אורלי וילנאי, אפוטרופוס, אפוטרופוס כללי, גזל, גזל חסרי ישע, עושק, שלמה שחר, תאגידי אפוטרופסות

האפוטרופוס הכללי: מנהלי החשבונות של חסרי הישע גונבים את כספם

האפוטרופוס הכללי: מנהלי החשבונות של חסרי הישע גונבים את כספם, אורלי וילנאי , הארץ , 30.06.2009

חשדות למעילות ענק התגלו לאחרונה בשני תאגידי אפוטרופסות. ספק אם הקורבנות, רובם בערוב ימיהם, יזכו לקבל ולו מעט מכספם בחזרה

מעצרה של מנהלת תאגיד האפוטרופסות "קרן דורי דורות", אתי לוי, בשבוע שעבר, לא הפתיע את אנשי לשכת האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים. חודשים ארוכים ניהלו נגדה אנשי האפוטרופוס והמשטרה חקירה סמויה, שבסופה התגלו ממצאים לפיהם מעלה בכספי החסויים שהיו באחריותה בהיקף של מיליוני שקלים. מדובר באנשים שאינם מסוגלים לנהל את כספם לבד, וזקוקים לאפוטרופוס.

דפוס הפעולה של לוי נראה להם מוכר. קצת יותר משנה לפני כן, במארס 2008, נעצרה מנהלת תאגיד אפוטרופסות נוסף לטיפול בחסויים. ירדנה נילמן שמה, מנהלת "ירדנה נילמן שירותי אפוטרופסות בע"מ", שעל פי הממצאים מעלה בעשרה מיליון שקל מכספי החסויים. בין המעילות נמצא קשר הדוק: בטרם פתחה נילמן את תאגיד האפוטרופסות שלה היא ניהלה את "קרן דורי דורות", ואחרי שעזבה החליפה אותה לא אחרת מאשר אתי לוי שנעצרה, כאמור, בשבוע שעבר. לא רק זאת, אלא שאחרי שנילמן נתפסה והחברה שלה נסגרה, הועברו החסויים בהם טיפלה לחסותה של קרן דורי דורות שהחשדות למעילותיה התגלו רק עכשיו.

כמה מהחסויים נפלו קורבן לשתי המעילות. עכשיו מתברר כי ספק אם הקורבנות, רובם בערוב ימיהם, יזכו לקבל ולו מעט מכספם בחזרה. נילמן ניצלה את התמהמהות המשטרה וברחה מהארץ בנובמבר האחרון. היא לא מעולם הועמדה לדין. צווי עיקול הוטלו על הרכוש שהשאירה מאחור, אולם אין בו כדי לכסות ולו אחוז מהכסף שנעלם. על הכספים שנלקחו על פי החשד על ידי "קרן דורי דורות", ניתן יהיה לדבר רק אחרי הליך משפטי ארוך ומייגע וספק אם בסופו ייוותרו אותם חוסים בחיים.

אפוטרופוסית ירדנה נילמן – יקירת רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה

בישראל חיים כיום 40 אלף בני אדם המוגדרים "חסויים". רבע מהם נתונים לטיפולם של תאגידים פרטיים שקיבלו את אישור משרד הרווחה והמשפטים, היתר נתונים לחסותם של אנשים פרטיים, לרוב קרובי משפחה. 20 המפקחים במשרד האפוטרופוס הראשי אמורים לוודא שהתנהלות התאגידים תקינה. "בסדר גודל כזה של מספרים אין סיכוי שנוכל לבצע בדיקה פרטנית", אומר האפוטרופוס הכללי, עו"ד שלמה שחר. "כל אפוטרופוס צריך להגיש דו"ח חד שנתי לבדיקה על כל חסוי וכדי להשתלט הקמנו מאגר של יועצי מס שיוודאו את סבירות ההוצאות מחשבונו של החסוי". כך החלה להתגלות המעילה לכאורה של "קרן דורי דורות".

עד לפני עשר שנים טיפלה בחסויים בישראל רק "הקרן לטיפול בחסויים" של משרד המשפטים. אולם בשל בעיות התנהלות, הוחלט לפתוח את התחום לתאגידים פרטיים ולחלק ביניהם את החסויים. ההנהלה בקרן התחלפה והיום אין תלונות על התנהלותה, אולם תאגידים אחרים כבר נכנסו לתמונה.

לדברי סגנית האפוטרופוס הכללי, עו"ד סיגל יעקובי, המחשבה במשרד הרווחה, שביצע את השינוי, היתה שככל שיהיו יותר תאגידים שאחראים על פחות חסויים כך תהיה הביקורת קלה יותר. אולם התוצאה הפוכה. "יש לבצע חשיבה מחודשת להחמרת הקריטריונים", היא אומרת. "כיום לא צריך לעבור מכרז או ועדה, מספיק להציג ניסיון טיפול במבוגרים ולפעמים אפילו רק תואר עו"ד". כדי לשנות את המצב, כינס האפוטרופוס הכללי ועדה של משרד הרווחה והמשפטים. כל עוד פועלת הוועדה לא יונפקו מינויים חדשים לטיפול בחסויים.

במסגרת הפשיטה על משרדי "דורי דורות" מצאה המשטרה ארגז תכשיטים שהיו שייכים ככל הנראה לחוסות שמתו. בחשבוניות שהוגשו לאפוטרופוס הכללי דווחו שיפוצים בעשרות אלפי שקלים, אך בדיקה מהירה העלתה שבחלק מהמקרים לא בוצעו שיפוצים כלל. כך נעשה גם בדיווחים על טיפולי שיניים, הכספים נלקחו אבל החוסים לא קיבלו טיפול. "מדובר ברמת השפלות הנמוכה ביותר", סיכם עו"ד שחר, "אנו מתייחסים בחומרה למי שאמורים לדאוג לחיי חסרי הישע ולמעשה גונבים את כספם, נעשה הכל לשנות זאת".

 

האפוטרופוס הכללי, עו''ד שלמה שחר. גייס יועצי מס לבדיקת תקינות ניהול החשבונות
האפוטרופוס הכללי, עו"ד שלמה שחר. גייס יועצי מס לבדיקת תקינות ניהול החשבונות

פלייליסט – התעמרות והתעללות בקשישים ע"פ מדיניות משרד הרווחה

אורלי וילנאי, גזל ניצולי שואה, התעללות בקשישים, מי בת ים, נזילה, ניצולי שואה, ניתוק מים, תאגיד מי בת ים, תאגיד מים וביוב מי בת ים

תאגיד מים מי בת ים גוזל כסף מניצולי שואה עניים

נזילת המים הסמויה של ניצולי השואה , אורלי וילנאי , חיים בשוליים  הארץ , 28.2.2011

אדם חולה בן ה-93 ואשתו בת ה-80, ניצולי שואה, גילו לפתע שהם חייבים עשרות אלפי שקלים לתאגיד המים בבת ים, בשל "נזילה סמויה" שכלל לא היו מודעים לקיומה

הרצל ולילי נחאייסי חיו תמיד מהיד אל הפה, אבל מעולם לא היו חייבים למישהו ולו שקל. מבחינתם מדובר בעיקרון – חשבונות צריך לשלם, ועדיף בהוראת קבע כדי שלא יחסירו יום.

שישה ילדים נולדו להם, ו-20 נכדים. בת אחת נפטרה מסרטן והותירה 4 יתומים, בן נוסף נפטר מדום לב. את כל הכאב הזה הם נושאים ביחד, עמוד התווך של המשפחה.

אלא שלנוכח סיפור החיים המרשים הזה ניצבת עכשיו חומה אטומה, שמאיימת לגזול את כוחותיהם האחרונים. הרצל נחאייסי בן ה-93 ולילי נחאייסי בת ה-80 נלחמים היום בתאגיד מים, "מי בת ים" שמו.

הכל התחיל באוגוסט 2010, כשהגיע חשבון מים בסך 7,500 שקלים. בני הזוג נחאייסי גרים בקומה הראשונה בבניין דו-קומתי של עמידר, שבו חשבון המים משותף לכל השכנים. בעקבות פנייה לעירייה, התברר שבצינור של משפחת נחאייסי היתה נזילה, כזאת שעין לא-מקצועית לא היתה יכולה לגלות. שום רטיבות לא ניכרה. המים נזלו ישירות אל הביוב – "נזילה סמויה", בפי אנשי המקצוע.

הנזילה תוקנה, אבל החוב נשאר – והועבר על שם בני הזוג נחאייסי. לילי נחאייסי פנתה שוב לעיריית בת ים, ניסתה להסביר שלא יכלו לדעת על קיומה של הנזילה, וממילא לא עשו שימוש במים. אבל בעירייה אמרו, שהנושא אינו באחריותם וכי עליהם לפנות לתאגיד המים "מי בת ים".

ב"מי בת ים" הודיעו לבני הזוג, שהחוב עלה ל-30,000 שקלים – הסכום של 7,500 חושב לאחר חלוקה לארבע דירות, אך מאחר שהנזילה אצלם הם צריכים לשלם הכל. 30,000 שקלים לחודשיים בעבור זוג קשישים, שהצריכה הממוצעת שלהם בחודש היא בסביבות 200 שקלים.

נכדתם המסורה, אורית המר, ניסתה להיחלץ לעזרתם. נחאייסי הוא חולה סיעודי, אשתו מטפלת בו במסירות, שניהם חיים מקצבת הביטוח הלאומי בסך 4,000 שקל בחודש. המר שלחה בשמם פניות ל"מי בת ים", נפגשה, התחננה, כתבה למנכ"ל התאגיד, תמיר פיינשטיין, ובשלב מסוים קיבלה הודעה, שהוחלט להוריד מהסכום את "הוצאות הביוב", וכי סבא וסבתא יצטרכו לשלם רק 12,000 שקלים – חצי חינם.

לפני כמה חודשים, בעקבות פסק דין בנושא, הוכרו בני הזוג נחאייסי, יוצאי לוב, כניצולי שואה. הרצל נחאייסי יתחיל לקבל בערוב ימיו קצבת ניצול בגובה 1,800 שקל, לילי נחאייסי עתידה אף היא לקבל קצבה. הם גם היו אמורים לקבל החזר על הארנונה עקב הנחה לניצולי שואה – בסך 9,000 שקל. אך לשלטון הציניות מתלווה גם אכזריות: כשהלכה נחאייסי לקחת את הכסף, התברר לה שעיריית בת ים העבירה את כל הסכום לחברת "מי בת ים" בעבור החוב על הנזילה. איש לא פנה אליהם בעניין. אמנם, בעירייה טענו בשעתו, שאין להם קשר לנושא, ובכל זאת העבירו את כספם של נחאייסי ל"מי בת ים".

הנחמה היחידה מבחינת לילי נחאייסי היתה, שבעקבות ה"ניכוי" הזה החוב יקטן. אלא שאז קיבלו בני הזוג התראה לפני ניתוק. מתברר שלאחר שאיבת 9,000 השקלים הם עדיין חייבים עוד 6,000 שקלים. "הריביות הביאו לתפיחת החוב", הסבירו להם.

"סבא שלי אדם מבוגר וחולה, הוא ישן רוב הזמן, סבתא מטפלת בו, הם לא ממלאים בריכות כל היום", אומרת הנכדה המיואשת. "ב'מי בת ים' אמרו לנו לפנות לרשות המים, ברשות המים אמרו לפנות למחוקק, כי זה החוק ואפשר לשנות אותו רק בכנסת, סבא וסבתא אנשים שחיים בצנעה ולא עשו דבר רע לאיש. מה עושים?"

חבר הכנסת זאב ביילסקי (קדימה) לא נותר אדיש למצוקתם וסייע לבני הזוג עם עזרה משפטית, המתגבשת בימים אלה.

"על מה רוצים כסף, אני לא מבינה", אומרת נחאייסי, "לא ראיתי ולא השתמשתי, אנחנו רק זוג מבוגר בבית. אני חולה ולבעלי יש אלצהיימר. אין לי כוח להילחם".

תאגידי המים הם הרעה החולה המוניציפלית המודרנית, על כך מעידים לא מעט ראשי ערים, ומתברר שאיש לא יכול למפלצת המתפתחת. אז עכשיו אשה בת 80 ואיש בן 93 מתחילים להיאבק בבתי משפט על משהו שצדקתו ברורה לעין כל.

תגובת "מי בת ים": "החברה רשאית לפעול רק בהתאם להוראות הדין הקיים ביחס להפחתת חיובי מים וביוב. באפשרותם לפנות אל הרשות הממשלתית למים וביוב, ואם תהיה הנחיה אחרת נשקול את עמדתנו. בכל מקרה, על הזוג נחאייסי להסדיר את יתרת החוב בטרם נקיטת אמצעי אכיפה מינהליים".

 נזילת המים הסמויה של ניצולי השואה , אורלי וילנאי , חיים בשוליים  הארץ , 28.2.2011
אורלי וילנאי, לשכת הרווחה בת ים, מוסד פסיכיאטרי אברבנאל, ניצולי השואה, קרן דורי דורות, שלמה בן פורת

ניצולת שואה שילמה 9,000 שקל לעו"ד שלמה בן פורת בעד מילוי טפסים לקצבה של 1,500 שקל

ניצולת שואה שילמה 9,000 שקל בעד מילוי טפסים לקצבה של 1,500 שקל, אורלי וילנאי , דצמבר 2008 , הארץ

הניצולה, בת 78, מאושפזת באברבנאל. העו"ד שגבה את הסכום: זה היה טופס של 7 עמודים, ובצדו עבודה רבה

ויקה, ניצולת שואה בת 78, נאלצה לשלם 9,393 שקלים רק בעבור מילוי טפסים לקבלת קצבה מהממשלה, שגובהה 1,590 שקל בלבד. כך עולה ממכתב שהתקבל בשבוע שעבר אצל מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, בחתימת מנהל המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, שבו מאושפזת ויקה. "אנו מבקשים התערבותך המיידית מול האפוטרופסים", נכתב במכתב, "מדובר בעבודת מילוי טפסים פשוטה ביותר. אם יש צורך, אנו מוכנים למלא טופס זה לכל ניצול שואה הזקוק לשירות בעבור עלות סמלית של 1 ש"ח בלבד".

לדבריה של ויקה, עד שהגיעה לאשפוז האחרון בבית החולים אברבנאל, לפני חודש, היא היתה רעבה. אין לה לא רכוש ולא כסף. כמעט שנה עברה מאז מונה לה אפוטרופוס האמור לדאוג לכל צרכיה, אחרי שנקבע שהיא אינה כשירה לנהל את חייה לבד. בעבר אושפזה כמה פעמים באברבנאל.

את הקצבה בגובה 1,590 שקל בחודש קיבלה בנוסף לתשלום רטרואקטיווי בעד החודשים שחלפו מאז הגשת הבקשה, אבל גם מהסכום הזה לא נשאר לה הרבה, אחרי ששולמו ממנו 9,393 שקלים. האפוטרופסות של ויקה נתונה בידי "קרן דורי דורות", עמותה שמספקת למדינה שירותי אפוטרופסות בחמש השנים האחרונות.

אבל שבועיים וחצי לפני ש"דורי דורות" קיבלה את המינוי לטיפול בענייניה של ויקה, היא חתמה על הסכם עם עו"ד שלמה בן פורת, שהוא יטפל בתביעתה לתגמול לפי "חוק נכי רדיפות הנאצים"; היא, בתמורה, תשלם שכר טרחה השווה ל-8% מהתגמול החודשי כפול 60, פלוס מע"מ. בנוסף לכך, "אם יאושר לתובעת תשלום רטרואקטיווי לתקופה של 4 שנים לפחות", נאמר בכתב ההתחייבות, "ישולם לעורך הדין שכר טרחה בשיעור של 20% מהסכום שיאושר", בתוספת מע"מ. כך קיבל העו"ד שכר הטרחה של 9,393 שקל.

בקרן דורי דורות מדגישים כי מכיוון שהחוזה נחתם בטרם הגיעה לטיפולם, אף שמדובר בשבועיים וחצי בלבד, הם אינם יכולים לעשות דבר לבטלו. "נכון שיש לנו אחריות לדאוג לניהול תקין של הכספים, אבל אנחנו לא יכולים להתכחש להסכם", אמרו בעמותה. הם מאשרים ששילמו מכספיה של ויקה 9,393 שקל.

הצד העצוב בסיפור הוא, שהכל חוקי. בחוק נכי רדיפת הנאצים כתוב מהו הסכום המקסימלי שעו"ד רשאי לגבות, ומאז נחקק ב-1957 שילמו אלפי ניצולים סכומים גבוהים לעורכי דין בעד הזכות לקבל פיצוי. בעשור האחרון נידונה שאלת התשלום בפורומים רבים של מקבלי החלטות והובהר שאין צורך בו. כן נפתחו לניצולים אפשרויות לקבל את השירות הזה חינם. אבל איש לא טרח לעדכן אותם בכך.

עו"ד בן פורת, שניהל בעבר מאבקים רבים למען ניצולים, אומר בתגובה לשאלה על שכר הטרחה שגבה מוויקה, שמדובר בטופס של שבעה עמודים, לא פשוט למילוי, שבצדו עבודה רבה. לדבריו, ניצולי שואה רבים מודים לו עד היום גם על מה שהשיג להם בבית המשפט ועל שירות מילוי הטפסים. את שכר הטרחה הוא גבה לפי חוק, אמר.

לפני שנה חוקק חוק הקובע שיש לפצות 8,000 ניצולי שואה שאינם מקבלים קצבה ולשלם להם אלף שקל בחודש. בחוק נקבעה הגבלה חמורה על שכר עורכי דין: הוא רשאי לגבות לא יותר מאלף שקל על מילוי הטפסים והגשת הבקשה. עורכי הדין בהחלט לא גובים יותר, פשוט משום שהם נמנעים לטפל בזה בגלל הסכום הנמוך.

עו"ד בן פורת אומר שלא משתלם לייצג ניצולים בבקשות לחוק החדש, בגלל ההגבלה. בשל כך, אותרו עד היום רק 2,000 מתוך 8,000 ניצולי שואה הזכאים לקצבה. וזה אולי הפרדוקס הכואב מכולם. אם יפנה ניצול לעו"ד הוא יקבל פיצוי, אבל ישלם הרבה. אם לא, כנראה שלא יקבל כלום.

אורלי וילנאי, הפרטה, הפרטת שירותי רווחה, עובדי קבלן, עובדת סוציאלית, פנימיות ומעונות

תאוות בצע מוסדות הרווחה המופרטים – עובדים סוציאליים הופכים מוסדות חוסים ל"מחסני בשר"

בפרשת ההתנהלות הסאדיסטית של פקיד סעד ראשי בשירות למפגר אמיר שוורץ, ראינו חוסים נכלאו במוסדות למפגרים במשך עשרות שנים בעודם נורמלים ושפויים כדוגמת דודו דהאן. פקיד הסעד הראשי אמיר שוורץ הסועד מידי יום ארוחת צהריים עם צמרת משרד הרווחה גם שימש כעובד בכיר בחברה פרטית ק.ט.ב בבעלותה כתריסר הוסטלים ומחזור שנתי של כעשרה מיליוני שקלים.
מתברר כי צמרת הרווחה סיגלה את הפרטת השירותים החברתיים ומעסיקה עובדים סוציאליים שהפכו מוסדות לחוסים ל"מחסני בשר" ומייללים על שכרם הנמוך…

הכתבה 86% משירותי הרווחה: באמצעות עובדי קבלן , אורלי וילנאי , הארץ , פברואר 2012

70% מהעו"סים שנקלטו בשנים האחרונות – עובדי קבלן. "הם מגיעים עם תחושת שליחות, ומחוייבים לקבל החלטות שסותרות את האתיקה המקצועית שלהם"

שבעים אחוזים מהעובדים הסוציאלים שהתקבלו לעבודה בשנים האחרונות הם עובדי קבלן, 90% מעובדים אלו הן נשים. הנתון המדהים הזה, העולה ממחקר שנערך באוגוסט האחרון על ידי מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית בישראל, נותן תוקף לשני נתונים מדאיגים נוספים במחקר – האחד קובע כי מרבית עובדי הקבלן בישראל הן נשים, ואילו השני מדבר על כך ש-86% מהשירותים שמספק משרד הרווחה מופרטים, ונעשים באמצעות מיקור חוץ, כלומר חברות קבלניות.

"משרדי הבריאות והרווחה הם המשרדים שמשתמשים הכי הרבה בחברות קבלן", אומר הד"ר אמיר פז פוקס, מנהל אקדמי שותף בפרויקט גבולות ההפרטה ואחריות המדינה במכון ון ליר. "מבחינת דיני העבודה יש שתי צורות העסקה אפשריות – העסקה ישירה או העסקה קבלנית – לכן העסקה דרך עמותות היא פשוט העסקה קבלנית, גם אם השם מכובס יותר". לדבריו, ישנה חפיפה מוחלטת בין התחומים שבהם מועסקות נשים בשירות הציבורי לבין התחומים שבהם נעשה שימוש בחברות קבלן. "אם ממילא היו תנאי השכר של העובדות במשרות אלה נמוכים, הרי שעתה במקרים רבים, ירד השכר גם אל מתחת לשכר המינימום בפועל".

תנאי העסקה אלו לא רק דירדרו את שוק התעסוקה לתהומות שטרם נראו במדינת ישראל, לדברי הד"ר פז פוקס הם גם השפיעו על אופן קבלת ההחלטות המקצועיות. בראיונות שערך עם עובדי קבלן דיווחו רבים מהם כי חוות הדעת שלהם הוטו בשל שיקולים כלכליים.

כך לדוגמה העידה עובדת סוציאלית במוסד לתשושי נפש, כי התבקשה על ידי מנהל המוסד שלא לשלוח לשיקום אדם שראוי היה שיצא אליו, שכן "אין כרגע מי שיחליף אותו, ובהיעדר איוש לא יתקבל תקציב ממשרד הרווחה".
דברים דומים נאמרו על ידי פסיכולוגים המועסקים בחברות קבלניות לבריאות הציבור, עובדים במוסדות חוסים, גמילה מסמים ועוד. בשל הפרטת השירותים, לא יכולים משרדי הממשלה לפקח על חוות דעת אלו ולא על ההתנהלות הפנימית. "אנשים מגיעים עם תחושת שליחות, ומחייבים אותם לקבל החלטות שסותרות את האתיקה המקצועית שלהם", הוסיף הד"ר פז פוקס, שכותב בימים אלה מחקר בעניין.

לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהוגש בשנה שעברה לוועדת הקליטה והעלייה, מחצית מעובדי הקבלן הם עולים מחבר המדינות שעלו משנת 1990 ואילך, שיעור גבוה במידה ניכרת משיעורם בכלל האוכלוסייה, העומד על 12.2%. עוד נכתב כי על פי מחקר של מכון ברוקדייל, לפחות 35% מבין עולי אתיופיה בשוק העבודה, מועסקים כעובדי קבלן.

הדו"ח מצביע גם כי העלייה הדרמטית במספר עובדי הקבלן קשורה קשר ישיר לחקיקתו של חוק קבלני כוח האדם, שנועד להגן על העובדים. החוק, שנחקק ב-1996, אך נכנס לתוקף רק ב-2008, קובע כי עובדי חברות כוח האדם יתקבלו להיות "עובדי המשתמש", כלומר עובדים מן המניין, אם עבדו תקופה העולה על תשעה חודשים במקום מסוים. עם זאת, הוראה זו לא חלה על עובדי קבלני שירותים, וכך פנו המעסיקים לקבלנים אלו, מה שהביא בפועל לעקיפה בוטה של החוק.

מרטין וילר, רכז תחום עובדי קבלן בעמותת "במעגלי צדק", המטפלת בסוגיית ההעסקה הפוגענית של עובדי הקבלן, אומר כי "הרוח הגבית שנותנת ההסתדרות לנושא מעודדת, אולם יש לנו תחושה קשה שהבעיה לא תיפתר בקרוב, היא הפכה לנורמה". לדבריו, "הנחמה היחידה היא שאם בעבר לא דיברו על זה הרי שהיום המונח העסקה ישירה הוא מונח מוכר. כל סוגיית מדינת הרווחה הקורסת צפה בזכות המחאה החברתית". העמותה, בדומה לארגונים חברתיים אחרים, נשאבה לוואקום שנוצר במערך האכיפה בתעסוקה. "בהיעדר כוח אדם מספיק, ומכיוון שהתהליכים במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה אורכים שנים, אנחנו מבצעים אכיפה אזרחית מעשית בפועל".

פולישוק – סאטירה על מערך הרווחה המופקר והמושחת בראשות שר הרווחה והשירותים החברתיים משה כחלון
//player.vimeo.com/video/36594401

.
קישורים:

אונס, אורלי וילנאי, איתנים, החדר הסגור, הריון, זנות, מדיניות משרד הרווחה, מעון מסילה, פסק זמן, רשות חסות הנוער

תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010

להורדת התחקיר בקובץ PDF הקלק כאן
 
לפני עשר שנים נאנסה, התגלגלה במוסדות, שנתיים חיה ברחוב, החלה לעבוד בזנות כדי לפרנס את הבן שנולד לה אבל הוא נלקח ממנה בכל זאת. עכשיו היא שוב בהריון, רוצה לעזוב את הזנות, אבל לא מוצאת פתח יציאה. בחודש הבא היא צפויה ללדת. השנה מלאו לה 25

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה | צילום: ניר כפרי

לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה |  צילום: ניר כפרי
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

"בסוף הוא כאן", היא לוחשת ומצביעה ביד כסוסת ציפורניים על הקיר המפריד בין הסלון הקטן לחדר השינה. "הוא ישן עכשיו, הגיע אתמול בלילה. לא רציתי שיבוא אבל יש לו מפתח". עוד מעט הוא יתעורר, יגלה שאין לה כסף מזומן וילך הביתה, אל אשתו וילדיו. ככה זה תמיד, היא כבר רגילה. בינתיים צריך לדבר בשקט, שרק לא ישמע, שלא יתרגז. אסור שמשהו ימנע מהתוכנית שלה להתממש.

הגבר בחדר הסמוך הוא אבי התינוקת המתפתחת בבטנה. היא יודעת בוודאות שהוא האב ומתעקשת לציין את זה: הוא הגבר היחיד שאיתו שכבה בלי קונדום. הגבר היחיד שרצתה שיישאר איתה, האמינה שישלוף אותה מהחיים המכאיבים האלה. אז נכון שהוא נשוי ונכון שפה ושם הוא גם מרביץ לה, אבל כבר שנים שהיא יודעת לקחת רק את מה שמוכנים לתת לה ועם זה לצוף.

זאת היתה הבקשה שלה להיחשף כאן. היא רוצה לחלוק עם כולנו את התוכנית שלה לחיים חדשים, תוכנית שמכשולים רבים מוצבים בדרכה למימוש, אבל היא ממשיכה להתעקש עליה. כל כך הרבה פעמים פיספסו אותה בדרך, בכל תחנת יציאה נפלה שוב ושוב בין החורים של רשת הביטחון הסוציאלית הבלויה שלנו. עכשיו היא מבקשת רק עוד הזדמנות, אחרונה.

תכירו את לינור (השם המלא שמור במערכת), בת 25 מחולון. העיסוק: זונה. חמש שנות ותק.

תחנה 1: האונס

לינור גמלה בלבה לצאת מזה. היא לא תכניס יותר לגוף שלה גברים תמורת כסף. לילה אחרי לילה היא נרדמת בתקווה שמחר יהיה טוב ומתעוררת לעוד בוקר בלי כסף לקנות משהו לאכול. ובכל זאת, עם הבטן התופחת היא מטפחת גם את התקווה שאפשר באמת לצאת מהזנות, להיגמל ממנה.

"אני באה ממשפחה הרוסה", היא פותחת. "משפחה דתית ממרכז הארץ. אבא אלכוהוליסט לשעבר, אמא עובדת בניקיון. בגיל 15 וחצי עברתי מקרה של אונס", היא מספרת ביובש. "זה היה ידיד שהכרתי. והוא הרס לי את החיים. לפני כן הייתי תלמידה מאוד טובה, ילדה למופת בבית. כמה חודשים אחרי המקרה סיפרתי להורים שלי, הם הגיבו רע מאוד. ההורים שלי פרימיטיביים, הם לא היו מוכנים להשלים עם זה שאני לא בתולה יותר. לא התמודדו, היה להם קשה. כל הזמן הם האשימו אותי באונס ולא רצו שאהיה בבית, פשוט הוציאו אותי משם".

מצבה הידרדר במהירות. בבית לא הכירו בה, הלימודים בבית הספר כבר לא עניינו אותה. החברה היחידה שידעה מה עבר עליה שיכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, והיא הגישה. האנס נעצר מיד, אבל היא מספרת שהוא "פתח" על עבריין אחר, מסר מידע למשטרה ובתמורה סגרו את התיק הזה שלו. מהמשטרה נמסר שהתיק נסגר מחוסר ראיות. לימים הוא הורשע בשלושה מעשי אונס אחרים ורק אז נשלח לשבע שנות מאסר. אפשר היה לעצור את הטרור שלו עוד אז, עם התלונה של לינור. היום הוא שוב אדם חופשי, אב לילד, גר ליד בית הוריה, הכנופיה שלו מוכרת היטב למשטרה.

לינור עזבה את הלימודים, נדדה תקופה קצרה בין מוסדות אבל בשום מקום לא התאימה. הדרך לתחנת הקצה, מעון לנערות חוסות "מסילה", התקצרה מיום ליום. כשהיתה בת 16 נשלחה לשם בהוראת הרשויות. "הייתי קטינה, היה צריך לעשות איתי משהו. לא תיארתי לעצמי כמה נורא יכול המקום הזה להיות בשבילי", היא משפילה את העיניים.

תחנה 2: מעון 'מסילה' לנערות חוסות

כבר יותר מ-25 שנה מפעיל משרד הרווחה את מעון "מסילה" לטיפול בנערות חוסות, במושב אורה בהרי ירושלים. זאת המסגרת האחרונה לטיפול וסיוע לנערות שהיו קורבן להתעללות ולהזנחה, והן מגיעות לשם אחרי שנזרקו מכל מקום אחר. בפועל, כמעט בעל כורחו הפך "מסילה" למוסד ענישה. המקום סגור ומוקף חומה בגובה שבעה מטרים. בכל זמן נתון חיות בו 60 נערות בגילים 12 עד 18. 95 אחוז מהבנות שנשלחות ל"מסילה" לא הועמדו לדין על שום עבירה. למרות זאת הן נשלחות, לרוב בצו שופט, למוסד סגור לתקופה של שנתיים לפחות. זה המינימום שקבעה המדינה לילדה שלא עשתה לאף אחד שום דבר רע, אבל לא מצליחה להשתלב בשום מסגרת.

מ"מסילה" זוכרת לינור בעיקר את החדר הסגור. בשפה המקצועית קוראים לו חדר "פסק זמן", הנערות ב"מסילה" קוראות לו הגיהנום. זוהי דרגת הענישה החמורה ביותר במעון: תא קטן, שגודלו מטר וחצי על שני מטרים, קירותיו עטופים בספוג בצורת תבנית ביצים, חידודים חידודים. על הרצפה מודבק שטיח דק ודוקרני המכסה גם מדרגה בולטת שנועדה לשינה. הנערות מוחזקות בו, כל אחת בנפרד, בבדידות מוחלטת, לזמן לא מוגדר, בלי חלון, בלי יכולת להדליק או לכבות את האור.

לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

לא צריך להיות חדי עין כדי להבחין בשריטות על דלת הברזל הכבדה של הגיהנום: "אני רוצה למות", "כואב לי", "אני ארצח את כולכם ביחד" הן רק כמה מהכתובות שנחרתו בשיירי ציפורניים בשהייה בצינוק הזה. על פי משרד הרווחה והתקן, ההחזקה בחדר פסק הזמן אינה עולה על שעתיים. "בשבילי מסילה היה מקום נורא ביותר", אומרת לינור. "עם כל מה שעובר שם על בנות, אני לא מבינה איך קיים המקום הזה. היתה איתי שם ילדה בת 12, תארי לך מה זה לגדול ככה בגיל כזה".

ב"מסילה" יש גם בית ספר, חוגים, צוות מדריכים מסור המלווה את הבנות עם הרבה רצון טוב. אבל הענישה והסגירה מוכתבות לצוות כשיטת טיפול. אחרי ניסיון התאבדות שיחררו את לינור מ"מסילה" והיא הועברה מיד ל"איתנים", בית חולים לחולי נפש, משם הועברה לגהה עם התמוטטות עצבים. בגיל 17 וחצי כבר השתחררה לגמרי מכל המוסדות כולם והלכה אל המקום היחיד שהסכים לקבל אותה. ספסל הרחוב.

תחנה 3: הומלסית בכיתה י"ב

בגיל 17 וחצי התחילה לינור לחיות ברחוב. התקופה הזאת נמשכה שנתיים. חברים כבר לא היו לה, ההורים לא שמרו על קשר. היא בחרה ספסל קרוב לבית הוריה והתמקמה שם. "שלא תביני לא נכון", היא אומרת, "בחיים לא השתמשתי בסמים, ואני לא אלכוהוליסטית. הטראומה של לראות את אבא מוחק את עצמו עם אלכוהול יצרה אצלי סלידה מהעולם הזה. פשוט לא מצאתי את עצמי, זה הכל", היא כוססת את ציפורניה, אוכלת את עצמה.

הפנים שלה נקיות מאיפור, עורה שזוף ולגופה אוברול ג'ינס סטרפלס החושף כתפיים שבריריות, לרגליה גרביים עם הדפסי אפרוחים נאיביים. היא נראית כתלמידת תיכון, ההריון מלמד על תלמידת תיכון סוררת, לא יותר מזה. ספק אם מישהו שיראה אותה יעלה בדעתו שהילדה העדינה הזאת נהגה למכור את גופה כל לילה לעשרות גברים עלובים שלקחו איתם גם את נפשה. כבר חודשיים היא לא יוצאת לעבודה בזנות אבל עמוק בלב היא יודעת שאם לא יימצא לה פתרון, לא תהיה לה ברירה אלא לחזור לשם.

"לחיים ברחוב מתרגלים די מהר", היא מספרת. "לא הסתובבתי עם אף אחד, לא דיברתי כמעט עם איש. מדי פעם הייתי אוכלת ארוחה שלמה תמורת סקס עם איזה גבר, אבל כעיקרון אף אחד לא עזר לי". ימים ארוכים לא היה לה מה לאכול, במשך חודשים הסתובבה כשלד אדם, שורדת. "אף אחד לא פגש אותי ברחוב", היא אומרת. "בתקופה ההיא, לפני שמונה שנים, כל הדבר הזה של עלם לא היה" – לא ניידות הלילה, לא המתנדבים החמושים בכלים להרים את הילדים שנופלים לתהום הזאת – ובעיקר לא האנשים שזה היה תפקידם הרשמי. מבחינתה העובדת הסוציאלית נעלמה לה, גם המורים בבית הספר. היא הרגישה שאיש אינו חש בחסרונה. בתום שנתיים, כשהיא בת 19 וחצי, הגיעה לכיכר הלחם.

תחנה 4: כיכר הלחם

כיכר הלחם היתה הניסיון האחרון לייצר כאן תנועת מחאה חברתית. תחילת המילניום, הפערים החברתיים התרחבו בנחת וישראל טויטו המנוח וחבריו ניסו בעיקר לקבוע עובדות בשטח. הם התנחלו בכיכר המדינה, מעוז השמנת של צפון תל אביב ו"ליכלכו" אותה במציאות של החיים שלהם. הם ישבו שלוש שנים בכיכר, בגשם ובשמש, ובסופן גורשו משם בלי תוצאות.

מקצת המפגינים בכיכר מחו בצדק, קצתם היו עבריינים שתפסו טרמפ על המחאה. אחד כזה היה מ' (השם המלא שמור במערכת). הוא השתחרר מארבע שנות מאסר, לא היה לו כסף לשכור דירה, ומהר מאוד היה לאחת הדמויות הבולטות של לוחמי הלחם. הוא פגש את לינור באחד משיטוטיו ברחובות ולקח אותה לשם, לגור איתו בתוך אוטובוס שהוצב במרכז המאהל. שם קיבלה מיטה ואוכל, תרומות של תומכים.

אחרי חמישה חודשים באוטובוס עם מ' גילתה שהיא בהריון. זמן קצר אחר כך הורשע מ' בשוד ובתקיפה בנסיבות מחמירות: הוא שדד סוחר בשוק הסיטונאי הישן בתל אביב וחוץ מזה גם הוריד מוט ברזל על ראשו של נער מתבגר שניסה להתחיל עם לינור.

קצת לפני הלידה היא צילצלה אל אמה והתחננה שתבוא להיות איתה, אבל את התינוק ילדה לבדה. האם הגיעה לבקר אחר כך, אפילו הסכימה שהבת והתינוק יגורו אצלה בבית, אבל כשהילד היה בן חודשיים זרקה אותה שוב לרחוב. "אמא שלי אף פעם לא הסתדרה איתי, היא לא רצתה אותי שם וזהו".

את אוהבת אותה?

"היא אמא שלי, מה אני יכולה לעשות? אני מנסה להבין אותה, היא עברה הרבה דברים. אבל אני לא מבינה אותה. את יודעת, כשאין לך משפחה הדבר היחיד שאת רוצה זה משפחה שתחבק אותך, תהיה שם בשבילך. זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, שתהיה לי משפחה, מישהו לבנות איתו את החיים שלי. כל מה שאני רוצה היום זה לא לעבור שוב את מה שעברתי עם הבן. אני לא רוצה להסתובב עם התינוקת החדשה ברחוב ושלא יהיה לי במה להאכיל אותה, אני רוצה שאוכל לתת לה בית. שלא ייקחו לי אותה. כי את הילד כבר לקחו".

תחנה 5: דירה דיסקרטית

מהבית של אמה חזרה לינור לרחוב. היא היתה בת 20, כבר אמא בעצמה. ב-800 שקל לחודש היא שכרה חדר בצריף קטן, מימנה אותו מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי והתקיימה בקושי. כשהילד היה בן שבעה חודשים היא יצאה לעבוד. היא נענתה למודעה בעיתון שהזמינה צעירות לעבודה בשכר הבלתי נתפס מבחינתה – 30 אלף שקל בחודש.

במודעה היה מספר טלפון, הם קבעו להיפגש בבית קפה בתל אביב. למחרת כבר התחילה לעבוד, בליווי. הוא היה בא לאסוף אותה ברכבו לבתי מלון שמהם הזמינו את השירות. "בהתחלה פחדתי נורא והייתי בורחת מהאנשים שהייתי מגיעה אליהם. זה היה מפחיד ומגעיל. אחר כך התחלתי לעבוד בדירה".

לינור מספרת על שני בוסים, אחד ממוצא אתיופי, השני מרוקאי, שניהלו בין היתר את הפעילות בדירה הדיסקרטית בדרום תל אביב. "זה לא יכול לסבך אותי?" היא שואלת, עדיין בטוחה שהם רודפים אותה. קצת יותר משנתיים עבדה בדירה, שבעה ימים בשבוע, משמרות ערב בלבד. היא קיבלה בין עשרה לעשרים לקוחות בלילה, תלוי בתקופה. 200 שקל ל"כניסה", 100 למקום, 100 בשבילה. "הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר מהכסף. זה כסף שאין בו ברכה. הייתי מוציאה על שטויות. בחורות שעובדות במקצוע הזה יש להן המון דיכאונות, מצבי רוח משתנים, אז את לא יכולה לעבוד תקופה ארוכה רצוף, מבחינה נפשית זה קשה. בן אדם שאת לא אוהבת ולא רוצה, את נגעלת ממנו. הוא נוגע בך, זה דבר שאת לא יכולה להתמודד איתו".

אז מה עושים באותו רגע?

"או שאת מתמודדת עם זה באותו רגע דרך כניסה בראש לעולם אחר, חושבת על דברים אחרים ומנסה לא לנשום את הריח שלו, או שאת מפוצצת הכל ומעיפה אותו משם, אבל זה כמעט לא קורה".

חודש אחרי שהתחילה לעבוד בזנות לקחו ממנה את הילד. ביקורי הבית של העובדת הסוציאלית, ואחר כך של פקידת הסעד, מצאו בית דל באמצעים ומוזנח, ואף שהסבירה שבדיוק מצאה עבודה, זה כבר היה מאוחר מדי. יתכן שדווקא הידיעה שהתחילה לעבוד בזנות היתה הקטליזטור. בהתחלה טענו נגדה שאין לה די כסף לגדל את הילד, אחר כך, כשכבר היה כסף, הוחלט שהילד צריך להיות רחוק ממנה. גם עכשיו, כשהיא כבר לא עוסקת בזנות, לא מוכנים להחזיר לה את הילד, הפעם בנימוק שהיא לא עובדת ואינה יכולה לפרנס ילדים.

כמה חודשים אחרי שהוציאו מחזקתה את התינוק החליטה לינור לעזוב את הדירה הדיסקרטית, כבר לא היה טעם לעבוד. אבל הבוסים לא הסכימו להיפרד ממנה בשלום. הם סירבו לשלם לה את חלקה בהכנסות האחרונות והחרימו כל מה שהחזיקה בדירה. "ברחתי משם בלי שיחזירו לי את הכסף, אני אפילו לא יודעת כמה הם חייבים לי, ושוב לא היה לי כסף לאוכל".

אבל למה דווקא זנות? יש אלפי דרכים להתפרנס.

"התפתיתי עם הכסף. רציתי לגדל את הילד שלי כמו שצריך, לתת לו הכל, אבל אז הוא נלקח בדיוק אחרי שהתחלתי לעבוד".

ולמה אז לא עזבת?

"כי זה קשה לעזוב כשאת שם", היא משפילה מבט. "בזמנו חשבתי שאם אנשים רוצים אותי סימן שאני שווה משהו, שזה מוסיף משהו לביטחון העצמי שלי, היום אני מרגישה רע עם זה. עבדתי כל חמשת החודשים הראשונים בהריון הנוכחי וזה הכי מגעיל, אנשים נוגעים בך, בתינוק שיש לך בבטן. לא אכפת להם. אכזריים ביותר. סקס אלים, סקס חזק".

לאן לקחו את הילד?

"בהתחלה שלחו אותו לקרובת משפחה, הם חיפשו קרובים שיוכלו לגדל את הילד, אבל בבית שם הילד עבר דברים לא טובים והועבר לפנימייה".

כל יום רביעי בין 4 ל-6 היא מתייצבת שם. הוא שמח שהיא באה, אבל נקרע בכל פעם שנגמר המפגש. היא עצמה מתקשה לעמוד בזה, לא מסוגלת לראות את הילד שלה במוסד, רוצה שהוא יהיה איתה. בכל פעם מחדש היא מבקשת בחינה חוזרת. בחודש שעבר נענתה שוב בשלילה. מבחינת מערכות הסעד במדינה, אם אין לה ממון לגדל את הילד, עדיף שיישאר בפנימייה. הילד בן חמש וחצי, ילד חכם, אבל ההתפתחות הרגשית שלו לוקה בחסר. בשנה הבאה ילך לכיתה א', היא מתפללת שיעשה את זה איתה, יודעת שתהפוך את העולם כדי לספק את כל מחסורו ולא מזנות.

האבסורד הוא שדווקא לאב יש סיכוי גדול יותר לקבל את הילד – עבריין שהורשע בפלילים שמונה פעמים, גם בנסיבות מחמירות, אבל יש לו כסף, וזה מה שחשוב לממסד. "אנחנו מסתכלים על העתיד ולא על העבר", מסבירים גורמי רווחה.

מהחדר השני נשמע רחש של סדינים ואחריו קול צרוד קורא לה. "זהו", היא אומרת, "נמשיך בפעם הבאה. את צריכה ללכת, הוא התעורר".

תחנה 6: ההריון השני

היא ניצבת עכשיו על קצה הצוק. נגיעה אחת קלה והיא נופלת למטה, משיכה קלה בכיוון השני והיא מתייצבת על חוף מבטחים. בינתיים היא לבד שם, מתנדנדת.

את הגבר המתעורר בחדר השני, אבי התינוקת, פגשה לפני שלוש שנים בערך, היא לא זוכרת איפה ואיך, רק שזה היה קשור לעבודתה. בשלב מסוים עבר לגור איתה, אבל לא התגרש מאשתו.

"הוא היחיד שהייתי שוכבת איתו בלי אמצעי מניעה, כדי שהוא יישאר איתי", היא מספרת. "ואז נכנסתי להריון והוא עזב. הוא לא בקשר ממש, ככה ככה, בא מתי שבא לו. אני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה, אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני בהריון ועם ילד קטן בפנימייה. החיים שלי מסובכים, אף אחד לא ירצה אחת כזאת. מי ירצה להיות איתי? אם היתה לי משפחה טובה זה לא היה קורה לי, כל הדברים האלה".

היא גרה בדירה שכורה קטנה בשכונת עוני, 2,500 שקל בחודש. בעל הבית דרש תשלום לשנה מראש, אבי התינוקת סידר לה הלוואה אצל חברים בשוק האפור. בהתחלה החזירה את התשלומים מכספי הזנות, עכשיו כבר אין לה ממה לשלם. אבל הפחד הגדול יותר הוא מהיום שבו תאולץ לפנות את הדירה. זה יקרה באוגוסט, אז ייגמר החוזה, אז התינוקת שלה תהיה בת חודשיים. הלידה צפויה בחודש הבא.

מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי, שהתחילה לקבל שוב רק החודש, היא יודעת שלא תוכל לממן כמעט כלום. למצוא עבודה רגע אחרי שתלד היא לא תצליח, ממש כפי שעכשיו איש אינו רוצה להעסיק אשה בהריון, עם עשר שנות לימוד, בלי תעודת בגרות. "ניסיתי ליצור קשר עם ארגון 'סלעית' שתומך בנשים שיוצאות מהזנות", היא אומרת. "הייתי בפגישה אחת וזה לא התאים לי. יש שם בחורות שמשתמשות בסמים. אני מעולם לא נגעתי וזה טיפול קבוצתי, אני לא צריכה טיפול כזה. אני צריכה תמיכה אחרת". את פרויקט סלעית מפעילות עיריית תל אביב ועמותת קשת, ואנשיהן מרימים שם מאשפתות נשים שהידרדרו לזנות. לינור כבר הרימה את עצמה, היא צריכה משהו שיעזור בעלייה התלולה.

את העבודה בזנות הפסיקה, היא אומרת, כשהיתה בחודש השישי, לא עמדה בזה יותר. עד אז עברה עוד ועוד דירות דיסקרטיות בתל אביב. אחת בקרליבך ועוד דירה ברחוב בן יהודה. היא זוכרת איך פעם הגעתי לדירה עם צוות טלוויזיה, לתעד פשיטה של המשטרה על המקום. היא כל כך רצתה לקרוא לנו, לצעוק שניקח אותה איתנו, אבל הבוסים הורו לה ולאחרות להישאר סגורות בחדרים. אחר כך צפתה איתן בכתבה המשודרת, ראתה איך ההזדמנות שלה לצאת משם חולפת עם הפרסומות. כן, גם אני החמצתי אותה בדרך, קשה לתאר את רגשות האשם.

אין לה חסכונות. כרגע היא מחזיקה במחבוא את 500 השקלים האחרונים שלה. "אני באמת רוצה עזרה, באמת רוצה את השיקום. שלא יזרקו אותי לרחוב. העובדת הסוציאלית מנסה, אבל אין לה כלים. אני עדיין חייבת את ההלוואה על התשלום לדירה הזאת. האבא של הילדה שלי סידר אותה ולכן הוא מרשה לעצמו לבוא לפה. אני דואגת נורא לתינוקת, אין לי שום דבר לתת לה כשתיוולד. אני רוצה שיהיה לה עתיד אחר מאשר לבן שלי. אחר משלי. אני מסוגלת לגדל ילדים, זה לא שאני לא מסוגלת, פשוט אין לי אמצעים לעשות את זה".

בחודש הבא יתקיים דיון נוסף בבקשתה להחזיר אליה את בנה. אם לא תהיה לה קורת גג בטוחה, אין סיכוי שבקשתה תיענה בחיוב. יובל פרנקל, אחד האנשים הנדירים בעולם הרווחה, הוא מנכ"ל חברת הדיור הציבורי "עמיגור", אבל בעיקר אדם שלא משאיר אנשים בחושך. ואכן, מיד כשקיבל את הפנייה אליו התגייס פרנקל לסייע ואיתר בשביל לינור דירה פנויה באחת מערי הפריפריה בדרום. לא היתה מאושרת ממנה. אלא שאז התברר שאי אפשר לרשום אותה לדירה בדיור הציבורי, כי לפני כמה שנים קיבלה ממשרד השיכון סיוע בשכר דירה ובמשך שלושה חודשים לא השתמשה בכסף למטרה שלשמה ניתן. לינור טוענת שאינה יודעת במה מדובר. עכשיו, עד שלא תחזיר למדינה את 2,000 השקלים ההם, היא לא תהיה זכאית לדירה בדיור הציבורי.

לינור נשברה כששמעה את התשובה הזאת, עכשיו באמת אין לה לאן ללכת. "אני רוצה היום בדיוק הפוך ממה שהיה לי", היא אומרת. "אני מבקשת להרים את עצמי אחרי כל הצמתים שבהם אף אחד לא היה כדי לעזור. מגיע לי קצת טוב בחיים, לא? כמה אפשר לסבול?"

אחר כך דקות ארוכות היא שותקת. פתאום הטלפון מצלצל.

"אני חייבת לענות רגע", היא מתנצלת ומפנה את הגב במבוכה. "אני בת עשרים, ליברלית, פתוחה, זורמת. ניפגש בהתחלת סלמה, כשתהיה שם תתקשר, אני אכוון אותך לכניסה". השיחה מסתיימת. היא נראית בודדה כל כך, העיניים השחורות הגדולות שלה כמעט מתחננות לא לדבר על מה שקרה הרגע. היא הרי יוצאת מזה, היא החליטה, זה סופי. היא עם הזנות גמרה.*

רשות כליאה
דרכו של קטין שאינו עבריין אל מעון נעול

* חוק הנוער (טיפול והשגחה):

קטין נזקק:

קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: 1. לא נמצא אחראי עליו; 2. האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; 3. הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; 4. הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער; 5. הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; 6. שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; 7. הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).

דרכי טיפול והשגחה:

…משנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא… למסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).

* חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול):
החזקה בחדר נעול:

…עובד הנמנה עם צוות במעון נעול רשאי, באישור האחראי על המשמרת, להחזיק קטין הנתון להשגחתו בחדר נעול לפרק זמן של 20 דקות, לשם מניעת בריחתו, או לשם מניעת פגיעה בגופו של הקטין או בגופו של אחר, או לשם מניעת פגיעה ממשית ברכוש; ורשאי הוא, באישור מנהל המעון הנעול או הרכז החינוכי שלו, להאריך את פרק הזמן האמור להחזקה בחדר הנעול לפרקי זמן נוספים של 20 דקות בכל פעם, עד לפרק זמן כולל של שעתיים.

קישורים:

אורלי וילנאי, אלימות, טיוח, יצחק (בוז'י) הרצוג, מעון השלושה, מעון למפגרים, נחום עידו

כשלים חמורים במשרד הרווחה – מעון ה"שלושה" לחוסים אוטיסטים עם פיגור קל – תחקיר תכנית "שתולים"

אפריל 2010 – בתכנית שתולים בהנחייתה של אורלי וילנאי, נשלח השתול יובל אזולאי להיות מטפל בפנימייה של משרד הרווחה בשם "מעון השלושה". הבעיה העיקרית אינה ההתעללות הקשה בחוסים בחוסים החמורה לכשעצמה, אלא הטיפול הלקוי של בכירי משרד הרווחה. כשלים אלו במעון השלושה עלולים להיות בכל מסגרת השמה חוץ ביתית של הרווחה.


להלן עיקר הכשלים החמורים ומאפייניהם:


אין תעסמדריך צועק על חוסה שקם ממקומווקה לחוסים, והם נדרשים לשבת כל היום במקומותיהם: ה"שתול" יובל מספר: חלק מהדיירים יותר מידי זמן רואים טלביזיה. המדריכים כמעט לא מפעילים אותם, ואם מישהו קם אז צועקים עליו. אין כמעט ספרים, אין משחקים, ואם מישהו קם אז צועקים עליו הם משתדלים לא לעשות הרבה, וכדי לא לעשות הרבה הם צועקים על הדיירים .. צורחים עליהם ככה בצורה הכי לא הגיונית שאפשר".מתייחסים אל החוסים כמו חתיכות של זבל – השתול דווח כי המדריכים צועקים על החוסים ומזלזלים בהם ו"מתייחסים אליהם כמו חתיכות של זבל"

שימוש ב- 2 סכיני גילוח משומשים ל- 13 דיירים: השתול מספר: "היום היינו צריכים לגלח את החברים. היא (האחראית) הביאה רק שני סכיני גילוח, שניים, בשביל 13 דיירים. היא עוד מחזירה את השני סכינים האלו לארון … בשלב מסוים הגיע הרכז לבית .. הוא אומר לי 'אין מה לעשות, ככה זה פה'".נחום עידו - למשרד הרווחה אין שמץ מושג מה קורה במעונותפיקוח לא אפקטיבי של משרד הרווחה – החוסים מופקרים: נחום עידו האחראי על החוסים ברמה ארצית במשרד הרווחה משתמש בססמאות תנועות ידיים וחיוכים ומשבח את הפיקוח, אך בשטח הפיקוח חסר ערך. בשיחה עימו שאלה אותו אורלי וילנאי:
"כמה משלמת המדינה עבור כל חוסה"
"8,000 שקלים" ענה נחום עידו
"ומה זה אמור לספק לו"
"את כל הצרכים, החל מהצרכים הבסיסיים של ביגוד ומשחת שיניים, וסכין גילוח, מגבת ובגדים, וכלה בתעסוקה ושעות פנאי, ואוכל וכל מה שצריך"
"אז איך זה יכול להיות שנותנים לחוסים להתגלח כולם ביחד עם אותו סכין, שאין לאף אחד אפילו את הדבר הפרטי הזה"
"אני קשה לי להאמין ואני אגיד לך גם למה, כי במעון הזה המפקח הספציפי שהיה במעון הזה עד לפני כמה חודשים, אחד הדברים הראשונים שהוא בודק זה מברשת שיניים וסכין גילוח אישיים .. זה אצלו בדם"

עובדים חוששים לדווח על התעללות מחשש לאבד את מקום עבודתם – ה"שתול" יובל דיבר עם מדריך שעזב את העבודה וחזר לעבוד. המדריך מספר: "הבעיה היא שברגע שזה (דיווח על התעללות) עובר להנהלה נותנים לך בראש".
מדריך אחר שעבד בארבעה מוסדות סיפר לאורלי וילנאי: "הדפוס הזה הוא דפוס שחוזר, היו מקרים שהרביצו עם מצקת, הייתה מדריכה שמושכת באוזניים, האחת הראש של החניך ברצפה" , "ודווחת על האירועים האלה?" , "כן" , "ומה קרה?" , "כלום, שום דבר, זה לא יעבור למשטרה, .. ההורים שוודאי שלא ידעו כלום, אנחנו לא רוצים יותר מידי לעשות בלגן ואנחנו לא רוצים שההורים יכעסו ולהתחיל לערב גורמים מבחוץ".

מדריך מכה חוסה עם מקללמשרד הרווחה אין מושג מה קורה במעונות: נחום עידו אומר: "אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר, אם לא יהיה לי אמון במנהל מעון, אז אנחנו יכולים פשוט לסגור את כל המעונות ויש לנו אמון מתוך זה שאנחנו נמצאים שם … פעם בשבועיים שלשה מפקח מגיע לחצי יום עד יום"

בתמונה רואים רכז מכה במעון השלושה שלנחום עידו יש אמון במנהל. הרכז מכה את החוסה עם מקל מטאטא וצועק לדייר: "קח, תנשוך, תנשוך את זה".

שיטת האמון של משרד הרווחה במנהלי המעונות נכשלה ופוגעת בגופם ובנפשם של החוסים

מדריכים מגבים אחד את השני ומשקרים להורים – ה"שתול" ראה אירועי אלימות והשפלה כלפי חוסים לאורך כל זמן שהותו במעון השלושה. אירועי אלימות גם של הרכז האמור לשמש דוגמא לשאר המדריכים. לכל צוות המעון ברור וידוע כי יש אלימות נגד חוסים. כאשר באה אמא של אחד החוסים להתלונן על מדריכה בשם רינה עונה לה מייד אחד המדריכים: "פה לא מרביצים", מבלי שבדק או בירר, למרות שבירור וידוע כי יש אלימות נדג חוסים במעון.

מנהל המעון מעביר ביקורת תמוהה על המדריך במקום לטפל בדיווחו כנדרש – כאשר בא ה"שתול" ומדווח למנהל המעון על חוסה שהוכה ע"י אחת המדריכות וברצון החוסה להתלונן נגד המדריכה המכה, עונה מנהל המעון באופן תמוה ולא ענייני.
מנהל המעון שואל את המדריך לאחר קבלת הדיווח:"וזה הפריע לך הציק לך (המכות שהוכה החוסה)"
"מאוד, בכללי יש תחושה של חוסר הבנה של הדיירים, תחושה של צעקות שיש הרבה צעקות כלפי הדיירים", ענה המדריך.
המנהל שואל: "אתה רואה שיש פה איזשהו עניין תרבותי גם? .. אתה בא מהמרכז עם תואר ראשון .. לבוש יפה .. זה מישהו שבא עם משקפיים ועם תואר לא יודע מה .. ואתה מביא איזושהי תרבות שונה"
למרות הדווח החמור של ה"שתול" למנהל המעון המחייב דווחה למשטרה ולרווחה, מנהל המעון מתחיל לדבר עם השתול על התרבות שלו לבושו והמשקפיים שלו.

מדריכים מטייחים לתקשורת ומוציאים דיבה על חוסים – כאשר באה אורלי וילנאי ושואלת את המדריך מדוע האמא (שבא להתלונו נגד מדריך מכה) נמצאת פה, ענה לה המדריך: "כי יש איזה חניך שרב עם הבן שלה". כלומר לא רק שסילף את האמת, אלא גם הוציא דיבה על חוסים אחרים.

שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג מתייג חוסים מוכים ב'חוסר שקט'שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג מוציא דיבה על חוסים בדרך של תיוג "חוסר שקט" -שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג הסביר את התנהגות המדריכים באלו המילים: על החוסים: "הם רואים אדם עם פיגור שכלי מתנהג בחוסר שקט … ואז מה קורה". על המדריכים: "זה לא בא מרוע. בוז'י כביכול ניסה לאזן את התמונה ולומר כי עבודת המדריכים קשה ולכן הם נכשלים בתגובתם ומכים "מידי פעם" את החוסים. לחוסים בוז'י גרם עוול בל ישוער כשתייג אותם ב"חוסר שקט". בעית אלימות נגד חוסים היא מערכתית בכל רשויות הרווחה ולמעשה בעומד בראשה שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג. משום שרוע יש בכל מערכת, השאלה היא אם העומד בראשה מגנה את הרוע, פועל בשקיפות ובזריזות, ומסלק את הרוע. בוז'י בוחר לשתוק, ולהעליל, הוא חסר שיעור קומה לעמוד מול כוחות פוליטים במשרד הרווחה, ובוחר לשתוק או לטייח. ובכך הוא גוזר על החלשים וחסרי הישע עוול קשה צער ויגון.

זהו מסר ברור לאזרח להתרחק מרשויות הרווחה כי גורלו יהיה כמו החוסים של בוז'י.

קישורים:

אורלי וילנאי, הומלס, חסרי דיור, טיפול סוציאלי, לשכת הרווחה תל אביב, עיריית תל אביב, שתולים

דרי רחוב – תכנית "שתולים" – מאפיינים התנהגותיים בעייתיים של עובדי הרווחה בעיריית תל אביב

אפריל 2010 – בתחקיר "שתולים" על חסרי הבית בישראל, השתול איתן עדי, עו"ד במקצועו, נשלח ל-30 יום ברחוב. הוא נתקל באוכלוסיית הרחוב: הומלסים זונות ונרקומנים הנמצאים במלחמת הישרדות מול הקור היעדר הפרנסה והלינה. עובדות סוציאליות מהיחידה לדרי רחוב של עיריית ת"א האמורות לטפל ולסייע לו, מתעמרות בו, משפילות אותו, מפשיטות את כבודו מעליו ומעבירות אותו מגורם אחד לשני כדי להטביע אותו בסבך הביורוקרטיה על מנת שיתייאש ולא יחזור אליהן.

ניתן להבחין במספר מאפיינים בעייתיים של הטיפול הסוציאלי הכושל של העובדים הסוציאליים בעיריית ת"א, להלן מקצת הכשלים הקשים:

העובדים הסוציאליים נכשלו בטיפול באיתן והיו פוגעים בגופו ונפשו אילו היה נקלע למצוקה אמיתית – בשורה התחתונה העובדים הסוציאליים נכשלו בתפקידם. אנו שומעים את איתן ה"שתול" אומר: "אתם לא הייתם צריכים לתת לי להיות שבועיים ברחוב… אם הייתי אדם נורמטיבי שבאמת מגיע לרחוב, אני חושב שפשוט הייתי קורס נפשית ופיסית"
.
עובדת סוציאלית מחייכתחיוכים להקל על תחושת הבושה והאכזריות– כאשר נודע לעובדים הסוציאליים כי איתן ההומלס הוא "שתול" הם צוחקים ומחייכים, למרות חומרת מעשיהם. אילולא היה מדובר באירוע אמיתי סביר להניח שהיו פוגעים בגופו ונפשו.
החיוכים על פניהם נועדו להקל על תחושת הבושה והאכזריות בהתנהגותם.

.
הונאת הציבור והתקשורת – בתחילה טרם אורלי וילנאי העורכת חשפה עצמה חשבו העו"סים כי מדובר בכתבת סקירה על פעילותם. הם הציגו בפניה תמונה שיקרית כאילו הם מסייעים לדרי הרחוב. אך בפועל העיתונאית וילנאי הבינה כי מדובר בתרמית בענייני נפשות והוכיחה אותם: "אני רוצה להציג לכם את איתן, איתן הוא עורך דין, הוא התחזה להומלס, והוא לא קיבל ממכם שום דבר מהרשימה המקסימה הזאת שהכתבתם לי, הכל מצולם"

.
התנהגותם האטומה, המשפילה, וחסרת התועלת של העובדים הסוציאליים פוגעת באמון הציבור במדינה ומוסדותיה– העובדים הסוציאליים של עיריית ת"א מטרטרים את ה"שתול" ומונעים ממנו לינה בכל מיני תואנות שווא מטופשות כגון צורך בספח של תעודת זהות, או העדר לכמה ימים של עו"ס בשם עמית ולכן יאלץ לישון עוד כמ ימים ברחוב. איתן ה"שתול" אומר: "איך רשות מקומית, או בכלל מדינה מתייחסת לאדם שהוא חסר בית, אני עוד בחור צעיר, אני יכול לעבוד להרוויח כסף, אבל מה קורה עם בן אדם שהוא מבוגר, זקן, שאין לו את היכולת להשיג כסף, מה קורה איתו"

.העובדים הסוציאליים מעלילים
העובדים הסוציאליים מוציאים שם רע, ומלבינים פני מטופליהם ברבים – כאשר מוכיח איתן ההומלס (טרם חשיפתו כ"שתול") את העוס"ים בפני אורלי וילנאי, החלו העובדים הסוציאליים להעליל עליו הבלים ודברי בלע מתוך פיהם, טענותיהם כאחד: "יש מצבים שההתנהגות .. מבחינת התנהגות… יש התנהגות שהבן אדם משתף פעולה מהרגע הראשון.. הייתה בעיה של התנהגות… הוא היה קצת תוקפני להערכתנו… ואני קיבלתי מידע נוסף שאתה מוכר סמים בתחנה המרכזית ..." ועוד הבלים ודברי בלע מפיהם של העוס"ים
.
עובדת סוציאלית מנופפת בניירותעבודה ביורוקרטית מזיקה וחסרת תועלת – איתן ה"שתול" אומר לעו"סים: "אתם לא הייתם צריכים לתת לי להיות שבועיים ברחוב… אם הייתי אדם נורמטיבי שבאמת מגיע לרחוב, אני חושב שפשוט הייתי קורס נפשית ופיסית".
זהו מידע מהמטופל ממקור ראשון, אולם העוס"ית מנפנפת בניירות כביכול לומר שנעשית עבודה והנושא בטיפול.
העובדים הסוציאליים לא הפנימו כי הם נותנים שירות לבני אדם ולא לניירות במשרד.
.
טיפול לקוי למדי, אטימות, חוסר רגישות ושרירות לב – העובדת שטיפלה בשתול דאגה להערים בפניו קשיים ומכשולים מיותרים אשר פגעו בו והנציחו את מצבו העגום כדר רחוב.
בפגישתו הראשונה ביחידה נדרש השתול בתוקף, על ידי העובדת שקיבלה את פניו, להסיר את משקפי השמש שעל פניו במידה וברצונו לקבל עזרה.
כמו כן, מאחר והשתול הגיע ללא ספח תעודת הזהות נמסר לו באופן חד משמעי כי אין באפשרות היחידה לסייע לו עד אשר לא יוציא ספח כנדרש. לא הועילו הסבריו של השתול שאין ביכולתו לממן את עלות הוצאת הספח העומדת על כ-100 שקל והעובדת חזרה והודיעה לו מפורשות שללא ספח לא ניתן לטפל בו. העובדת גם הציעה לשתול לעבוד בשוק על מנת להרוויח את הסכום האמור לצורך הוצאת ספח תעודת הזהות.
בהמשך, לאחר כשלושה שבועות כשהשתול הגיע עם ספח תעודת הזהות החדש שהוציא הוא נדרש לפתוח חשבון בבנק הדואר. העובדת שקיבלה את פניו הודיעה לו, שלא ניתן לטפל בו ללא חשבון וקבעה לו מועד לפגישה עם "עמית". השתול ביקש להקדים את מועד הפגישה מאחר שאין לו היכן לגור ובלית ברירת יצטרך לישון ברחוב. העובדת ענתה לו "אתה רוצה לישון ברחוב? זו זכותך אני לא אמנע ממך''.

קישורים: