הונאות בתי משפט, משטרה, משפט פלילי, עסקת טיעון, פרקליטות, תחקיר פרקליטות

"אחד מאלף יוצא זכאי" – משה רונן , ידיעות אחרונות , יוני 2010

יוני 2010 – משה רונן – ידיעות אחרונות – 24 שעות – מערכת המשפט הישראלית: אחד מאלף אנשים יוצא זכאי בבית משפט, הסיבה: ריבוי עסקאות טיעון. סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם כדי שיודו באשמה.

להורדת וקריאת המאמר השלם הקלק כאן

אחד מאלף / תחקיר משה רונן. הנתון המבהיל: רק אחד מכל אלף נאשמים מזוכה בסופו של דבר, לעומת 76 מכל אלף לפני 30 שנה. הסיבה: ריבוי עסקאות הטיעון. השופט ד"ר עמי קובו קובע במחקר שיעורר סערה במערכת המשפט: סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם – כדי שיודו באשמה, כתבה מיום 29/6/2010  
השיטה הנהוגה במשפט הישראלי שגויה מיסודה
השופט עמי קובו מתאר בספרו החדש תמונות מדאיגות משגרת בתי המשפט. הסנגורים סוטרים ללקוחות שלהם, הפרקליטות רוצה לסיים מהר עם התיק ובית המשפט בכלל לא שומע מה יש לנאשם עצמו להגיד, והכל במטרה לסגור עסקת טיעון שלא תמיד יש לה קשר עם הצדק. התוצאה: רק אחד מאלף נאשמים בפלילים מזוכה
תחקיר 29/6/2010 משה רונן, 24 שעות, ידיעות אחרונות
לפי כל הפרסומים היו הראיות נגד מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי, מוצקות: הצעירה שהותקפה על ידו הייתה נחושה להעיד נגדו. בדיקת הדנ"א של כתמי הזרע על גופה הייתה חד משמעית. עדי הראייה בזירה זיהו אותו. ואם כל זה לא מספיק, אפרתי עצמו נתפס במקום הפשע. בכל זאת, הסכימה הפרקליטות לעשות איתו עסקת טיעון, שבה בוטל האישום בניסיון לאונס, ונמחקה טענת התביעה כי המעשה בוצע בנסיבות מחמירות. אפרתי אמנם הודה בעבירות חמורות – אך קלות יותר מאלה שהופיעו בכתב האישום המקורי.
זה לא המקרה היחיד מהזמן האחרון שבו נחתמה עסקת טיעון מקלה עם נאשמים שכל הראיות והעדויות הצביעו נגדם.
אתמול ציין אמיר בלחסן, יום הולדת 13. אבל הוא לא חגג את בר המצווה שלו. הוא אפילו לא ידע על היום המיוחד הזה. כבר עשרה חודשים הוא שרוי בתרדמת בבית החולים אחרי שנפגע בתאונת פגע וברח כשגלש עם הסקייטבורד שלו ביהוד.
בני הזוג שפגעו בו, נעים ופנינה תורן, השאירו אותו מדמם על הכביש והמשיכו בדרכם. הם דאגו לרחוץ את המכונית כדי שלא יישארו עליה כתמי הדם של בלחסן, החליפו את בגדיהם ויצאו לאכול במסעדה בראשון לציון.
בשבוע שעבר הם הגיעו להסדר טיעון עם התביעה. למרות שהעונש המרבי על תאונת פגע וברח הוא תשע שנות מאסר, הם סיכמו עם התביעה שהיא תבקש מבית המשפט עונש מופחת: שלוש שנות מאסר בלבד ופיצוי להורי הילד.
עסקאות הטיעון הפכו היום לדרך הנפוצה והמקובלת ביותר לסיום משפטים פליליים. הפרקליטות לא מציגה את הראיות בבית המשפט, הנאשם לא מקבל הזדמנות להוכיח את חפותו והשאלה הגדולה שמרחפת מעל היא מה משקלו של הצדק כשזו תמונת המצב במערכת המשפט.
בהנחיות שהוציא לפני כארבעים שנה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, מאיר שמגר, הוא הורה לתביעה להגיע להסדרי טיעון רק במקרים חריגים ונדירים שבהם אין לתביעה די ראיות, או יש סיבה ממשית אחרת לכך שהיא אינה מעוניינת לנהל משפט. למשל, כדי לחסוך מנאנסת את הצורך לעמוד ולתאר שוב מעל דוכן העדים את הטראומה שעברה.
אבל ימי השופט שמגר כיועץ משפטי לממשלה חלפו מזמן והמציאות כיום שונה לחלוטין מהנורמות שהוא קבע. לדברי יוסף זוהר, תלמיד מחקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מדובר ביותר מתופעה. מדובר בפשיטת רגל של השיפוט הפלילי בישראל.
זוהר ערך השוואה בין מערכת המשפט בשנת 1985 לזו של 2007 וחשף תמונת מצב מדאיגה. יותר ויותר תיקים פליליים מסתיימים בעסקת טיעון. 90 אחוזים מכל המשפטים הפליליים הסתיימו בעסקת טיעון בלי שהשופט יצטרך להכריע על סמך הראיות את אשמתו או חפותו של הנאשם.
מערכת המשפט הפלילי הופכת ממערכת שבודקת את אשמתו של הנאשם ושופטת אותו, למערכת של עסקאות.
ככל שהנאשם, ובעיקר סנגורו, טובים יותר במשא ומתן, כך הסיכוי שלו לצאת "טוב" גדל.
נאשם חזק, בעל יכולת כלכלית להתיש את הפרקליטות, יגיע להסדרים טובים יותר מנאשם חלש, קובע יוסף זוהר. איש ציבור או איש עסקים שיכול להרשות לעצמו לשכור עו"ד יקר, ינהל משא ומתן יעיל יותר עם הפרקליטות ויגיע לעסקת טיעון טובה יותר. נאשם שאין לו סנגור כזה יגיע לתוצאה פחות טובה.
הסדרי הטיעון נוחים מאוד לפרקליטות ולמשטרה. בזכותם הסכנה לפאשלות ולזיכויים בלתי צפויים לא קיימת.
כשיש עסקת טיעון, לא יכול לנחות על הפרקליטות זיכוי מפתיע כרעם ביום בהיר. כך מלמדת הסטטיסטקה, בשנת 1980  עמד אחוז ההרשעות במשפטים הפליליים על 92.4 אחוזים. מכל אלף נאשמים, שבעים ושישה זוכו.
בשנת 2005 ובשנת 2006 עמד אחוז ההרשעות בישראל לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 99.9 אחוז. רק נאשם אחד מכל אלף זוכה.
קפקא בתא המעצר
השופט ד"ר עמי קובו ביהמ"ש שלום ברמלה, פרסם בשבוע שעבר את ספרו "נאשמים בלתי עקביים בבתי המשפט – מודים באשמה וטוענים לחפותם". בספר, המסתמך על עבודת הדוקטורט שלו, מציג קובו, מציאות שבה אנשים המשוכנעים כי הם חפים מפשע מוכנים לערוך עסקאות טיעון משיקולים שאין בינם לבין הצדק דבר.
אגב, לפני שמונה לשופט היה קובו חלק מצוות ההגנה של עמוס ברנס. יתכן שאת חלק מתובנותיו ליקט כבר בתקופה ההיא.
באחד מפרקי הספר מתאר השופט קובו מצב קפקאי: נאשם נפגש עם סנגורו בבית המעצר.
"השגתי לך עסקת טיעון נפלאה. במקום הרשעה ברצח ומאסר עולם, רק 10 שנות מאסר",
מבשר הסנגור ללקוחו.
"קח את זה!"
"אבל אני חף מפשע!" זועק הנאשם.
"קראתי את כל העדויות שבתיק",
מסביר לו הסנגור.
"הראיות נגדך. יש לתביעה תיק סגור, אם לא תעשה עסקה – ההרשעה שלך בטוחה. אתה אידיוט אם אתה מוותר על העסקה!"
השופט קובו ניתח בספרו 400 ראיונות עם נאשמים שהשיבו לכתבי האישום. הוא ראיין 29 סנגורים, שמונה תובעים וחמישה שופטים וניהל תצפיות בבתי המשפט שכללו 110 ימי דיונים.
בספרו מובאים מקרים נוספים מהסוג הזה כולל ראיונות עם סנגורים, המתארים את הלחץ הרב שהם מפעילים על לקוחותיהם להודות באשמה ולחתום על עסקת טיעון המוצעת להם.
סנגור אחר סיפר לשופט על שתי סטירות שסטר לנאשם כדי שיודה. סנגורים אחרים מספרים כי הגזימו בתיאור העונשים שיוטלו על הנאשם והתוצאות המבהילות של ניהול המשפט אם לא תיערך עסקת טיעון. היו סנגורים שסיפרו לשופט קובו כי הם מסתירים מידע מהנאשמים כדי לשכנע אותם להסכים לעסקת הטיעון המוצעת להם.
ספרו של השופט קובו עוסק בנאשמים שהודו באשמה, וממשיכים לטעון שהם חפים מפשע. הוא מכנה את הנאשמים האלה "בלתי עקביים" וטוען כי מספרם עומד על כ- 15 אחוזים מכלל המורשעים.
הוא שואל אם מערכת המשפט יכולה לזהות את המקרים שבהם אדם חף מפשע הסכים לעסקת טיעון והודה, ולכן הורשע על לא עוול בכפו. "חשש מרכזי הנוגע להמלצת סנגורים לנאשמים להודות באשמה טמון באפשרות שהמלצתו של הסנגור לא תהיה ניתוח טובת הנאשם, אלא תושפע גם משיקולים הנוגעים לטובת הסנגור עצמו ובעיקר לשיקולי שכר טרחה ועומס עבודה" קובע קובו.
"ככלל, בעיני סנגורים רבים נראה שרווחי יותר לסיים תיק בהסדר טיעון, לגבות שכר טרחה ולעבור לתיק הבא, מאשר לנהל הוכחות בתיק. הסדרי טיעון יוצרים עבור הסנגור רווחה מהיר וקל".
קובו נוגע בספרו גם בחלקו של בית המשפט בסוגיה:
"יש לערוך שינוי מהותי בכל הנוגע להליך קבלת ההודאה על ידי בית המשפט. השיטה הנהוגה כיום במשפט הישראלי שבה שופטים רבים כלל אינם נוהגים לפנות אל הנאשם, אינם מקריאים לנאשם את כתב האישום, אינם מחייבים את הנאשם להודות בעצמו, אינם דורשים מן הנאשם פירוט של מעשיו, ואינם מוודאים שהנאשם מבין את תוכנו של כתב האישום ואת הודאתו ותוצאותיה, את הוולונטריות של ההודאה ואת אמיתותה, היא שיטה שגויה מיסודה ועליה להשתנות".
המגירה עמוסה בתיקים
ב- 1985 היו בישראל 245 שופטים וכ- 8,600 עורכי דין. במשטרה שירתו קרוב ל- 18 אלף שוטרים שטיפלו בכל שנה ב- 243 אלף תיקים פליליים. באותה שנה כתבו השופטים כ- 40 אלף הכרעות דין.
ב- 2007 מספר השופטים גדל במלמעלה מפי שניים ל- 524 שופטים. מספר עורכי הדין גדל ב- 339 אחוזים ל- 38 אלף וממשיך לגדול גם מאז בקצב מדהים.
במשטרה משרתים 11 אלף שוטרים נוספים ומספר התיקים הפליליים גדל ב- 82 אחוז. אבל מספר הכרעות הדין שכתבו השופטים, אחרי ששמעו את העדויות במשפטים פליליים לא גדל כלל. הוא אפילו ירד בשלושה אחוזים.
בשנת 2007 כתבו שופטי ישראל רק כ- 39 אלף הכרעות דין פחות ממה שכתבו בשנת 1985.
המסקנה ברורה: השופטים, הסנגורים והתובעים בחרו לסיים יותר ויותר תיקים בעסקות במקום לנהל משפטים. ובאחוזים: ב- 2007 נכתבו הכרעות דין כאלה רק ב- 8.8 אחוזים מהתיקים הפליליים. במילים אחרות: הסיכוי שבמשפט פלילי יוזמנו עדים להעיד, ואשמתו של הנאשם תיקבע על ידי השופט בהסתמך על הראיות, קטן בחצי ב- 25 השנים האחרונות.
חסרונותיה של השיטה ברורים. זוהר טוען כי הסדרי הטיעון דורסים את עבודת המשטרה. החוקריעם אוספים ראיות מתוך ידיעה שיהיה, קרוב לוודאי, הסדר טיעון. די בראיות שיספיקו למעצר החשוד ולהגשת כתב אישום נגדו. הראיות האלה לעולם לא ייבחנו בבית המשפט.
הסיכוי של עד שמסר דברם במשטרה להיחקר עליהם על דוכן העדים הוא אפסי. חוקרי המשטרה יודעים זאת היטב. לכן לטענת זוהר וחבריו בתנועה הישראלית להפחתת מעמד ההודאה לשוןטרים אין תמריץ לחקור "עד הסוף" ולהביא לפרקליטו7ת תיק חקירה מושלם, שיעמוד בחקירה נגדית של סנגורים בבית המשפט. בירור האמת נבלם כבר בשלב הראשוני של חקירת המשטרה.
זוהר יודע מניסיונו האישי על מה הוא מדבר.
ב- 2003 הועמד לדין באשמת רצח אביו היהלומן משה זוהר. במהלך חמש שנות המשפט הוצע לו פעמים רבות לסגור עסקת טיעון ו"לגמור עם זה" באשמה מופחתת ובעונש סביר. זוהר גילה אומץ, ובניגוד לאזהרות סניגוריו כי הוא מסתכן במאסר עולם התעקש להמשיך במשפט. רק כעבור חמש שנים זוכה מכל אשמה, תוך כדי ביקורת קשה שבית המשפט מותח על המשטרה ועל הפרקליטות.
מה הפתרון לתופעה הזאת? איך אפשר למנוע הודאות שווא בעסקאות טיעון? ליוסף זוהר יש הצעה פשוטה?: בכל מקרה של עסקת טיעון תחוייב התביעה להציג בפני בית המשפט את ראיותיה. בית המשפט יוכל לאשר את העסקה רק אם עיין בראיות ומצא כי יש בהן די להרשעת הנאשם.
"אנשים שהורשעו על ידי שופט בהכרעת דין מנומקת, מקבלים את התוצאה בהבנה יותר מאשר נאשמים שהורשעו בהסדר טיעון", טוען זוהר.
"הסדרי הטיעון מפחיתים את אמון הציבור במערכת המשפט".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s