתמונה לתמונה. במקביל, ניסתה למלא את החלל העצום שנפער בה.

בספטמבר 2003 נולד בנה, שהפך להיות כל עולמה. מאז הספיקה לעזוב את האב ולהתחיל מערכת יחסים בריאה עם בן זוג חדש. הם נישאו, ולפני חצי שנה נולדה להם בת.

באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה־18 של רותם, החליטה גלית, לראשונה, שהיא לא מכינה לרותם עוגה – כי את יום ההולדת הזה הן יחגגו יחדיו. באותו יום, בצירוף מקרים מופלא, פנתה כל אחת מהן, בעיר מגוריה, אל השירות למען הילד. רותם ביקשה לפתוח את תיק האימוץ, כדי למצוא את הוריה הביולוגיים. גלית ביקשה לברר אם בתה כבר ביקשה לפתוח את התיק.

רותם: "אמרו לי שאני לא יכולה לפתוח את התיק, כי לניר עוד לא מלאו 18. אמרו לי שזה החוק. בנוסף, אמרו לי שיכול להיות שלא אוהַב את מה שאמצא, כי אולי אמא שלי הביולוגית היא זונה או נרקומנית, ואולי היא אפילו לא בחיים. לא הבנתי על סמך מה הם אומרים לי כזה דבר. חטפתי עצבים, הפכתי להם את השולחן ויצאתי.

"מצאתי בגוגל את כתובת המייל של מנהלת השירות למען הילד בירושלים, ושלחתי לה את הבקשה שלי. העובדת הסוציאלית שטיפלה בי כל השנים חזרה אלי עם תשובה, ואמרה לי שהיא מעלה את המקרה שלי לבית המשפט, ויכול להיות שעד סוף השנה כבר אדע מי אמא שלי. התחלתי לחגוג. מאז עברו מספר חודשים, ועד לרגע זה לא שמעתי מהם כלום".

גלית: "לי אמרו שביקשת לפתוח את התיק, אבל בגלל שניר קטין, לא ניתן לעשות את זה עד שהוא יגיע לגיל 18. פניתי לעורך דין שמתמחה באימוץ והבנתי ממנו שאין חוק כזה, ושכל ילד מאומץ יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו מגיל 18. חזרתי לרווחה ועימתתי אותם עם האינפורמציה. העובדת הסוציאלית חזרה בה והסבירה לי שאכן לא מדובר בחוק, אבל 'זה הנוהל'.

"הרגשתי שעוד רגע הם יעשו לי שוב מחטף, ויוציאו החלטת בית משפט, שלא תאפשר לרותם להגיע אלי. התחלתי להפציץ את הרווחה בפקסים, שבהם אני מבקשת להעביר לבת שלי את הפרטים שלי. העליתי לפייסבוק תמונות, שבהן רואים בטשטוש את רותם, וביקשתי שכל מי שיודע משהו, שיגיד לי. קיוויתי שזה יגיע אליה.

"אפילו כתבתי פוסט ב'חיילים מצייצים'. עכשיו התברר לי שגם רותם חברה בקבוצה הזאת, אבל היא לא ראתה את ההודעות שלי".

לאחרונה התגייסה רותם לצה"ל, אחרי מאמצים רבים. "לא רצו לגייס אותה, בגלל העבר שלה ובגלל חוסר ההסתגלות למסגרות ולסמכות, אבל היא התעקשה", מספרת ל'.

"יום אחד היא התקשרה אלי בוכה, ואמרה לי שאין מי שילך איתה לבקו"ם ביום הגיוס, שאת ההורים שלה זה לא מעניין, שאמרו לה שהם לא מוכנים להפסיד יום עבודה בשביל זה. אני ובעלי לקחנו חופש מהעבודה והלכנו איתה לבקו"ם. יום קודם לקחתי אותה לקניון וקניתי לה את כל מה שהיא צריכה, גרביים ותחתונים ותיק וטלפון סלולרי חדש במקום הטלפון השבור שלה, רק שלא יחסר לה כלום".

רותם התגייסה במעמד של חיילת בודדה, ונשלחה לשרת ביחידת חי"ר, הרחק מבית הוריה המאמצים.

"ביום שני שעבר, היום שבו מצאתי אותה, החלטתי לקחת על עצמי יום צום", אומרת גלית בעיניים נוצצות. "ביקשתי מבורא עולם שייתן לי להיפגש עם הילדים שלי. כשמישהו ברווחה פלט שהיא חיילת בודדה, ידעתי שזה עניין של יום ואני מוצאת אותה. וכך היה. קיבלתי את הילדים שלי בחזרה, אין מאושרת ממני".

שבוע חלף מאז המפגש הראשוני. הקשר בין רותם לאמה ולשאר המשפחה הולך ומתחזק. גם בני, האב, מקפיד לשמור על קשר הדוק. המעמד קשה לו מאוד.

"כל החיים ייסרתי את עצמי על שנתתי שייקחו לי את ניר ורותם", הוא מספר בכאב. "לא התחתנתי בשנית, ואין לי עוד ילדים.

"לאורך כל השנים נשארתי עם גלית בקשרים מאוד טובים. כשהיא התקשרה אלי ביום שני בצהריים להגיד לי שמצאה את רותם בפייסבוק ושהיא באה להיפגש איתנו, הייתי בהלם. עזבתי הכל ונסעתי לבית של אחותה. עד עכשיו אני עדיין לא מעכל".

גלית: "אני ורותם כל היום בטלפון ובווטסאפ. היא קוראת לי אמא, ואני נמסה. יום אחרי המפגש לקחתי אותה ואת ניר לקניות בקניון. תמיד חלמתי ללכת לקנות להם בגדים, וכשהיא באה מאחוריי וחיבקה אותי, חשבתי שעוד רגע אני מתעלפת. זה חלום".

רותם: את יודעת שמעולם לא הלכתי ככה עם אמא לקניות? זאת חוויה ראשונית גם בשבילי. אני מרגישה שזאת התחלה חדשה לכולנו, ואני מתכוונת לגרום לכך שלא ניפרד יותר לעולם".

איך את רוצה שיקראו לך? בשמך הביולוגי, או בשם שנתנו לך ההורים המאמצים, שגדלת איתו כל החיים?

"אני חושבת שתמיד אשאר עם השם שההורים המאמצים נתנו לי, אבל אני גם אוהבת שהם והדודים שלי קוראים לי רותם. זה מרגיש לי נכון וטבעי. אולי בעתיד אשנה את השם לרותם, כרגע זה עוד מוקדם מדי".

עכשיו, כשאת שומעת שאמא שלך לא זנחה אותך, את כועסת?

"אני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה. רוב החיים גדלתי בתחושת כעס על אמא, כי אמרו לי שהיא לא רצתה אותי. על אבא לא התעכבתי, אמרו לי שהוא בכלל לא היה בתמונה. עכשיו, כשאני יודעת ששיקרו לי, ואני חושבת רק על כל הסבל שיכול היה להיחסך ממני, אני רותחת.

"כמעט התקשרתי לעובדת הסוציאלית להטיח בה את כל מה שגיליתי, ולהגיד לה שהם שקרנים, אבל התאפקתי. הם ישלמו על מה שהם עשו לי, ואני רק מקווה שלא יהיו עוד ילדים שיחוו את מה שאני חוויתי".

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"
עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

עכשיו הם מתחילים לרקום ביחד חלומות לעתיד. "אני גרה בדירת עמידר של שני חדרים", אומרת גלית, "אבל אם צריך, אם הם יעברו לגור איתי – אעבור דירה. אני מקווה שעמידר ייתנו לי דירה יותר גדולה, וגם אם לא, נסתדר. לא זאת תהיה הבעיה. בעלי מאוד מכיל, והוא זורם איתי בכל החלטה שאקבל. הוא יודע שהילדים האלה הם כל חיי. יש להם בית פתוח ואוהב אצלי, אצל בני ואצל אחותי. רק שיבואו, וכמה שיותר".

רותם: "אני רוצה ללמוד קרימינולוגיה ולהקים משפחה. עכשיו אני יודעת שיש לי אמא שתלווה אותי לחופה".

ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "ילדים נמסרים לאימוץ בהתאם להחלטת בית משפט או בהסכמת הוריהם, וכך היה גם לגבי אימוצם של קטינים אלה, שטרם האימוץ עברו טלטלות ומעברים רבים. נציין שהמאומצת והמשפחה המאמצת הללו קיבלו סיוע וליווי מקצועי לאורך שנות ילדותה והתבגרותה של המאומצת, ויש עימם קשר רציף גם כעת.

"על אף זאת, מעולם לא הושמעו טענות מצד הילדה או מצד המשפחה ביחס לטיפול בילדה בתוך המשפחה המאמצת, ועל כן יש לדחות את הטענות הללו מכל וכל. בנוסף, אין כל שחר לטענות שנוגעות לסיבות כביכול שהביאו לשליחת הילדה לפנימייה, שכן מדובר בשיבוץ בהיעדר מסגרת לימודית אחרת ביישוב שבו התגוררה.

"לעניין פתיחת תיק האימוץ, החוק קובע כי מאומץ בהגיעו לגיל 18 רשאי לפתוח את התיק ולפגוש את ההורה הביולוגי, אולם החוק אינו מאפשר להורה הביולוגי ליזום פתיחת תיק. כאשר שני אחים נמסרים לאימוץ, פתיחת התיק לגבי שניהם מתעכבת עד ששניהם מגיעים לגיל 18, כדי לאפשר למאומץ הצעיר יותר להשתתף בהליך פתיחת התיק כשהוא בשל ומוכן לכך. במקרה זה, האם לקחה את החוק לידיה ופעלה באופן עצמאי ושלא בהתאם להוראות החוק.

"הליווי המקצועי של השירות למען הילד עם מאומצים ועם הוריהם הביולוגיים (ולעיתים בשיתוף ההורים המאמצים) בהליך פתיחת תיק האימוץ מסייע לשני הצדדים בקיום מפגש וסגירת מעגל, שלעיתים הינו כאוב ביותר. מטעמי צנעת הפרט אין באפשרותנו למסור פרטים נוספים".

אימוץ, אימוץ סגור, הרהורים על משפחה וילדים

כך נקבעים מספרי ת.ז. של ילדים מאומצים בישראל

מקור: הרהורים על משפחה וילדים ב- ספ%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%a5-%d7%a1%d7%92%d7%95%d7%a8טמבר 29, 2015

כאשר ילד בישראל נשלח לאימוץ, כל הפרטים שלו משתנים למעט תאריך הלידה שלו.

גם מספר ת.ז. של הילד משתנה.

בניגוד למה שחושבים, למספר ת.ז. החדש של הילד אין ספרה מיוחדת או מאפיין הייחודי לילדים מאומצים. זהו מספר רגיל לגמרי ללא שום קוד סודי או ספרת בקורת סודית.

בכדי להבין כיצד משתנה מספר ת.ז. נסביר קודם כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילדים לא מאומצים.

כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילד לא מאומץ

רשות האוכלוסין מעבירה לבתי החולים פנקסים ובהם 25 הודעות לידה. בכל הודעת לידה מודפס מספר זהות קבוע. מספרי זהות הם מספרים סידוריים עוקבים שרצים בזה אחר זה. כל בית חולים מקבל אספקת פנקסי הודעות לידה לפי מספר הלידות שהיו בו בשנה הקודמת.

כאשר נולד תינוק, בית החולים משלים בהודעת הלידה את הפרטים על הרך הנולד והוריו, כך שמי שנולד סמוך ללידה שלכם באותו בית החולים נושא כנראה מספר עוקב למספרכם.

בכפוף לחוק מרשם האוכלוסין, פרק ב', סעיף 6(א), הודעה על לידה מועברת ע"י בית החולים לרשות האוכלוסין לא יאוחר מ-10 ימים מיום הלידה, לצורך רישום פרטי התינוק והוריו במרשם האוכלוסין של משרד הפנים.

ספרת הבקורת במספר ת.ז.

הספרה התשיעית מימין במספר הזהות היא ספרת ביקורת, שהוצגה לראשונה בתחילת שנות ה-80. היא נקבעת באמצעות אלגוריתם שמבצע חישוב מתמטי של כל שמונה הספרות לפי נוסחה אחידה, וממנו מתקבלת ספרת הביקורת.

ספרת הביקורת נועדה לבדוק שאכן המספר הוא מספר ת.ז. ולא סתם מספר, על מנת שלא יהיה זיוף, שינוי או טעות של המספר. ספרת הביקורת מאפשרת למחשב להתריע במקרים שבהם הוקלד מספר זהות שגוי. האלגוריתם לחישוב ספרת הבקורת הינו גלוי לציבור ומובא בקישור הזה.

כיצד נקבע מספר ת.ז. של ילד מאומץ

לרשות האוכלוסין של משרד הפנים יש סניפים של לשכות אוכלוסין ברחבי הארץ. מבחינת הרשויות, אימוץ הוא כמו לידה מחדש, ולכן לצורך הענין, כל לשכת אוכלוסין מתנהלת ברישום מאומץ כמו בית חולים. לכל לשכת אוכלוסין מקומית מוקצית סדרה של מספרי ת.ז. עוקבים המיועדים לצורך רישום ילדים מאומצים. לסדרות אלו אין מאפיינים ייחודיים, והן דומות לכל מספר ת.ז. של ילדים שלא אומצו.

כאשר ההורים המאמצים מקבלים צו אימוץ, הם מגיעים ללשכת האוכלוסין המקומית במקום מגוריהם לצורך רישום הילד המאומץ במשרד הפנים. ההורים מגיעים ללשכה עם צו אימוץ עליו רשום שמו החדש של הילד, במידה והחליטו לשנות את השם המקורי (אם הילד לא אומץ מייד לאחר לידתו וניתן לו שם ע"י האם היולדת). ההורים המאמצים לא חייבים לשנות את השם המקורי של הילד, ואם החליטו להשאירו על כנו, שמו המקורי של הילד ייכתב בצו האימוץ.

לעומת זאת, מספר ת.ז. חייב להשתנות, ולכן עם הצגת המסמכים הנדרשים בלשכת האוכלוסין, משנה פקיד הרישום את ת.ז. של הילד, נותן לו מספר ת.ז. חדש מתוך רשימה שהוקצתה לו עבור ילדים מאומצים, וגורע את המספר הישן ממאגר מרשם האוכלוסין. פירוט על נוהל רישום ילדים מאומצים במשרד הפנים מובא בקובץ הזה.

לכן, מאומצים שלהם מספרי זהות מאותה סדרה הם מאומצים אשר הוריהם המאמצים מתגוררים באותו אזור ושייכים לאותה לשכת אוכלוסין.

תאריך לידה של הילד, כאמור, אינו משתנה לאחר האימוץ.

בעוד שבמספרי זהות עוקבים של ילדים לא מאומצים אנו נמצא שהם נולדו באותו יום או ביום העוקב ובאותו בית חולים, הרי שבמספרי זהות עוקבים של ילדים מאומצים אנו נמצא לרוב שהם לא נולדו באותו יום, וגם לא ביום העוקב ואפילו לא באותו חודש ולא באותה שנה, כי הילד המאומץ הבא בתור שנרשם באותה לשכת האוכלוסין וקיבל את המספר הבא בתור בסדרה, אומץ בגיל שונה מן הילד המאומץ הקודם לו שנרשם.

אימוץ, חטיפת ילדים לאימוץ, חטיפת תינוק לאימוץ, ילדי תימן, עדנה אדטו, פרשת ילדי תימן

"ילדי תימן" – סקופ של הרב אבידור הכהן

"ילדי תימן" – סקופ של הרב אבידור הכהן , עדנה אדטו , ידיעות אחרונות , 23.04.1996העיד אתמול אורי אבנרי, לשעבר עורך "העולם הזה" שחשף ב- 1967 לראשונה את פרשת מכירת הילדים.

הרב שמואל אבידור הכהן הוא המקור לכתבה הבלעדית של שבועון "העולם הזה" שפורסמה ב- 11 בינואר 1967 ובה דווח לראשונה על מכירת ילדי תימן לאימוץ למשפחות אשכנזיות בארה"ב תמורת 5,000 דולר לילד, סכום עתק באותם ימים.

לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן

 

אימוץ, אימוץ סגור, בית משפט לענייני משפחה, ג'נוסייד, דנה ירקצי, הונאות השירות למען הילד, הונאות משרד הרווחה, השירות למען הילד, חדשות, חטיפת תינוק לאימוץ, חטיפת תינוק מבית חולים, פקידת אימוץ, פשעי השירות למען הילד, פשעי משרד הרווחה, פשעי פקידות אימוץ

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנחטף מאמו

משרד הרווחה חבורת נוכלים - שומר נפשו ירחק
משרד הרווחה חבורת נוכלים – שומר נפשו ירחק

"השירות למען הילד" גוף המופרע ומושחת של משרד הרווחה משום שאם ישנם משפחות אומנה מדוע לנתק את הילד לחלוטין ממשפחתו? התשובה לכך ברורה: מדובר בעובדות סוציאליות מופרעות ומושחתות הרואות את טובת המאמצים לנגד עיניהם.

"קשר הדם אומר את דברו": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנלקח מאמו , דנה ירקצי , וואלה חדשות , 30.01.2017

הילד, שנולד כשהוא מכור לסמים, הוצא עם לידתו ממשמורת אמו. אחרי שנגמלה, התנגדה האם להליך האימוץ אך לבסוף נקבע כי אינה מסוגלת לגדל את בנה. בשבוע שעבר התקבל ערעורה והוחלט לבטל את האימוץ

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של אם שבנה נלקח ממנה בטענה כי אינה כשירה לגדלו, והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הקטין יאומץ באימוץ סגור. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות משרד הרווחה מול האם. בשנת 2013 נולד לא' תינוק מחוץ למסגרת הנישואין, לאב לא ידוע, כאשר הוא סובל מתסמונת גמילה מסמים, בעקבות שימושה של אמו בחומרים אסורים. מיד לאחר לידתו נלקח ממשמורתה של האם ומאז לא שב אליה. לאחר טיפול וגמילה בבית החולים הוא הועבר למשפחת אומנה והוכרז כקטין נזקק.

בינואר 2015 החלו הליכי אימוץ בעניינו של הקטין בבית המשפט לענייני משפחה. האם, שיוצגה על ידי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, התנגדה לאימוץ. בתום הליך ארוך ומייגע שבו נתקבלו תסקירים, חוות דעת למסוגלות הורית והליך הוכחות, ניתן פסק דין שקבע כי הילד יאומץ באימוץ סגור, וכי האם אינה מסוגלת לגדל את ילדה ואין צפי לשינוי או שיקום עתידיים. זאת, על אף עזרה כלכלית וטיפולית שקיבלה מרשויות הסעד. עוד נקבע כי אין לאפשר קשר כלשהו בין הילד לאמו.

האם ערערה על ההחלטה בעזרת עו"ד ליאת קוזקוב מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, עד אשר הדיון הגיע לבית המשפט המחוזי. בערעור קבלה האם על התעלמות בית המשפט מכך שלא ניתנה לה מעולם הזדמנות אמתית לבחינת כשירותה לשמש כאם לפעוט. בנוסף, טענה כי התנהלות שירותי הרווחה הייתה זריזה ומכוונת מטרה – הליך קלט חירום, אומנה בתוך שלושה חודשים מרגע הלידה, והליכי אימוץ בתוך חודשים ספורים נוספים – תוך צמצום הקשר בינה לבין בנה. לדבריה, כל אלה לא הותירו לה סיכוי להתמודד אל מול משפחת האומנה המגדלת את הקטין ברציפות מאז היותו כבן שלוש, או אפשרות לייצר קשר משמעותי עם בנה.

פקידת אימוץ אורנה הירשפלד - מדיניות רמיה לסחר בילדים לאימוץהאם, שבינתיים נגמלה מסמים, עברה שיקום, מצאה עבודה ובבדיקות שנערכו לה לא נמצאו חומרים אסורים בגופה. היא עשתה מאמצים לקיים את הוראות השופטים על פי התסקירים השונים שהוגשו לכל אורך התיק, אך לא באמת זכתה להכיר את בנה משום שפגשה אותו פעם בשבוע.

טענת האם בערעורה הייתה כי שירותי הרווחה לא עמדו בדרישות כדי להוכיח את נכונותו של סעיף א' לחוק האימוץ, שקובע כי ילד יימסר לאימוץ רק במקרים חריגים ובהם תמיכה בהורה לא תסייע. לדבריה, במקרה זה תמיכה הייתה אכן מסייעת. בתגובה קבע בית המשפט כי כל ילד רוצה את הוריו האמתיים. לפי ההחלטה, אפשר להחזיר את הפעוט למסלול נוער, שבמסגרתו אמו תראה אותו לעיתים קרובות יותר, והקשר ביניהם יתחזק עד שתוכל לקבל אותו בחזרה למשמורתה.

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים"

בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, קיבל בית המשפט המחוזי פה אחד את טענות האם המערערת והורה על ביטול פסק הדין המורה על אימוץ הקטין ולא על צמצום תוצאות האימוץ בלבד. בנוסף הורה בית המשפט על השבת התיק להמשך טיפול בבית המשפט לנוער, שם תוכן תכנית מעטפת מכילה ומיטיבה לילד, לפיה תגדל בהדרגה תדירות המפגשים בין האם לקטין, בתחילה לפעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי, ובהמשך ליותר. זאת, על מנת ליצור אופק לחזרתו של הקטין באופן הדרגתי לחיק אמו.

בית המשפט ביקר את התנהלות משרד הרווחה וקבע כי "רק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ, כאשר נקודת המבט באשר למסוגלות נבחנת מבעד לעדשת ההורה ה'מסתייע' ולא ההורה ה'עצמאי'. ההורה הביולוגי אינו צריך להוכיח את מסוגלותו ההורית, אלא היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה הם שצריכים להוכיח את היעדרה, וכן להוכיח כי לא קיים סיכוי לשיפור ושינוי עתידי".

עוד נאמר כי "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברים. ואמנם, בהעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים". בנוסף, לדברי בית המשפט לא ניתנה לאם הדרכה הורית, נציגי הרווחה שמו דגש אך ורק על הפן השלילי של הביקורים והיו אי דיוקים בתסקיר שהוגש לבית המשפט בכל הנוגע לאפיון הביקורים של האם עם הקטין במרכז הקשר.

לדברי עו"ד שני שדה, הממונה הארצית על תחום האימוץ במשרד, "פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא ציון דרך בתחום דיני האימוץ, ומדגיש מחדש כי נטל הראייה מונח לפתחם של שירותי הרווחה להוכיח כי ההורים אינם כשרים לגדל את ילדם ואף לא יהיו כן בעתיד. זאת ועוד, חלה חובה על הרשויות לתת, ולוודא כי ניתנה, עזרה כלכלית וטיפולית סבירה להורה, בטרם נקבעו מסמרות באשר להוצאתו לצמיתות של הילד ממשמורתו". עוד הוסיפה כי "בית המשפט חוזר שוב על אמירותיו בדבר חשיבות הקשר בין הורים לילדיהם, ועל זכות היסוד שלהם לגדלם, למעט במקרים קיצוניים. עוד ייאמר כי אין זה התיק הראשון בו הצליח הייצוג מטעם הסיוע המשפטי להביא להחלטה אחרת מן המצופה, ולהותיר קיומו של קשר בין ההורים הביולוגיים לילדם. הסיוע המשפטי מודע לכובד האחריות המוטל עליו בסיוע להורים בשעתם הקשה כשילדם נלקח מהם, ופועל כל העת למתן ייצוג מקצועי ואיכותי להורים, תוך התחשבות במצבם הרגיש והפגיע במהלך המשפט".