אימוץ, אימוץ סגור, חדשות, חטיפת ילדים לאימוץ, מיכל יעקב יצחקי

סיפורה של גלית שילדיה נחטפו לאימוץ ע"י השירות למען הילד

"הבת שלי, שנלקחה ממני לפני 16 שנים, תעמוד מולי" , מיכל יעקב יצחקי ,  07.04.2017 , ישראל היוםלהורדת הכתבה בפורמט PDF הקלק כאן

רותם וניר נלקחו לאימוץ כשהיו פעוטות, בגלל מצבם הכלכלי הקשה של הוריהם. כשהאם גלית התאוששה וביקשה להחזיר אותם לידיה, כבר היה מאוחר מדי • היא עברה מאז תלאות רבות, אבל לא היה יום שבו לא חשה את הגעגוע העצום, המכרסם • כתבת "שישבת" ליוותה את השתיים בפגישה

השעה שתיים בצהריים של יום שני, גלית לא ישנה כל הלילה. מהרגע שמישהו ברשויות הרווחה לחש על אוזנה שרותם, בתה שנלקחה לאימוץ לפני 16 שנה, היא היום חיילת בודדה, החליטה גלית שלא תנוח עד שתמצא אותה.

היא התיישבה ליד המחשב עם סיגריות וכוס קפה, שהתרוקנה והתמלאה ללא הפסקה. נכנסה לדף הפייסבוק של קבוצת החיילים הבודדים והחלה לעבור על הפרופילים של אלפי החברים. עיניה היו כבדות, העייפות כמעט הכריעה אותה. כך עברה אחד אחד, תמונה אחר תמונה.

פרופיל אחד לכד את עינה. מהתמונה ניבטה צעירה יפת מראה, שלראשה זר פרחים לבן ושפתיה משוחות באודם אדום בוהק. את השם היא לא הכירה, שמות של ילדים מאומצים הרי משתנים מרגע שהם מועברים למשפחה המאמצת. אבל משהו בפניה של הצעירה פילח את גופה והעביר בו זרמים חמים, בדיוק כמו אלה שהרגישה ביום שבו ילדה את רותם.

גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי
גלית ובני עם רותם, בשבוע שעבר. "בעבודת שורשים בבית הספר לא ידעתי מה
המוצא שלי. אף אחד לא נתן לי תשובות" // צילום: מיכל יעקב יצחקי

היא לחצה על בקשת החברות. אחרי שתי דקות של מתח, הצעירה אישרה. גלית מיהרה לשלוח לה הודעה פרטית. "היי, אפשר שאלה?"

"כן", ענתה הצעירה.

"את מאומצת? סליחה, אני פשוט מחפשת את הבת שלי. היא פתחה תיק באימוץ ולא נותנים לה אינפורמציה".

"זאת אני".

גלית חשה את ליבה הולם בפראות. "מה??.. אני מתה".

"לא.. רגע.. מה אמרת?", שאלה הצעירה. וגלית כתבה ביד רועדת: "אני אמא שלך. תדעי שמשפחה שלמה מחכה לך".

בפנים שטופות דמעות היא מיהרה לנבור במחשב ולשלוח לצעירה תמונות ילדות שלה ושל אחיה הקטן, שהיה בן שנתיים כשנלקח איתה לאימוץ. אחר כך שלחה גם את תעודות הלידה שלהם, מתקשה להאמין ש־16 שנים של חיפושים בלתי פוסקים הגיעו אל סיומן. "תוכלי לשלוח לי את הטלפון שלך?"

אחרי דקה הן כבר דיברו בטלפון, בוכות במשך דקות ארוכות, מתקשות למצוא את המילים. במשך שעות דיברו, וב־9 בערב יצאה רותם למרכז כדי לפגוש, לראשונה מאז גיל 3, את אמה הביולוגית.

האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית
האיחוד המשפחתי, לראשונה אחרי 16 שנים. "הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה רק שלי", אומרת גלית

השעה כבר עשר בערב, וגלית (38), לבושה בחולצה לבנה ומכנסי טרנינג אפורים, שיערה אסוף ברישול, מתהלכת חסרת מנוחה בבית אחותה במרכז הארץ, לא יודעת את נפשה. לידה בנה בן ה־13, בתה בת החצי שנה, ובעלה לשעבר, בני, אבא של רותם (כל השמות בכתבה בדויים).

"אני לא מעכלת שבעוד רגע הדלת תיפתח והיא תעמוד מולי", אומרת לי גלית. "כמה שנים ייחלתי לרגע הזה. כמה דמיינתי אותו בעיני רוחי בלופ בלתי פוסק. ועכשיו, אחרי כל הבכי והכמיהה, זה קורה. הגוף שלי רועד, הלב עוד רגע מתפוצץ ויוצא לי מתוך הגוף".

16 שנים חלפו מהפעם האחרונה שבה היא חיבקה את רותם, בתה הבכורה, הסניפה את ריח שיערה וניגבה את דמעותיה, תוך שהיא מבקשת ממנה לשמור על אחיה הקטן, ניר. מבחינתה היה מדובר בפרידה זמנית, רק עד שהמצב הכלכלי בבית יסתדר, רק עד שהמקרר יהיה מלא בכל טוב. אבל זה לא קרה.

"הרווחה החתימה אותי על מסמכים, שבהם אני מאשרת להם להעביר את ילדיי באופן זמני למשפחת אומנה. בפועל התברר לי שהיא החתימה אותי על מסמכים שמאשרים את העברתם לאימוץ. כשגיליתי את זה, פניתי לבית משפט, היו דיונים במשך כמה חודשים, אבל השופט החליט שטובת הילד היא להשאיר אותם באימוץ".

בכל השנים שעברו מאז היא חיה את חייה בצל ילדיה האבודים. התנחמה בדו"חות השנתיים שהרווחה העבירה לה על מצבם המצוין של ילדיה, חגגה להם ימי הולדת בלעדיהם עם עוגות מעוצבות, וייחלה לרגע שרותם תגיע לגיל 18 ותבקש לפתוח את תיק האימוץ.

ואכן, בגיל 18 בדיוק התייצבה רותם בשירות למען הילד וביקשה לפתוח את התיק. אבל בעוד שהשירות למען הילד מתעכב ודוחה את פתיחת התיק, מסיבות לא ברורות, הצליחה גלית, באופן בלתי ייאמן, למצוא את רותם בכוחות עצמה.

צלצול בדלת. נשימתם של כל הנוכחים בחדר נעתקת. גלית פותחת.

מולה רותם שלה, במדי חיילת, וקשה לטעות בדמיון ביניהן. גלית קרבה אליה בהליכה איטית. "אני יכולה לחבק אותך?", היא שואלת בקול חנוק מדמעות, ורותם מהנהנת בחיוב ופורשת את ידיה לחיבוק. היא מניחה את ראשה על כתפה של אמה, וכך הן עומדות במשך דקות ארוכות, חבוקות, בוכות בכי עצור של 16 שנה.

בני, האב, עומד בסמוך במבט מבויש, כמו מתייסר שאיפשר לפרידה ההיא להתרחש. בצעדים חוששים הוא ניגש אל בתו ומעניק לה חיבוק מלא אהבה. כך עושה גם אחיה למחצה, שבמשך כל שנות חייו גדל לצד החלל העצום שהיא הותירה אצל אמו.

רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"
רותם וניר בילדותם. "אף פעם לא ראו אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו"

באלבום המשפחתי שמונח על השולחן, נחשפת רותם לראשונה אל דמותה כתינוקת. היא שותה את התמונות בשקיקה, כשהדמעות שוטפות את לחייה. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי ושאין לי אבא, שהוא היה רק סטוץ?", היא מושכת עוד טישיו מהקופסה המתרוקנת שעל השולחן. "למה אמרו לי שאמא שלי לא רצתה אותי? אני מסתכלת על החיוך שלי בתמונות, ואני יכולה להגיד לך שבכל השנים שלי לא תראי אותי עם חיוך כל כך מאושר כמו בתמונות האלו. למה עשו לי את זה?"

ליבה של גלית מתכווץ. היא שולפת כתבה ישנה שהתפרסמה באוקטובר 2002, שנה לאחר שרותם וניר נלקחו לאימוץ. בכתבה היא מגוללת את המאבק שניהלה כדי שהרווחה תחזיר לה את ילדיה. היא מראה לה גם את הדו"חות השנתיים שהעבירו לה אנשי הרווחה מדי שנה.

רותם לוקחת את הדו"ח מלפני שנתיים וחצי, כשהיתה בכיתה י'. "לילדים קשר מיטבי עם הוריהם המאמצים, ניכר כי טוב להם והם מאושרים", נכתב שם. "הם מצליחים בלימודים, והקשר בין רותם לניר קרוב והדוק".

"זה לא נכון מה שכתוב פה", היא ממררת בבכי. "על איזה קשר טוב עם ההורים שלי הם מדברים? מסוף כיתה ו' אני מתגלגלת בין פנימיות, כל שנה בפנימייה אחרת. אמא שלי אף פעם לא רצתה אותי ואת ניר. היא לא הרשתה לנו לקרוא לה אמא. היא תמיד צעקה עלי, 'אני לא אמא שלך, לא רציתי אותך בכלל, זה רק בגלל אבא שלך, הוא זה שרצה שניקח אתכם'. ואני הייתי בוכה ואומרת לה, 'אבל אני אוהבת אותך, את אמא שלי'.

"היא היתה מסתכלת עלי בבוז, נותנת לי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה כדי שהיא תהיה אמא שלי. תמיד אמרה שהיא רוצה ילדה עם שיער חום ועיניים גדולות, וכשגדלתי קצת, צבעתי את השיער שלי לחום. אבל איך אני יכולה להגדיל את העיניים שלי?"

גלית שומעת את הכאב בקולה של רותם, וכעס עז ממלא אותה. "את מבינה מה הם עשו? במקום לסייע לי כלכלית עד שאתייצב, הם לקחו את הילדים שלי ונתנו אותם לאימוץ לאמא שבכלל לא רצתה אותם. כל הזמן הזה אני פה, מנדנדת להם ולא מרפה, לא אחרי שנה, לא אחרי שנתיים וגם לא אחרי 16 שנים. אתם רואים שלא טוב לה, אז למה לא החזרתם אותה אלי? יותר טוב לשלוח אותה לפנימיות ולהעביר אותה סבל נוראי שכזה?

האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"
האם (משמאל) ובתה. "עכשיו אני מבינה איזו אהבה נחסכה ממני כל השנים"

"אצלי הילדים בחיים לא היו מוזנחים. הם היו מוקפים באהבה. יש לי אמנם בית קטן, אבל לב ענק. אולי הרווחה הצליחה לעבוד עלי ולנצח אותי כשהייתי אמא צעירה בת 21, אבל היום אני שועלת קרבות, לא אתן להם לחמוק מעונש. הם ישלמו לילדים שלי על מה שהם עשו להם. זה אולי לא יחזיר להם את הילדות, אבל יסייע להם לבנות את העתיד".

"כואב לי לשמוע את מה שאמא שלי מספרת", אומרת רותם, בלי לשים לב באיזו טבעיות היא כבר קוראת לגלית אמא. "זה מדהים איך הכל פתאום מרגיש לי נכון ושלם. בפעם הראשונה בחיים אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסיכות ולהיות אני. תראי כמה אהבה יש בבית הזה, תראי מה נחסך ממני כל השנים. עדיף לב מלא באושר מאשר ארמון מלא בעצב".

הטלפון של רותם מצלצל, על הקו אחיה, ניר בן ה־17 וחצי. היא מתלבטת אם לספר לו, לפי החוק הוא יוכל לבקש לפגוש את אמו הביולוגית רק בעוד כמה חודשים, כשימלאו לו 18. אבל היא לא מתאפקת ומבשרת לו בהתרגשות: "מצאתי את אמא. אני נמצאת אצלה עכשיו".

"אני לא מאמין", אומר ניר. הוא מתעקש להגיע לבית אמו כבר בבוקר. כולם כבר מבינים שהחיים גדולים יותר מכל חוק שחוקק אי פעם. הרי אף אחד לא מצפה מאמא ומאבא שיפנו לבנם עורף אחרי שמצא אותם.

רותם נשארת לישון עם הוריה בבית דודתה. אמא שלה, גלית, לא תעצום עין כל הלילה. בבוקר תמהר אל מיטת בתה ותרעיף עליה חיבוקים ונשיקות.

בסביבות 9:30 בבוקר שוב תאפוף את הבית התרגשות גדולה, כשניר ידפוק בדלת. הוא ילד גבוה ויפה תואר, עם חיוך מבויש ו"הליכה שמזכירה מאוד את בני", אומרת גלית. בערב, כשרותם נאלצת לחזור לבסיס שבו היא משרתת, ניר מודיע לגלית שהוא נשאר לישון.

גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"
גלית ובני עם רותם וניר, בילדותם, באירוע משפחתי. "לפי התמונות כן אהבתם אותי, אז למה אמרו לי שלא רציתם אותי?"

דבריה של רותם מציתים אצל גלית כאב כפול ומכופל. כשהיא עצמה היתה בת 3, אמה נפטרה, ויחד עם אחותה ואחיה הקטן, היא הועברה למשפחת אומנה.

"אני כל כך מבינה מה שרותם מתארת פה על תחושת חוסר השייכות. זה משהו שהרגשתי כל החיים. אני יודעת מה זה לרצות להיות נאהבת ולקבל חיבוק חם, אבל כשאין מי שיעניק לך אותו, זה שורף את הנשמה ומצלק אותה".

את בני הכירה כשהיתה בת 18. "גרתי אז בהוסטל במרכז הארץ, ועבדתי כאחראית במטבח. חברה משותפת הכירה לי אותו. הוא היה גדול ממני בעשר שנים, שומר במלון בירושלים. בחור שקט ומופנם, אני הייתי כמו רוח סערה לידו, אבל אהבתי את השקט שלו.

"הדבר היחיד שרציתי כל חיי היה שתהיה לי משפחה שתהיה רק שלי. רציתי לאהוב, ושיאהבו אותי בחזרה. בסוף יום העבודה שלו, בני היה בא ואוסף אותי מההוסטל, מפנק אותי ואוהב אותי".

במארס 1998, אחרי חצי שנה ביחד, החליטו להתחתן. גלית כבר היתה בחודש השני להריונה.

"עברנו להתגורר בבית אמו שבירושלים. הרגשתי שהחיים מחייכים אלי. באוקטובר, רותם נולדה, ואני הרגשתי שאני מרחפת. סוף סוף היתה לי משפחה של ממש.

"רותם היתה תינוקת מדהימה. ילדה יפה עם עיניים גדולות, שכל הזמן מחייכת. אחרי שנה וחודשיים כבר ילדתי את ניר, ואז החלטנו לשכור דירה מרווחת יותר בירושלים, לא רחוק מהבית של חמותי.

"ניר נולד בדיוק עם האופי של בני. הוא היה בוכה רק כשנזקק למשהו, ואני הייתי הכי מאושרת בעולם. הרגשתי שסוף סוף, בגיל 21, הגשמתי את החלום הכי גדול שלי.

"הקושי התחיל כשהוא היה בן חצי שנה. בני התקשה למצוא עבודה. אני הייתי חצי שנה אחרי לידה, ולא עבדתי. הבית הפך להיות סיר לחץ. היינו רבים הרבה, הכל סבב סביב הבעיות הכלכליות. בערבים הייתי יוצאת עם חברים, רק כדי להתרחק קצת מכל הבלאגן. הרגשתי איך מגדל הקלפים היציב מתפרק לי, ואני לא מצליחה לייצב אותו.

"בני החליט לעזוב לבית אמו, ופתח תיק גירושים. נשארתי עם שני הילדים לבד, ולכן החלטתי להכניס את ניר למעון ולצאת לעבוד. מצאתי עבודה בחנות בגדים, ונעזרתי בסבתא ובאחים שלי, שהלוו לי כסף. מכרתי את הרכב כדי שנוכל לשלם את השכירות. מהמשכורת שלי קניתי אוכל, אבל זה לא הספיק".

אחרי שלושה חודשים, שבהם גלית כמעט לא הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, היא העבירה את הילדים לבני ועברה לגור עם חברה בהרצליה. "ידעתי שהדרך היחידה שלי לייצב את החיים שלנו זה לעבוד הרבה ולהרוויח מספיק כסף. התקבלתי לעבודה כמוקדנית בקניון. עבדתי בלי הפסקה מסביב לשעון, לפעמים 17 שעות ברצף.

"בכל הזדמנות שהיתה לי נסעתי לירושלים לבקר את הילדים. היה לי קשה להתרחק מהם, אבל הייתי במלחמת הישרדות. בני התקשה לתפקד. בתמימותו הוא פנה לרווחה בבקשה לעזרה כלכלית. הם הציעו לו שייקחו את הילדים לשלושה חודשים למשפחת אומנה, ובזמן הזה נוכל לשקם את החיים ולייצב אותם.

"הוא התייעץ איתי. הדברים שאמרו לו נשמעו לי מוזרים, לא יכולתי לחשוב על זה שאנשים זרים יגדלו לי את הילדים, אבל הייתי אבודה. הם הצליחו לשכנע אותנו".

הפרידה היתה קשה וכואבת לשני הצדדים. בני, שהתפנה מגידול הילדים, מצא מייד עבודה. אחרי חודש וחצי בלי הילדים, הרגישו בני הזוג שהם עומדים על הרגליים, ופנו לרווחה בבקשה לקבל את הילדים בחזרה.

"ברווחה אמרו לי שרק בית המשפט יכול להחליט אם להחזיר לי את הילדים. פנינו לבית המשפט. פקידת הסעד אמרה לשופט שאנחנו הורים לא טובים, ושאין לילדים מה לאכול. אני הוכחתי לשופט שאין אמא טובה ממני, ושאם רק יעזרו לנו קצת כלכלית, הכל יהיה בסדר.

"השופט החליט להחזיר לי את הילדים. הוא קבע שאקבל סיוע כלכלי, וביקש ששירותי הרווחה ימשיכו את המעקב כדי לוודא שהכל מסתדר".

גלית ובני קיבלו את ילדיהם בחזרה. גלית לקחה אותם אל דירת חברתה בהרצליה, בהסכמת בני, כדי שתוכל להמשיך לעבוד.

"אחרי חודשיים הגיעה אלי עובדת סוציאלית מהרצליה. היא אמרה שקיבלה דו"ח מהרווחה בירושלים, ושהיא צריכה לבדוק את התנאים שבהם הילדים גדלים. לתומי חשבתי שהכל בסדר. זו היתה אמנם דירה קטנה מאוד, אבל הילדים ישנו איתי במיטה גדולה. במקרר לא היה שפע, אבל היו מוצרים בסיסיים שהספיקו.

"מהרגע שהיא נכנסה אלי הביתה, היא כל הזמן ביקרה אותי. אמרה שזה לא בסדר שהילדים ישנים במיטה שלי, ושהאוכל במקרר לא מספק. היא הצליחה לערער לי את הביטחון, עד שהתחלתי באמת להרגיש שאני אמא לא טובה. זה ממש הכניס אותי לדיכאון.

"לקחתי את הילדים לבני, ואמרתי לו שאני חייבת לעבוד המון שעות כדי להרוויח הרבה כסף. ביום הילדים היו במעון בירושלים, ואחרי הצהריים אמא של בני שמרה עליהם. פעמיים בשבוע הייתי באה לבקר אותם. הם היו החמצן שלי, עד המפגש הבא. ידעתי שאני מקריבה את הזמן שלי איתם לטובת העתיד, וזה נתן לי כוח.

"יום אחד התקשרו מהרווחה לאמא של בני ושאלו אותה מה שלום הילדים. היא אמרה להם שהיא חולה ומבוגרת, ושקשה לה לגדל אותם. הם החליטו מייד לקחת אותם בחזרה לאומנה. בני, שהיה נוכח בבית, התקשר אלי מייד ואמר לי לבוא מהר, כי הרווחה בדרך.

"כשהגעתי לבית של חמותי, הרווחה כבר היתה שם. בכיתי וצרחתי. לא הייתי מוכנה לאבד שוב את הילדים.

"בני עמד בשקט בצד. אני זוכרת שכעסתי עליו, אבל כשניתקו אותם ממני בכוח, הבנתי שבמערכה הזאת הפסדתי. ידעתי שעכשיו אני צריכה לעשות הכל כדי להתאפס על עצמי, להרוויח כסף ולהחזיר את הילדים".

גלית הרגישה שסיפור חייה חוזר אליה, רק שהפעם הילדים שלה הם אלה שגדלים אצל אנשים זרים, במקום עם אמא שלהם.

כדי לשמר את הקשר עם הילדים, נקבעו לגלית ולבני מפגשים שבועיים איתם במרכז קשר, והוחלט שבכל סוף שבוע שני הילדים יבואו לישון אצלם.

"חזרתי לגור בירושלים, כדי להיות קרובה אליהם. בני נשאר בבית של אמו. בכל פעם שהילדים היו באים אלי הביתה לסוף שבוע, הם היו מאוד עצבניים ומוזנחים. הראש שלהם היה מלא כינים, והיו להם דלקות עיניים.

"הצלחתי לאתר את המעון שלהם. הייתי מסתובבת סביבו וצופה בהם, שולחת להם נשיקות. הגננת אמרה לי שרותם יושבת הרבה בפינה עם עצמה, ולא משתלבת. בהמשך הצלחתי לאתר גם את המשפחה שהם היו אצלה. הייתי מתקשרת ומדברת עם רותם בטלפון. היא היתה שרה לי 'אמא יקרה לי', ואז היו מנתקים לנו את הטלפון. הייתי מתפרקת ובוכה.

"החלטתי ללכת לרווחה. אמרתי להם שלילדים לא טוב, התחננתי שיחזירו לי אותם. אמרו לי שזה בלתי אפשרי, כי אני עוד לא מסודרת. הציעו לי לשלוח אותם לאימוץ. נחרדתי מהמחשבה הזו, דחיתי אותה על הסף, ואז הם אמרו שהם מוכנים להעביר אותם למשפחה אחרת, אבל אני חייבת לחתום מהר על המסמכים. הם מאוד הלחיצו אותנו, ובתוך מספר ימים כבר היינו שם וחתמנו להם. הרגשתי קצת הקלה.

"ביום שלישי שאחר כך, התייצבנו במרכז הקשר לפגישה השבועית עם הילדים, אבל הילדים לא הגיעו. אחרי שעה של המתנה התקשרנו לרווחה, לשאול איפה הילדים, ולמה הם לא הגיעו לפגישה. העובדת הסוציאלית אמרה לי שבעקבות החתימה שלי על המסמכים, הילדים הועברו לאימוץ.

"קיבלתי בום. לא האמנתי למה שאני שומעת. לא האמנתי שככה הם יעבדו עלי וירמו אותי. כעסתי על עצמי, כעסתי שלא קראתי את המסמכים. כעסתי על בני, שפנה לרווחה לעזרה. כעסתי על כולם.

"למחרת הלכתי לגן של הילדים ולקחתי אותם משם. הרווחה שלחה מייד משטרה כדי לקחת אותם ממני. אמרו שחטפתי אותם. אבל אלה הילדים שלי, מה פתאום חטפתי, הם אלה שחוטפים לי אותם.

"הבנתי ששוב הפסדתי, ביקשתי מעובדת הרווחה שהתלוותה לשוטרים שייתנו לי זמן להיפרד מהם. הם הסכימו לחכות שעתיים. חיבקתי ונישקתי אותם בלי הפסקה. נתתי להם אלבום תמונות משפחתי, כדי שיידעו תמיד כמה אני אוהבת אותם. מהרווחה ביקשו ממני לכתוב להם מכתב פרידה, אבל לא הסכמתי. היה ברור לי שהם עוד יחזרו אלי.

"כשהגיע רגע הפרידה, היו צריכים לקרוע ממני את הילדים. כולנו בכינו וצרחנו, אפילו השוטרים הקשוחים ביותר לא עמדו במחזה. צרחתי לרותם שאני אוהבת אותה, שתשמור על ניר, ושאני עוד אחזור".

רותם: "כל חיי היה לי חלום סיוטי אחד, שחזר על עצמו. ראיתי את עצמי בתוך מכונית לבנה, במושב האחורי. ניר יושב לידי, שקט ורגוע, ורק אני מניחה את היד על החלון וצורחת בהיסטריה. עכשיו אני מבינה שבמשך כל השנים האלה, חייתי מחדש את רגע הפרידה".

"במשך חצי שנה לא תיפקדתי", ממשיכה גלית. "עברתי להתגורר בבית אחי ברמלה, ולא יצאתי מהבית. התמוטטתי, לא יכולתי לתפקד. חייתי מזריקת הרגעה אחת לשנייה. מהמתח לא אכלתי, ירדתי מאוד במשקל, הייתי ממש במצב של תת־תזונה.

"התחלתי לשתות כדי להתנתק מכל מה שקורה סביבי. עברתי חצי שנה של גיהינום. יום אחד החלטתי שזהו, אני חייבת שוב לאסוף כוחות כדי להילחם על הילדים שלי. סבתא שלי נתנה לי 50 אלף שקל כדי להילחם על הילדים. שכרתי עורך דין והגשתי תביעה נגד משרד הרווחה על תרמית והטעיה.

"במקביל, התחלתי להסתדר כלכלית. גרתי בבית של סבתא שלי ברמלה, עבדתי כקופאית בסופר, השלמתי הכנסה בניקיון בתים ובניית ציפורניים, ועשיתי הכל כדי להגיע לשופטת עם הוכחות שאני מסוגלת לדאוג לילדים.

"למרות זאת, ידעתי שהמשפט לא יהיה קל. את הילדים לא ראיתי כבר שנה שלמה, אבל לא היה לי ספק שהם יזכרו אותי".

המשפט הסתיים בתחילת 2003. גלית הפסידה.

"בגלל שעבר הרבה זמן, השופטת החליטה שטובת הילדים היא להשאיר אותם אצל המשפחה המאמצת. לא רצו לטלטל אותם. חטפתי עוד סטירת לחי.

"הייתי מתקשרת לרווחה שלוש־ארבע פעמים ביום, בוכה וצועקת שאני רוצה את הילדים שלי. אחרי תקופה מסוימת, הם הסכימו לתת לי פעם בשנה דו"ח עדכני על הילדים, ולהראות לי תמונה שלהם. זה קצת הרגיע אותי.

"כל הזמן הכנסתי לעצמי לראש, שאם הם אצל משפחה מאמצת, כנראה שמדובר באנשים מאוד טובים, וכנראה שלא חסר לילדים כלום. הרי מי שמאמץ ילד, כמֵהַ לכך בכל ליבו".

רותם לא זוכרת את השנים הראשונות אצל המשפחה המאמצת. "אני זוכרת רק שגרנו במשך תקופה מסוימת אצל המשפחה של האבא המאמץ שלי. היה לנו קשה. האבא אהב ואוהב אותנו בכל ליבו, והוא תמיד היה שם בשבילנו, אבל לא לאמא הזו פיללנו.

"אמא שלי היא אישה מאוד נחשבת ומוערכת בקהילה, אבל בבית לא זכינו לקבל ממנה אהבה. היא תמיד היתה הודפת אותנו, מעדיפה לטפח את הילדים של אחותה מאשר אותנו. היא מעולם לא הלכה איתנו לקנות לנו דברים, לא באה לחוגים, לא לקחה אותנו לטיולים. רק אבא היה לוקח אותנו.

"אוכל היא בקושי הכינה לנו. אני זוכרת בעיקר פסטה. כשקצת גדלנו, התחלנו להכין לעצמנו, או קנינו בחוץ.

"מאז ומתמיד ידעתי שאני מאומצת. אני לא זוכרת את הרגע שהם סיפרו לי, פשוט גדלתי עם הידיעה הזו, זה תמיד היה על השולחן. כבר כילדה קטנה, כשאמא שלי היתה צועקת עלי שאני לא הבת שלה, הייתי מטיחה בה שיבוא יום שאני אמצא את האמא האמיתית שלי, והיא תאהב אותי ותיקח אותי אליה.

"לקראת כיתה ו' היינו צריכים להכין עבודת שורשים, ואני לא ידעתי מה המוצא שלי. לא הכרתי את השם רותם, הוריי אמרו לי שהגעתי אליהם בלי שם. איך ילדה בת 3 מגיעה בלי שם? אף אחד לא נתן לי תשובות.

"התקשרתי לשירות למען הילד, לאשת הקשר שלי שם, שאותה הכרתי מאז שהייתי בכיתה ה'. ביקשתי לדעת מי היו הוריי.

"זכרתי שפעם אחת ההורים סיפרו לי שלקחו אותנו לאימוץ מבית ילדים בירושלים, כשבפועל הבנתי שהיינו אצל משפחת אומנה. החלטתי שאני הולכת לחפש את אמא שלי בעצמי. לקחתי את ניר ונסעתי איתו באוטובוס לירושלים. עברתי דלת־דלת, הסברתי להם שאנחנו מאומצים, ושאנחנו מחפשים את אמא שלנו. אבל לא הצלחתי.

"בסוף כיתה ו' החלטתי שאני מעדיפה לצאת מהבית. היה לי רע. לא קיבלתי אהבה, לא השתלבתי בכיתה. תמיד הייתי הילדה המאומצת, הלא שייכת. החינוך בבית היה מאוד נוקשה. לא הרשו לי לצאת לערבי כיתה, לא הרשו לי ללכת עם בגדים קצרים, וזה נידה אותי עוד יותר.

"בגלל שלא פחדתי לענות לאמא שלי, חטפתי את כל האש. היא היתה דוחפת אותי, צורחת עלי, נותנת לי מין צ'פחות כאלה. אם רק הייתי מעזה להיכנס לחדר השינה שלה, היא היתה צורחת עלי. את ארון הבגדים שלה היא היתה נועלת עם שרשרת. פחדה שאקח לה בגדים משם.

"אבא שלי מאוד דאג לי. אפילו למסיבת יום ההולדת של חברה בכיתה י' הוא לקח אותי וחיכה לי עד שאסיים, רק כדי שלא אשאר לבד ואעשה שטויות, או כדי שלא ינצלו אותי. כשהייתי שואלת אותו אם אני יפה, הוא תמיד אמר לי שאני הכי יפה בעולם, וש'זה עובר בגֶנים'. אבל זה לא הספיק כדי שארצה להישאר בבית הזה".

בעקבות הלחץ של רותם על הוריה המאמצים, הם רשמו אותה לפנימייה. אבל המעבר לפנימייה לא היטיב איתה כפי שקיוותה. גם כאן נתקלה בקשיי הסתגלות.

"כמעט בכל כיתה ז' לא למדתי. בסוף השנה רמזו לי שכדאי שאעזוב מרצוני, כדי שלא ירשמו שהעיפו אותי. חזרתי הביתה. הייתי הולכת לחברות רק כדי לא להיות בבית.

"בכיתה ח' העבירו אותי לפנימייה אחרת. גם שם לא הסתדרתי. שמו אותי עם בנות שגדולות ממני, והן היו מתעללות בי, מסנג'רות אותי, לוקחות לי אוכל. התחלתי לברוח מבית הספר ולשתות אלכוהול. אני זוכרת שלקחתי בקבוק של וודקה מהבית, ושתיתי את כולו לבד מאחורי בית הספר. מאז אני שותה כמויות. מגיעה לא פעם למצב של אובדן הכרה. גיליתי שזה עוזר לי להתנתק מהכל, לא להרגיש את הכאב הזה שיש לי בלב".

היא נזרקה מהפנימייה והועברה לפנימייה שלישית. "מבחוץ זה נראה כמו כלא עם גדר גבוהה, אבל דווקא שם היה לי טוב מבחינה לימודית. זה היה בית ספר מקצועי, למדתי בו ספָּרות, ואפילו הצלחתי. אבל גם נחשפתי לסמים ולניצול מיני.

"תמיד היה לי קטע כזה, שאהבתי ללכת למקום מבודד ולשבת בשקט עם עצמי, עם בקבוק בירה. יום אחד הצטרף אלי תלמיד מכיתה י' ואמר שהוא רוצה לשכב איתי. לא הסכמתי, והוא פשוט כפה את עצמו עלי.

"לא סיפרתי לאף אחד, פשוט ברחתי משם ונסעתי הביתה. למחרת, כשחזרתי לפנימייה, כבר הייתי בן אדם אחר. הסתגרתי בתוך עצמי, לא רציתי לדבר עם אף אחד. כל מי שהיה פונה אלי, קיללתי.

"הבנתי שבעולם שלי יש מנצל ומנוצל. החלטתי להפוך להיות בן אדם חרא, להיות זאת שמנצלת ולא מנוצלת. אחרי כמה חודשים, עוד לפני שהשנה הסתיימה, העיפו אותי מהפנימייה".

בכל הזמן הזה מישהו מהרווחה מטפל בך?

"הרווחה התייחסו אלי רק כשאיימתי להתאבד, או כשאמרתי להם שאני חוטפת מכות. רק ככה הצלחתי למשוך את תשומת ליבם. כשהייתי מספרת שאמא שלי מתנהגת אלינו נורא, הם היו אומרים שאני סתם ממציאה, ושהיא בן אדם טוב. בסוף התייאשתי מהם".

אחרי שנזרקה משלוש פנימיות, היא הועברה לבית הספר האזורי שליד מקום מגוריה. "שם, בכיתה י', הכרתי את מי שהיה החבר שלי בשנה הזו. הוא היה בן 17, גדול ממני בשנה, והוא לא רצה ממני כלום, רק את תשומת הלב שלי. הוא היה אי של שפיות בתוך כל החיים שלי. כשהייתי רעבה, הוא היה עולה על האופנוע שלו ומביא לי אוכל.

"בשבתות הייתי אוכלת אצלו בבית, כי אצלנו לא היה דבר כזה, ארוחות שישי. גם לא חגים. הייתי הולכת עם המשפחה שלו לים, והרגשתי שיש לי סוף־סוף חיים נורמליים. אחרי כמה חודשים זה נגמר בינינו, אבל נשארנו חברים טובים.

"לקראת סוף השנה, רגע לפני הבגרות במדעים, נשברתי לרסיסים. החלטתי לספר לאבא שלי על האונס. הוא היה בשוק, לא הצליח לעכל. זה בכלל לא היה באשמתי מה שקרה. לא רציתי ללכת להתלונן, ואף אחד גם לא עודד אותי לכך.

"כשהוא סיפר לאמא שלי, היא הטיחה בי מילים קשות. במקום לחבק אותי ולהגיד לי שזאת לא אשמתי, היא אמרה לי שאני מביאה את זה על עצמי, ושאהיה זונה כמו אמי הביולוגית. זה שבר אותי. קניתי בקבוק וודקה ושתיתי את כולו. הגעתי הביתה שיכורה מוות. ישבתי על שרפרף באמבטיה, כשהמים זורמים לי על הגוף, והלב שלי דפק בחוזקה. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאם היא לא מוציאה אותי עכשיו מהבית, אפגע בעצמי.

"הגיעה משטרה, והוציאו אותי לבית של חברה ביישוב הסמוך. שם פגשתי ילד, שגם אמא שלו אומצה כשהיתה ילדה. הוא סיפר לה את הסיפור שלי, והיא רצתה לפגוש אותי. מאותו רגע עברתי לגור אצלה".

"כששמעתי את הסיפור של רותם, לא נשמתי", מספרת ל', שבביתה עברה רותם לגור. "היא סיפרה לי שאמא שלה לא מטפלת בה, ושהיא לא מרשה לה לקרוא לה אמא. אמרתי לה שלא אתן לה לחזור הביתה. שוחחתי עם עובדת הרווחה, והוציאו צו חירום שהיא תועבר אלי.

"לגדל אותה היה מאוד לא פשוט. היא היתה ילדה פצועה, שסיגלה לעצמה חיים של ילדת רחוב שורדת. למרות שהיה לה טוב אצלנו, ועד היום אני בקשר איתה, היו פעמים שהיא ברחה ממני כדי לשתות. אני הייתי יושבת ערה כל הלילה כדי להשגיח עליה. היא נכנסה לי ללב, ולא רק לי. כל הבית התגייס לטובתה. גם בעלי ושלושת הילדים שלי, שכבר חצו את גיל 20".

למרות החיים הקשים שעברה, סיימה רותם את הלימודים בהצטיינות, עם ממוצע בגרות של 93. היא החליטה שלא תמתין עד גיל 18 כדי למצוא את אמה.

"כשהייתי בכיתה י"א רצו לעשות בתוכנית 'הצינור' כתבה על נערות בסיכון, וביקשו נערה עם קול נעים. מנהל בית הספר שלי, שרצה לעודד אותי, שלח אותי. שם סיפרתי, בין היתר, שאני מחפשת את אמא שלי. קיוויתי שאולי מישהו מהמשפחה הביולוגית שלי ישמע ויבין שזאת אני. לצערי, זה לא הצליח.

"לפני שבעה חודשים התראיינתי ברשת ב', ואמרתי שאני מחפשת את אמא שלי. אפילו שרתי את השיר 'בואי אמא', והקדשתי לה אותו".

גלית לא ראתה את התוכנית בטלוויזיה, וגם לא שמעה את התוכנית ברדיו. היא היתה עסוקה בהישרדות האישית שלה. במשך השנים שעברו היא חיה את חייה מדו"ח לדו"ח, מתמונה לתמונה. במקביל, ניסתה למלא את החלל העצום שנפער בה.

בספטמבר 2003 נולד בנה, שהפך להיות כל עולמה. מאז הספיקה לעזוב את האב ולהתחיל מערכת יחסים בריאה עם בן זוג חדש. הם נישאו, ולפני חצי שנה נולדה להם בת.

באוקטובר האחרון, ביום הולדתה ה־18 של רותם, החליטה גלית, לראשונה, שהיא לא מכינה לרותם עוגה – כי את יום ההולדת הזה הן יחגגו יחדיו. באותו יום, בצירוף מקרים מופלא, פנתה כל אחת מהן, בעיר מגוריה, אל השירות למען הילד. רותם ביקשה לפתוח את תיק האימוץ, כדי למצוא את הוריה הביולוגיים. גלית ביקשה לברר אם בתה כבר ביקשה לפתוח את התיק.

רותם: "אמרו לי שאני לא יכולה לפתוח את התיק, כי לניר עוד לא מלאו 18. אמרו לי שזה החוק. בנוסף, אמרו לי שיכול להיות שלא אוהַב את מה שאמצא, כי אולי אמא שלי הביולוגית היא זונה או נרקומנית, ואולי היא אפילו לא בחיים. לא הבנתי על סמך מה הם אומרים לי כזה דבר. חטפתי עצבים, הפכתי להם את השולחן ויצאתי.

"מצאתי בגוגל את כתובת המייל של מנהלת השירות למען הילד בירושלים, ושלחתי לה את הבקשה שלי. העובדת הסוציאלית שטיפלה בי כל השנים חזרה אלי עם תשובה, ואמרה לי שהיא מעלה את המקרה שלי לבית המשפט, ויכול להיות שעד סוף השנה כבר אדע מי אמא שלי. התחלתי לחגוג. מאז עברו מספר חודשים, ועד לרגע זה לא שמעתי מהם כלום".

גלית: "לי אמרו שביקשת לפתוח את התיק, אבל בגלל שניר קטין, לא ניתן לעשות את זה עד שהוא יגיע לגיל 18. פניתי לעורך דין שמתמחה באימוץ והבנתי ממנו שאין חוק כזה, ושכל ילד מאומץ יכול לפתוח את תיק האימוץ שלו מגיל 18. חזרתי לרווחה ועימתתי אותם עם האינפורמציה. העובדת הסוציאלית חזרה בה והסבירה לי שאכן לא מדובר בחוק, אבל 'זה הנוהל'.

"הרגשתי שעוד רגע הם יעשו לי שוב מחטף, ויוציאו החלטת בית משפט, שלא תאפשר לרותם להגיע אלי. התחלתי להפציץ את הרווחה בפקסים, שבהם אני מבקשת להעביר לבת שלי את הפרטים שלי. העליתי לפייסבוק תמונות, שבהן רואים בטשטוש את רותם, וביקשתי שכל מי שיודע משהו, שיגיד לי. קיוויתי שזה יגיע אליה.

"אפילו כתבתי פוסט ב'חיילים מצייצים'. עכשיו התברר לי שגם רותם חברה בקבוצה הזאת, אבל היא לא ראתה את ההודעות שלי".

לאחרונה התגייסה רותם לצה"ל, אחרי מאמצים רבים. "לא רצו לגייס אותה, בגלל העבר שלה ובגלל חוסר ההסתגלות למסגרות ולסמכות, אבל היא התעקשה", מספרת ל'.

"יום אחד היא התקשרה אלי בוכה, ואמרה לי שאין מי שילך איתה לבקו"ם ביום הגיוס, שאת ההורים שלה זה לא מעניין, שאמרו לה שהם לא מוכנים להפסיד יום עבודה בשביל זה. אני ובעלי לקחנו חופש מהעבודה והלכנו איתה לבקו"ם. יום קודם לקחתי אותה לקניון וקניתי לה את כל מה שהיא צריכה, גרביים ותחתונים ותיק וטלפון סלולרי חדש במקום הטלפון השבור שלה, רק שלא יחסר לה כלום".

רותם התגייסה במעמד של חיילת בודדה, ונשלחה לשרת ביחידת חי"ר, הרחק מבית הוריה המאמצים.

"ביום שני שעבר, היום שבו מצאתי אותה, החלטתי לקחת על עצמי יום צום", אומרת גלית בעיניים נוצצות. "ביקשתי מבורא עולם שייתן לי להיפגש עם הילדים שלי. כשמישהו ברווחה פלט שהיא חיילת בודדה, ידעתי שזה עניין של יום ואני מוצאת אותה. וכך היה. קיבלתי את הילדים שלי בחזרה, אין מאושרת ממני".

שבוע חלף מאז המפגש הראשוני. הקשר בין רותם לאמה ולשאר המשפחה הולך ומתחזק. גם בני, האב, מקפיד לשמור על קשר הדוק. המעמד קשה לו מאוד.

"כל החיים ייסרתי את עצמי על שנתתי שייקחו לי את ניר ורותם", הוא מספר בכאב. "לא התחתנתי בשנית, ואין לי עוד ילדים.

"לאורך כל השנים נשארתי עם גלית בקשרים מאוד טובים. כשהיא התקשרה אלי ביום שני בצהריים להגיד לי שמצאה את רותם בפייסבוק ושהיא באה להיפגש איתנו, הייתי בהלם. עזבתי הכל ונסעתי לבית של אחותה. עד עכשיו אני עדיין לא מעכל".

גלית: "אני ורותם כל היום בטלפון ובווטסאפ. היא קוראת לי אמא, ואני נמסה. יום אחרי המפגש לקחתי אותה ואת ניר לקניות בקניון. תמיד חלמתי ללכת לקנות להם בגדים, וכשהיא באה מאחוריי וחיבקה אותי, חשבתי שעוד רגע אני מתעלפת. זה חלום".

רותם: את יודעת שמעולם לא הלכתי ככה עם אמא לקניות? זאת חוויה ראשונית גם בשבילי. אני מרגישה שזאת התחלה חדשה לכולנו, ואני מתכוונת לגרום לכך שלא ניפרד יותר לעולם".

איך את רוצה שיקראו לך? בשמך הביולוגי, או בשם שנתנו לך ההורים המאמצים, שגדלת איתו כל החיים?

"אני חושבת שתמיד אשאר עם השם שההורים המאמצים נתנו לי, אבל אני גם אוהבת שהם והדודים שלי קוראים לי רותם. זה מרגיש לי נכון וטבעי. אולי בעתיד אשנה את השם לרותם, כרגע זה עוד מוקדם מדי".

עכשיו, כשאת שומעת שאמא שלך לא זנחה אותך, את כועסת?

"אני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה. רוב החיים גדלתי בתחושת כעס על אמא, כי אמרו לי שהיא לא רצתה אותי. על אבא לא התעכבתי, אמרו לי שהוא בכלל לא היה בתמונה. עכשיו, כשאני יודעת ששיקרו לי, ואני חושבת רק על כל הסבל שיכול היה להיחסך ממני, אני רותחת.

"כמעט התקשרתי לעובדת הסוציאלית להטיח בה את כל מה שגיליתי, ולהגיד לה שהם שקרנים, אבל התאפקתי. הם ישלמו על מה שהם עשו לי, ואני רק מקווה שלא יהיו עוד ילדים שיחוו את מה שאני חוויתי".

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

 

עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"
עוגות יום הולדת שגלית אפתה לרותם ולניר, בציפייה לשובם לאורך השנים. "היום אני מרגישה בחלום"

עכשיו הם מתחילים לרקום ביחד חלומות לעתיד. "אני גרה בדירת עמידר של שני חדרים", אומרת גלית, "אבל אם צריך, אם הם יעברו לגור איתי – אעבור דירה. אני מקווה שעמידר ייתנו לי דירה יותר גדולה, וגם אם לא, נסתדר. לא זאת תהיה הבעיה. בעלי מאוד מכיל, והוא זורם איתי בכל החלטה שאקבל. הוא יודע שהילדים האלה הם כל חיי. יש להם בית פתוח ואוהב אצלי, אצל בני ואצל אחותי. רק שיבואו, וכמה שיותר".

רותם: "אני רוצה ללמוד קרימינולוגיה ולהקים משפחה. עכשיו אני יודעת שיש לי אמא שתלווה אותי לחופה".

ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "ילדים נמסרים לאימוץ בהתאם להחלטת בית משפט או בהסכמת הוריהם, וכך היה גם לגבי אימוצם של קטינים אלה, שטרם האימוץ עברו טלטלות ומעברים רבים. נציין שהמאומצת והמשפחה המאמצת הללו קיבלו סיוע וליווי מקצועי לאורך שנות ילדותה והתבגרותה של המאומצת, ויש עימם קשר רציף גם כעת.

"על אף זאת, מעולם לא הושמעו טענות מצד הילדה או מצד המשפחה ביחס לטיפול בילדה בתוך המשפחה המאמצת, ועל כן יש לדחות את הטענות הללו מכל וכל. בנוסף, אין כל שחר לטענות שנוגעות לסיבות כביכול שהביאו לשליחת הילדה לפנימייה, שכן מדובר בשיבוץ בהיעדר מסגרת לימודית אחרת ביישוב שבו התגוררה.

"לעניין פתיחת תיק האימוץ, החוק קובע כי מאומץ בהגיעו לגיל 18 רשאי לפתוח את התיק ולפגוש את ההורה הביולוגי, אולם החוק אינו מאפשר להורה הביולוגי ליזום פתיחת תיק. כאשר שני אחים נמסרים לאימוץ, פתיחת התיק לגבי שניהם מתעכבת עד ששניהם מגיעים לגיל 18, כדי לאפשר למאומץ הצעיר יותר להשתתף בהליך פתיחת התיק כשהוא בשל ומוכן לכך. במקרה זה, האם לקחה את החוק לידיה ופעלה באופן עצמאי ושלא בהתאם להוראות החוק.

"הליווי המקצועי של השירות למען הילד עם מאומצים ועם הוריהם הביולוגיים (ולעיתים בשיתוף ההורים המאמצים) בהליך פתיחת תיק האימוץ מסייע לשני הצדדים בקיום מפגש וסגירת מעגל, שלעיתים הינו כאוב ביותר. מטעמי צנעת הפרט אין באפשרותנו למסור פרטים נוספים".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s