אימוץ, בית משפט לענייני משפחה, דנה ספקטור, השירות למען הילד, חנה בן עמי, פקידת אימוץ, רן שריג

שופטת חנה בן עמי: נתקלתי במקרה אימוץ שהתנהלות פקידות הסעד גבלה בפלילים

פברואר 2015 – דנה ספקטור ורן שריג בתוכנית 103 FM – שיחה עם כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי על אימוץ ילדים.

הקלות שבהוצאת ילדים מבית הוריהם
רן ספקטור-שריג: אנחנו שוב בסדרת הראיונות והכתבות שאנו עושים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת מבית הוריהם על ידי שירותי הרווחה בישראל, ואנו מדברים עם שני הצדדים במהלך השבוע האחרון. נדמה לי שיש לנו עליית מדרגה. כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי, המרואיינת הבכירה ביותר.
דנה ספקטור-שריג: לך תקרא לשופטת סהרורית…
רן ספקטור-שריג: חנה בן עמי, מעבר לזה שהיא אישה רבת פעלים ומעשים, היא הקימה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היא מטאור משפטי. בשנת 2013 כשהיא מחוץ לבתי המשפט, העזה למתוח ביקורת, וביקורת לא קלה ואנו רוצים לדבר איתה.
לילה טוב לשופטת בדימוס חנה בן עמי, כבוד שאת מדברת איתנו. אני אתחיל בציטוט שלך: "לעיתים התנהלותם של עובדות סוציאליות גובלות בפלילים. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות שלפקידות סעד יש עניין בתוצאה אליה חותרים ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהם. הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם, על מנת לקבל אותם בחזרה, אני נתקלתי במקרים של העלמת מסמכים, של העברת מידע מוטעה ועוד. תקצר היריעה מלתאר". את זה את אמרת.
כבוד השופטת חנה בן עמי: כן. אני מניחה שאתה מצטט מדברים שנאמרו על ידי במסגרת הרצאה אליה שהוזמנתי על ידי הורים וסברתי שיש מקום שאני אביע את עמדתי לאור הניסיון שהיה לי בבית המשפט לענייני משפחה והן כשישבתי בראש הרכב לערעורי משפחה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הדברים האלה, אני רוצה שהם יתפרשו לא נכון. אני לא אומרת שמעשיהן של פקידות הסעד גובלים בפלילים.
אני התייחסתי לתיק ספציפית, ואני תיארתי אותו, לגביו אני בהחלט יכולה לומר שבאותו מקרה המעשים שלהן גבלו בפלילים. אני יכולה אפילו לציין בתיק אחר שנדון על ידי וגם שם המעשים גבלו בפלילים.
דנה ספקטור-שריג: מה בעצם קורה, כשאת אומרת פלילים בתיקים מסויימים כמובן, אני מסייגת?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אביא בפנייך איזה שהיא דוגמא שיש בה למצות את הנושא מכל הכיוונים שבו. אני חייבת לומר שמלכתחילה כשמוניתי לתפקיד עצמו בבית משפט לענייני משפחה, סברתי ששופט זקוק לעזרה כשיש לו עומס של עבודה, ואם נותנים לו מן זרוע ארוכה שזה פקיד סעד, שהוא מומחה בתחום שלו, שהוא מקבל את משכורתו מקופת המדינה וממילא הוא אמור להיות נייטרלי, אז יש לי כוח שאני יכולה להשתמש בו. אני התחלתי לטפל, וכעבור איזה שהוא זמן הגיע לידיי בקשה חריגה. מדובר היה בשלושה ילדים בני ארבע וחצי עד שנתיים שהוצאו מאימם שהתגוררה בצפון.
לא היה מדובר באישה שהיתה נרקומנית או חולה או מסוכנת או מסכנת. היא היתה אישה שהתחתנה נישואים לא טובים בגיל צעיר. בעלה בסופו של דבר עזב אותה, היא עברה תאונת דרכים, ויש להניח שהיה לה קשה לגדל את הילדים, ואני גם מניחה שהיא פנתה לרשויות הרווחה וביקשה עזרה.
מה שנעשה, היא באה וביקשה עזרה, וביום בהיר אחד הובהר לה שעומדים לקחת לה את שלושת הילדים.
רן שריג-ספקטור: יותר ויותר סיפורים אנחנו שומעים על אנשים שפנו לרווחה, ביקשו לקבל סיוע כספי, ביטוח לאומי, סיוע בדיור ציבורי ונכנסו למערכת והמערכת בלעה אותם. יש פה משהו שאת אומרת שאני חייב לברר.
את אומרת "בתחילת דרכי כשופטת הנחתי שכאשר מכריזים על קטין בר אימוץ, הדבר נעשה לאחר כל הבדיקות. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות כי לפקידות הסעד יש עניין לתוצאה אליה חותרים, ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהן". מהו העניין?
כבוד השופטת חנה בן עמי: יש איזשהו עיוות במערכת האימוץ. אותו גוף שמוציא ילדים הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. הגוף שמוציא את הילדים מחזקת ההורה, הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. יש תור גדול של הורים, שאני זוכרת שהתגאו בפני שבבית יש מחשב וכן הלאה, אז יש בתים מבוססים, ומצד שני באים מבתים שיש בהם עזובה ועוני וקושי, אז הם אומרים "כמה טוב, אנחנו ניקח את הילד הזה וניתן לו עתיד טוב יותר", אז מצד אחד זה מפתה להוציא את הילד, במיוחד כשעומדים בתור אנשים שהם ממתינים לילדים האלה ואולי נראים מצוחצחים. אני לא מדברת על אינטרס, אני מדברת על מעשים שנעשו בתיקים שלי כדי להעלים ממני את האמת.
הילדים האלה, שלושה ילדים קטנים, הוציאו אותם על ידי המשטרה והעבירו אותם למקום רחוק ממגורי ההורים ומבית האמא, והוציאו צו מבית המשפט שהאמא יכולה לראות את הילדים האלה פעם בחודש לשעה. הגברת הזו, הפצועה והמסכנה והחלשה, הגיעה עד למקום הזה כדי לראות את ילדיה, אז אמרו שהיא איחרה בחצי שעה, ומאחר שהיא איחרה אז היא כבר לא יכולה לראות את הילדים, ואז הם באו לבית המשפט וטענו שהאישה לא מתעניינת בילדים.
בסופו של יום, הם החזיקו את הילדים שם קרוב לשנתיים. הילדים כבר גדלו. היו סיפורים שהילדים היכו את הראש שלהם בקיר. הם הרביצו לילדים אחרים, המצב שלהם היה מאוד חמור, ואז אני מקבלת בקשה להכריז על הילדים האלה ברי אימוץ בלי שהאמא תהיה נוכחת, בלי שהפרוטוקול של הדיון יועבר לאמא. בלי האמא. בלי שהיא תדע על הדיון ועל מה שיתנהל בו והטענה היתה שהאמא אלימה, אז הן חוששות מפניה.
אני לא מדברת על זיוף מסמכים. אני מדברת על העלמת מסמכים. יושבות פקידות סעד ודנות בנושא, איך חוות דעתן אינה זהה, אז לא מביאים בפני בית המשפט את המחלוקות שקיימות. בית המשפט אומר "אני רוצה לראות פרוטוקולים שהתנהלו בדיון מסויים", והן אומרות: "לא, זה עניין חסוי אנחנו לא נוציא אותו ולא נראה אותו".
פקידות הסעד העלימו פרוטוקולים של פקידות הסעד ביניהן. איך כל הדבר הזה התגלה לי? הוגשו תצהירים של עובדות סוציאליות שעבדו בבית הילד איפה שהיו הילדים שמה, והן כתבו לי:
"אנחנו חשבנו שאפשר להחזיר את הילדים לטיפול בקהילה מיד אחרי שהוציאו אותם מהבית, ונערכנו לזה והכנו תוכניות, ואז פקידת הסעד אמרה לנו שאם נחזיר את הילדים, פרויקט האימוץ בצפון יכשל, דהיינו, לא יהיו להם מספיק ילדים למסור אותם לאימוץ".
ביקשתי לשמוע את העובדות הסוציאליות האלה, ואז קם עורך הדין ואמר זו עדות עוינת, צריך לבטל אותה, כל מיני טענות חסרות שחר. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שיש מקום להחזיר לאמא את הילדים. פגשתי את האמא וכשראיתי שזה המצב, אמרתי לפקידות הסעד, אתן חוששות מהאמא? הדיון יתקיים בטלויזיה במעגל סגור. האישה תשב באולם, ואתן תשבנה בקומה אחרת, בלי שהיא תראה אותכן. היא הגיעה לאולם שלי, אני לא אשכח את זה. אולם רחב ידיים, הגיעה אישה קטנה, צנומה, שברירית, התיישבה בפינה לא הרימה את הראש, ואז אמרתי: ממנה אתן חוששות? וכעבור זמן קצר מאוד הן חזרו בהן, הן נכנסו לאולם, העידו באופן ברור ופתאום הן לא פחדו מהאישה.
הן חשבו שאני אקבל את הבקשה שלהן, כמו שבדרך כלל מקבלים, וכשכותבים לי אלימות, אז אני אראה אלימות מול העיניים, ואני אקבל את הבקשה, ואז כל הבעיה תיפתר. אך באיזה שהוא מקום ברגע שאני קצת הכנסתי מקלות בגלגלים, כשניסיתי לברר את הדברים לגופם, אז הסתבר שהסיפור הוא עורבא פרח.
רן ספקטור-שריג: כבוד השופטת האם את אמא?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אמא לארבעה ילדים.
רן ספקטור-שריג: את חושבת שישנה סיבה כלשהי בעולם שמצדיקה הפרדה של ילד מההורים שלו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: אני חושבת שאם אדם מתנהג באלימות כלפי ילדו, אלימות מינית או אחרת, ואין מנוס, יש לגונן על הילד. צריך לגונן על הילד.
רן ספטקור-שריג: ואם האמא נרקומנית או חולה?

כבוד השופטת חנה בן עמי: כל דבר בימינו אנשי מקצוע יודעים, הוא עניין של כמות. יש נשים חולות נפש שהן ברגרסיה ויכולות לטפל בילדיהן. יש אנשים שגורלם המר עליהם, והם הגיעו לדרגות של קושי שהם לא יכולים לגדל את הילדים ולכן יש הזנחה. כל מקרה צריך להיות מטופל לגופו. כשיש הזנחה של ילד עקב מצב כלכלי רעוע, אפשר לטפל בקהילה, לטפל בבית, לשלוח מישהי שתהיה בבית 5-6 שעות ביום, וזה עשרת מונים יותר זול מאשר לקחת ילד ולזרוק אותו לאיזשהו מוסד והאישה לומדת תוך כדי כך איך לטפל בילד ואיך לגדל אותו והילד מאושר והאמא מאושרת.אותו סכום שמוציאים על מוסד, שמוציאים מספר ילדים מהבית, אותו סכום או רבע ממנו, אני לא רוצה להיכנס למספרים, היו משקיעים בבית הזה, אז הבית היה פורח, ההורים היו פורחים והילדים היו פורחים, ומה שעושים, מאוד קל להוציא ילד ואחר כך הצרה הגדולה יותר היא שמנתקים את הילד, גם ילד שאמא שלו חולת נפש ואין לו סבים, דודים וכן הלאה, גם אז לא צריך לנתק אותו מאמא שלו, היא יכולה לבוא ולשחק איתו תחת עין פקוחה, אבל להישאר אמא. מפני שילד שנלקח מההורה שלו – אז מה הוא חושב? או שההורה שלו לא רוצה אותו והוא זנח אותו או שהוא אשם, שהוא לא ילד טוב ולכן זה עונש שמגיע לו.
יש מקרים שאין מנוס מלהוציא אבל אפשר תמיד לא לנתק. יש מקרים שאין מנוס, אז הורה יראה את הילד במרכז קשר. יש מחקרים שמראים שיש חריגה שלמעלה מ- 1200%! יחסית לרמה פה בארץ. זה בדרך כלל על רקע סכסוכי גירושין.

רן ספקטור-שריג: האם את לא רואה קשר בין הפרטת הרווחה בישראל לבין הטעויות ההולכות וגדלות והעדויות המצטברות על מקרים שבהם ילדים מוצאים מהבית מהסיבה הזו?
כבוד השופטת חנה בן עמי: עשרת מונים גבוה.

רן ספקטור-שריג: האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה על המשפחה, להשאיר את הילד בבית?
כבוד השופטת חנה בן עמי: בדיוק על זה אני מדברת. אם היו מקצים סומכת למשפחה קשת יום, ראשית היה בידה, אפילו עובדת סוציאלית היה בידה ללמד אותם איך מכלכלים משק בית, איך מגדלים ילדים, כל מה שאדם צריך, כדי שהוא בעצמו ידע לטפל בעניינים וכדי שהטיפול בילד יהיה טוב, בלי שיוציאו אותו למקום. בסופו של יום, טובת הילד משמעה שאתה עושה משהו שיהיה לו יותר טוב מאשר היה לו קודם לכן. הרי טוב מוחלט אין, וגם רע מוחלט אני מעריכה שיש מעט מאוד. אז טובתו של ילד היא צריך שאתה מוציא ילד לראות מה קורה לו באותו מוסד שמוציאים אותו אליו, ויש הרבה מקומות שהם מקומות ואני ביקרתי במקומות כאלה, שילדים יושבים על יד החלון מחכים לרגע, אני מדברת על ילדים יותר מבוגרים, בגיל העשרה וכן הלאה, מחכים לרגע שהם יוכלו לברוח או כל דבר אחר. יש התאבדויות ויש סיפורים אחרים. ילד צריך הורים, אז גם כשההורים לא מתפקדים באופן מלא, צריך למצוא את הדרך לאפשר להורה להיות בקשר עם הילד. כמובן להגן על הילד שההורה לא יפגע בו אבל לא לנתק את הקשר. יש הורים מאוד חמים שהם בקריזה או מחלה הם לא יודעים לתת יחס, אבל כשהמצב שלהם קצת יותר רגוע, אז הם יכולים. אני לא מדברת על לטפל בהורה, אבל בהחלט אפשר לטפל בהורה בכל מה שקשור בטיפול בילד, כדי שלילד יהיה יותר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s